צ'ארלי מראה לי תמונה של פנדה בספר אומנות של רוברט פרוּאט ושואלת אותי מה אני מרגיש.
אני מרגיש שאני פנדה, אני אומר לה. אני מרגיש שאני פנדה.
השמים היו כחולים עד לפני שנה אבל עכשיו הם כבר לא. צ'ארלי חוזרת מהמטבח עם קערת פירות. נועם שולח לי הודעה. בהודעה כתוב: "צצה בעיה". אני שולח לנועם הודעה ומודיע לו שאני פנדה. הוא לא מגיב להודעה וזה מעצבן אותי. צ'ארלי מעלעלת במגזין אופנה ואוכלת תפוח. אני מחליט ללכת לראות את נועם. אני מודיע לאבא שאני הולך לראות את נועם. צ'ארלי מפסיקה לאכול.
אבא אומר, "תיזהר" ומכרסם עוגייה.
~
"את נראית כמו גחלילית מזוינת!", היא אומרת לה וכולנו צוחקים כי באמת, אמבר זורחת כאילו בלעה עץ כריסמס.
"אולי אני פשוט מאושרת?", היא אומרת לה בחזרה וכולנו צוחקים שוב.
בפינה המרוחקת של החדר, ליד בריכה של קונפטי צבעוני, נועם נשען על קיר עם תמונה של אמבר מקמפיין למשקפי שמש ומשוחח עם צ'ארלי. מי שמביט היטב בתמונה, יכול לשם לב שאין לה גבות. גם לא משקפיים. כשחושבים על זה, לא ברור בעצם איך התמונה הזו אמורה לקדם משקפי שמש, אבל אמבר נראית בה שזופה והפוטושופ שעשו לה באזור הלחיים נראה פנטסטי.
החבר של אמבר נראה מופתע כשהוא מבחין בה ליד הפונץ' ובלי לשם לב מפיל בטעות קערת נאצ'וס על השטיח.
"רוצה קצת פונץ'?" הוא שואל, אבל אמבר אומרת לו שהיא לא יכולה לשתות שום פונץ' כי השמלה שלה קטנה מדי. היא דורכת על הנאצ'וס בדרך לבמה וכשהיא עולה לברך את כולם היא באמת נראית קצת לחוצה. אני חושב שהיא מכניסה את הבטן כשהיא הולכת. היא דופקת על המיקרופון וצורחת לתוכו עד כמה שהיא שונאת את כולנו ומקווה שנירקב בגיהינום וכולנו צוחקים והדי.ג'יי שם שיר של לסלי גור.
אני מרגיש קצת עצוב ויוצא משם אבל אז אני מרגיש מישהו נוגע לי בכתף ורגע אחרי זה אני ונועם יושבים במכונית ושומעים שיר של דניאל ג'ונסטון. בשיר, דניאל ג'ונסטון מדבר בטלפון עם המון רעש סטאטי ואומר שהוא עייף מלהרגיש לבד. נועם מבקש ממני לנסוע לאיזו גבעה וכשאנחנו מגיעים לגבעה אני מגלה שאין בה נפש חיה פרט לשני גורי חתולים, אבל אז נועם יורד מהמכונית ומאכיל את החתולים וכשהוא חוזר הוא נשען על כתפי ואני יכול להרגיש שמשהו השתנה.
~
ניידת משטרה חולפת על פני ונעצרת בחריקת בלמים. אחד השוטרים יוצא מתוכה באקדח שלוף ומתחיל לרוץ. הוא מכוון את האקדח לעבר נמר אנטולי דוהר והורג אותו על המדרכה. פעם אנשים עוד היו מתגודדים סביבו או רצים להסתתר בחנות ממתקים קרובה. כיום אף אחד כבר לא מתרגש.
אני חושב לרדת מתחת לאדמה ולהמשיך דרך תעלות הביוב, אבל הריח הורג אותי ובביוב יש שפע של בעיות קליטה.
אני חולף על פני לוחות מודעות מרוטשים, אני חולף על פני מדשאות הרוסות של בתי פרברים, אני חולף על פני חנויות שנבזזו, אני חולף על פני מגרשי חניה ריקים. עקבות של מכוניות משטרה מציצות מכל חור, כמו חוטים פרומים שמישהו שכח לאסוף.
אני נכנס לתא שירותים ציבוריים ומתיישב על האסלה וחושב. אני חושב על הפעם הראשונה שראיתי את נועם. אני קורא את כל 48 הודעות הטקסט שהוא שלח לי עד כה ובין "ראית איך הזאב ההוא התנפל עליה בקניון?" ל"אתה חושב שצ'ארלי חמודה?" אני מתחיל לבכות.
על הדלת כתוב: "לא פעיל זמנית".
~
בפעם הראשונה שאני רואה את "הפרסומת" אנחנו שיכורים מקאווה ומריחואנה רפואית וצ'ארלי מחזיקה ספר שירה של פיטר דיוויס ומצטטת לי "שיר שמתייחס לאנשים שאוהבים שירים עלילתיים עם חזיונות אלוהיים וכל מיני דברים חמודים שמוצגים באופן סוריאליסטי למדי", אך למרות שבאותו הזמן אני לא יודע שהשיר מכיל מימד נבואי שמן הסתם אין לי כל אפשרות לחזות, הוא לפחות גורם לי לצחוק וכשמישהו שואל משהו על משחק כדורסל בזמן שמישהי בקצה השני של החדר צועקת שמות של גרסאות מלוכלכות לסרטי דיסני ("היפיפייה והחשפן", "חתולים בצנרת"), אני מזפזפ בשלט כאחוז דיבוק עד שאני נופל בטעות על "הפרסומת".
חוץ / פרמיירה יוקרתית / ערב
עדת צלמים משולהבת משחררת צרור פלאשים לאוויר, לוכדת את דמותן של כוכבות אופרות-סבון ולהקת פליטות ריאליטי. המצלמה מתמקדת בלימוזינה שחורה שאור חלבי בוקע מחלונה האחורי. הדלת נפתחת ומתוכה יוצאת צעירה אלמונית, אפופת אור כחללית.
רחש תדהמה נישא בקהל.
הצלמים מסיטים את תשומת ליבם אל הצעירה הזוהרת, למורת רוחן של הכוכבות. כשהפלאשים שוככים, כל אורות העולם כבים אך הצעירה ממשיכה להאפיל על כולם ולפזר הילה מלאכית.
היא מבצעת קטע קברט קצר, בסופו היא מישירה מבט סקסי אל המצלמה.
הצעירה הזרחנית:
(לוחשת בערמומיות)
"הראי לעולם מי את באמת".
ואז: "לייט-ספריי – Everyone Needs Their Moment To Shine!"
משום מה, אמבר לא טרחה לספר לאף אחד מאיתנו שהיא עומדת להשתתף בפרסומת לתכשיר גוף חדשני שגורם לעור לזרוח (שזה מפתיע בהתחשב בעובדה שקארל טמפלר הוא זה שמראה לעולם מי היא באמת). עם זאת, יתכן מאוד שהמריחואנה הרפואית גרמה לאמבר לזרוח קצת יותר מדי כי כשצ'ארלי שואלת דרך דלת השירותים האם אני בסדר, אני אומר לה שיש לי תחושה רעה ואז קורה משהו מלוכלך למדי.
~
הבית של נועם עוד רחוק אבל אני מרגיש כמו פנדה ומטפס על עץ. אני לא בטוח אם פנדות אמורות לטפס על עצים, כל שכן לדלג מהם אבל אני מרגיש שזה מה שאני צריך לעשות כדי להגיע לנועם. בעיתונים כתבו הבוקר משהו על עטלף שמנסה לעקור עיניים של בני מיעוטים, שלטי 'חניה לנכים' הושחתו בחניונים תת-קרקעיים בדרום העיר, גלידרייה שנפתחה ברחוב שלי לפני למעלה משני עשורים נסגרה השבוע במפתיע. העולם כפי שהכרתי אותו השתנה.
אני נכנס למעבה היער ועד מהרה מבחין בבקתות מאולתרות מנקדות את השטח. אריות, צבועים, זברות, תנים, שפני סלע. קפיצה מענף לענף זו משימה מפרכת, בייחוד על בטן ריקה. אני נשען על גזע עץ ומנשנש חזרן. אני מקיא את החזרן. לא, זה אפילו לא דומה.
תחושת נמנום נופלת עלי וכשאני מבחין במרבד עלים מוצלל על הקרקע אני מטיח בו את גופי ונרדם. לא עובר זמן רב ואני מגלה שמישהו עשה לי על הראש. ואז זה מכה בי. לפעמים היקום רוצה שתתעורר. לפעמים נמאס ליקום שאתה רובץ בו כל היום בלי לעשות דבר. אז הוא עושה לך על הראש. אני מנער את הראש וקם ממרבד העלים המוצלל. אני ממשיך לצעוד וחושב שאולי היקום יעשה גם לנועם על הראש. אולי גם הוא סוף סוף יקום ממרבד העלים המוצלל שלו, ינער את ראשו ויבין את מה שהיה ברור לי מלכתחילה. זה בלתי נמנע, גם אם כל העולם יתהפך.
~
"וואו, את בטוחה שככה זה צריך להיראות?", היא שואלת את אמבר ואז "וואו".
אמבר מביטה במראה ורוצה לבכות. העור שלה נעשה ירוק. גושי. אבל היא זורחת. לפחות זה.
"לפחות את זורחת", היא אומרת לה ואמבר מתחילה לבכות.
אמבר מתכוננת לראיון במגזין קולינריה נחשב, בו היא אמורה לשטוח את המתכון שלה לאכילה נכונה ושמירה על הפיגורה. היא מכסה את עצמה בשכבת מייק-אפ עבה ומפדרת את כל החלקים החשופים בגופה. היא לא מספרת לאיש על הגב המתקלף, הרעשים המוזרים שזרועותיה משמיעות כשהיא מסתבנת או על הכמיהה הבלתי נשלטת לבונזו ללא חומרים משמרים.
היא גם לא מספרת על כך לכתבת של מגזין הקולינריה הנחשב ששואלת אותה ממה מורכבות שמונים הקלוריות שהיא מקציבה לעצמה ליום בזמן שהיא מנסה להעמיד פנים שהיא לא מריחה את מה שהיא מריחה.
כשאמבר חוזרת הביתה, היא מצלצלת לחבר שלה. בהתחלה, כשרק צומח לה זנב, חבר של אמבר מרגיש גל פתאומי של תשוקה. הוא נחרד מעצמו לרגע אבל אז מבין שהחרדה האמיתית שוכנת בידיעה שלו לא יצמח זנב לעולם.
"אני לא רוצה זנב", בוכה אמבר, "אני לא רוצה זנב".
"אבל זנב זה סקסי", הוא רוצה לומר אך מחליט שאולי עדיף לשמור את המידע החיוני הזה לעצמו.
אין מה לומר, לייט-ספריי בהחלט עושה את העבודה! הפרסומת כל כך מצליחה עד שכל חלל מסבאה זניח נראה כמו קרקס מדרנו. כולן רוצות לזהור. כולן רוצות שיביטו בהן. כולן רוצות לגזול את התהילה מפליטות הריאליטי. הראי לעולם מי את באמת.
בדיעבד, אף אחד לא ציפה שגם ליין הגברים הצבעוני "הצג את עצמך באור חדש" יצלח באותה מידה, אבל היי, מה אתם יודעים?
~
הסצנה הבאה כבר באמת קשה. באמת באמת. יש בה המון יצריות ובשר שותת וכעס לא מוסבר שמקורו בסימון טריטוריה או אי הבנה בנוגע לבן או בת זוג או מזג אוויר לא נוח. זה לא חשוב. התמונה קודרת, בעל-זבובית, אך לא נעדרת פיוטיות. יש קרב, את זה ניתן לספר. הקרב קצר, כמו ריב על מקום חניה, כמו ויכוח על כיסא פלסטיק בחוף הים, כמו תגרה בין שני שיכורים במועדון מפוקפק. בסוף הקרב מישהו מאבד את הראש, רגל מושלכת ליד שיח ננסי. הניצחון, אם אפשר לקרוא לו כך, נחגג בשאגה. כולם מתפזרים, משאירים אחריהם טביעות בחול ונשמה שפורחת כעשן ממדורה.
~
חודשים ספורים לפני ש"צצה בעיה", נועם יורה בסמוך לירח.
אני שואל את נועם מה הוא עושה.
"אני יורה בסמוך לירח".
"למה?".
"למה לא?".
"רוצה לישון כפיות הלילה?".
"לא".
"למה לא?".
"אני צריך לקפל כביסה".
"אה".
"הייתי נורא עצוב היום במכלאה עם אמבר והכל".
"אני יודע".
"לא בכיתי, אבל הייתי נורא עצוב".
"אני יודע. רוצה שאעזור לך לקפל כביסה?".
"אני חושב לנסוע מכאן לאיזה חצי שנה".
"לאן?".
"סין. אולי לקוטב".
"אני אתגעגע אליך מאוד".
"ידעת שעד סוף המאה דובי הקוטב יחיו רק בגני חיות?".
"אני רוצה לחבק אותך. אני יכול לחבק אותך?".
"האזור הארקטי מתחמם בקצב כפול ביחס לשאר כדור הארץ. זה נורא".
"אני חושב שאלך הביתה".
"טוב".
"טוב?".
"אתה יכול להישאר אם אתה רוצה".
"אני חושב שאלך הביתה".
~
השעה חמש ארבעים ושתיים ושלושים ושבע שניות לפנות ערב, צבעם של השמים נע בספקטרום הצר שבין כתום לצהוב-מלון עם כתמים קלים בגוון אפור-עכבר-מלוכלך והתחושה היא שמשהו גורלי עתיד להתרחש. אולי גשם חומצי.
נועם יושב על נדנדה בחצר וקורא ספר של ג'רלד דארל. מהמקום שאני עומד, נועם נראה כמו פנדה. והוא זוהר. זוהר כמו גחלילית מזוינת.
אני מתקרב לנועם.
"אתה פנדה", אני אומר.
נועם מניח את הספר של ג'רלד דארל על הנדנדה ומביט בי. הוא אומר: "צצה בעיה".
"אני חושב שהבנתי את זה".
על אף הכתמים השחורים שמקיפים את עיניו, המשקל העודף והתרחבות עצם שורש כף הרגל, המעבר של נועם לדוב-חתול במשרה מלאה טרם הושלם. הוא נראה סובל. יפה בדרך מעוותת, אסורה. אני מתקרב אליו ומלטף לו את הפרווה. השיער שלו רך כמו שלג טרי. מבנה העצמות ממשיך להשתנות. הטון השולט בפניו משווה לו מראה כמעט קומי, בעוד גבו המגובנן יוצר אשליה של איש קש שמן במיוחד המחופש לנער בן שבע-עשרה.
"אם זה עוזר במשהו, אני חושב שאתה ממש חמוד בתור פנדה".
"…"
"אולי זה לא נורא כל כך. תסתכל עלי, גם אני פנדה!".
"על מה אתה מדבר? אתה לא פנדה".
"אני מרגיש פנדה".
"אתה לא פנדה. אתה אתה!".
"זה באמת משנה?".
"…".
אני צופה בעיניים של נועם שוקעות יותר ויותר, צופה בהן קורסות לתוך עצמן כמו שני חורים שחורים שמושכים אליהם את כל הצער שבעולם ולרגע אחד הוא נראה אנושי. אנושי מאי פעם. לרגע אחד אני חושב שהוא רואה אותי. לרגע אחד אני מרגיש שאני חיה. אני מרגיש שאני פנדה.
השעה מאוחרת ואני צריך לחזור הביתה. אני מתיישב לצד נועם על הנדנדה ובוהה בציפור.
השמיים כחולים יותר עכשיו.