הנער פקח את עיניו.
החדר היה אפלולי. ריח שרוף עמד באוויר. השעון הראה שתיים עשרה.
היא שוב לא הגיעה. הנער תהה כמה זמן יעבור עד שתיזכר שהייתה אמורה לבוא לכאן. הוא ניסה לספור לכמה פגישות כאלה איתו היא איחרה, ולכמה תאחר.
הוא התגלגל במיטה, הסדינים נמתחו, התלפפו סביב גופו. אם היה ניתן לתפוס את הזמן בידיים ולהחזיק אותו, הנער היה עושה זאת למרות שהוא לא מסוג האנשים שיכולים להחזיק בדברים שלא שייכים להם זמן רב. הוא קם, השיל מעליו את השמיכות ודידה לחדר האמבטיה הסמוך.
הוא נעמד מול המראה והתבונן בעצמו. הבבואה, הנער שבמראה, סינן מבין שפתיו, "על מה אתה מסתכל? עזוב אותי…"
הנער לבש גופייה לבנה ומכנסיים צבאיים. הוא מישש את הדיסקית שנחה על חזהו. הנער שבמראה גם הביט על הדיסקית, למרות שהייתה לו דיסקית משלו. הנער שבמראה גיחך, "חייל. זה כל מה שאתה. חייל. מישהו מפקד עלייך ולאף אחד לא אכפת ממך. נו, לרצפה! תן לי עשרים וחמש שכיבות סמיכה! קדימה! קדימה!" הנער צחק. וגם הנער שבמראה צחק.
"אנשים הם כמו מראות," אמר הנער שבמראה, "מראים לאחרים את עצמם, עם כל היתרונות והחסרונות. לא יותר ולא פחות… אבל רואים… רואים רק את מה שהם רוצים לראות."
"אז אני מראה?" שאל הנער.
"כן. סוג של."
"אם אני מראה… אז מה אתה?"
הנער שבמראה לא השיב.
"אני תוהה מה יקרה בסוף," מלמל הנער.
"לא יקרה כלום. הכול ישאר כמו עכשיו. אנשים נולדים, אנשים מתים והעולם עדיין מסתובב. לא ככה?"
"לא. כל אדם משפיע. לפחות על האנשים שהוא הכיר…"
"אימא רצתה לראות אותך, היא אמרה שלאבא היה התקף לב," אמר הנער שבמראה בשעשוע, "הוא התאשפז ארבעה ימים בבית חולים. הסוד שלכם לא החזיק מעמד. הנה, היא שכחה מזה ופלטה איזה משפט על חיילים ועל מלחמה ועל טעויות והלב המחורבן שלו ישר התכווץ! היא ניסתה להתקשר אלייך אבל ידעה שזה חסר סיכוי. אתה אף פעם לא עונה. וכשהזקן התאושש… הוא חיפש אותך."
כעת הנער שבמראה חיקה את אבא, את קולו הצרוד ונשימותיו הכבדות.
"הילד הזה… ילד טיפש… ושל מי בכלל היה הרעיון לשלוח אותו לקרבי? לעזאזל!" הוא השתעל בכבדות. הנער הצליח לראות את עיניו הקטנות של אביו, את פניו המלאות המאדימות מרוב מאמץ. הוא נאנק, מנסה להוציא את המילים החוצה.
"הוא לא בנוי למלחמות! אמרתי לך לדבר עם המפקד שלו! הוא רגיש מדי! הוא ילד! שמע ישראל! אני אמרתי…את מקשיבה לי?! ואימא! אימא כורעת לצד מיטת בית החולים…"
כעת פניה הרזים של אמא הצטיירו בעיני רוחו של הנער. עיניה היו מעוותות מאחורי משקפיים מרובעים, שפתיה קפוצות ומרוחות באודם.
"כן, אני מקשיבה! אבל אל תצעק. הלב שלך חלש! ואבא קוטע אותה! את מקשיבה למה שאני מדבר או דואגת ללב שלי?! ואימא קוראת לאחות כי הוא לא רגוע ואבא ממלמל, תוך כדי שהאחיות מגיעות ואוחזות לו בידיים-"
"אני חושב שהבנתי," אמר הנער.
הנער שבמראה חייך והמשיך, "ילד טוב הוא היה, את יודעת? איך תמיד בסופי שבוע היה מגיע עם חיוך ואנחנו לא חשבנו בכלל שלפעמים הפה מחייך והלב בוכה. אוי, ילד שלי. רק רצה להגן על המדינה. הילד שלי היה גיבור! ואימא לוחשת, תפסיק, בבקשה. יש כאן אנשים…"
"אני לא גיבור."
"אולי הורים תמיד חושבים שהילדים שלהם גיבורים," הנער שבמראה משך בכתפיו.
הנער התבונן במראה. עיניים גדולות, טראגיות, בצבע אגוז הביטו בו. הוא לא היה מגולח ושפתיו נמלאו חתכים.
לפתע נקישות חלשות נשמעו. הנער דידה מחדר האמבטיה לדלת ופתח אותה. תום עמד שם. גם הוא לא היה מגולח ואבק נדבק לתלתליו הזהובים. המדים שלו היו מלוכלכים, מוכתמים בדם.
"ככה אתה מסתובב?" מלמל הנער.
"נו מה, אין כאן משטרה צבאית. זה בסדר עכשיו," השיב תום, "חשבתי… זאת אומרת, רציתי ללכת לים אבל אתה כל הזמן עסוק, יוסי סוגר שבת ורן עם חברה שלו. בטח יפרדו עוד מעט. היא לא מתאימה לו…אז מה אתה אומר? רוצה לים או לא? אני גם רעב נורא. אימא קנתה פיתות, חומוס ונקניקים למרות שאמרתי לה שבבקרים אני לא אוכל כאלה דברים."
"בסדר, בוא נלך," אמר הנער.
השניים יצאו מהדירה ופנו במסדרון לעבר המעלית. הם חלפו על פני דלתות רבות, של אנשים אחרים. לכל דלת יש סיפור, חשב הנער. הם נכנסו למעלית ונעמדו במרחק זה מזה. האוויר היה דחוס וריח משונה, של משהו שרוף, מילא את החלל הקטן.
"תום," מלמל הנער.
תום לא הפנה מבט, בוהה בכפתורי המעלית העגולים, הזוהרים בכתום, כאילו היו טבעות קטנות של שמש.
"לפעמים אור קטן מאיר חשיכה גדולה," מלמל תום בחיוך.
"אני-"
"תגיד," שאל. הנער השתתק. "גם אתה מרגיש כל הזמן את הריח הזה? ריח בלתי נסבל של משהו חרוך… שרוף. כאילו אנחנו עדיין במלחמה… ריח של אש."
צלצול המעלית נשמע כשהם הגיעו לקומת הקרקע. תום לא הביט על הנער ויצא. הנער אחריו. הם יצאו מהבניין וחצו את הכביש. הג'יפ של תום חנה מול הבניין, שחור וגדול כמו מפלצת. הם נכנסו למכונית. תום במושב הנהג והנער במושב לצדו.
"גם כן המכונית המטומטמת הזאת," אמר תום בכעס כששם את חגורת הבטיחות, "אין מספיק אוויר בגלגלים. ביקשתי מאחותי לקחת אותה למוסך אבל היא הייתה צריכה ללמוד לבגרות. הלוואי שתיכשל."
"אף פעם אין מספיק אוויר," לחש הנער. הוא לא זכר בתום כל כך הרבה שנאה. כנראה לא נפגשו זמן רב. המנוע הותנע והג'יפ הענק דהר קדימה. העובדה שגר קרוב לים הייתה נחמה גדולה עבור הנער.
הכביש היה חלק וריק, הדרך פרוסה לפניהם כמו שטיח ארוך אל מקום נכסף- אל הים. באופק ניתן היה לראות פס כחול ושמש עגולה וצהובה ניצבה מעליו כמו סימן שאמור להתוות את הדרך או פרס שמקבל מי שמגיע ליעד. אבל אי אפשר להתחרות על השמש, זה לא יהיה קרב הוגן.
השניים שתקו. הנער פתח את החלון ורוח עזה נכנסה למכונית, הכתה בפניו, משכה את שערו לאחור. סוף סוף קצת שקט, קצת רוח, אוויר.
"אמרת משהו?" מלמל תום. הנער התעשת, נשען לאחור בכיסאו וסגר את החלון.
"רק רציתי לדעת איך אתה מסתדר…"
"אני? קצת בודד, האמת. רציתי ללמוד פסיכולוגיה, סיפרתי לך את זה כבר? אבל ויתרתי על החלום הזה. נמאס לי לנסות להבין אחרים. נמאס לי להתמודד עם אחרים כשאני אפילו לא יודע איך להתמודד עם עצמי."
המכונית התקרבה לצומת. תום לא הביט על הכביש אלא על הים. גם בים יש אור כי השמש משתקפת במים.
"תום-"
"זאת אומרת, הרגתי בן אדם. בידיים שלי. אתה קולט?"
הרמזור היה אדום. המכונית המשיכה במהירות.
"תום!"
"ואמרתי! אמרתי לכולם! כשהיינו בחדר ורן התרגש מזה שסוף סוף יוצאים לקרב אמיתי, לחזית… ויוסי התפלל ואתה… לא יודע מה עשית… אני אמרתי! אני אמרתי 'אנחנו הולכים להרוג אותם'! ואף אחד לא הקשיב לי! למה אף פעם לא מקשיבים לי?!"
מכונית נוספת התפרצה מימין. הם עמדו להתנגש.
"תום!! תעצור!!"
הנער התרומם, תפס את ההגה בשתי ידיו והטה אותו לשמאל. חריקת בלמים איומה נשמעה. המכונית הסתובבה סביב עצמה. ריח של פיח הזנדב לאפו של הנער. הוא הידק את אחיזתו בהגה. נשימותיו נכלאו בבית החזה שלו. הוא חש היטב את התנגשות המכונית בקיר ולאחר מכן עצירה מוחלטת.
"תום…"
"לעזאזל. יכולת לומר משהו…"
הנער התנשם. הוא עזב את ההגה וחזר לשבת במקומו. מבטו של תום ניתק.
"מה יכולתי לומר?" לחש הנער בעודו מנסה להסדיר את נשימותיו. הוא חש בחילה.
תום סובב את ראשו והביט בנער. מבטו הכחול היה אטום, כאילו עיניו פוערות בנער חור ורואות דרכו.
"יכולת להזהיר אותי."
מר וגברת נברו ישבו על ספסל מחוץ לבניין והתבוננו בחתולי הרחוב נכנסים ויוצאים מפח הזבל הגדול. לאחר מכן הפנו שניהם מבט לאישה שחצתה את הרחוב בעודה דוחפת עגלת תינוק. היא הלכה מהר. גברת נברו חשבה על כמה שהתינוק חמוד. מר נברו חשב שהאישה עלולה למעוד ולהפיל את העגלה. העיניים של שניהם היו מכווצות כי השמש הייתה חזקה מאוד. מר נברו נזכר שהשאיר את משקפי השמש שלו על השידה והתעצבן. גברת נברו שמחה על כך שלפחות חבשה את כובע הקיץ שלה.
"איזה קיץ זה," התלונן מר נברו, "כל הזמן קיץ. קיץ. קיץ. מה עם קצת גשם לשם שינוי? או איזו רוח? בריזה? משהו? כבר אמצע ינואר, בחיי."
"אל תהיה כל כך קטנוני," צחקקה גברת נברו, "חורף מדכא אנשים."
"הם גם ככה מדוכאים עם כל הדברים שקורים במדינה הזאת," השיב מיד מר נברו, "פיגועים, מלחמות, רציחות."
"אבל חיים…" מלמלה גברת נברו.
"חיים!" חזר אחריה מר נברו, "ואיזה מין חיים אלה?"
"חיים מעניינים. חיים אמיתיים. תראה, לדוגמה, את אמריקה. הכול פלסטי. הכול משעמם, שגרתי."
"אוח, לפעמים את מדברת שטויות… אני לא יודע מאיפה," סיכם מר נברו ונשען לאחור, "אם ארצה קצת אקשן, אני אלך לראות סרט!"
"אויש, אבל כאן חיים!" התרעמה גברת נברו, "ומעריכים את החיים! ויודעים שיש גם מוות ושכול!"
"את ראית את השכן שלנו?" שאל מר נברו בתובענות.
"החייל?"
"כן, כן, נו. החייל הזה. פעם הוא צלצל אצלנו לבקש חלב."
"כן. חמוד, רגיש כזה… ילד יפה. ביישן מאוד."
"הוא היה שם, את יודעת. במלחמה."
גברת נברו כיסתה את פיה בידה, "אתה רציני? זה פשוט נורא. הוא בבית עכשיו?"
"בטח שהוא בבית. הוא מסתגר כבר כמה שבועות."
"אתה… ורק עכשיו אתה מספר לי?"
"חשבתי שאת יודעת. מה, כל היום את מבלה עם זאתי… חברה שלך. היא מרכלת על כל העולם."
"היא לא מכירה אותו! אוי, זה נורא. אולי כדאי שניגש אליו?"
"תעזבי," אמר מר נברו והנמיך את קולו, "אני חושב שהוא לא… בריא."
"ודאי שלא. מסכן. איך אפשר להיות חייל כזה, במלחמה, ולהישאר אדם שפוי?"
"נו, את רוצה לגשת אליו ושיקרה לך משהו?"
"אויש, באמת! אני יכולה להיות סבתא שלו!"
"תהיי בשקט עכשיו!"
הנערה הייתה רזה וגבוהה ואם היו אנשים נוספים ברחוב, הם ודאי היו מסובבים ראש כדי להביט בה. היא נעלה נעלי עקב ומעיל עור, ג'ינס צמוד וחולצה ארוכה וסגולה. משקפי שמש ענקיים הסתירו את עיניה. שפתיה היו ציוריות ושיערה ארוך ובלונדיני.
"בוקר טוב," מלמלה בחיוך כשהתקרבה לספסל.
"בוקר טוב!" השיבו מר וגברת נברו יחדיו.
"הכול בסדר אצלך?" שאלה גברת נברו.
הנערה היססה. לבסוף "כן" חלש נמלט מבין שפתיה.
"מה שלום ההורים שלך?"
"הם… הם בסדר."
"כל העניין הזה עם מה שקרה במלחמה פשוט מוציא אותי מדעתי," מלמל מר נברו.
הנערה הפנתה אליו מבט מודאג.
"איפה קנית את המעיל הנהדר הזה?" שאלה גברת נברו.
"בחנות החדשה ההיא בקניון. זאת שנפתחה במקום-"
"הם נלחמים בשביל המדינה והמדינה אומרת להם תודה ושולחת אותם הביתה!" אמר מר נברו בכעס.
"אני בעצמי צריכה לקנות מעיל חדש," מלמלה בעליזות גברת נברו.
"ואנשים לא יוצאים מזה! איזה אנשים, ילדים! ילד בן שמונה עשרה צריך להקריב את החיים שלו! אני לא מבין את זה… לא מבין."
"תפסיק כבר," אמרה גברת נברו למר נברו, "מה יש להבין?"
"כי כשהם זקוקים לטיפול אחר כך, לא מטפלים בהם!"
"אויש, כמובן שמטפלים."
"והטיפולים האלה משנים משהו?! ומה עם החבר הזה שלך?" פנה מר נברו לנערה, "מה איתו? לא ראיתי אותו מאז שהוא חזר."
"אני…" קולה של הנערה נשבר, "אני כל הזמן איתו. הוא פשוט… כאילו לא כאן. אתם מבינים?"
"זה נורא," אמרה גברת נברו ומר נברו רק הניד בראשו לשלילה.
"את מודאגת?" שאל מר נברו.
"סיפרו לי שחבר טוב שלו נהרג שם," מלמלה גברת נברו בלחש כמו מספרת סוד.
"מי אמר לך?" תמה מר נברו ופער את עיניו.
"חברה שלי…"
"אמרת שהיא לא מכירה אותו! את-"
"כן. זה נכון," אמרה הנערה, "תום היה החייל האחרון שנהרג."
"אני מצטער," מלמל הנער. כעת הבין כי הוא עדיין עומד בחדר האמבטיה. הוא הביט בבבואתו. הוא ראה את עצמו מבעד לזכוכית. ידו התרוממה באוויר וקצה אצבעו נגעה במראה.
הנער נחרד כששמע נקישות על הדלת.
"אתה שם?" שאל קולה של הנערה. הנקישות על הדלת התחזקו. הנער לא השיב. הוא ניגש אל פינת החדר. הרובה שלו נשען על הקיר, מצוחצח ושחור.
"תפתח את הדלת, בבקשה!" קראה הנערה ביאוש. עיניו של הנער נמלאו דמעות. הוא נטל את הנשק וניגש לחדר האמבטיה. הוא נזכר במה שיוסי אמר לו כשהתחבאו בין השיחים ויריות שרקו מעל ראשיהם והמלחמה בעיצומה.
"תמיד חשבתי שיהיה נחמד אם העולם יסתיים בשחור ולבן וכל הצבעים יאזלו, ימרחו, ידהו לתוך השמש," ואז יוסי נעמד וירה וטען וירה וטען ונפל. הוא הותיר אחריו פרץ של דם אדום. לא שחור ולא לבן.
הנער התחיל לבכות. לא היו אלה דמעות שקטות. הוא בכה בקול, כפי שרצה לעשות כשיוסי נפל לידו וכשהמפקד צעק "אש! אש! אין פחד!" וכשנאלץ לסחוב את תום לחובש בזרועותיו והראש שלו נפתח וכשאבא שאל אם הכול בסדר והוא אמר שכן.
הנער דרך את הנשק שלו. הוא הרים את ראשו. הנער שבמראה הביט בו בתמיהה, כאילו הוא רוצה לומר משהו.
"בבקשה! תפתח את הדלת! אני רוצה לראות אותך!" צרחה הנערה וחבטה באגרופיה בדלת.
ריח שרוף עמד באוויר. הנער הביט על השעון דרך המראה. השעון הראה שתיים עשרה וחמש דקות. הנער כיוון את הנשק למצחו וסחט את ההדק.