מפת הדרכים כבר נטענה בראשו, והוא ידע מבלי להתאמץ מהי הדרך הנכונה. דברים רבים השתנו מאז ביקורו האחרון במרכז לקידום הביולוגי של UPגרייד. כשהוא עבר את ההליך בפעם שעברה, הוא היה מבין המאמצים הראשונים, אותם גיקים טכנולוגיים שחיכו לחיבור הזה כבר שנים. לאחר מכן UPגרייד נחלו הצלחה מסחררת והעתיקו את המרכז שלהם למרכז רפואי שלם חדש. היום הוא עתיד לעבור שיפור נוסף, הוא כבר לא יכול היה לחכות.
למרות שלא היה חייב, הוא החל בנהיגה בכוחות עצמו. גם עם כל ההתקדמות הטכנולוגית, הוא עדיין אהב להפעיל את הרכב בעצמו, ולחוות את השליטה הישירה הבסיסית על משהו. ההנאה לא נמשכה זמן רב. הוא הרגיש את הזיהוי של רון קורא לו. ללא מאמץ הוא הפנה את המידע הגיאוגרפי לרשת המקומית של מחשב הרכב ונתן לו להמשיך בנסיעה ללא התערבותו. הוא אישר את הבקשה לפתיחת מרחב זמני וסימן לרון כי הוא מוכן.
'אתה בדרך לשם, בוס?' המסר נשמע כאילו רון ישב ממש לצידו.
'כן יקירי, כבר לא רחוק', אלמוג ניווט את מילותיו אל המרחב האישי בו הם הקימו את שיחתם.
'כבר קנית חבילת בוביט ברכישה מוקדמת? סיגל אמרה לי שזו הסיבה היחידה שהיא מרשה לך לעבור עוד שדרוג.' רון לא יכל שלא לעצור את הנימה המבודחת בקולו.
'תשאיר לי את הטיפול באישתי. כבר חשבתי על כמה דברים שהיא תאהב חוץ מהחבילות הסוטות שלך. אבל אולי בשבילך כדאי שאני אתמקד בחבילת הקלפנים ואקח בחזרה את הכסף שלי שמצא את דרכו אליך.' אלמוג רישת את המחשבות בחזרה.
'אתה מחליט בוס, רק אל תתלונן לי אחר כך שמשעמם לכם בין הסדינים.' רון עדיין נשמע משועשע.
'אין בעיה, כל עוד אתה לא תתלונן שאתה מפסיד לי בפוקר כל הזמן. טוב, אני עוד רגע מגיע לשם. נתרשת אחר כך יקירי.' אלמוג רישת והוציא את הזיהוי שלו.
'נתרשת.' גם הזיהוי של רון עזב את המרחב הזמני, ואלמוג החזיר את מחשבותיו לנהיגה.
אלמוג החזיר לעצמו את השליטה ברכב. הוא הפנה את ההגה והרכב ירד מהכביש המהיר ביציאה לכיוון המרכז הרפואי הפרטי של UPגרייד. 'בסוף היום שבב התנועה כבר יושתל במקביל לשבב הרשת שלי', הוא חשב. הוא עדכן את הסטטוס המרחבי שלו – 'בדרך לרישות שבב תנועה, תאחלו לי בהצלחה'. התגובות לא איחרו לבוא. 'חבילת בוביט!!!' רון הספיק להגיב ראשון. 'אוהבת אותך, עם ובלי שבב תנועה.' סיגל רשמה והוסיפה 'אבל עם, הגיע הזמן שתכין לי ארוחות שף'. 'סוף סוף תבוא לסקי באלפים בפברואר!' חבר נוסף התערב. התגובות והאיחולים הציפו את המרחב האישי שלו, רון לא הפסיק להציע חבילות תנועה מוזרות נוספות. הוא חייך והמשיך בנסיעה. עוד היום שבב התנועה יאפשר לו חיקוי תנועה מדוייקת של מגוון רצפים שזמינים במרחב.
הוא סרק את הרשת בראשו ובזמן אפסי מצא את החבילות החדשות ש-UPגרייד הציעו למכירה. חבילת הגלישה היתה אטרקטיבית במיוחד, תמורת סכום לא גדול ותוך שניות הוא ילמד גלישת גלים כמו מקצוען שהשקיע עשרות שנים בלימוד הטכניקה הנכונה. ל-UPגרייד כבר היו מאות מקצוענים בעשרות תחומים שהוקלטו ותנועותיהם נשמרו בעשרות אלפי מצבים שונים. מחשבותיו התפזרו לעולם האפשרויות החדש שייפרש בפניו. בעודו ממשיך לנסוע, צעקות שנשמעו מתקרבות הוציאו אותו מחלומותיו בהקיץ.
כביש הכניסה לבית החולים היה עמוס במפגינים, זה לא היה מפתיע. הקבוצות צעקו סיסמאות, חילקו עלונים למעטים שפתחו את חלונם וניסו להצמיד עלונים למגבי יתר המכוניות. אלמוג איתר בשבריר של שניה את שמות הקבוצות המפגינות – 'אדם טבעי', 'טהורים', 'מחשבות חופשיות' וכמובן 'רודפי השלם'. את הסמל של 'רודפי השלם' הוא זיהה מביקורו הקודם במקום. בפעם שעברה הם הפגינו נגד השתלת שבב הרשת, והוא חלף על פניהם בפחד ובנסיון כושל שלא לשמוע את קריאות הגנאי שצעקו אחריו. הפעם הוא החליט להתעמת איתם. הוא עצר את מכוניתו בשולי הכביש מטרים ספורים לפני קבוצות המפגינים, יצא מרכבו והתקדם לעברם.
שלושה מפגינים התנתקו באחת מן הקבוצה, והתקרבו אליו במהרה. הם נשאו עימם שפע של כרזות ועלונים, אותם הוא הכיר היטב ואיתם הוא בילה שעות ארוכות בתהיות והרהורים לפני שעבר את ההשתלה הקודמת. הם שמרו ממנו מרחק מנומס והציעו לו לקחת מספר עלונים ולשוחח עמם לפני שהוא נכנס למתחם.
"כבר קראתי אותם", הוא הניד בראשו לשלילה לעבר שני הגברים והנערה שהתקרבו אליו. הוא סקר את פניהם ופנה אליהם בנימה אישית – "אלי, נועם, שירה, יקירים שלי, אני מבין את האמונה, הפחדים והחששות שלכם, אבל אני מקווה שיום אחד תבינו שאתם טועים". שני הגברים הסתכלו זה על זה בהבנה, אך הנערה נראתה מופתעת. "אתה אחד מהם?" היא שאלה.
"אחד ממי?" אלמוג הגיב, "אחד מהזומבים האנושיים? אחד ממחוסרי העצמי? אחד מנטולי הקוגניציה?"
שירה הכירה את הכינויים אשר דבקו למושתלי שבב הרשת ונראתה נבוכה, היא פנתה לענות לו, אך שני הגברים לצידה הקדימו אותה. "אחד מהמושתלים!" סינן נועם, "מי אתה חושב שאתה? אתה מאלה שחושבים שהם טובים מהכלל, אך בסך הכל הפכו להיות רובוטים נטולי מחשבה עצמאית. אתה בכלל חושב שעצרת כאן כדי לפנות אלינו מתוך מחשבה שהיא שלך בלבד – או שהחברים שלך מהמתחם שתלו לך את הרעיון בראש??"
"ומה איתך נועם?" השיב אלמוג בשלווה, "אתה כאן מתוך מחשבה עצמאית, או שמא ההורים שלך, החברים שלך, הרב שלך או סתם כתבות ברשת שתלו לך את הרעיון בראש?"
"אני כאן כדי למנוע מאנשים לעשות את הטעות של חייהם – להפוך לזומבים ללא דרך חזרה!" התריס בו נועם.
מבטו השלו של אלמוג הפך בחדות למלא זעם "אני מודה כל יום שלא הצלחת למנוע את זה ממני, יקירי" החזיר לעברו, "זה מדהים שבכל צעד טכנולוגי שהאנושות עושה, אנשים קטנים כמוך קמים מתוך פחד וטמטום בנסיון למנוע את הקדמה. אני יודע שאתה וכל אחד מהמפגינים כאן חושבים שאנחנו לא אחראים למחשבות שלנו, אבל אתם בצביעותכם לא מתבוננים בעולם שלכם – בכל פעם שאתה רואה פרסומת, שומע תשדיר, לוקח טעימה ממקדמת המכירות או מריח דוגמית בושם, בכל פעם כזאת אתה לא חושב בעצמך – אלא מגיב למסרים שאחרים החליטו לשלוח אליך. בדיוק באותה צורה אני מגיב למחשבות ששבב הרשת מעביר לי. אני בורר אותן, מאמת אותן, מארגן אותן ומחליט בעצמי לאיזה מידע להתייחס ולאיזה לא!". אלמוג נרגע מעט.
אלי הניח יד על נועם – ועצר אותו מתגובת נגד זועמת. הוא פנה אל אלמוג בשקט "אתה צודק שכולנו מגיבים לסביבה שלנו, אבל אנחנו שמרנו על יכולת בסיסית אחת – היכולת להתנתק. אנחנו תמיד יכולים להסיט מבט מפרסומת, להעביר תחנה כשאנחנו שומעים תשדיר במקום שיר, לסתום את הפה כשמגישים לנו פסטרמה חדשה וגם לעצור את הנשימה כשבאוויר יש ריח זר. אתה לא יכול להתנתק, המחשבות שלך מתקשרות בלי הרף עם שבב הרשת – לא רק שאתה מחפש מידע במודע, אלא תמיד. בכל פעם שאתה רואה פרסומת, אתה שולח אל שבב הרשת אותות שמעדכנים עד כמה הושפעת ממנה – בלי שאפילו תרצה. זו הבעיה שאנחנו רוצים שאנשים יבינו. שבב הרשת חושף אותך למרחב האינסופי שברשת, אתה יכול לדלות כל פריט מידע שרק תרצה, פתאום נדמה לך שאתה יודע כל. אתה מתחיל לחשוב שאתה גאון, כל פריט מידע שקיים נגיש במחשבה קצרה אחת. אתה שוכח איך פעם למדת ואגרת מידע אבל בו זמנית אתה חושף את כל המחשבות שלך לרשת וברגע הזה אתה לא יכול יותר לחשוב בחופשיות." אלי סיים וחיכה בציפייה לתגובתו של אלמוג. "שייחנק עם השבב שלו." נועם פלט לעבר הקבוצה וחזר אל יתר המפגינים.
זה לא נכון, אלמוג חשב לעצמו. הוא יכול להתנתק משבב הרשת בקלות – כל קשת מגנטית לראש תעשה את העבודה, הוא פשוט לא רצה להתנתק. ולגבי הלמידה, הוא חשב לעצמו, הוא עדיין לומד כל יום משהו חדש. אם כי הלמידה שלו היא שונה – הוא לומד כיצד לחפש מידע אמין, כיצד להצליב מקורות, כיצד להתמודד עם עודף מידע, וכיצד לעשות את זה מהר יותר, זו אומנם לא למידה כמו שהם מכירים אותה, אבל הלמידה שלהם כבר לא רלוונטית בעולם הרשת.
אלמוג ידע שאין כל סיכוי לשכנע או לגרום לשני העומדים לפניו להבין את טעותם מי שלא עבר את ההשתלה לא יכול אפילו לדמיין מה הוא מפסיד. הוא החליט לנסות בכל מקרה. גם אם הוא לא יצליח לשכנע אותם, אולי הם ייטפלו פחות לאחרים הרוצים לעבור את ההשתלה ולשנות את חייהם.
"אלי, שירה" הוא פנה אליהם "מתי בפעם האחרונה כיביתם את הטלפון הנייד שלכם?". שני המפגינים התבוננו זה בזו ובאו להשיב, אך אלמוג עצר אותם. "גם אם זה היה לפני שבוע, או אפילו לפני יום, אתם לא מכבים את הטלפון שלכם בכל רגע בו אתם לא משתמשים בו, במקרה הטוב אתם שמים אותו במצב שקט. גם אני יכול להשקיט את המידע משבב הרשת. זה אומנם דרש קצת אימון אבל זה אפשרי. וגם שאתם משקיטים או מכבים את הטלפון שלכם, אתם לא חושבים שהוא משדר היכן הוא נמצא? אתם בטוחים שאי אפשר לשמוע כל דבר בסביבה שלכם?"
שירה לא היססה לענות, "אני פשוט יכולה להוציא את הסוללה מהטלפון, וגם אם מאזינים לנו, הם לא יכולים לדעת מה אנחנו חושבים באמת. המחשבות שלנו הן שלנו."
"יקירתי, את חושבת שבאמת כל כך קשה לדעת על מה את חושבת?" אלמוג עצר לשניה והתבונן בה "עמידת הגוף שלך מעידה שאת לא בטוחה במה שאת אומרת, הנגיעה באף, קצב מצמוצי העיניים והרמת הגבות בזמן הדיבור שלך מצביע שחלק מהפרטים שאמרת הם לא נכונים, הסטת הרגל השמאלית שלך לכיוונו של אלי מרמזת שאת מנסה לשאוב בטחון ממנו, והמבטים ששניכם שלחתם זה לזו בזמן השיחה מסגירים שיש בינכם יותר מיחסי עבודה."
שירה נדמה ואלי ניגש מיד להרגיע אותה. אלמוג הסתובב וחזר אל מכוניתו. "גם אני יכול להשתמש בפסיכולוגיה בגרוש" שמע את אלי אומר מאחוריו, לאלמוג כבר לא נותר כוח להגיב. הוא פרסם סטטוס חדש במרחב שלו 'אלמוג:1, מפגינים:0'. במבט חטוף אחורה הוא ראה את שירה מסתובבת וחוזרת בראש מורכן אל יתר המפגינים. הוא לא התכוון לפגוע בה, אבל האמת חזקה יותר מכל אמונה שאינה מגובה בעובדות. הוא נכנס אל הרכב וחזר אל כביש הכניסה לבית החולים. אלי הוסיף להסתכל עליו במבט עצוב עד שרכבו נעלם מאחורי שערי הכניסה. אולי בכל זאת הצלתי עוד נפש אבודה, אלמוג חשב לעצמו. פחד ובורות הם דברים שקל מאוד לשווק לציבור.