כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה להיזכר למה יצאתי לדרך.
יש לי כמה לוחות שנה, ואף אחד מהם לא של השנה הזאת. אני לא בטוחה איזו שנה זו עכשיו בעצם. אבל בכל לוח, לא משנה מאיזו שנה, יש 365 ימים, וזה מספיק בשביל לספור. ככה אני יודעת שעשר שנים עברו. לפחות.
קיבלתי אותם כמה זמן אחרי תחילת המסע שלי. אני זוכרת במעורפל את האיש שנתן לי אותם – סוכן נוסע, או מוכר אטלסים מדלת לדלת. הוא מכר גם לוחות שנה. לוחות של שנים שחלפו מזמן. נשאר לו מלאי עודף והוא נתן לי אותו במתנה. אנשים בדרכים כל הזמן נותנים לי דברים.
זה הדף האחרון של 1879. מאחורי הדפים אני כותבת, ואז מעיפה אותם אל הרוח. זה מה שאני עושה עכשיו, כותבת ומעיפה אל הרוח. אולי מישהו יקרא את זה אחר-כך, ואולי לא. זה כבר לא מעניין אותי.
כשאני מתאמצת, אני עוד מצליחה איכשהו להיזכר בתווי פניו של האיש ההוא – אבל במעורפל, כמו בהשתקפות על פני קרקעית של באר. היו לו פנים שמנמנות, שפם דק ומצח מלא קמטים אף-על-פי שהיה די צעיר. הוא היה תולה את לוחות השנה על החזה ועל הגב, משתשלים מהחגורה, כמו שריון עשוי ימים מתים, וכשהלך נאנח בכל צעד, "אוי," "אוך", כאילו כל השנים האלה שהוא סוחב מכבידות עליו מאד. אולי בגלל זה הוא נתן לי את הלוחות האלה. אני כמעט יכולה לזכור אותו אומר לי, "אוי, אוך, תסחבי אותן קצת בשבילי, בסדר? אני צריך לתת לגב שלי לנוח".
זו היתה ארץ יפה, הארץ שבה פגשתי את הסוכן-נוסע. הדרכים כולן היו עשויות אבק, וכשהלכתי, האבק היתמר והשאיר מאחורי ספיראלות מסתחררות. האובך גרם לשקיעות מדהימות, השקיעות הכי יפות שראיתי אי-פעם.
לאט-לאט נפטרתי מהשנים האלה. השארתי אותן מאחורי באבק. דמיינתי את הסוכן-נוסע פותח את האטלסים שלו, מתכנן לאן הוא הולך לנסוע עכשיו, כשהגוף שלו קל. פעם עוד חשבתי עליו. אבל הנה, גם אותו כבר כמעט שכחתי. צריך לשכוח כדי לפנות מקום לאנשים חדשים.
אני שואלת כל אדם שאני פוגשת מה גרם לו לצאת למסע. לא תמיד הם יודעים בדיוק, אבל לכולם יש סיבה, וזה יותר ממה שיש לי. התחלתי לאסוף סיבות. חשבתי שיום אחד אני אשמע משהו שיצלצל לי מוכר, ואז אני אזכר בכל. אני אגיד – אוי! זה בדיוק מה שאני עשיתי!
אבל בינתיים זה לא קרה. שמעתי כבר המון סיפורים, וביסודם כולם מונעים משתי סיבות עיקריות: אנשים שבורחים ממשהו, ואנשים שיוצאים לחפש משהו. המשהוים האלה משתנים מאדם לאדם.
האנשים שבורחים בורחים מבית רע, או מבית טוב מדי. בורחים ממלחמות, אהובות, ילדים, זיכרונות. בורחים מנושים וגובי מיסים. יש פושעים נמלטים, וכאלה שבטוחים שמישהו רודף אחריהם למרות שאין בעקבותיהם אף אחד. יש אנשים שבורחים מהעצב שלהם, כאלה שפוחדים להיות מאושרים, וכאלה שמרגישים אי-שקט בכל מקום שהם נמצאים בו.
האנשים שמחפשים בדרך כלל מחפשים את עצמם. זה הדבר המשותף וההפוך בין הבורחים למחפשים – הבורחים בורחים מעצמם, והמחפשים מחפשים את עצמם. בשני המקרים, עצמם הולך איתם לכל מקום. אבל הוא משתנה עם הזמן.
עוד דברים שהמחפשים מחפשים: גיוון, נופים, חברים, הארה רוחנית, כסף, אהבה, סקס, הרפתקאות, נשמה תאומה, בית, בגדים בהנחה, משפחה, אושר, השראה.
אני שואלת את עצמי ממה ברחתי, או מה אני מחפשת, ואין לי תשובה. הדבר היחיד שאני מחפשת הוא הסיבה שבגללה יצאתי לדרך.
אמא שלי אמרה שאני עוזבת רק כדי לעשות דווקא. אף פעם לא היה בך משהו מיוחד, היא אמרה לי אז, כשראתה אותי עם התרמיל בפתח הבית, אבל תמיד היתה בך את העקשנות הזאת. עקשנות מיוחדת? שאלתי, מעבירה משקל מרגל לרגל. עקשנות כזאת, היא חזרה והרימה את הסנטר, את עוזבת רק כדי לעשות לי דווקא.
אני האמצעית מבין שש אחיות, וכשהלכתי, לכל אחת מהן היה מה להגיד. אחותי הבכורה אמרה שהיא תשמח לקבל קצת שקט ממני. הגדולה פחות ביקשה שאאסוף לה אבנים מעניינות. הצעירה ממני אמרה שאני הולכת רק כדי ללכלך לעצמי את הרגליים. הצעירה יותר ביקשה שאחפש אחרי הכלב שלה שהלך לאיבוד. אחותי הצעירה ביותר עדיין תינוקת, ולא היה לה ממש עניין בנושא, אז היא רק בכתה.
אם היו שואלים אותי על האחיות שלי, אז אף אחת מאיתנו לא היתה ממש מיוחדת. כמו שאמא שלי אמרה. כולנו היינו פחות או יותר יפות, אבל ככל שאני מנסה להיזכר בעוד תכונות – צבע העיניים, למשל, או נמשים, או נימת דיבור מסוימת – כל הבנות מיטשטשות ומתערבבות זו בזו, עד שהן הופכות לאחות אחת. נדמה לי שעם כל דף שאני תולשת, עם כל צעד, כל יום ששוקע, אני מאבדת זיכרון. אין לי מושג מה היה המשחק האהוב עלי כילדה, או איזו שמלה אמא שלי נהגה ללבוש. בעצם, אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לה.
פעם פגשתי אישה שטיילה עם הילדים שלה. היה לה עור יפה, בצבע שרף של עץ, מין צבע ענברי-זהוב שלא ראיתי מעולם. לכל הילדים שלה היה אותו צבע עור מוזר. הם נשרכו אחריה כמו ברווזונים, מגעגעים, צוחקים, בוכים ומנוזלים. שובל "אמא, תראי!" "אמא, הוא הרביץ לי!" "אני רעבה!" השתלשל מאחוריה, והתריע על בואה.
הכרנו כשהיא ביקשה ממני להחזיק את התינוק שלה, שם על אם הדרך. המתלה שלו התרופף. זה לא היה דבר נדיר, שאנשים נתנו לי לשמור על הדברים היקרים להם בלי להכיר אותי בכלל.
האישה הזו שאלה אם אני גרה באזור. אני לא זוכרת בדיוק איזה אזור זה היה, אבל אני זוכרת את האור במקום ההוא, את השמיים שהיו זהובים ופריכים כמו קרם ברולה. אבני הדרך היו חמות מתחת לכפות רגליי. היה קשה למצוא שם מים, אבל האישה הזו תמיד הצליחה להשיג מספיק מים לילדים שלה. היא גיששה אחר מעיינות נסתרים, חפרה בורות באדמה וליקטה את טיפות הטל מעלי העשב. פעם אפילו מצאה באר עתיקה שעוד היו בה שרידי מים – באר שנראתה לי משום-מה מאד מוכרת. בזמן שהצטרפתי אליה, גם אני שתיתי תמיד די צרכי.
עניתי לה שהבית שלי נמצא רחוק משם, רחוק כל-כך שאני לא יודעת איפה הוא. היא פערה עיניים בדאגה – אמא שלך לא מחפשת אותך?
צחקתי. לא חשבתי על השאלה הזו עד אותו הרגע. אולי היא באמת מחפשת אותי? אולי היא דואגת, מחכה שאחזור? התבוננתי באישה משקה את התינוק בטיפות טל שנשרו מאצבעה כמו קוצים, ובאותו רגע הרגשתי לראשונה הרהור של חרטה. החלטתי שמעכשיו אחפש את הדרך הביתה. אבל ההחלטה הזו לא החזיקה מעמד הרבה זמן.
עברו כמה חודשים עד שהבנתי שאין אף סימן, שום דבר שינחה אותי. לא זכרתי כלום מהבית, חוץ מהמשפט שאמא שלי אמרה לפני שעזבתי. אבל לא יכולתי לעקוב אחרי המשפט הזה. דמיינתי את עצמי דופקת על כל הדלתות ושואלת, "סליחה, אולי את במקרה אמא שלי?" או אולי "יש כאן אחות חסרה?". אבל חשבתי, יש יותר מדי דברים לראות מכדי לבזבז את היום בדפיקה על דלתות.
בהתחלה הייתי זוכרת את המקומות שהייתי בהם. היה המקום עם האגם היפהפה, והארץ עם העכבישים הארסיים, והכפר בו כולם אוכלים גבינה מעושנת. אבל ככל שהלכתי, דברים החלו להתערבב ולהימחק. עשיתי לי הרגל לכתוב על מה שקורה לי, אבל אני לא רציתי לסחוב את כל המילים האלו. מילים הן דבר כבד מאד. אז התחלתי להעיף אותן אחריי. מאז כל מקום הוא מקום חדש.
בעשר שנים אפשר אולי להקיף את כדור הארץ.
אפשר ללכת שנים במעגלים, מעגלים הולכים וקטנים, אפשר לבקר כל הזמן רק בשני מקומות, וכל הזמן לשכוח.
אולי אפילו כבר הייתי בבית. אולי אני מבקרת בבית בכל יום, ושוכחת בלילה. יכול להיות שביקרתי בעיר שגדלתי בה, בכפר או בשבט, מה שזה לא יהיה. כנראה שלא מצאתי שום דבר שיגרום לי להישאר.
נפרדתי מהאישה על אם הדרך, והענקתי נשיקה לכל אחד מילדיה. כשנישקה אותי הבנתי פתאום למה הבאר נראתה לי כל-כך מוכרת. היתה באר בדיוק כזו במקום שבו גדלתי, כמה קילומטרים מהבית שלי. אבל בבאר ההיא לא היו מים, והיא היתה עמוקה הרבה יותר, עד שאי אפשר היה לראות את הקרקעית.
האישה נתנה לי מימייה מלאה מים ונעל קטנה של תינוק, למזל. החזקתי את הנעל בכף ידי. היא היתה קטנה יותר מאגרוף.
לא ידעתי מהיכן השיגה את הנעל הזו – כל ילדיה הלכו יחפים.
כמה חודשים אחרי הפרידה מהאישה, הגעתי לארץ שהיתה מתעוררת לחיים רק בלילה. ביום כל תושביה היו ישנים מוטלים על האדמה, שהיתה חרוכה וסדוקה מרוב סימני אש. עם רדת הערב היו נדלקות מדורות – מהן זעירות ומהן אדירות, מאכלות יערות עצומים – והאוויר היה נמלא זיעה ועשן. לאנשים שגרו שם היו סימני פיח מעוטרים על גופם, כמו קעקועים, ובעיניהם להט מוזר.
פגשתי איש עם נחש כבד כרוך סביב כתפיו. הוא ישב ליד מדורה קטנה ובהה בה כמהופנט.
התיישבתי מולו והוא לטש בי עיניים מבעד לעשן. הנחש שישב על כתפיו נראה כאילו הוא נע בגלים, אבל אולי זה היה רק טשטוש המדורה. "את נורא יפה," אמר לבסוף. "בטח יש לך אהוב שמחכה לך".
"תודה," עניתי לו. לא ידעתי מה עוד להגיד, ונראה שהוא לא חיכה לתשובה. ישבנו שנינו ובהינו באש. הסתכלתי במפת הקמטים על פניו ותהיתי כמה מהם קיבלתי גם אני בכל השנים האלו. הייתי שקועה בספירת הקמטים וספירת השנים שעברו, ולא שמתי לב שנרדמתי.
כשהתעוררתי השמש היתה כבר באמצע השמיים. המדורה לידי כבתה, האיש נעלם, והנחש היה מלופף סביב זרועי.
כשהתחלתי ללכת, נזכרתי במה שאמר איש-הנחש, על האהוב שחיכה לי בבית. איכשהו הוא התחיל לקבל ממשות, כאילו נזכרתי במילים של שיר ששכחתי מזמן. אבל כל מה שזכרתי מהבית היה אותי, אחיותיי ואמי. היה ברור לי שאין שום אהוב, וגם אם היה, הוא כבר התייאש מלחכות לי. ובכל זאת השתעשעתי ברעיון. רגע אחד האהוב היה נער ג'ינג'י, עם נמשים זוהרים על פניו כמו כוכבים. לאחר מכן היה גבר גדל-גוף עם קול בס עבה, שאף פעם אינו עולה על לחישה.
ניסיתי לדמיין מה קרה עם האהוב הזה. אולי בכלל ברחתי ממנו, כמו שעושים כל-כך הרבה מאנשי הדרכים. אולי היה לנו אפילו ילד. דמיינתי איש קטן עם תינוק רך בחיקו, מספר לו סיפורים לפני השינה, מספר על אמו הגיבורה, המטיילת בדרכים ונלחמת ברשעים, שתביא לו הרבה מתנות כשתחזור. דמיינתי את הילד גדל ומתמלא מרירות, מחפש תמונות שלי ברחבי הבית, מנסה לדלות רמזים. הוא מתווכח עם אבא שלו – למה אמא עזבה? זה היה בגללי? לא, ירגיע אותו האיש, מה פתאום, אותך היא אהבה.
אמא מתה עכשיו, הוא יגיד לו. היא לא עזבה אותך בכוונה.
עם הזמן הילד שלי יפסיק לחפש אותי.
באותו יום נזכרתי שכשהייתי ילדה קטנה, כשרק עברנו לבית ההוא, היה ילד אחד שהתיידדתי איתו. היה לו שיער שחור, והוא תמיד היה מוצא מקומות חדשים ומסוכנים לשחק בהם. לא ידעתי מה עלה בגורלו אחרי שגדלתי. נדמה לי שהוא עזב את האזור, הרבה לפני שיצאתי לדרך. לרגע תהיתי איפה הוא נמצא עכשיו.
אחרי יום שלם של הליכה, הגעתי לשריפה גדולה. החום היה בלתי נסבל. היה אפשר ממש להרגיש את האדמה נסדקת מתחת לכפות הרגליים. האש התקדמה במהירות לעבר דמות אפופת עשן, במרחק של כחצי קילומטרים ממני. הדמות עמדה ללא תנועה בזרועות שלובות אל מול השריפה.
פתאום זיהיתי את הדמות – זה היה איש-הנחש, אותו האיש שישנתי לצדו בלילה. זה אף פעם לא קרה לי – מעולם לא פגשתי באותו אדם פעמיים. לא ידעתי למה היה אכפת לי שהוא עומד להישרף – מזמן כבר למדתי להניח לאנשים לנפשם, לקחת מה שהם רוצים לתת לך, להקשיב לסיפורים שלהם ולהמשיך ללכת. אבל באותו הרגע לא חשבתי על זה. התחלתי לצרוח ולנופף בידי. "תחזור לכאן מיד!" ניסיתי לצעוק. "תחזור לכאן או שתחטוף ממני!"
אבל לא נשמע שום קול. הגרון שלי נקרע ובער והתמלא בעשן, אבל לא נשמע שום קול. רצתי לכיוון השריפה, כל החפצים התלויים סביבי מקשקשים ומכים על גופי.
עד שהתקרבתי האש בלעה אותו, ואני רצתי משם, מחבקת את הנחש בזרועותיי. לא הבנתי איזה טירוף נכנס בי. אף פעם לא בכיתי ומעולם לא צרחתי, ועכשיו גיליתי שאני לא יודעת איך.
מאז אני לוקחת את האפר איתי. אני רואה הרבה מקומות יפים, אבל שום דבר לא מבטיח לי שהמקום הבא לא יהיה יפה יותר, יפה מעבר לכל דמיון. בסופו של דבר ויתרתי על התקווה למצוא מקום כזה. התחלתי להתיידד עם הבעל המת – לפעמים אני משוחחת איתו, כמו עם מין חבר-כיס.
כמה זמן אחרי שעזבתי את העיר השתעשעתי במחשבה שהאישה היא בעצם סבתי, והאפר הוא של סבי. חשבתי אפילו לחזור לעיר ההיא ולבדוק אם זה נכון – אבל היא כבר היתה יותר מדי רחוקה, וביתה של האישה נראה בדיוק כמו אלפי הבתים האחרים. לא היה סיכוי שאצליח למצוא אותו שוב.
בערך חודש חלף עד שהצלחתי לעבור את ארץ הלילה. כל הזמן פרצו בה שריפות גדולות שהייתי צריכה להתרחק מהן, ובלילות היו חגיגות ארוכות וריקודים שהוזמנתי להשתתף בהם, ריקודים אקסטאטיים ארוכים שאחריהם הרגליים לא מסוגלות ללכת במשך ימים שלמים. כשהתקרבתי אל הגבול, הורדתי את הנחש לארץ. חשבתי שבטח ירצה להישאר בארצו החמה. אבל הוא חזר והתלפף על כתפי.
כך חצינו שלושתנו את הגבול, אני, הנחש, והסבא המת. כעבור כמה שעות התחלף הנוף החרוך במצוקים תלולים, אבנים משוננות ובוהקות בשמש. לא היה שם הרבה מה לאכול, חוץ מצמחים סיביים שצמחו בין החריצים. ואז, אחרי שבוע של הליכה, המצוקים החלו להינמך, כמו מעבר מן הקודקוד אל המצח ולמטה אל גשר האף.
הגענו אל האוקיינוס. גוש כחול ומהמם שנמשך מאופק אל אופק.
בבוקר טיילתי לאורך החוף. זה היה חוף סלעי ודוקר, אבל כפות הרגליים שלי התקשו מזמן, ולא הרגשתי בזה. רוח ברוטב שמש נשבה ונפנפה את החפצים שלי לכל עבר.
הרגשתי מספיק בטוחה כדי לשחרר את הנחש מכתפי ולתת לו לזחול על הסלעים לצדי.
משהו שקוף צף במים, עלה וירד עם הגלים. התכופפתי להרים אותו – הנחש לחשש במיאוס – והתיישבתי על הסלעים. זה היה בקבוק של משקה קל, ובתוכו פתק. פתחתי אותו, וציפיתי למצוא מסר או הודעה, אבל כל מה שהיה כתוב בו הוא תאריך מודפס, בפינה השמאלית העליונה: 5.1.1950. כנראה שזה בקבוק ישן מאד. אולי זרק אותו איזה טובע מאי בודד, שספינתו יצאה בתאריך הזה. מעניין אם הוא עדיין חי. מעניין אם מישהו בא להציל אותו.
כשקיפלתי את הפתק בחזרה ראיתי שמשהו כתוב בעיפרון בצד השני.
"אם היו שואלים אותי על האחיות שלי, אז אף אחת מאיתנו לא היתה ממש מיוחדת. כמו שאמא שלי אמרה. כולנו היינו פחות או יותר יפות, אבל ככל שאני מנסה להיזכר בעוד תכונות – צבע העיניים, למשל, או נמשים, או נימת דיבור מסוימת – כל הבנות מיטשטשות ומתערבבות זו בזו, עד שהן הופכות לאחות אחת. נדמה לי שעם כל דף שאני תולשת, עם כל צעד, כל יום ששוקע, אני מאבדת זיכרון. אין לי מושג מה היה המשחק האהוב עלי כילדה, או איזו שמלה אמא שלי נהגה ללבוש. בעצם, אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לה."
זיהיתי את הנימה, את כתב היד. כשקראתי את הפתק, נזכרתי מי כתב אותו. מישהו כנראה מצא את הדף, הכניס אותו לבקבוק וזרק אותו לים. פתאום עלתה בי הרגשה מוזרה, כאילו אותו אדם ידע שאצטרך למצוא את הדף הזה שוב, שלא אזכור מה היה כתוב בו. צחקתי למחשבה שיש מישהו שהולך אחריי ואוסף את הדפים שאני מפזרת לרוח. אבל ככל שידעתי, יכול להיות שזה אפילו היה נכון.
הכנסתי את הדף בחזרה אל הבקבוק וזרקתי אותו הרחק לתוך הים, למקום שבו השמש ריצדה ויצרה מים לבנים מבהיקים. יום אחד הוא יוכל להוות סימן עבור מישהו אחר. בהיתי בבקבוק המתנודד וניסיתי להחליט לאן ללכת עכשיו. אף פעם לא נתקלתי במחסום אדיר כמו אוקיינוס. מלחמות, שריפות, הצפות – בכולן אפשר לפלס דרך, ללכת בשוליים, להתחמק איכשהו ממוקד הצרות העיקרי ולהמשיך לארץ הבאה, לסיפור הבא.
יכולתי כמובן להקיף את האוקיינוס, או פשוט להפנות לו את הגב ולהתרחק ממנו, ללכת למקום אחר. אבל לא רציתי לשוב בחזרה. זה היה החוק היחידי שלי במסע – מעולם לא לחזור על עקבותיי.
———————
המשכתי ללכת. המשכתי לפגוש אנשים, להיפרד מהם ולשכוח אותם. כמעט כל אדם שפגשתי סיפר לי את סיפור חייו. גם השתקנים והסגורים ביותר תרמו משפט או שניים, לפעמים רק מילה, אבל תמיד היתה זו מילה הרת-גורל, סוד כמוס ביותר, שניתן לי כנראה בידיעה שעוד מעט אשכח אותו.
וכל אחד גם נתן לי איזשהו חפץ. לוחות השנה, הנעל, הנחש – היו רק פריטים יחידים מתוך עשרות הפריטים שסחבתי עמי, ובכל יום קיבלתי עוד. קשרתי דברים סביב מותניי, סביב כתפיי, על ראשי. נראיתי כמו תהלוכה מצלצלת ומקרקשת. אנשים בדרכים לא אוהבים לסחוב הרבה – הם מנסים להיפטר מדברים מיותרים, להישאר עם תרמיל קל ומצרכי בסיס בלבד. לאן שלא הלכתי, לא הייתי צריכה לדאוג הרבה בקשר לאוכל, מים או לבוש – תמיד היה מי שנתן לי בלי שהצטרכתי לבקש.
קיבלתי הרבה מכתבי אהבה, טבעות נישואים, שעונים, תליונים ובשמים. אלו היו הדברים שאנשים שמחים ביותר להיפטר מהם – אבל לא לזרוק. הם רוצים שסיפור האהבה שלהם ימשיך לחיות איפשהו, פועם הרחק מהם, רחוק מכדי לפגוע. ממטיילים שעברו את הגבול מארץ קרה לארץ חמה קיבלתי שלל מעילים, כובעים וצעיפים. ואישה זקנה אחת נתנה לי את האפר של בעלה.
זה קרה לפני כמה שנים; כשביקרתי בעיר חסרת חשיבות, קטנה ומלוכלכת, מסוג המקומות שניסיתי להימנע מהם ככל האפשר. היא התיישבה לצדי על ספסל ברחוב, מרימה עיניה אל השמש הקלושה. זמן מה ישבנו כך בשתיקה, ואז היא ביקשה ממני לבוא אחריה.
עקבתי אחריה בצעדים קטנים ומדודים עד שהגענו לדירתה, כוך קטן וחשוך. היא נתנה לי קופסת עץ קטנה וסיפרה לי שבעלה נח בפנים כבר חמש-עשרה שנה. "אף פעם לא יצאתי מהעיר," אמרה, "אני לא רוצה לפזר את האפר כאן. תפזרי אותו את, כשתגיעי למקום היפה ביותר שראית מעולם."
כשהבקבוק שקע ונעלם בגלים, נזכרתי במשהו. בהתחלה זה היה רק צל, אבל ככל שהבטתי בים, הצל לבש צורה והפך למשחק – המשחק האהוב עלי כילדה. זה היה משחק ששיחקו כולם בשכונה שלנו במשך תקופה מסוימת, ואחרי זמן מה נשכח והתחלף באחר. והמציא אותו הידיד שלי, הילד עם השיער השחור.
זה קרה ביום שבו גילינו את הבאר.
באותו היום הגענו לחלק חדש של העיר – בתים ישנים והרוסים בנויים במין מעגל. חלונותיהם פעורים, משורבבים אל קרחת יער, בוהים כולם בבאר אבן עתיקה שניצבה במרכזה. מעולם לא ראיתי באר קודם לכן. הצצנו פנימה, וכל מה שראינו היה חשכה. הסתכלנו שנינו מהופנטים.
"מעניין כמה זה עמוק," לחש הילד, וזרק אבן פנימה. מעולם לא שמענו את האבן פוגעת בקרקעית, אבל המילים – "מעניין כמה זה עמוק," חזרו בחזרה בהדהוד מוזר. "גם אני רוצה לנסות," אמרתי. הרכנתי את ראשי לתוך החשכה, שאפתי אוויר וצרחתי ארוכות. חיכינו, אבל הצרחה לא הדהדה. היא פשוט נבלעה פנימה.
עד מהרה פשטה השמועה שלא רחוק מאיתנו יש בור שמגיע עד לצד השני של כדור הארץ. מסוג הבורות שתמיד ניסינו לחפור, אבל התייאשנו אחרי כמה ימים. אף אחד – אפילו המבוגרים – לא ידע עד כמה הבור עמוק, ולא טרח לברר. לכן הסיפור התקבל אצל כולנו כאמת צרופה.
כולם ידעו שכל מה שאתה אומר לתוך הבאר, חוזר אליך מיד בחזרה. סיפרנו סיפורי אימה על האיש שגר בתחתית הבאר, האיש שמסוגל לשמוע את כל מה שאתה אומר, אפילו בלחישה. הילדים היו משחקים בלצעוק דברים לתוכה – שמות אהובים, סודות וקללות. היינו מתגודדים בחבורות ומתחרים מי צועק את הדברים הגסים ביותר.
אבל אחרי זמן קצר, כוח המשיכה של הבאר דעך, ויצאנו למסעות גילויים חדשים.
כמה שנים לאחר מכן נולדה אחותי הצעירה ביותר, והילד עזב את העיר.
כמה ימים הלכתי על החוף המשונן, מחפשת מוצא, מחפשת את הגבול, עד שלבסוף הגעתי לשובר גלים ארוך עשוי סלע. בין החריצים היו תקועות יתדות ואליהן היו קשורות ספינות.
עכשיו ידעתי – יש דרך להמשיך מכאן.
הספינות נראו נטושות. המפרשים שלהן היו קרועים והעץ היה רקוב ומחורר בכמה מקומות, אבל כשהתקרבתי, ראיתי שיש עליהן אנשים. פועלים שריריים שעורם שקוף כל-כך, עד שהיה אפשר לראות את מפות הורידים והדם מתפתלים תחתיו. ליבם פעם כמו מצפן. הם נעו בחתוליות, בשקט מוחלט, הופיעו ונעלמו בין קרעי המפרשים.
ארבעה גברים בספינה לבנה גדולה מתחו חבלים והעלו מפרש עם חור גדול באמצעו. הם שמעו אותי כשהתקרבתי – הקמתי רעש כמו אוסף שלם של צמידים. בשתיקה בירכו אותי בניד ראש.
הלכתי על הקרש המרקיב וטיפסתי אל הסיפון. אף אחד מהם לא הגיב לעובדה שהצטרפתי אליהם – הם פשוט הנהנו קלות והמשיכו להכין את הספינה להפלגה. גבר אחד הרים את העוגן, כפות ידיו השקופות, מרושתות נימים כחולים כרשת דייגים, מושכות בשלשלת כבדה, עצומה, כמו נחש ברזל, שנדמה שאין לה סוף. השלשלת הופיעה חוליה אחר חוליה, מכוסה ירוקת וחיות-ים זעירות. הספינה כנראה עגנה שם שנים.
ואז עלה העוגן, מטיל ברזל עצום, שיצר חור בקרקעית הספינה כשהוטח בה. המפרש הקרוע קלט את הרוח והתנפח. הספינה התנדנדה ימינה, ואז שמאלה, ואז שוב ימינה. בעצלתיים, כמו בהמה שמדביקה את העדר, התחלנו להתקדם.
הבטתי בסלעים כשהתרחקנו מהחוף. הגלים התנפצו עליהם באכזריות. לא פלא שהסלעים האלה כל-כך חדים, חשבתי. החיים לא הותירו להם ברירה אחרת.
מעבר למתאר הצוקים חשבתי שראיתי אודים עשנים, מזכרת מארץ האש. הערב תיכף ירד והשריפות יתחילו.
הבחנתי בכתם שחור על הסלעים הלבנים הקרובים למזח. הנחש. הוא הפנה את ראשו לעברי במשך כמה רגעים, ואז זחל בין הסדקים ונעלם.
ההפלגה נמשכה ימים רבים ועברה על פני מים רבים. לא התקרבנו לחוף, אבל ראינו לעתים חופים מרחוק. תהיתי מתי נעצור, האם נעצור, האם יש סוף לכל הים הזה. המלחים לא דיברו. אולי לא ידעו, אולי לא רצו, ואולי פשוט שכחו איך. גברים הם שתקנים מטבעם, וברגע שחבורה גברית כזו מתכנסת בתוך עצמה, אי אפשר לפצח ממנה יותר את הדיבור. לכן, בפעם הראשונה, אף אחד לא ביקש את קרבתי ולא סיפר לי את סיפור חייו. לא היה להם מה לספר. הם לא ברחו יותר מכלום, לא חיפשו יותר כלום. לא היה להם דבר מלבד זה את זה, מלבד ספינתם המתפוררת. כל מה שרצו היה להמשיך לנוע, להפיח איכשהו חיים במפרשים כדי לשוט לעבר יעד לא ידוע.
אחרי כמה זמן בחברתם, הם אפילו לא נראו לי ממש אנושיים. הם תיפקדו יותר כאורגניזם, מסה של דם ושרירים, מנווטים את גופיהם היפים בחן ברברי שותק. מראם ותנועותיהם היו זהים כל-כך עד שבקושי היה אפשר להבדיל ביניהם. לא היו להם שמות ולא חלוקת תפקידים ברורה. הם אפילו לא הניעו את הספינה, אלא נתנו לה להפליג כרצונה, כמו חיה מבויתת שננטשה, ורק כשצצו בעיות קיצוניות – מים שחדרו מהקרקעית, או סלע שעמדנו להתנגש בו – הגיחו במתינות, נהגו בספינה זמן-מה ועזבו אותה שוב לנפשה.
אחרי כמה חודשים כאלה, הבחנתי שדפי לוחות השנה שלי אוזלים. כתבתי בלוח של שנת 2001, שנה שלמיטב ידיעתי עדיין לא התחילה.
בימים הראשונים דחקתי את הדפים הכתובים בקפידה אל תוך בקבוקי משקה קטנים וזרקתי אל השובל שהספינה השאירה אחריה. אבל אחר-כך הספינה התחילה לדלוף, והרוחות בלילה פרצו דרך הזגוגיות, אז גלגלתי את הדפים לכדורי נייר וסתמתי איתם את החלונות ואת הסדקים בעץ. עד מהרה הספינה כולה היתה מתוקנת בדפי היומן שלי.
כשלוח השנה האחרון נגמר, כבר לא היה אכפת לי. לא היה לי יותר מה לכתוב, וכל יום דמה לקודמו. חיי לא היו יותר מאשר רצף מתמשך של כחול.
בהתחלה כשהופיעה האדמה, היא נראתה פשוט כמו המשך טבעי של המים, תכלכלה ורכה, כמו ענן. זו היתה האדמה במקום ההוא.
כשהספינה התקרבה אל החוף הבחנתי בצלליות של עצים, ענפיהם העירומים מפותלים באוויר, צמרתם תקועה עמוק בקרקע. ריח המלח הידלדל, וריח חדש הופיע, ריח של אדמה וזיעה ועשן. דרך רעש הגלים הבחנתי בשאון עיר.
הספינה האטה, ואחד הגברים החל לשלשל את העוגן מטה. השלשלת החלידה משהייה רבה בשמש, וחרקה וגנחה כמו אישה שמנה שמנסה להיכנס לתוך אמבטיה. הקרש הורד אל האדמה, ואני פסעתי עליו בלי להביט לאחור.
רק כשכבר עמדתי על היבשה, רגלי היחפות קבורות עמוק ברגבי אדמה חמים, הסתובבתי וראיתי את המלחים בוהים לעברי, מנידים לשלום באותה שתיקה מוזרה, ואחר כך מסתובבים וחוזרים לבטן הספינה, לעוד נצח של העלאת ירוקת על העוגן עד שיבוא נוסע אחד שיגרום להם לצאת שוב לדרך.
הספינה שממנה ירדתי לא היתה היחידה. היו עוד ספינות רבות, אצילות למראה, בעלות מפרשי ארגמן. נוסעים עלו וירדו מהן, אוחזים במזוודות ובתיקים, מנופפים לקרוביהם המחכים. רעש הדיבור הכה אותי בהלם. זו כבר לא היתה רק שפה זרה, זה היה חוש אחר לגמרי, חוש חדש שעלי ללמוד אותו מהתחלה.
ליד מעקה ברזל ארוך עמדו אנשים אוחזים בשלטים ופרחים, מחכים לאהוביהם שישובו. שעה ארוכה עמדתי שם, נשענתי על המעקה והתבוננתי באנשים היורדים מהספינות, המתחבקים והמתנשקים, מופתעים למראה חבריהם שחשבו שהכירו והשתנו כל-כך בזמן שנעדרו. תן לי לסחוב את המטען בשבילך. הבאת לי מתנה?
הגזע המוזר והזר הזה, הגזע הטיפשי הזה. מבלי לפתוח אותן ידעתי שבכל המזוודות יש אותם הדברים. בגדים, מזון וספרים, מכתבי אהבה, טבעות נישואים, שעונים, תליונים ובשמים. כמה בקלות אפשר לאבד את הרצון לשמור על הדברים האלה. כמה קל להניח את המזוודה על ספסל, על אדם, ולעזוב אותם שם. כמה קל לצאת לדרך.
לא שמתי לב כמה מאוחר נעשה עד שהבחנתי שהשמש שוקעת. היא שקעה בצורה מוזרה, הפוכה, כאילו מתוך השמיים החוצה. ובכל זאת זו היתה שקיעה ולא שום דבר אחר.
נותרתי כמעט בודדה על הרציף, אוחזת בזר פרחים נבול-למחצה שאחד המצפים נתן לי (הוא חיכה לאשתו, אבל היא לא הופיעה).
התחלתי ללכת לאורך המעקה, לכיוון העיר. ציפורים צבעוניות שמנות הילכו על האדמה בינות לזבל עירוני. כשהתקרבתי, הן טפחו בכנפיהן כמה פעמים, ואחר הידסו משם. שנים של ניקור מזון בפחי אשפה השכיחו מהן איך לעוף.
אדם אחד היה שם מלבדי. הוא החזיק שלט שנכתב עליו שם בשפה זרה. הוא ניגש אלי ונגע בנימוס בידי.
"סלחי לי," אמר. "איחרת מעט, או שאני הקדמתי. בכל מקרה, אני מצטער שאיחרתי לאסוף אותך."
התבוננתי בו. עור פניו היה דקיק ומקומט, עיניו לא יותר מחריצים רכים. ובכל זאת נראה צעיר.
"זה בסדר," אמרתי. "יש לי זמן בשפע."
הוא נטל את זרועי בעדינות והוליך אותי אל תוך העיר. לא ידעתי למי הוא חיכה, אבל זה לא היה חשוב. הוא עוד אדם בודד שצמא למאזין, ואני אקבל מקום חם ללילה.
האדמה היציבה גרמה לי סחרחורת. התרגלתי לנדנודי הספינה. לא האמנתי שמשהו פשוט כמו יציבות הקרקע יכול גם הוא להיעלם.
"הוא חיכה לך הרבה הרבה שנים," אמר האיש. "כמעט חשבנו שלעולם לא תגיעי. מה לקח לך כל-כך הרבה זמן?"
"העולם הוא מקום גדול ורחב," עניתי.
"זה נכון," צחקק האיש. "ובכל זאת, אי אפשר ללכת בו לאיבוד."
הלכנו דרך חורשת עצים. עליהם היו גדולים, שחורים ובשלים, מדיפים ריח פירות. מרבד עלים שחורים ריפד את השביל ורשרש מתחת לרגליי. לבסוף הגענו לשער ברזל קטן, שמעברו השני התנשא צריח אבן מוזר.
האבן היתה עתיקה ומתפוררת, מרופדת טחב בחריצים, והזכירה לי משום-מה את הספינה המלאה כדורי נייר. הדבר המשונה בצריח ההוא היה שנדמה שלא היה לו סוף. הוא נמתח גבוה כל-כך לתוך השמיים עד שנעלם מטווח העין האנושית.
שמעתי כבר על בניינים כאלה, על ערים מלאות בהם. תיארתי לעצמי שהגעתי כעת לעיר כזו.
עברנו בקשת אבן ונכנסנו לצריח. ציפיתי שהוא יהיה מלא מדרגות, שיהיו בו מדרגות סיבוביות מתפתלות עד למעלה. אבל לא היו בו מדרגות, וגם לא רהיטים. הוא היה חלול לגמרי.
"הוא לא יאמין לי שהגעת," אמר האיש חרישית. "כל-כך הרבה זמן שאנחנו מחכים. בכל בוקר הוא שולח אותי אל הרציף, ובכל לילה אני חוזר. כל-כך הרבה שנים."
כמה שנים? תהיתי. אבל לא אמרתי כלום.
חצינו את החלל העגול הענק. לאט לאט הבנתי שלא יהיה שם אף אחד. זה היה עוד משוגע, שדמיין רוחות אנשים סביבו. גם מיטה ומזון כנראה לא יהיו. זה באמת היה מקום ריק לגמרי.
האיש עזב את ידי והתרחק. "היכנסי לכאן בבקשה. הוא מחכה לך בפנים."
הוא פתח דלת קטנה בקיר. ומכיוון שכבר הגעתי עד כאן, נכנסתי פנימה.
הדבר בראשון שתפס את תשומת לבי בחדר ההוא היה הרעש. החדר היה מלא קולות מרוחקים, מייבבים וארוכים, מסתובבים בספירלות לאורך הקירות עד שהגיעו לקרקעית. דיבורים בשפות זרות, רחוקות וקלושות כל-כך שלא הצלחתי להבין את פשרן.
הרצפה היתה עשויה אותה אבן רטובה ומתפוררת ממנה היה עשוי כל הבניין, ועליה ישב אדם וחזר אחרי המילים בצורה מדויקת, ביבבות מתמשכות קורעות לב. פניו היו רגועות לגמרי. הוא נראה שקוע במדיטציה.
כשהבחין בי, הוא סימן לי לשבת לצידו.
"שלום," אמר. קולו נשמע מייבב ומוזר גם כאשר לחש. "הנה את סוף-סוף."
הוא הפנה אליי פנים חיוורים, מצולקים. אילו לא הייתי רואה כל-כך הרבה, אילו לא איבדתי כל-כך הרבה, הייתי מפחדת ממנו.
"בסך הכל לא היית צריכה לעשות את כל הסיבוב הזה," הוא חייך, וצלקותיו נמתחו. "אבל דרכים דרכן להתארך. ואנשים זקנים טבעם לחכות. תמיד היית עקשנית."
הקולות הדהדו סביבנו.
"נתת לי משהו ששייך לך," אמר האיש. "ואני נמנעתי מלהחזירו. עכשיו אני יודע שזו היתה טעות שלי. אבל הייתי זקוק למישהי שתארח לי לחברה. הייתי כל-כך בודד."
"אני מבינה," אמרתי.
"היא חיה כאן איתי, הקשיבה יחד איתי. היא ישנה מסביב לכתפי ואכלה מצלחתי. היא היתה כל מה שהייתי זקוק לו. אבל אחרי כמה זמן התחילה להיחלש. דברים מסוגה לא יכולים להישמר זמן רב כשהם רחוקים מבעליהם.
ואת יודעת, עברו כל-כך הרבה שנים, שאמרתי לה שכבר אין תקווה… אבל היא לא ויתרה, היא נלחמה, אפילו שכוחה תש עם הזמן."
פניו המכוערים, המפחידים, פנו לעברי ועליהן הבעת אשמה.
"אני מתנצל. ניסיתי לשמור עליה טוב יותר. אבל לקח לך כל-כך הרבה זמן, ולא נשאר ממנה כמעט כלום. אני לא יודע אם אפשר להחזיר אותה למה שהיתה."
"זה בסדר," עניתי. "דברים אף פעם לא חוזרים למה שהיו. אני אקח אותה כמו שהיא."
האיש הסיר משהו מכתפו. זה היה כל-כך אפור וחלש, שעד כה לא הבחנתי שזה קיים. הוא הושיט לי את זרועו, ובעדינות רבה, לקחתי ממנו את הצעקה.
"תודה לך," אמרתי. "היא חסרה לי מאד."
"אל תפתחי הרבה תקוות, יקירתי. צעקות לא מחזיקות זמן רב בשבי. אני מתפלא שזו שרדה כל-כך הרבה זמן."
"היא היתה חזקה מאד," עניתי.
"החזקה ביותר ששמעתי," הוא חייך.
"בכל מקרה, אל תדאג בקשר לזה," אמרתי. "אנחנו פשוט נסתדר עם מה שיש."
האיש הביט בי בעצב כשהתכוננתי ללכת.
"אני אתגעגע אליה, את יודעת. זו צעקה נהדרת. מה דעתכן להישאר כאן, אולי? תוכלו להקשיב יחד אתי. אני אלמד אתכן לענות."
הוא נראה עלוב כל-כך כשישב כך על הרצפה המתפוררת, הטחובה, מוקף בהדים. חשבתי על כל השנים שפחדתי ממנו בילדותי, וכעת הרגשתי אשמה. ריחמתי על עצמי. לאיש הזה יש סיפור, סיפור שהוא לא רק שלו אלא של אלפי אנשים אחרים שלחשו לו את סודותיהם במשך השנים. מעולם לא סירבתי להקשיב לאף אדם.
"אני מצטערת. הייתי רוצה להישאר ולהקשיב, אבל יש לנו דרך ארוכה לעשות בחזרה."
חשבתי לרגע, ואז הוצאתי את האפר של הבעל המת.
"אבל הנה מישהו שיארח לך לחברה. הוא ידיד ותיק שלי, שמחפש את מקומו כבר זמן רב. אני חושבת שתמצאו נחמה זה בזה."
הוא הביט בי בהכרת תודה, ואז נטל ביראת קודש את הקופסה והניח אותך בחיקו.
"חבר, מה שמך?" שאל.
"קוראים לו סבא," עניתי. "אנחנו חייבות ללכת. כשנגיע הביתה נמסור לך דרישת שלום."
"אם כך, דרך צלחה," אמר האיש.
"דרך צלחה," עניתי, ויצאתי דרך הדלת הקטנה, דרך שער האבן מתוך הבאר ההפוכה, דרך שער הברזל ולאורך השדרה, הצעקה מכורבלת בחמימות בכף ידי.
5.12.10