אלמה רצה במורד המדרגות הנעות בדרכה לרציף, ומצליחה לעלות על הרכבת של חמש וחצי רגע לפני שהדלתות נסגרות. היא מוצאת מושב פנוי, מצטנפת בתוך צעיף הצמר האפור, ומסדירה את נשימתה. מבעד לחלון הגדול בנייני המתכת הגבוהים של וול-סטריט מאפירים את היום, אבל כשהרכבת חוצה את הגשר על האיסט ריבר השמש נגלית שוב מעל הסבך האורבני וצובעת את העיר המתרחקת בכתומים חמימים של סוף יום. הנוף מתחלף וגורדי השחקים מפנים את מקומם לבתים צנועים בצבעי פסטל, עם גינות מטופחות בשלל צבעי הידרנטיות ובגוניות.
כבר חשוך כשאלמה יורדת בתחנה. היא מהדקת את המעיל, תוחבת ידיים לכיסים ועושה את הדרך הקצרה הביתה בצעדים זריזים.
היא עומדת על שביל הגישה לבית ויודעת שחם ונעים בפנים, ובכל זאת היא משתהה כמה רגעים על השביל, מביטה דרך החלון אל תוך הבית המואר, על אמה המתרוצצת בין המטבח לפינת האוכל, על אביה הישוב ליד שולחן העבודה שלו בסלון שקוע באיזה חישוב מורכב לפי עומק קמט הריכוז שבין עיניו, על אחיה הצעיר העסוק בהרכבת מודל מקוביות אקוויליבריו אדומות, הצבעים האנושיים בהם צבועים חייה. ולמרות שהם המשפחה היחידה שיש לה, כשהיא מנסה להגדיר בכלים שהיא מכירה את מה שהיא חשה כלפיהם היא נותרת אמביוולנטית.
"מזל טוב אלמה". הם מסתערים עליה שלושתם בחיבוקים ונשיקות. השולחן ערוך עם מפה ופרחים, ומהמטבח עולה ריח של מרק אלבונדיגוס האהוב עליה במיוחד.
אחרי ארוחת הערב, העוגה עם הנרות, ושאר פרטי פרוטוקול-יום-הולדת, אמא נותנת לאלמה חבילה עטופה. "זה היה של סבא שלך. לא נשארו הרבה כאלה. לפני שסבתא נפטרה, היא ביקשה שאתן לך את החבילה ביום זה. היא האמינה שאת תשמרי על זה כמו שצריך". אלמה פותחת את העטיפה בזהירות. בתוך הנייר החום מונח לו ספר כרוך עם דפים מנייר. "מתמטיקה. גם לשעות הפנאי, מאת ד.ז אנדזייצ'ק" קוראת אלמה את הכתוב על הכריכה באותיות כסופות. היא פותחת את הספר, ובעמוד הראשון נכתב בכתב קטן וצפוף:
"לאלמה נכדתי האהובה, לכבוד יום הולדתך ה-21. אני יודעת שזה נושא אהוב עליך, את זה ירשת ללא ספק מסבא. נראה לי שדווקא היום תגלי עניין מיוחד בפרק 21. מסבתא, שפרשה כבר בשלב סדרות פיבונאצ'י… שתי נשיקות זניחות על לחייך ושלישית גדולה במצח להתחלה חדשה.
בלילה במיטתה, אלמה מעלעלת בספר שנתנה לה סבתא. לא היו לה הרבה ספרים כרוכים, ולמען האמת היא לא ממש הבינה את ההיגיון שבטיפוח ספרייה שתופסת מרחב בלתי הגיוני לעומת ספרים אלקטרוניים. מה גם שבספרים הישנים כל-כך קשה לדפדף ולמצוא מראי מקום. אבל ההקדשה של סבתא סקרנה אותה. היא קראה אותה שוב ושוב. היא דפדפה לעמוד 357, לפרק 21 בשם הפילוסופיה של האלגברה.
בקצרה, האלגברה (אל ג'בר), היא המדע של המספרים. כבר במאה השניה מתמטיקאי הלניסטי בשם דיופנטוס חיבר את אריתמטיקה, שעוסק בעיקר במשוואות דיופנטיות בהן מספר הנעלמים….
אלמה משכה בכתפיה, מבולבלת, והניחה את הספר על השידה. היא לגמה את משקה התות הוורדרד של לפני השינה, וכיבתה את מנורת הקריאה שליד המיטה.
היא שכבה עטופה בפוך, ערנית. ההקדשה כבר טרדה את מנוחתה יותר משסקרנה. הייתה בה נימה אינטימית לא אופיינית ולא הולמת. אהובה שלי. היא ידעה מה זאת אהבה. התחושה שתרגיש כלפי החבר שייבחר לה בעוד שנתיים, כלפי הילד שיהיה להם לאחר מכן. שזה מה שחשים כלפיה הוריה. אהבה. הרגשת הסיפוק כשעושים משהו נכון, כמו שצריך, השלווה המתבקשת כשהכול מתאים.
ובכל זאת, אלמה תוהה לא מעט לאחרונה אם זה הכל. אם החיים הנוחים והנעימים הללו, המתוכננים בקפידה עד הפרט האחרון, אמורים מתישהו להביא לה אושר. ואין לה כל-כך את מי לשאול, כי על המושגים אושר, רגש, וריגוש שמעה רק ברמיזה, משיחות קטועות שנלחשו בין המבוגרים שעוד הכירו את העולם הישן. ולאחרונה היא מנסה לברר ולהבין אם הם קיימים או שמא הם רק מיתוס.
אור קלוש חדר מהחלון והפיק סרטי צללים על קיר החדר, משקה הויטמינים חימם אותה מבפנים, וכשסוף סוף גלשה לתוך שנת הלילה באו לה בחלומה מטריצות רגולריות, וטרנספורמציות לינאריות, ומרחבים וקטוריים, ודטרמיננטות ויעקוביאנים בבלאגן אחד גדול.
משמרת הלילה עברה על נח ללא אירועים מיוחדים. הוא העביר את העמדה בצורה מסודרת לרון שהגיע למשמרת הבוקר, חטף את התיק שלו מהארונית ועשה את דרכו למעלית. רק כשדלתות המתכת נסגרו הוא נזכר ששכח לשגר את ההודעות עם ברכות יום ההולדת לילידי 23 בספטמבר שברובע שלו.."שיט" הוא סינן, אבל כבר ידע שיוכל מחר להחליק את התקלה עם הנוסח המתחנחן של "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא"..
נח היה בסך הכל פקח טוב. הוא היה אחראי יחד עם רון על רובע 87 בה האוכלוסייה הייתה נוחה במיוחד. ימים שלמים עברו עליהם ללא אירועים מיוחדים, כשכל משמרתם מתמצה בשליחת התזכורות האלקטרוניות לתושבי הרובע: "חיסון נגד שפעת ביום חמישי בין שמונה בבוקר לשמונה בערב", "התעמלות יומית מבטיחה שלווה", וכמובן ההודעה היומית לעת ערב "משקה תות – ויטמינים לבריאות".
נטייה לפרפקציוניזם מהולה בבוז הקל שחש כלפי אנשי השמנת מלמעלה, סייעה לו לבצע גם משימות לא פשוטות בצורה טובה מבלי שיתהה יותר מידי על תוצאות פעולותיו לאחר מעשה. רק לפני שבוע הוא נאלץ להורות על איסוף תושב רובע אשר הפר באופן בוטה את הכללים, ושלח אותו להקפאה. הדבר לא הדיר שינה מעיניו.
הוא הגיח מן המעלית בקומת המגורים, הסתכל ימינה ושמאלה בפרוזדור ושמח לגלות שהוא לבד. אחרי משמרת לילה, שיחת חולין כפויה עם אחד מהשכנים ממש לא כיכבה ברשימת המשאלות שלו. הוא נכנס לדירה ונעל את הדלת. בדרך למקלחת הספיק לשים מים במכונת הקרח ולהדליק את המחשב.
רחוץ ונינוח, הוא הצית מרלבורו לייט, מזג לעצמו כוסית של ג'יימסון וגלש לאחת הרשתות החברתיות בהן היה לו כרטיס. לפני כמה שנים, היה גולש שעות ברשת, מחפש חברה מעניינת, גירוי אינטלקטואלי, שיחה לשעות הפנאי, ואהבה. הוא חיפש ללא לאות את אותה אחת, שיוכל להרעיף עליה את כל מה שבעבע בו מבפנים, שיוכל יחד איתה להרגיש סוף סוף שיש סיבה לכל מה שקורה סביבו. אבל אחרי ים של התקשרויות תפלות, אלפי שורות צ'ט דלוחות, פניות שלו לנשים מסקרנות שנענו בדממה דקה, היה נח חמוץ מבדידות.
עכשיו הוא הסתפק בצפייה פסיבית על אחרים, ושיגור הערות ציניות לכל המחפשים שעדיין לא החמיצו.
אלמה קמה בבהלה. את השעון היא כנראה כיבתה והמשיכה לישון. היא תוחבת את הספר בתיק ומתארגנת ליציאה לקראת עוד יום של פיתוח מודלים לחיזוי תנודות בשווקים. ברכבת הבוקר היא שולפת אותו, והוא מעורר את סקרנותם של היושבים בקרבתה שלא רגילים לראות ספרים כרוכים. היא הופכת את הספר, בוחנת אותו מכל הכיוונים, מעלעלת בין כל הדפים, מנערת אותו, ממששת את הכריכות הפנימיות, מחפשת הסבר להקדשה הסתומה של סבתה. היא מדפדפת שוב לפרק 21, אך אינה מוצאת בו עניין מיוחד. למעשה, תוכנו דן באלמנטים בסיסיים למדי בפילוסופיה של אלגברה לינארית.
במשרד, היא מוזגת לעצמה קפה כשהניסוח של ההקדשה מכה בה, וכוס הקפה כמעט נשמטת מידה. היא רצה חזרה לשולחנה, פותחת את הספר בעמוד 357, ובעיפרון מתחילה להקיף מילים מפרק 21.
בקצרה, האלגברה (אל ג'בר), היא המדע של המספרים. כבר במאה השניה מתמטיקאי הלניסטי בשם דיופנטוס חיבר את אריתמטיקה, שעוסק בעיקר במשוואות דיופנטיות בהן מספר הנעלמים….
לאכזבתה המילים אינן חוברות יחדיו למשהו ברור. היא הייתה בטוחה שהיא בכיוון הנכון. סדרת פיבונאצ'י: 0,1,1,3,5,8,13,21,34,55,89 וכן הלאה.
'שתי נשיקות זניחות על לחייך ושלישית גדולה במצח להתחלה חדשה'. כלומר ויתור על שני האיברים הראשונים של הסדרה והתחלה בשלישית. אבל זה לא מוביל לשום דבר. ואולי לא מילים? אולי אותיות? והיא מוחקת את הסימונים שסימנה בהם מילים ומתחילה להקיף אותיות. את הראשונה, השנייה, השלישית, החמישית, וכן הלאה. עד סוף פרק 21 נאספו האותיות, אחת לאחת. אלמה נשענת אחורה בכסאה ונושמת עמוק.
ב ק צ ה ל א ה כ ל ו ר ו ד א ך ש ם ה א ו ש ר.
צפצופי התראה על הודעה חדשה מעירים את נח. הוא מבולבל לרגע, עד שמבין שנרדם על הספה מול הטלויזיה לקול גיבובי המנחים של תכניות הבוקר המטופשות. בדל סיגריה עם נחש אפר היה מוטל על הריצפה למרגלותיו, היובש בפיו היה דביק ועבש, והוא קם לשתות קצת מים. מהמחשב הבהבו לו שתי הודעות חדשות. הראשונה, תזכורת מוועד המפקחים הארצי. האזכרה להוריו תיערך היום לפני תחילת משמרת הערב. הוא לא מתכוון ללכת.
לעיתים, כשהוא מספיק צלול ומצליח לנטרל את הכעס, הוא מנסה לפענח מה היו המניעים של הוריו. מה גרם להם להישאר כאן, בארץ ההולכת ומתכלה. כל האפשרויות היו פתוחות בפניהם. ההחלטה הייתה בידיהם. לפעמים הוא חושב שהם חשו מחויבות, שהם ראו בתפקיד המפקח שליחות שעליהם לבצע בשביל לתת את תרומתם לחברה. לפעמים הוא חושב שאולי הם האמינו שהארץ עוד תשתקם, ולא צריך לנטוש אותה כל-כך מהר ולאבד תקווה. אבל לרוב, הוא חושב שהם פשוט היו פחדנים.. שהם פחדו משינוי, ולכן העדיפו את הרע הנודע על פני הלא נודע.
בסופו של דבר הוריו, אשר הכירו זה את זו ביחידת הפקחים, יצאו כצוות לטפל באירוע של הפרת משמעת, ותוך כדי ביצוע הפעולה נאלצו לצאת מהכיפה. תוך זמן קצר הובן שהם נעלמו, ומיותר היה אפילו לחשוב על ניסיון חילוץ. כבר באותם ימים, הסימנים לקיום חיים מחוץ לכיפה היו קלושים ביותר. המים היו עכורים, וצמחייה נעלמה מעל פני האדמה. העולם כאילו בלע את החיים הרבים שהיו בו, וכעת האדמה השחירה ותססה מהרקב ומעודפי נפט שדלפו מחרכים באדמה.
למרות שלא השאירו כל סימנים לכך, נח היה משוכנע כי הוריו לא נהרגו בתאונת עבודה וכי ההליכה שלהם אל תוך האינסוף הייתה למעשה האמירה האחרונה שלהם.
התייאשנו.
אלמה מתקשה לרסן את בליל המחשבות שעובר לה בראש. האירועים הלא צפויים מעיקים עליה והיא חשה במצוקה, מסוחררת. היא מדווחת לממונה על היעדרות למטרות הרגעות, ויוצאת מבניין המשרדים המחניק. היא תעשה את דרכה הביתה כמתחייב מהוראות ההיעדרות למטרת הרגעות, שם אמה תוכל לתת לה את הטיפול המקובל והמתחייב, מנה נוספת של ויטמין תות וכמה ימי התבודדות. אך במקום לעלות על הרכבת המהירה, היא פוסעת ברחוב לכיוון דרום, מחפשת מפלט מההמולה שסוגרת עליה. תחנת המעבורת סאות'-פרי כמעט נטושה בשעה זו של אמצע היום. אלמה עולה על המעבורת שיוצאת לדרכה כמעט מיידית. היא יושבת על הסיפון העליון. בתוך רעש המנועים המונוטוני, ורחש המים על הדופן המתקלפת מחשבותיה נודדות לפיסות קטנות של זיכרונות, לאירועים קטנים שהפרו בעבר את השגרה, והיא סילקה אותם בזריזות כדי שלא יזיקו לה. היא נזכרת באותו לילה בו שמעה מעבר לקירות הדקים של ביתה את אמה בוכה, מפצירה באביה שהגיעה השעה. שצריך כבר לשתף את הילדה בסוד הקיום שלהם, ואת קולו הסמכותי והחד משמעי של אביה שמסרב לה בכל תוקף. הם לא יפרו את ההוראות הכלליות. הם לא יסכנו את המשך השהייה שלהם כאן. והיא נזכרת גם בהסתודדויות של סבתה עם אמה, התלחשויות על עולם אחר, עולם שלא נגמר, שאפשר ללכת בו לאיבוד, לנסוע בו במשך ימים ולעולם לא ליפול.
המעבורת מדמימה מנועים, מחליקה באוושה שקטה, ונעמדת במקביל לרציף. אמה כבר ממתינה לה. "היית לפחות מודיעה שאת על המעבורת ולא ברכבת. המתנתי לך בתחנה שם כבר לפני שעה וחצי. טוב שהאיתור-על שלך מופעל". את יתרת הדרך הביתה עשו בשתיקה כי למרות שבראשה של אלמה התרוצצו שאלות רבות, היא גם ידעה שהיא לעולם לא תשאל אותם. אמא הכינה לה מנה של ויטמין-תות והיא שקעה בשנת צהריים עמוקה וחשוכה.
ההודעה השנייה היתה מרון. אשתו בסוף תשיעי, והוא חושש שאולי ייקרא ליילד אותה. הוא ישמח אם נח יואיל בטובו לבוא להחליף אותו כשישמע את ההודעה, ולמה לעזאזל הוא לא עונה לטלפון.
רון נושם לרווחה כשהוא רואה את נח מגיע למרכז הבקרה.
"תודה שהקדמת. היא יכולה ללדת בכל רגע, ואולי לא, אין לי מושג, אני כבר מרוט כולי."
"קח את הזמן, אני כאן. אין לי ממש מה לעשות בבית ממילא, אתה יודע".
רון מגיב בטפיחה על כתפו ונח תופס אותו לחיבוק דוב "בפעם הבאה שנתראה אתה תהיה אבא". רון ניתק ממנו, דמעות בעיניו, וממהר להסתלק הביתה.
נח מסתכל על רון המתרחק, וליבו מתמלא. למרות הפסימיות והציניות האופפים אותו באופן תמידי, המחשבה על האהבה הגדולה שרון שרוי בה, על המשפחה החמה שהוא עומד להקים ולקיים בעולם המתפורר הזה מחממת את ליבו בלי שמץ של קנאה. רון הוא כנראה האדם היחיד שנח ממש אוהב.
נח מתחיל לסרוק את תושבי רובע 87. לא נראה שיש חריגות בקרב תושביו כרגע. לקראת ערב, רוב האנשים כבר מכונסים בבתיהם, מתארגנים לארוחות ערב משפחתיות, לשיחות חולין על אירועי היום. לפעמים, הוא לוקח אתנחתא מהמשימות שלו, וצופה במשפחה כזו או אחרת סועדת יחדיו ליד השולחן, נהנית ממטעמים שהוא לא ראה מאז שהיה ילד. הוא מתרכז באב היושב בראש השולחן, באופן בו האב מביט על בני משפחתו, באופן בו הוא מתקשר איתם, בשפת הגוף, האם היא רפויה או קפוצה, ומנסה לפענח אם הוא מצטער. אם הוא מצטער שהוא מכר את הרגשות של אשתו, ושל ילדיו העתידיים תמורת חיי נוחות ושובע. אם הוא מצטער על כך שהסכים להאביס את עצמו ומשפחתו בתרכובת הליתיום החדשנית שכל מטרתה הייתה לאפשר שליטה מלאה באוכלוסיה, על ידי עקירת העוקץ, על ידי שיתוק הרגש. אם הוא מצטער על כך שהחליט עבור ילדיו כי לכולם לא יישבר להם הלב, אך לעולם גם לא יתאהבו. הוא מתבונן באב המשפחה, ולעולם לא מצליח לפענח אם הוא מצטער.
נח חשב שהרעיון בבסיסו היה טוב. האנושות היתה על סף הכחדה כשהוחלט לנסות לשמר אותה על ידי הקמת עיר מרחפת שתוזן ללא כל קושי מרזרבות הנפט העצומות שהתהוו על פני כדור הארץ. אך היות והיה מדובר בגוף עם שטח מוגבל, נולד הצורך לקבוע חוקים וכללים נוקשים להתנהלות, מחייה והתרבות בעיר. המועצה המקימה נתנה לאנשים הזדמנות להתנדב ליישב את העיר. אלפי דפי פרוטוקול נכתבו, המלצות גובשו על סמך חוות דעת של מאות מומחים, והוחלט שללא שליטה בדחפים אנושיים, העיר המרחפת תושחת על-ידי שימוש לא מבוקר ושחיתות. "ע.ר ניו-יורק" הוקמה לבסוף ב 2085 מתוך תקווה שניתן יהיה לשוב ולאכלס את כדור הארץ שוב בעתיד.
נח נאלץ להודות, שאם היה צריך הוא, לפני שלושים שנה, לבחור בין חיים אמיתיים בארץ הנאכלת לבין חיי מריונטה על פני העיר המרחפת, הוא לא יודע מה היה בוחר.
על המסכים האישיים הקטנים הבהבה ההודעה היומית 'משקה תות – ויטמינים לבריאות'. אמא של אלמה ניגשה להעיר אותה כשהיא נושאת לחדרה מגש עם ארוחת ערב. כללי המנוחה לשם הרגעות קבעו בברור כי המטופל ינוח לפחות יומיים שלושה בבידוד.
בראשה של אלמה עדיין הדהד המשפט 'בקצה, לא הכל ורוד אך שם האושר' ששודר לה שוב ושוב בחלומה. היא ניקרה קצת באוכל שהיה במגש על שולחנה, אבל לא היה לה תאבון. היא הקישה בגוגל "אושר". האם התכוונת לעושר? שאל אותה המחשב. היא ניסתה להקיש את המשפט כולו, ללא תוצאות מתאימות. היא הקישה "לא הכל ורוד" וקיבלה 116,000 תוצאות. היא סקרה בזריזות את שני הדפים הראשונים. רוב התוצאות דנו בענייני אופנה ושילוב אקססוריז. היא פנתה שוב לעלעל בספר הישן של סבא, תוך שהיא נוטלת לידה את הכוס מהמגש. 'לא הכל ורוד' נקרא מתוך שולי עמוד 357 עליו שרבטה את ממצאיה, וכשקרבה את הכוס לשפתיה ללגום, העלה בה הצבע הורוד של המשקה תחושת בחילה. היא ניגשה לחדר האמבטיה שלה ושפכה את תוכן הכוס לכיור.
נורית אדומה נדלקה בפאנל הבקרה של נח. בבית מס' 9 ברחוב העגור, מישהו שפך את המשקה שהוא "משווק" כל יום במרץ, לביוב. נח הדליק מיד את מצלמות המעקב בבית, דבר המתאפשר רק אם המערכת מתריעה כי יש שם הפרת משמעת. אי צריכה של המשקה היומי היא הפרת סדר חמורה, מעבר לעובדה שהמליחות של הליתיום-קרבונט עושה נזקים לצנרת הביוב, שגם בה הוא צריך לטפל במסגרת האחריות שלו לתקינות התשתיות ברובע 87. הוא סורק את בני הבית. ההורים יושבים ליד שולחן האוכל עם הבן הקטן. לזניה חצילים עם ריקוטה. הוא כמעט יכול להריח את הארוחה שמרחפת כמה קילומטרים מעל ראשו. הוא ממשיך לסרוק את הפיד מכל המצלמות בבית, עד שהוא מזהה את אלמה, יושבת בחדרה ליד המחשב. הוא אמור לדעת אם יש מישהו ב"מנוחת התרגעות" ברובע שלו, הם דורשים מעקב מיוחד. כנראה שרון שכח לעדכן אותו. לפי הנוהל הוא אמור לשלוח לה הודעת התראה ראשונה: 'מערכת הבריאות מזהה כי משקה הויטמין נשפך. אנא גש/י להכין מנת משקה חדשה. כידוע, משקה תות – ויטמינים לבריאות'. הוא כמעט לוחץ על כפתור השליחה, אבל משהו עוצר אותו. הוא מגדיל את התמונה על המסך. משהו בעיניים שלה מסקרן אותו, היא טרודה וזה ניכר במבטה. ומה היא מחזיקה ביד? ספר? נח מכבה את נורת האזהרה האדומה בשביל שהעמדה שלו לא תמשוך תשומת לב, אבל לא שולח עדיין את ההודעה.
אלמה מנסה להבין מהו אותו קצה בו היא עשויה למצוא את התשובות לשאלותיה. היא מקישה "קצה" בגוגל, אך מליוני התוצאות לא נותנות לה כיוון. היא נזכרת שוב בסבתא, מדברת על עולם ללא סוף. האם לעולם שלה יש סוף ? היא גולשת למפ-קווסט, מחפשת את מפת ע.ר ניו-יורק. המפה עולה במהירות, עם כל נתיבי התחבורה היבשתיים והימיים מסומנים עליה.
נח מודה על משמרת שקטה, המאפשרת לו להמשיך לצפות באלמה ללא הפרעות. מה היא מחפשת שם. הוא עושה זום נוסף על מסך המחשב שלה, ורואה את מפת העיר פרושה בפניה. על שולי הדף בספר הפתוח על השולחן, היא הדגישה את המילה "קצה". מה היא מחפשת ?
אלמה ממשיכה לתור אחרי רמזים נוספים. כל החיפושים שלה על תוכן בנושא אושר או קצה מעלים חרס. השעות נוקפות, והיא נעשית חסרת מנוחה. היא מתחילה לחוש דברים שהיא לא יודעת להסביר. ניתן להניח שהיא כנראה חווה תסכול על המבוי הסתום אליו היא מגיעה כל פעם, כעס על חוסר היכולת שלה לפרש את המשפט הסתום, חוסר אונים על עצם העובדה שהיא מתחילה להרגיש דברים בפעם הראשונה, ואין לה מושג מה עושים עם זה.
נח לא שם לב שהשמש כבר זרחה כשרון מצלצל לומר שעוד לא התחילה הלידה והוא לא יודע מה לעשות. נח אומר לו שהוא יישאר בעמדה ככל שיידרש. הוא אפילו יארגן לו פינה לתנומה קלה, ושיפסיק לדאוג. האמת היא שנח ממש לא רוצה לעזוב עכשיו. הבחורה הזו, שהמחשב מכנה אלמה, מרתקת אותו. המבט שלה, שנראה כבר כל-כך אנושי, מתייסר. בשמונה השנים שהוא בתפקיד, מעולם לא נתקל במקרה של לבלוב רגשי אצל אחד מתושבי הרובע שלו.
כפי הנראה עברו שעות רבות נוספות. עלמה בבידודה, נח בבדידותו. המזון שאימה מביאה לה נשאר על המגש מבלי שנגעה בו. את המשקה היא ממשיכה לשפוך לכיור כשנח ממשיך לחפות עליה. כשהיא ערה, הוא בוחן איך פניה מסגלים עוד ועוד מבטים והבעות. כשהיא ישנה מסתכל עליה, על גופה הארוך, על החזה שלה עולה ויורד בקצב מונוטוני, על שערה הסתור, על האופן בו היא מחבקת את הכרית כאילו מחפשת הגנה מפני כוחות לא מוכרים. הוא מתמכר אט אט לנוכחות שלה על המסך.
מחר בבוקר תסתיים המנוחה שלה. אלמה תשושה אבל אינה יכולה להפסיק את חיפושיה. החזרה הצפויה לשגרת חייה, הופכת פתאום לבלתי נתפסת, מגוחכת, בחזקת בלתי אפשרית.
נח נמצא בתחנה כבר כמה ימים. אשתו של רון כבר ילדה, אבל נח משכנע אותו לקחת עוד יום יומיים להיות עם המשפחה. הוא לא מגולח, בגדיו לעוסים, והוא לא מסוגל להסיר ממנה את עיניו. הודעות אלקטרוניות לא נשלחו לרובע 87 כבר יומיים. תקלות בתשתית הביוב והרמזורים טופלו בחובבנות רק בשביל לפנות את המסך, כמה שיותר מהר.
הוא כבר מבין. זו האישה שהוא חיפש נואשות. זו הנפש שחיפש לקשור עם נפשו. נפשה של מישהי שרוצה להיות מאושרת, למרות שאינה בטוחה מה המשמעות של זה, ושהחיפוש שלו מביא לה בינתיים רק צער.
נוח גם מבין, שמחר, אם תשוב לשגרת חייה, ישוב גם הקוקטייל הארסי של הליתיום משולחן הארוחה המשפחתי להקהות את חושיה וייקח אותה ממנו.
הוא מרגיש שאין לו ברירה. ממילא אין כל משמעות לדברים שיעשה מעתה והלאה, אם לא יוכל להיות איתה. הוא מקליד 'צפונה על כביש 5, כל הזמן צפונה' ומשגר אליה למסך האישי.
אלמה לא שואלת את עצמה מי שלח את ההודעה. נזרק לה חבל, דק ככל שיהיה, והיא מחליטה לתפוס אותו. כשהשמש שוקעת, ואמא כבר הביאה את ארוחת הערב היא אורזת תיק קטן עם פנס, בקבוק מים, ואת הספר "מתמטיקה לשעות הפנאי". היא חומקת דרך החלון, גולשת על הרעפים האפורים עד לנחיתה שקטה על הדשא הלח. היא מציצה הצצה אחרונה דרך חלון הסלון בבני משפחתה. הם יחסרו לה.
כף ידה לופתת את המסך האישי. היא צועדת החשיכה לאורך כביש 5, לכיוון צפון.
נח עוקב אחריה, דרוך. נכון לסייע לה בדרכה ככל שיידרש.
מכוניות כבר לא נוסעות על הכבישים בשעה כזו. בכל פעם שהגיעה להצטלבות עם פסי רכבת, בחנה היטב את הדרך, לוודא שאין מי שיכול לראות אותה, שאין רכבת מתקרבת באופק.
נח העלה על המסך את מצלמות המעקב הפזורות בכביש 5. בכל פעם שהגיע לקטע כביש מנוטר, דאג לנטרל את המצלמה הרלוונטית שלא תיתפס בדרכה.
הבניינים הלכו והתמעטו, עד שנעלמו כליל, וכל שנותר הוא כביש 5, בדרכו צפונה אל הלא נודע. אלמה נעזרה בפנס מידי פעם, בשביל לנסות להבין לאן היא צועדת ולקראת מה, אך לרוב צעדה בחשיכה, בנחישות ובזהירות.
בחסות הדקות האחרונות של החשיכה היא הגיעה. היא לא הייתה צריכה להדליק את הפנס. החומה, והגדר מעליה נמתחו מזרחה ומערבה, מבלי שניתן יהיה לראות את סופן, ועמודי תאורה הוצבו מעליה בכל כמה מטרים. מולה ניצב מגדל פיקוח נטוש. הפיקוח מזמן כבר היה אלקטרוני בלבד.
נח כבר בקושי נשם. בשעות הקטנות הללו, מרכז הפיקוח היה שקט מאוד. והוא חשש שאת המתח שהוא חש ניתן לשמוע בחלל החדר.
הוא העלה בזריזות את מודול בקרת החומה. בכמה הקלדות זריזות הוא כיבה את שלושת הפנסים הקרובים אליה ביותר. אלמה ניצלה את הרגע והחלה לטפס לכיוון המגדל ביתדות הקטנות שהיו קבועות בקיר.
לא נדע אף פעם בדיוק מה עבר בראשה של אלמה כשעמדה בראש המגדל. בגבה ע.ר. ניו-יורק הולכת ומתעוררת ליום חדש מתוכנן בקפידה. מתחתיה, כדור הארץ, על אדמתו המשחירה, והימים המאפירים שלו. יכול להיות שהיא שאפה מלוא ריאותיה אויר צלול ואמרה בליבה, 'אושר, אני בדרך' לפני שקפצה מקצה המגדל. יכול להיות.
נח כיבה את המסך,נטל את מפתחות החרום מקופסת הזכוכית שעל הקיר ורץ למעלית. הוא עלה עד לקומת הגג של הכיפה. הדלת נפערה, ונח רץ החוצה, רגליו טובעות ברפש השחור. 'אלמה, אני בא'.