שוממה הייתה האֲדָמָה ובודדה, כי לא נברא אדם לה. וירא ה' ויאמר: אתן לה בת להלך בה. ותלד האדמה בת ותאמר: מה היא? על כן קראה שמה מַיִם. ותעש מים תיבה ותהי לה לבית לשוט בנהרותיה על פני האדמה. ותשמח האדמה במים ותיתן לה את חלוקי הנחל ליופי ואצבעות מים לוטפות בהם תמיד מאהבתה מתנות אמה.
וירא אֵשׁ בן אוֹר את מים ויחשוק בה לאישה. וירץ אש על שפת הנהר ותכירהו מים, ותאמר: מה לך כאן? ויבלע אש את אחד ההרים ויעש אלף קישוטי נחושת ויאמר: בזאת אארסך. ותאמר: הן אלה מאמי לוקחו; לא תארסני כי אם מאשר עשית בדמיך. ויתן לה את ריצת האש ויקרא אותה שְׂרֵפָה. ויבא עליה ויאכל ביתה וימות וילד לה את עָנָן. ותנחם מים על מות אש ותעש לה בית בשנית לשוט בארץ.
וירא אור כי מת בנו ויעש בנו שנית. ויאמר לו: כה אמר אביך אל מים לא תקרב. וילך אש לראות מי היא מים ותמצא חן מלפניו, ויופע לפניה פתע. ותירא מים מלפניו ותאמר: מה זה כי באת להתל בי? ויבלע אש את אחד ההרים ויעש אלף קישוטי כסף ויאמר בזאת אארסך. ותאמר לו הן אלה לאמי אך בדמיך תארסני, ובהישבעך כי לא תמות עלי בשנית. וישבע לה אש ויתן לה את פתע אש ויקרא שמו בָּרָק. ויבא עליה אש ויאכל ביתה וימות וילד לה את אֵד ואת עֲשַׁן. ותנחם מים על מות אש ותעש לה בית חדש לשוט על האדמה.
וירא אור כי מת אש ויעש בנו. ויאמר לו: הן פי המרת ואצל מים מתת זה שתי פעמים. בי נשבעתי אם זאת תעש בשלישית לא אוסיף עשותך כי מותך לא אוכל עוד סבול. וילך אש לראות את מים לדעת מי היא, כי בה מת פעמיים. ויאהב אש את מים ולא יוכל רחוק. וינח אש על שפת נהר לחכות כי ידע כי תבוא מים ובבואה יקיץ קץ. ובראות מים את אש אמרה אליו: מה זאת באת בשלישית להכביר עלי אבלי מפיר שבועה? ויבלע אחד ההרים ויעש אלף קישוטי זהב ויאמר בזאת אארסך. ותאמר: מה לך פצוע את אמי הן נשבעת לי ממות; כזבת בי וכיצד זה אהיה לך? אף בדמיך לא ארצה. ויאמר אש אל מים: כסיל הייתי כי נשבעתי באשר לא ידעתי. אך כעת אשבע, כי אמות ולא אחיה באהבתי אותך. ויתן לה את מנוחת האש ויקראה גַּחֶלֶת. ויבא עליה אש ויאכל ביתה וימות וילד לה את עֲרָפֶל.
ותנח מים עכורה באפר ביתה ותבקש נפשה למות. ותקרא אליה את ענן בנה ותאמר: תן לי קשתך. ויאמר: למה לך קשתי? ותאמר: למען תהיה לי לשחוק ולשכחה, הן אתן לך תחתיה את הברק. ויתן לה ענן קשתו ויטול הברק מעמה וילך. ותעש מים בקשת שש גדידות בבשרה ויהי דמה שש צבעים בקשת. ותעש הגדידה השביעית בבשר צווארה ותמות, ויהי דמה אדום.
ותעצב אדמה על כאב בתה ועל מותה. ותיטול אדמה את קשת ענן ודמי בתה ותנעץ שתי קצותיה בבשרה ותלד את בתה שנית. ותאמר אל בתה: לכי בני ביתך ושוטי על פני, שחקי בחלוקי הנחל והיי שמחה.
ותשוב מים לשוט בארץ. והיה באחד הימים בלטפה את חלוקי הנחל, ותמצא והנה מלא הנהר קישוטי נחושת. ותקרא אל בנה ענן ותשאלהו: מה אלה? וידום ענן וילך, למען לא תעצב שנית. ובשוט מים בארץ ואצבעותיה בחלוקים ותמצא את קישוטי הכסף. ותקרא אל בנה אד ותשאל: מה אלה? וידום אד וילך, כאשר עשה ענן. ובאשר מצאה את קישוטי הזהב קראה אליה את עשן, ויאמר לה את אשר אהבה אש ואת הקורות אותם. ויעור דמה בקרבה ותזכור את כל אשר היה ואת כאבה זכרה ותשב שם ותבכה את אש. ויקוו דמעותיה על האדמה למקווים מלוחים ותבכה מים ימים רבים על כן נקראו המקווים יָמִים.
ותצעק האדמה אל ה': הן בת נתת לי להיות לי חמדה, והנה כל ימיה עצב על מות אש. הגם אני אמות ברוב עיצבונה, כי יכסוני הימים? ויאמר א-להים: מה אעשה לך? הן מקדם חוקקתי מים לאש מוות. ותאמר אדמה: השב נא אש לבתי או קח בתי ממני, כי לא אוכל לחיות תחת עיצבונה. הן גם הקשת שמתי בבשרי למען תוכל מים שמוח, אך שווא הוא.
וידבר ה' בערפל ויאמר: לך הבא את עשן אל מים והלכת אליהם ודברת את אשר אומר אליך. ויעש ערפל כאשר דיבר אליו ונועדו עשן וערפל אצל מים. ויהי דבר א-לוהים בערפל וילט את עשן אשר הביא דמע מים על הארץ. ארור עשן מבני מים, שחור מגעו וריחו רע. ארור עשן בארץ, מוות בכנפו ובבואו יביא דמע. וינס עשן משם למען לא יעכיר מים, על כן שם ה' לסבלות עשן מים תרופה.
ותירא מים מפני ערפל ומפני א-לוהים. ותישא קולה בבכי ותאמר: הן מאש סבלתי ובאש אסבול ואש איננו. מה לי קללת א-לוהים הלא די קיללתי? ויאמר ה' בערפל: די קיללתך בת אדמה די קיללתך בתי, עיצבונך ראיתי, מנחם באתי לך.
זה דבר ה' א-לוהים מים לאש מוות חוק עולם. על כן יהי עולם על עולם ומשכן מים יהיה, בו יהלכו אש ומים יחדיו ולא ימות אש. אך בשעתו של חֹשֶׁךְ לא יחיה בן אור וימות. ובבוא שעה יעשה אור אש שנית. ויצו ה' אל האדמה ותיתן סלע בידו. ויאמר ה' א-לוהים זה לבו של אש. ותהי אבן זו חן על צווארי מים ויאיר בה אור אש עת במתים ישכון, למען תדע כי לא לעולם מוות ולא תכבד דמעתה שנית ואף אבל אור יקל. ויתן ה' האבן ביד מים ותתלקח באור נגוהות. ותאמר על ליבי בין שדיי תמיד תהיה כי אכן לב הנער היא, על כן לְבָנָה שמה.
ויפר ה' את שבועת אור אשר נשבע בצערו ויעש אור את אש. וירקד אש במים כל אותו היום עד כלותו. ובאשר כלה תכאב מים ויהי דמה כדמי מוות. ותהי לה אש הלבנה לנחמה ותתעטף בגדי אבלותה. ובאשר ישוב אש ופשטם מעליה ויאהבו ויולידו אור חדש. ויקרא שמו שַׁחַר, הוא הרץ לפני אביו לבשר חידושו. וכאשר תעצב מים ותבכה, תגל אדמה קשת ענן. ותזכור מים אהבת אמה ותעצור בכייה.
*
ויאמר ה' א-לוהים לא טוב שיממון האדמה, כי בת אדמה – אש לקחה וברקיע תתהלך. ויעש באדמה גוף צורה אשר יהלך. ויקראהו אָדָם, כי לאדמה בראו. ויאהב אדם את האדמה ותלד לו את הדשאים ואת העצים ואת מיני החי להיות לו לשמחה. ויחי אדם עם כל ילדי האדמה בטוב.
ויבט אדם ברקיע וישאל את אדמה: מה זאת? ותאמר: שם אש שם מים. ויקרא האדם לאש באשר הוא ברקיע שֶׁמֶשׁ, ולמים קרא שָׁמַיִם.
ובהלך האדם על האדמה ברבות הימים נועדו אש ואדם יחדיו. וימצא האדם חן בעיני אש, ויתן לו את הלפידים ואת המדורות לפקוח עיניו מחושך. ויספר אש לאדם את כל אשר קרה אותו ואת מים. ויטב מעשה אש בעיני אדם ויאמר: מי ייתן גם לי ואוהב כזאת.
וישמע ה' דבר אדם ויאמר: אכן אדמה לאדם לא די. כי דמות צורה לו, והיא בכל. וינח תרדמה על האדם, ויבלול אותו שנית באדמה, ויעש צורתו שניים בני אדם. ויפקחו עיניהם ויראו אשר נעשה להם ויאהבו. ויקרא ה' א-לוהים איש ואישה שמם, כי מעשה אש בהם.
ותזעם אדמה על אש ותבלעהו אל קרבה. ותרא שמים כי לא שב שמש בשעתו ואף ליבו אודם מוות לבש ותיזעק. ותתחנן אל ה' אשר ישיבנו לה, ויאמר לה הדבר, אשר אמה לקחתו באשר עולל לה. ותקרא אל אמה: אנא שלחי בעלי למען לא אגווע גם אני. ותפלוט אדמה את אש. ותאמר לו אדמה: שניים ניתנו לי ושניים לקחת מעמי, לא עוד טובות לי אליך באשר תדרוך בי אכאב.
ותלד האדמה בעת ההיא עץ ארס בארץ. ויאמר א-לוהים אל בני האדם: הישמרו כי עצי חיים רבים הם ופריים מנעמים והוא עץ המוות.
ויהי עת חשך וישבו איש ואישה תחת העץ ויאהבו. ויאמר איש: רבתה אהבתי מכל, עת זו לי ולה היא, על כן לַיְלָה קראה. ותבט האישה בלבנה ותאמר: אך לא כאהבת אש. כי עת צער לשמש ושמיים על כן רבתה אהבתם. ותקח האישה מדם הלבנה אליה ותאמר: זה יהי סימנך, בזאת תרחק ממני למען תרבה אהבתנו.
ותאמר האדמה: לא טוב אהבת איש ואישה. זה בזה תמיד חבוקים ואותי זנחו. אשלח מלפני מי, למען ירחיקום וישובו אליי. וילכו מלפניה שני שרצים, הפַּרְפַּר והנָּחָשׁ המה. ויאמר הפרפר אל האישה: לא תוכלו אהוב כאש עד אשר מות תמותון כמוהו, כי מוות ואהבה נכרכו. ותאמר כזאת לאיש. והנחש אמר לאיש: לא טוב כי אם חיים, ומרבה אהוב מרבה מכאוב. ותהי מריבה בין איש ובין אישה, ותאכל האישה מעץ הארס ותמות.
וינח עיצבון על איש ימים רבים ואף את האדמה לא אהב כאשר אהבה אדם. ויצא בספינה אל הימים, באשר אמר: ארחק מן האדמה, דמעות מים יהיו לי לשכחה. וישב איש מן הים, זקנו עב ורוחו פרועה. וירבה עיצבונו מכל כי הלך ושב ואישה לקבלו לא באה. וילך אל העץ ויאמר: אכן כמוות אהבה ובכל אשר ינוס אדם היא תשיגנו. ויאכל מן פרי הארוס וימות.
ויקלל א-לוהים את הנחש. בעבור כי אמר טוב חיים מאהבה, שליט מוות יהיה. אך לא יאהבהו אדם כי חיבוקו מוות וארס נשיקותיו. ופרפר יאהבהו כל, אך ברוח כפור בנקל ימות.
ויתן ה' א-לוהים רוח חדשה באיש ובאישה ויחיו. ויאמר אכן מעשה אש ומים בכם. רוחי בכם, מעשים רבים יהיו לכם ופניכם בלי די. כל מעשיכם לפני יבואו, למען שיכחון לא יהיה בכם. שיכחון אתן בכם, למען נפרדים תהיו. חדשים לפני תהיו לבקרים, רכים מכם יולדו ולהם יהיו מעשיכם.
ויאהב איש אישה ותלד לו את נְשִׁיָּה ואת זִכָּרוֹן ואת אוֹת. ויהלכו איש ואישה על האדמה ימים רבים עד כלותם. ובמותם נאספו מן החיות והשרצים ועוף השמיים ויחשבו לאוכלם. וישמרו נשיה, זיכרון ואות יומם וליל את המתים. וברבות הימים יעפו ויאמרו: מי יוכל שומרם, בעבור לא תכלה מצבתם מן הארץ. ותאמר אדמה: לי יהיו, באשר ממני האדם ואהבתיו, אני אהיה לו מנוחה. ויניחו את האדם בקרב אדמה, ויהיה לה לזיכרון ונחמה על אשר אהבה ועל אשר אבד.