הוא נשם לרווחה כשהקברן נעלם משדה הראייה שלו. הוא הניח את העציץ שהביא עימו לרגליו והביט סביבו. עומד גבוה בתוך ים של קברים נמוכים, מעוטרים בזרדים וצמחים אפורים ירקרקים, הוא השלים סיבוב במקום בו עמד. מסוחרר מהמרחבים העמוקים מסביבו, קטועים פה ושם על ידי הברושים הבודדים המפוזרים ברחבי בית הקברות. העולם פתוח וחופשי מסביבו. הוא יכול לרוץ. לרוץ בלי לעצור עד שיתעייף. הברושים הבודדים מסביבו נותנים מקלט לעורבים שחורים שמדי פעם נותנים קול לקריאה צורמת שמתפשטת אל תוך המרחבים.
ואז חוזר השקט.
לרגליו הקבר של סבא. הרוח הגולשת בין הענפים היבשים של הברושים, נוגעת בביישנות בשערות החלקות למצחו של יוחאי. הקבר לא השתנה עם השנים. אותו המקום. אותה האבן. אותו כיתוב המפרט בסמליות את שמו של סבא ומונה את 73 השנים בהם הילך על פני האדמה. לא השתנה דבר אבל סבתא הייתה רוצה לראות אותו מטופח יותר. "שמור" – זו המילה שתמיד השתמשה בה. שמור בפני מה? מדוע יש צורך לעודד צמיחה ופריחה וחיים מסביב למקום משכנו של המת? אבל הוא אהב את סבא מאד וסבתא הייתה רוצה לראות שהוא דואג לטפל בסביבת הקבר לקראת יום הולדתו של סבא.
"זה חשוב לסבא", היא תמיד אמרה לו, "סבא שלך אהב את האדמה ואת הנפלאות שהיא יכולה לספק. אם יש משהו שהוא תיעב, זה אדמה לא מנוצלת. אדמה לא אהובה – הוא קורא לזה. אתה זוכר איך הוא היה דואג לכל עץ בפרדס באופן אישי, כאילו היה ילד. לפחות שינוח על משכבו ליד אדמה שנגעו בה קצת".
שקט מסביב. מזכיר את השקט בפרדס של סבא קצת לפני שסבתא הייתה קוראת לכולם פנימה לארוחת שבת.
פרדס… אולי "פרדס" זו לא ההגדרה המתאימה לשטח שהיה מאחורי הבית של סבא וסבתא אבל לקרוא לזה גינה,זה פשע. הפרדס של סבא, זו ההגדרה המתאימה ביותר. סבא טיפח, גידל ואהב תריסר עצים: שלושה עצי תפוזים, עץ אבוקדו, שני עצי זית, שני עצי קלמנטינות, עץ לימון ושלושה עצי תאנה ענקיים. יוחאי תהה באיזו קלות הוא זוכר את תכולת הפרדס האגדי. בתמורה, העצים אהבו את סבא ולא הכזיבו לתת את מיטבם, כל אחד בעונה שלו, ברגע שהגיעו לבגרות. בשקט שלפני ארוחת הערב, כשכולם היו יושבים ומביטים אל הפרדס המחשיך, קולו של סבא היה מתנגן מהכורסה הבלויה שבפינת המרפסת ואותם סיפורים על הימים ההם היו מתנגנים שוב ושוב. ריח הבישולים של סבתא היה מגרה באפם ומבטיח הבטחות לקיבה מלאה ומגרגרת. אבא היה מעודד את סבא ושואל תמיד את אותן השאלות.
"לא יכול להיות" – אבא היה אומר ושחוק בעיניו – "איך הצלחת להשתחרר משם?"
וסבא היה מקבל בברכה כל קריאת תיגר על סיפוריו, מגביר מעט את קצב הדיבור וממשיך לספר. לקראת סוף הסיפור המוכר, אמא הייתה אומרת בקול רם, "ואיפה סבתא הייתה כשכל זה קרה?" וסבתא הייתה מקבלת את הסימן הקבוע וקוראת מחלון המטבח, "סבתא הייתה במטבח, כרגיל, מבשלת לסבא כדי שיחזור מהעבודה ויוכל לספר לה איך עיצבן את הבוס שלו בזמן שהאוכל ששמתי מולו מתקרר. בואו ילדים, האוכל מוכן".
מרחבים דוממים מסביבו של יוחאי והקברים של סבא וסבתא לרגליו. הקברן השאיר מעדר יד קטן עם ידית אדומה, מגרפת יד בעלת ארבעה שיניים קהות וחלודות ושקית זבל שחורה, בסמוך לקברים של סבא גבע וסבתא מרקה. הקבר של סבתא פתוח. ממתין. הקבר של סבא סתום ובודד.
יוחאי שיחרר מעט את העניבה שלצווארו והפשיל את שרווליו עד כמה שיכל. הוא תלש את הצמחייה היבשה מסביב לקבר ועדר וגרף והזיז אבן אחת לפה והחזיר אבן אחת לשם ונשף על פני הקבר עד שרוב החול שהצטבר עליו במהלך השנה התפזר חזרה אל אדמת בית הקברות. עשבים שוטים נדחפו אל תוך שקית הזבל השחורה. עבודת הכפיים הטהורה עשתה אותו שמח. הוא למד לאהוב את הסיפוק שבעבודה טובה כשעבד עם סבא בפרדס. כל פרט היה חשוב. כל פרט קיבל את מלוא תשומת הלב. הוא הרגיש קרוב אל סבא ולמרות שלא ראה את סבא שנים רבות, הוא הצליח לשמוע את הקול שלו, צרוד מעט אך עדיין מתנגן עם המשפט הרגיל – "אני אספר לכם משהו שקרה לי כשהייתי צעיר. את זה עוד לא שמעתם…".
כעבור כמעט רבע שעה הוא סיים, התרומם חזרה לעמוד בנקודת המוצא על השביל הצר שליד הקבר, שפשף את כפות ידיו זו בזו, כדי להסיר את האבק שדבק בהן והחליק אותן נמרצות על החליפה שלו. אמנם בקושי חלפו 15 דקות אבל העבודה השקטה, שקוע במחשבות ובזיכרונות של עצמו, הרגישו לו כמו חופשה בת שבוע.
הוא הישיר מבטו אל כיוון שער בית הקברות וראה ארבע דמויות ופניהן מועדות לכיוונו. דמות אחת מובילה את השיירה הקטנה, אחריה שתי דמויות נושאות תיבה מאורכת ביניהן ודמות רביעית סוגרת את השיירה מאחור.
סבתא מגיעה.
יוחאי הרים במהירות את העציץ הקטן שהביא עימו ומיקם אותו בעדינות בתוך המבנה הקטן המיועד לעציץ שממוקם בין הקבר של סבא וסבתא. השיירה מפלחת את דרכה לעברו בשדה הקברים האינסופי. הקבר של סבא לא יהיה בודד הלילה. סבא וסבתא שוב יחד.
הנה סבתא.
אחרי שנתנה לו חיבוק חם וארוך, סרקה סבתא את הקבר של סבא במבט מאשר. נושאי התיבה המתכתית הגיעו אל הקבר הפתוח, מיקמו בעדינות את התיבה בתוכו ומייד חזרו על עקבותיהם. הקברן שסגר את השיירה נעמד ליד הקבר הפתוח והמתין בסבלנות שיוחאי וסבתו ייפרדו זה מזו.
"המון תודה יוחאי" – אמרה סבתא ועיניה החומות מחייכות אל יוחאי – "זה חשוב לסבא" – הנידה ראשה לעבר הקבר המטופח.
"אני יודע" – אמר יוחאי.
"זה גם טוב בשבילך" – טפחה על שכמו – "לקחת כמה דקות חופש מהימים העמוסים שלך. אתם הצעירים חושבים שזה נורמלי לעבוד 12 שעות ביום. כשסבא שלך עבד ב-facebook הרגשתי שאני רואה אותו שעה ביום. הוא היה חוזר הביתה ולוקח קצת זמן לעצמו להירגע ממאורעות היום ובזמן שנשאר עוד אור בחוץ היה מטפח את הפרדס שלו" – היא צחקה במרירות והביטה לעבר הקבר של סבא, כמו נוזפת בו בחיבה.
"תקופות אחרות, סבתא" – גיחך יוחאי.
"נכון" – אמרה סבתא, מתגעגעת לתקופה נשכחת בת בעל מאה שנים.
"מי שהמציא את זה" – אמרה והצביעה על תיבת המתכת הגדולה – "ידע שהזמן והבריאות הם הרכוש הכי חשוב שיש לנו" – מבטה של סבתא חזר לנוח על קיברו של סבא והיא שקעה בהרהורים, כמו התנתקה לרגע מהמציאות שסביבה וחזרה לאותה תקופה.
היא נשפה נשימה עמוקה שהייתה עצורה בריאותיה ולחשה, עיניה מבריקות – "סיפרתי לך פעם שקניתי לסבא שלך את הטלפון הסלולרי הראשון שלו כשהתחלנו לצאת?".
"כן, סבתא. סיפרת כמה פעמים" – חייך יוחאי ואחז בזרועה, מוביל אותה אל תיבת המתכת – "וזה סימן שהגיע הזמן שתיכנסי לתא הנוירוגנזה שלך לפני שיהיה מאוחר מדי".
סבתא הנהנה בראשה והקברן פתח את התא. יוחאי עזר לסבתא להתיישב בתא ולחבוש את כיפת האלקטרודות לראשה. היא חייכה אליו ולאחר מבט נוסף אל הקבר של סבא, נשכבה לאחור ועצמה את עיניה. כמעט מייד פתחה שוב את עיניה ואמרה:
"אני כל פעם מפחדת שאני לא אתעורר מחר בבוקר" – היא פלטה צחוק עצבני.
"נו, סבתא" – הרגיע יוחאי – "עברת את הטיפול מעל לעשר פעמים. תעצמי את העיניים ונדבר מחר. כשתהיי צלולה יותר ולא תספרי לי שוב איך קנית לסבא טלפון סלולרי" – קרץ לה.
"אה, סליחה" – עלה מעט סומק ללחייה – "כן, הטיפול הזה הוא מצוין. אני לא אשכח יותר את המפתחות בבית" – היא העמידה פנים שהיא לפתע מאושרת – "פעם שעברה ששכחתי את המפתחות, סבא הצליח להשתחרר מפגישה חשובה ובא לעזור לי לפתוח את הדלת עם אמא שלך, שהייתה אז תינוקת, צורחת בפנים".
"כן, סבתא" – חייך יוחאי בסובלנות – "סבא סיפר את הסיפור הזה פעם או פעמיים כשישבנו על המרפסת לפני ארוחת שישי. השתמשתם ב-SMS באותה תקופה וכתבת לו שאת תקועה מחוץ לדירה ואמא בפנים אז וסבא היה באמצע פגישה חשובה ב-facebook אז הוא קם פתאום ואמר לבוס שלו שהוא עובד על רעיון לאפליקציה חדשה והוא קיבל מידע חדש בדיוק הרגע והוא חייב ללכת" – הסיפור זרם מפיו של יוחאי בנשימה אחת – "והבוס התעצבן ושאל אותו איך הוא מתכוון לתת חוות דעת על הרעיונות שניתנים בפגישה בהעדרו ואז סבא צחק ואמר שירשמו לו אותם על הקיר ושהמתכנת יכניס אפשרות ללחוץ על אגודל למעלה או למטה וכך סבא יוכל לסמן מה דעתו וכולם צחקו חוץ מהבוס שחשב שזה רעיון ממש טוב" – את הסוף הוא מלמל במהירות כדי להספיק למלא שוב את ריאותיו.
סבתא הנהנה ועצמה את עיניה בחיוך. יוחאי סגר את המכסה והביט בסבתו דרך החלון הקטן שבקדמת התיבה, שוכבת בשלווה עם עיניים עצומות. הוא הנהן לעבר הקברן וזה לחץ על כפתור קטן בשלט שאחז בידו. במוניטור הקטן שמתחת לחלון התא, נדלקה נורית ירוקה ולידה כתוב 0%.
"אני אעדכן אותך מחר בבוקר לגבי ההתקדמות" – אמר הקברן – "אני מאמין שהיא תסיים פה עד מחר בערב".
"כן, תודה" – אמר יוחאי.
יוחאי נפרד בליבו ממרחבי בית הקברות השקטים, עבר בין שני עמודי האבן העתיקים שסימלו את גבול בית הקברות וידו הימנית נשלחה אוטומטית אל חיישן ה"עין השלישית" שבמרכז מצחו. החיישן עיבד מייד את טביעת האצבע של יוחאי וזיהה אותו כמפעיל. עוד לפני שהספיק להיכנס לטיוב הכסוף החדש שקיבל מהחברה, עלו על שתל הקרנית הימנית שלו שלוש הודעות:
1) העין הייתה כבויה במשך 25.3 דקות תחת הרשאת משתמש
2) יש לך 18 הודעות טקסט, 17 מהן דחופות
3) יש לך 169 הודעות פרסום חדשות, 169 מהן דחופות
יוחאי נאנח ובחן את כמות הטיובים הטסים ביער צינורות העיר. לא נורא. הוא יגיע חזרה למרכז העיר כנראה תוך 12 דקות. מדובר בסה"כ בשישים קילומטרים בין ירושלים לתל אביב, לא? יוחאי הצמיד את כף ידו השמאלית אל הסורק שבצד הטיוב הגלילי שלו, נהנה שוב ממראה הקימורים של הדגם החדש. פער רחב נפתח מולו וגילה כסא שחור מבריק ממלא את חלל הטיוב. בעודו מתמקם בנוחות בכסא, שמיד שינה צורה והתאים את עצמו מבחינה ארגונומית לתנוחה שבא התמקם יוחאי, עלתה נקודה אדומה בקצה הימני העליון של שתל הרשתית הימני של יוחאי ותחתיה הופיעו המילים רחלי דחוף.
יוחאי מסר לחלל הטיוב את קוד ההפעלה, "טיוב 59641".
"לאן תרצה להגיע?" – שאל קול נשי בחלל הטיוב.
"המסגר 32, תל אביב", ענה יוחאי.
בעוד הקול הנשי מדווח על מזג האוויר באתר היעד ומספק את זמן ההגעה וכמות האנשים שמחכים כרגע לשירות בסניף הסטארבקס הקרוב ליעד המבוקש, יוחאי גלגל את עיניו לפינה הימנית העליונה ומצמץ פעמיים, לקבלת השיחה מרחלי. האור בצינור החיצוני, לידו חיכה הטיוב של יוחאי התחלף מאדום לירוק, מסמן כי הדרך פנויה להשתלבות. יוחאי הידק את אחיזתו במשענות הידיים, מחכה שיעבור השלב שגורם לקיבתו לבצע תנועת סחיטה לא נעימה. התמונה של רחלי, שהופיעה על שתל הקרנית הימני שלו, התעוותה מעט ברגע שהטיוב נשאב דרך הצינור החיצוני אל צינור התנועה הראשי, אך התייצבה חזרה ברגע שהטיוב האיץ והתייצב כמעט מיידית על 300 קמ"ש.
"א-ב-א!", קראה רחלי, לא מנסה להסוות את נימת הפליאה, האכזבה והכעס שבקולה.
"זה אני" – אמר יוחאי – "כבר ארבעים ושתיים שנים".
חיוך התגנב לשפתיו. הוא ידע שרחלי לא אוהבת שמזכירים לה כמה היא צעירה אבל זה האמצעי היחיד שיכל היה לחשוב עליו כדי להסיח את דעתה מהנושא שגרם לה לכעוס עליו. שני קמטי כעס התעמקו מתחת לצ'יפ העין השלישית שבמרכז מצחה של רחלי ושוב התמונה התעוותה מעט לזמן קצר.
"מי מנתק את העין שלו לעשרים דקות? חשבתי שמשהו איום קרה לך עד שראיתי שהטיוב שלך בבית קברות אז הבנתי שסבתא רבא החליטה גם השנה לעשות את הטקס המזעזע שלה… אתה יודע שהיום אנו חוגגים עם יואבי את פתיחת הזהות הוירטואלית שלו" – הטיחה בו ונימת טקס השתלטה על קולה.
יוחאי שקע עמוק יותר אל תוך הכסא, שמייד התאים את עצמו לתנוחה החדשה.
הנה זה מגיע, חשב לעצמו.
"אבא!" – גערה בו רחלי.
אופס, כנראה שחשב בקול רם…
"יואבי מדבר על זה כבר שנה שלמה. מאז שמלאו לו 9 שנים הוא סופר את הימים ואתה יודע איזו משמעות יש לכך בעיניו. אתה זוכר טוב מאד כמה משמעותי זה היה בעיניי בגיל הזה" – אמרה רחלי, נותנת ליוחאי מספר שניות להיזכר בעוגמת הנפש שחוותה.
"טוב, את היית אז בת 7 כשהיה מותר על פי חוק לפתוח זהות וירטואלית בגיל 8. נפלת בדיוק על הדור שסבל מהחקיקה שדחתה את הגיל המותר לגיל 10" – נזכר יוחאי ואיחל במלוא מאודו לחוק חדש שידחה את הגיל המותר בעוד מספר שנים קדימה.
"ואיך זה עזר לי?" – עלה טון הדיבור של רחלי לסולם גבוה וצייצני –"כל השכבה שהייתה מתחתיי קיבלה בזמנו את הזהות שלהם בגיל 8 ועד שאני קיבלתי את שלי, היו צעירים ממני שהצליחו לעבור כבר שני שלבים של הרשאות וירטואליות". בעודה מדברת, התחלפו פניה הכועסים של רחלי על הרשתית הימנית של יוחאי בסרטון בו מצולמת רחלי הקטנה ביום הולדתה השמיני. על ראשה כתר פרחים מפלסטיק, זרועותיה שלובות זו בזו בכעס ושפתה התחתונה משתרבבת החוצה בחוסר שביעות רצון. אימא מנסה למשוך את תשומת ליבה של רחלי הקטנה אל עוגת היום הולדת שמעוצבת בצורה של הסיפרה 8.
"כן, אני מכיר את הסרטון, רחלי, אני הייתי שם, זוכרת? אני זה שמצלם…." – אמר יוחאי. הוא הסב את תשומת ליבו לרגע לנקודה אדומה שנייה בקצה העליון של שתל הרשתית הימני ומתחתיה רשום ריקו, משרד.
"מעבר לזה" – שאפה רחלי נפח גדול של אוויר לריאותיה, הסימן הברור שהיא מתכוונת להמטיר עליו מספר של גורמים בילדותה שהביאו לקטסטרופה שהם חייה היום: נשואה באושר עם שני ילדים, שני טיובים סבירים ביותר, דירה בקומה 64 במרכז תל אביב וחשבון בנק מספק. קטסטרופה.
השתל בתעלת האוזן של יוחאי הודיע חגיגית: " התראת מצב גופני: חיישן הלב מדד עליה בדופק הגוף מ-80 ל-92, עלייה בלחץ הדם הסיסטולי מ-128 ל-134 והדיאסטולי מ-82 ל-95. במדי התאוצה שבגפיים לא נרשמה פעילות גופנית. אנא נשום חמש נשימות עמוקות וספור עד עשר להורדת סממני הלחץ". יוחאי החל לנשום נשימות עמוקות בעוד רחלי ממשיכה לשטוח בפניו הוכחות וטענות. מבעד לרחלי הוא יכול היה לראות את נופי ישראל חולפים במהירות על פניו.
שתל האוזן הכריז: "מדדי הלחץ יורדים. מבטל ספירה לאחור לקראת שיחרור חומרי הרגעה".
"רחלי, רחלי" – עצר יוחאי את המשך זרם המלל לאחר שסיים את נשימותיו – "אני אהיה שם, אני מבטיח. תגידי ליואבי שסבא יהיה ושיש לו מתנה יפה בשבילו".
שוב חזרו שני הקמטים אל מרכז המצח של רחלי והתמונה התעוותה לרגע.
"ברור שאתה תהיה שם, אבא וגם סבא וסבתא יגיעו" – נשפה את המילים בחוסר סבלנות – "אבל סבתא רבא מרקה לא תהיה כי היא דחתה את הטיפול שלה ליום ההולדת של סבא ויואבי הכי אוהב את המתנות שהיא מוצאת בשבילו. אני לא מבינה למה היא בחרה דווקא את היום הזה מכל הימים להיכנס לתא הנוירוגנזה? ממש חוסר רגישות לדעתי. אין כלל התחשבות באבני דרך בחיים של הילדים של הנינים שלה" – כל זאת אמרה בזמן שהיא מנענעת ראשה מצד לצד בחוסר הסכמה ואז לקחה שאיפת אוויר חדשה ופרץ שאלות ניתח לעבר יוחאי – "למה היא מתעקשת להעביר כל שנה את התא שלה לחלקת עפר נידחת בירושלים שהעיריה כבר שנים מנסה להעיף משם? יש לה מספיק מקום בדירה שלה בשביל תא נוירוגנזה, תא מוסקולוגנזה ותא סקלטונגנזה".
הוא כמובן לא יגלה לרחלי שסבתא סיפרה לו שוב שקנתה לסבא את מכשיר הסלולרי הראשון שלו, אחרת יחטוף על הראש גם על הסכנות הבריאותיות של הטקס של סבתא. אין טעם להבהיל אותה.
"רחלי, אני ואמא נהיה שם וההורים של שנינו יהיו. זה כבר שישה סבים וסבתות רק מהצד שלך. את יודעת שפעם ילד היה נחשב בר מזל אם היו לו 4 סבים וסבתות? היום לכל ילד יש 10 הורי הורים" – ניסה יוחאי לנצח בקרב אבוד מול רחלי.
הדור של היום, חשב לעצמו יוחאי, עכשיו שהטכנולוגיה מאפשרת לתוחלת החיים להגיע לגיל 200 בשיבה טובה, כמו שאומרים, שלושים השנים הראשונות בחייו של אדם מושקעים בלימודים ומציאת בן זוג. אדם נכנס לשוק התעסוקה, אחרי שהתמקצע בתחום שמעניין אותו, איפשהו בשנות הארבעים המוקדמות לחייו ומתמודד עם ה"חיים האמיתיים", כמו שסבתא מרקה קוראת להם, רק בשנות החמישים לחייו. כמה פעמים הנהן בראשו בזמן שסבתא מתלוננת שילדים מתחת לגיל חמישים סיגלו לעצמם הרגלים ודרך חיים מקובעת וחסרת בגרות, כך שכשסוף סוף הם נכנסים לשוק העבודה הם מתמודדים עם קשיים רבים יותר במקומות העבודה שקולטים אותם.
"רחלי" – עצר אותה יוחאי – "זה היום הולדת של סבא, זכרונו לברכה. את יודעת כמה היא מתגעגעת אליו. כמה פעמים שמעת אותה אומרת שאם היה את מכשיר הנויירוגנזה כשסבא לקה באלצהיימר אז היא לא הייתה צריכה לסבול את שלוש השנים שהוא לא זיהה אותה. תביני שסבתא דוחה כל פעם את הטיפול שלה ליום הולדת של סבא היא מרגישה שהיא כמו ישנה את הלילה לצד בעלה ומתעוררת "חדשה" לצידו ביום הולדתו".
רחלי לבשה על פניה ארשת רצינית, שהבהירה ליוחאי שהיא ממתינה בסבלנות שאביה יסיים את נאומו המיותר. עוד שלושים שנים אולי היא תבין על מה הוא מדבר. הוא גלגל את עיניו שמאלה ולמטה ומצמץ פעמיים. לוח הזמנים החודשי שלו עלה על הרבע התחתון השמאלי של שתל הקרנית השמאלי שלו. הוא דפדף קדימה מספר שבועות על ידי העברת האצבע שלו על חיישני העור שמתחת לעפעף השמאלי התחתון בתנועות חוזרות מזווית העין בכיוון האף.
הוא נאנח וסיכם את הוויכוח: "אנחנו חוגגים לסבתא יום הולדת 160 בעוד שלושה שבועות. יואבי יקבל את המתנה שלו אז. ההמתנה רק תמתיק את השמחה שהוא ירגיש כשסוף סוף הוא יקבל אותה, תאמיני לי".
"היום הולדת של סבתא מרקה?" – נעלמו הקמטים ממצחה של רחלי – "כן, טוב, קנינו לה את שתל הירך שהיא ביקשה. היה 1 פלוס 1 אז היא תוכל כבר עכשיו להחליף את שניהם. אה, וגם כבר סגרתי הזמנה במעבדות לבשר של עופרי ושות'. אתה יודע שהם היחידים שמצליחים להפיק עוף שלם מהחומר הגנטי? טוב, בלי הראש כמובן אבל לא צריך לקנות בנפרד שוקיים ואתה יודע שסבתא אוהבת…".
אור כחלחל הבזיק לרגע את חלל הטיוב, מזהיר בפני הגעה ליעד.
"מותק, אני חייב לסיים. הגעתי בחזרה לעבודה, נתראה בערב?" – הוא אמר שנייה לפני שהטיוב נשאב החוצה דרך צינור חיצוני ברחוב המסגר בתל אביב.
הוא התחרט על כך ממש באותו רגע שחיבר את השיחה עם ריקו.
"היי קשישא" – נשמע קולו המתנגן של ריקו.
הוא תמיד נשמע ליוחאי כמו קריין לפרסומת גרועה ברשת. אלא שבמקום לפרסם מוצר הוא מפרסם רכילויות.
"שמעתי שלנכד שלך חוגגים היום את האירוע הכי חשוב בחייו אה? ואני לא הוזמנתי" – אייקון קולני של תינוק בוכה מילא את שתל העדשה הימני של יוחאי.
"כן…זה היום…אני…." – גמגם יוחאי, מנסה לחשוב על תירוץ שיעזור לו לסיים את השיחה.
"אני צוחק, יוחאי, תירגע" – מתח ריקו כל מילה כאילו נתקע לו המשדר על שידור איטי – "מטורף לגמרי, אה? אתה בקושי בן 80, עם עוד כמעט 100 שנה לפנסיה וכבר חוגג עשור לנכד! פששש, איזה הספק יש לך אתה, יוחאי אחי".
אני מקשיב לזה כבר דקה שלמה ועוד לא שמעתי פריט רכילותי אחד – חשב לעצמו יוחאי – כשריקו נותן הקדמה ומצליח להחזיק את פריט הרכילות בלי לפלוט אותו ישר החוצה, כנראה שהוא מחשיב את זה למשהו עסיסי. רגע, אני חושב שאני שומע את זה מגיע.
"בקיצור, אתה יושב?" – הנה זה בא – "זוכר את האומלל הזה מחשבונאות? זה שאיחל לבוס במסיבת יום ההולדת שלו לפני 24 שנים 'עד 120' , זוכר? אתה זוכר את האומלל הזה? ואז מר תורן הנכבד חגג 120 ולא חשב שהברכה מצחיקה… וואי, אתה זוכר את זה?! בקיצור, הוא כמובן עדיין באותו תפקיד בחשבונאות. אישתו כנראה לא אוהבת את הרעיון והיא גרמה לו ללכת לבנק לבקש הלוואה כי היא רוצה חופשה יקרה במרפאת הספא החדשה שפתחו על נגה. חחח".
בחור מסכן – חשב לעצמו יוחאי.
"אז אתה שומע? היא רצתה שהוא יבקש הלוואה ושלחה אותו לבנק. עכשיו אתה יודע שהאומלל מתרגש כשמישהו מסתכל עליו אז ללכת לבנק ולבקש כסף מפקיד ינוקא בן 40? רק מזה בטח עלה לו הדופק. אז מסתבר שהוא חשב שהוא חכם ולקח כמה כדורי הרגעה על דעת עצמו איזה חצי שעה לפני שהוא נכנס לבנק. הוא חשב לעצמו שאם הוא רק ירגע, אז הוא לא יפעיל את האזעקה בבנק שמכוונת לדופק ולחץ הדם של הלקוחות. כאילו, חחח" – ריקו עשה מאמץ גדול להראות שהוא מנסה לא לפקוע בצחוק והמשיך – "כאילו מישהו יחשוב שהוא שודד בנקים! בקיצור, הדופק שלו ירד כל כך מהר שהפיזיו-קןנטרולר שלו החליט שהוא נמצא בסכנת חיים, הכניס אותו לקומה, הפעיל את כריות האוויר וצלצל לשירותי רפואה מיידים" – וריקו פרץ בצחוק קולני.
"אתה מדמיין לעצמך?" – ניגב דמעות מעיניו והתחיל לחקות את הבחור האומלל מחשבונאות– "אני רוצה בבקשה הלוואה ואז בלומפ כריות אוויר על הראש, על הרגליים, על הידיים וטראח, מתגלגל על הריצפה".
עצוב – חשב יוחאי אבל זה באמת היה קצת מצחיק. הבחור גם ככה היה שמנמן יחסית, בוודאי כי לא היה לו כסף לממן רכישת מזון ממעבדות בקר רזה. התמונה שעלתה ליוחאי בראש של הבחור השמנמן מכוסה בכריות אוויר ומתגלגל על הריצפה העלתה על פניו חיוך בעל כורחו. הוא הפנים את החיוך ואמר במידת התקיפות המירבית שהצליח לשריין:
"ריקו, לא הייתי פה כמעט חצי שעה, אני חייב להמשיך…" – הוא רק רצה לסיים את השיחה ולחזור לעבודה. הוא אמנם חזר לעבודה לפני פחות משעה אך בלי ששם לב הספיק לסיים את כל מה שהיה צריך להכין לפגישה של מחר בבוקר. מוזר. זה היה אמור לקחת את רוב היום. כנראה שהזכרון של סבא ועבודת הפרדס החזירו את החריצות לעצמותיו. מצוין, אין כמו עבודה טובה לגרום לך להרגיש גאה בעצמך – אמר לעצמו אך הקול הפנימי שלו היה מעט צרוד, כמו זה של סבא. יוחאי עצם את עיניו ולקח אוויר לריאותיו. ריח קל של עץ תאנה עלה באפו והוא נזכר בתמונה המנטלית שעלתה במוחו ממש לפני שענה לשיחה עם ריקו – כשהיה נער וסבא לימד אותו כיצד לגזום את ענפי התאנה הקרובים לקרקע כדי שלא ירקבו.
"כן, נכון" – התביית ריקו על הפריט החדש – "לא היית פה חצי שעה ויותר מזה, לא היית בכלל על הרשת לפחות לעשרים דקות. אווו, זמן לא טוב להעלם עם המצגת של מחר בבוקר והכל. אבל סודך שמור עימי, עכשיו רק תספר לי מאיזו סיבה החלטת פתאום לרדת מהרשת? אתה יודע שהבת שלך דיברה איתי? היא הייתה מודאגת שקרה לך משהו".
נורה אדומה ומתחתיה תורן, משרד הופיעה בפינה העליונה של שתל הקרנית הימני שלו.
"ריקו, תורן קורא לי" – מיהר לקטוע בשמחה את הצחוק המטופש של ריקו.
"אה, ממש עכשיו? טוב, הוא במצב רוח מהסרטים ואתה כיבית את העין לעשרים דקות… תתקשר אליי מיד כשאתה יוצא משם, אני חייב…" – אמר ריקו שנייה לפני שיוחאי מצמץ פעמיים לכיוון הנקודה האדומה שעל שתל הרשתית שלו וניתק את השיחה.
יוחאי נכנס למשרדו של מר תורן ולאחר שהאחרון איתת לו בתנועת ידו להכנס ולשבת, התיישב בכסא הבודד שמול השולחן הרחב. מר תורן התפנה מעיסוקו, הזדקף בכיסאו, הניח מרפקיו על השולחן, שילב אצבעותיו זו בזו והניח עליהן את סנטרו.
יוחאי בהה במר תורן, בוהה ביוחאי בלי למצמץ.
"אה…" – ניסה יוחאי לפתוח בשיחה שתגרום למר תורן לגלות לו את פשעו – "זוכר שאישרת לי חצי שעה לעזור לסבתא שלי עם הטיפול שלה?".
"זוכר" – אישר מר תורן. יוחאי הרגיש כמו שמר תורן לחץ על כפתור אדום גדול על שולחנו שהשמיע קול זמזום מחריש אוזניים המסמן 'טעות'. זו כנראה לא הסיבה שהוא נקרא למשרד של הבוס.
מה עכשיו?
"קרה משהו בזמן שנעדרתי?" – ניסה יוחאי לעודד את מר תורן לגלות את מהות הפגישה הלא רצוייה.
"לא" – הוריד מר תורן את סנטרו, נשען אחורה בכסאו ושילב את ידיו זו בזו – "וכשבדקתי כרגע במוניטור זה נראה כמו שלא קרה כלום מאז שחזרת". החלון הענק שמאחורי מר תורן איבד מעט את שקיפותו ועל פניו נראה יוחאי ישוב בעמדתו, כפי שצולם ממש לפני מספר שניות, לוקח אוויר לריאותיו ועוצם את עיניו.
ריח התאנה המתוק דגדג שוב באפו של יוחאי ואיתו חזרה הגאווה על העבודה הטובה שביצע בעמדתו בפחות משעה. הוא פתח את פיו לגולל בפני מר תורן את הנתונים שהכין לפגישה אך זה הקדים אותו.
"בלי תירוצים, יוחאי! זה בדיוק מה שקרה גם בשנה שעברה כשחזרת לאחר שעזרת לסבתא שלך עם הטיפול" – הזכיר לו מר תורן בתוכחה – "ולאחר אותו מקרה הוראתי שיגדילו את האותיות על השלט בכניסה לעובדים שאומר נא להסיר זכרונות אישיים בכניסה".
מר תורן בהה ביוחאי כדקה, בלי לומר מילה. ממתין שיוחאי ישחזר את הפגישה הדומה שניהלו לפני שנה באותו נושא. יוחאי זכר את הנאמר באותה פגישה לפרטיה. הוא תהה מה ימצא אם יבדוק את תפוקת העבודה שלו בשנה שעברה באותו יום. האם ימצא כי היא גבוהה יותר מאשר בימים אחרים?
המבט הנוקשה על פניו של מר תורן לא השאיר מקום למילים ומכיוון שיוחאי לא היה מעוניין להכעיס את מר תורן עוד יותר ובכך להסתכן בקבלת מטלות עודפות שימנעו ממנו להגיע על המסיבה של יואבי הערב, הוא שלח את ידו במהרה להתקן המאכסן את הזיכרונות האישיים שלו, שמוטבע ברקתו הימנית, שלף אותו החוצה והחליק אותו אל כיס חולצתו.
ריח עץ התאנה התנדף מאפו.