כשמירה עברה לגור עם חיים, היא הביאה אתה את השדים. בהתחלה חיים היה מעט מופתע. איכשהו הוא דמיין שהיא תשאיר את השדים בדירה השכורה המלוכלכת, יחד עם השולחן המתפרק והארון של בעלי הדירה.
אבל הם הגיעו איתה.
בימים הראשונים הם התחבאו, מבוהלים, מתחת לשולחן או מאחורי הספה, ויללו. אחרי כשעה הם נכנסו לקצב של יללות – אאההה-אה! אאההה-אה! – וחיים מצא את עצמו מניד יד לפי הקצב. זה נשמע כמעט כאילו הם עושים קנון.
נראה שלמירה הרעש בקושי הפריע. היא התעוררה בבוקר שלמחרת פרועת שיער, דידתה למטבח, עודה בחלום, נישקה את חיים נשיקת בוקר טוב בשיניים לא מצוחצחות והלכה להכין קפה. עד שהמים רתחו היא שפכה לקערת קורנפלקס קצת אוכל ודחפה אל מתחת לשולחן. חיים תהה אם היא זוכרת שגם הוא שומע את הרעש. לא כולם שמעו וראו את השדים של מירה. אחרי כמה שעות מורטות עצבים הוא התחיל לתהות אם מירה עצמה שומעת את הרעש. בכלל, מירה התיחסה אל השדים כאילו רק היא רואה אותם. חיים מצא את עצמו נמנע מלהזכיר את השדים בפניה. אחרי הכל, הם היו שלה. אילו היא היתה רוצה לדבר עליהם, היא היתה מדברת.
עם הזמן השדים התגנבו החוצה, ומצאו להם מקומות מנוחה חביבים.
היתה שדה קולנית שגרמה לחיים לקפוץ בכל פעם שהוא פתח את הפריזר. נראה לחיים שהיא אוהבת לארוב שם, בין מגש הקרח לגזר הגמדי המתיישן. היה שדון פרנואיד שנהג לצאת רק בלילה, ואם חיים היה מדליק את האור בדרך לשירותים, היה מסתבך לו ברגליים ומכשיל אותו מרוב פאניקה לחזור אל המחבוא. היתה שדה יבשה וזקנה שישבה בכיסא שבפינת החדר והביטה בחיים, והביטה והביטה והביטה.
כשחיים ומירה עשו סקס, השדים היו מתגנבים סביבם ומביטים, לשווא ניסה חיים להוציא אותם מהחדר. הם חמקו מתחת לחריץ הדלת והתקבצו סביבם במעגל. חיים התרגל להרים את ראשו מבין רגליה של מירה ולמצוא, למשל, שדה חריפת מבט בוחנת את יכולתו, פניה צמודים כמעט לפניו. כשניסה לשוחח על כך עם מירה, היתה מחליפה נושא, ועננה היתה נחה על פניה למשך שאר הערב.
אך השדה שהכי טרדה את מנוחתו של חיים לא היתה פולשנית או מפחידה. האמת שחיים חיבב אותה.
היא היתה שדה שקטה שתמיד נראתה כאילו התעוררה משינה. היה לה עור לבן מדי עם נמשים על הזרועות, ושיער בתסרוקת ספרניות לא מסודרת. היא אהבה לשבת ליד כוננית הספרים ולהשקיף לגינה, כשחשבה שאף אחד לא מביט בה. היא אהבה את הספל השקוף עם הידית השבורה, וחיים ידע לזהות מקומות מהם חמקה לפני בואו, לפי ריח תה הקמומיל שהשאירה מאחוריה. כשחיים היה בסביבה, היא נהגה לשבת מתחת לשולחן, עם משקפיים וספר.
חיים חשב עליה, שם מתחת, כשהוא ומירה אכלו ארוחות ביחד. האם הפריעו לה הרגליים? האם היה להן ריח לא נעים? האם היא בחנה את הצפורניים שלו? היה סיכון שהיא תנעץ לו פתאום שיניים ברגל, או תדחוף לו לנעל קופסאות גפרורים בוערות? אחרי הכל, הוא לא הבין מעולם מה הפך אותה לשדה. היא לא הרגישה לו שדית במיוחד.
במקום לבלות את ארוחותיו בתהיות חוזרות ונשנות, חיים היה מעדיף לעבור לאכול בסלון.
אבל הוא מזמן החליט לא לתת לשדים של מירה לשנות לו את החיים.
לפעמים כשחיים נכנס למטבח, השדה חמקה מפניו וטיפסה על ארון הצלחות המיוחדות. היא היתה יושבת שם ומביטה בו, חוששת וסקרנית. כשהכין למירה קפה שחור עם ארבע סוכר, או כשנדד אל המקרר ובהה בתכולתו דקות ארוכות, או כששכח למה הוא נכנס למטבח ומעד על רצועת החלוק שלו ושתה כוס מים כאילו זה מה שהוא מלכתחילה התכוון.
כשחיים לא היה בסביבה, השדה היתה מבשלת. סאבג'י, כמו שמירה אהבה, מה שהדאיג את חיים. האם זה היה לא בריא, או מורעל? נראה שלא. מירה לא נהגה לאכול את התבשילים ממילא. היא היתה טועמת, שואלת – זה אתה הכנת? – וכשהיה עונה בשלילה היתה שומטת את הכף ונודדת אל הכוננית, או החלון.
כשהשדה לא בישלה, היא היתה מעשבת את הגינה. או שותלת תבלינים. או יושבת לצד מירה כשקיפלה כביסה. או משאירה ערמות ספרים על הספה, ובין דפיהם פתקים שרשמה לעצמה בכתב פתלתל ולא קריא. חיים הביט בה מרחוק, וחישל את עצמו לקראת העלמה בענן פתקיות וסיכות שיער אל מאחורי הספה, כשיתקרב.
השדה הסכימה לשבת רק לצד מירה. ממנה לא פחדה. כשמירה צפתה לבדה בטלוויזיה, השדה היתה מתגנבת אליה ומשעינה את ראשה אל חיקה. כשחיים צפה ב'נמלטים' מחובק עם מירה, השדה ישבה על שולחן פינת האוכל, רגליה משוכות אל סנטרה, וצפתה בטלוויזיה אתם. אבל לחיים היה נדמה שהיא לא צפתה בתכנית. השתקפות השדה בחלון המרפסת לא הסירה את מבטה ממירה וממנו.
***
חיים הלך והפך סקרן יותר ויותר לגבי השדה. כיצד היא רדפה את מירה? מי היתה, בשבילה? מירה לא סיפרה. והשדה המשיכה להטריד את מנוחתו. מדי פעם חיים ניסה לדבר איתה. "מי את?", היה שואל. או מנסה "מה נשמע?", או "מה את מבשלת?".
זה אף פעם לא עבד. השדה היתה משאירה את הסיר על האש וחומקת אל הצללים שבפינות, אל מאחורי התנור, אל תוך ארון המטבח. חיים לא היה משוכנע שהשדה מסוגלת בכלל לדבר איתו. אחרי הכל, היא היתה השדה של מירה.
פעם, כשרב עם מירה, מירה גררה מזוודה מראש הארון ודחפה לתוכה חפצים, חובטת וטורקת. השדים כולם הצטופפו מסביב למזוודה, מיללים, וניסו להדחק לתוכה כדי לוודא שלא יושארו מאחור. חיים הכריח את עצמו להשאר מרוחק. לאחר כמה שעות שניהם נרגעו והמזוודה הוחזרה אל ראש הארון. למרות שהשלים עם מירה, נשאר בלבו של חיים פחד חדש ומציק. אם מירה תעזוב, הוא לעולם לא יצליח להכיר את השדה.
הוא החל לשים לב לפתקים הבלתי קריאים שהשאירה בספרים, ולספרים אותם בחרה לקרוא. כל כתבי אמילי דיקנסון: "Yellow rose of Texas". כטוב בעיניכם: "מארלו". הקוסם מארץ עוץ: "31415926". מסדר עוף החול: "מדריך להקמת תא חתרני". כיפה אדומה: "אייג' פלי, ביסטיאליטי, טרנסווסטיזם".
הוא אפילו לא ידע שיש להם ספרים כאלה בבית.
הוא ניסה לשרבט לה תגובה על גבי אחד הפתקים. חיפש באינטרנט משהו להגיד על הקוסם מארץ עוץ והוסיף על גבי הפתק "פופוליזם".
כשהשדה פתחה את הספר היא נעצה בחיים מבט, כאילו פיזר במקום קדוש עטיפות במבה. היא לא השאירה שוב ספרים על הספה.
יום אחד, בדרך חזרה מהקניות, חיים ראה את השדה מתרחקת בכיוון תחנת האוטובוס הקרובה. הוא הופתע. הוא בכלל לא ידע שהיא מסוגלת לצאת מהבית. הוא לקח איתו את שקיות המצרכים ועלה אחריה לאוטובוס.
הם נסעו זמן מה, בכיוון העיר התחתית. השדה נראתה שמחה ורגועה, באוטובוס השמשי. היא לבשה עליונית ורודה להחריד. הוא מעולם לא ראה אותה לובשת צבעים חזקים קודם לכן. השדה משכה מאזניה את האוזניות, וענתה לטלפון הנייד.
חיים נטש את שקיות המצרכים וחמק בכיוון השדה. הוא היה חייב לשמוע אותה מדברת, ולגלות על מה.
"הנהג האידיוט הזה אומר לי – אם היית אומרת שאת לעיר התחתית, הייתי אומר לך לעלות לכיוון השני", שמע אותה כשהתקרב. קולנית, בשביל מישהי שמעולם לא אמרה לו דבר. "אם הוא היה אומר לי שהוא נוסע לכיוון השני, הייתי אומרת לו שאני צריכה לתחתית!"
חיים השמיע קול קטן. הוא מעולם לא ראה את השדה מתנהגת כך.
השדה הסתובבה אליו. "כן, אפשר לעזור לאדוני?" לעגה.
חיים היסס. "אני מכיר אותך", הוא ניסה. "מי את?"
השדה צחקה במופגן.
לא יכול להיות שהשדה תדבר כך, חיים היה משוכנע, אבל במקביל אי אפשר היה לטעות בה. בפנים שניסה תמיד להביט בהם מקרוב, בידיה, שתנועותיהן היו תמיד חלקיות, לא חד משמעיות, בשיערה שהחליק מהסיכות, בישיבתה, שהיתה מוטה מעט הצידה, כמו מגוננת.
"את אוהבת גינון?", ניסה, "ולבשל סאבג'י".
השדה – הלא–שדה – זרקה לו מבט מלא רחמים. "אין לי זמן לשטויות כאלה, ולא הכנתי סאבג'י כבר שנים. אתה סטוקר ממש גרוע", היא גיחכה, מרוצה מעצמה. והחליקה קצוות שיער אל מאחורי אוזנה בתנועה שחיים הכיר היטב.
היא או לא היא? "את חושבת שכיפה אדומה עוסק באייג' פליי", ניסה, נואשות, להסביר. "I felt a Funeral, in my Brain" זימר.
היא מחאה כפיים, משועשעת. "כל הכבוד על ההופעה. החלק הזה דווקא נכון. ומאיפה אתה חושב שאתה מכיר אותי?"
שאלה טובה.
"אם תבואי איתי, אני אראה לך", הוא הרים גבה מסתורית. אולי הגישה הזאת תוציא אותו קצת פחות אידיוט.
"פחחח, נראה לך? מה אתה, אידיוט?".
"אני אראה לך את המזבח שבניתי לך", הוא התבדח. "תוכלי להוציא את התמונות הגרועות". האם השדה לא זוכרת אותו כשהיא מחוץ לבית? או שהיא כפילה של השדה?
"אני אתן לך כתובת ומספר תעודת זהות", הציע. הוא מצא את עצמו מפוחד. מה אם השדה לא תחזור? מה אם לעולם לא יגלה מי היא? "תתקשרי קודם אל חברה ותני לה את הפרטים שלי".
"זה ממש יעזור לי בזמן שתאנוס אותי", היא התווכחה, אבל היתה בה סקרנות. ארשת דומה לזו שהיתה על פניה כששרבטה לעצמה פתקים, אבל יותר מוחצנת ובטוחה.
"אני אתן לך גם את השם של הבוס שלי", הוסיף, והגיש לה כרטיס ביקור. "אני עובד במשרד עורכי דין".
הכרטיס פעל היטב. הלא-שדה בחנה אותו כמוודאת מפני זיוף. "האם ראייה שנמצאה בחיפוש לא חוקי יכולה לשמש כראייה מחזקת, ועל מי מוטל נטל ההוכחה בנוגע לחוקיות החיפוש?", שאלה.
"אני עורך דין תאגידי", ענה בחוסר נוחות. למה אנשים תמיד חשבו שכל עורכי הדין מומחים לכל התחומים? "תראי, זה כתוב על הכרטיס".
הלא-שדה חייכה בשביעות רצון. "אני יודעת", היא הושיטה לו כרטיס ביקור. עו"ד לילך ויינרמן. "אני באה".
היא שלחה SMS עם פרטיו לאחותה, והוראות להציל אותה אם לא תתקשר בתוך שעתיים. "היא תשתגע מזה לגמרי", גיחכה. "לא תדבר איתי שבועות".
***
כל הדרך הביתה, דהר מוחו של חיים בקדחתנות. האם השדה תשתנה כשיגיעו הביתה, ותתנהג כמו תמיד? האם כרטיס הביקור שנתנה לו ישתנה גם הוא? האם תמשיך לדבר אליו לאחר שתשתנה? או, אם לילך היא כפילה של השדה, אולי אליה השדה תיאות לדבר?
בשביל האבנים אל הכניסה, לילך חייכה בשמחה. "לואיזה", היא מוללה בין אצבעותיה עלה. "פעם היתה לי אדנית מלאה בזה". היא השליכה את העלה המעוך אל השיחים, כפי שהשדה לא היתה עושה לעולם.
חיים פתח את הדלת. ונזכר שנטש את המצרכים באוטובוס. לא משנה. "אני בבית", קרא. "הבאתי אורחים".
מירה עברה על פני הדלת, כולה חיוכים ובוץ מהחצר האחורית. "היי מותק", קראה בדרכה לכיור. "את מי הבאת? תתאם איתי בפעם הבאה, אוקיי?" היא ניגבה בוץ ממצחה, הסירה את כפפות הגינון וזרקה אותן על שולחן האוכל. "הבאת קמח תיר…" באמצע המשפט היא הגיעה אל הדלת. לצידו של חיים התקשחה גם האורח.
"לילך, היי", מירה מתחה שפתיים למה שהצליח רק בקושי להיות חיוך.
"הו, שלום-שלום", לילך ענתה, כמו כשפוגשים דודות בחתונות. "מה קורה איתך?"
הן התחבקו בחוסר נוחות.
"בסדר", ענתה מירה.
הן שתקו.
ופתאום – "קשה לדבר איתך ככה, את יודעת".
"אני יודעת", לילך הודתה.
"אני לא מאמינה שאת כאן", היתה בקולה של מירה רכות שחיים לא הכיר. "כל כך הרבה השתנה!"
"לגמרי", חייכה לילך. "תראי את הזוועה שאת לובשת!" היא פרעה את שיערה של מירה בדרכה אל תוך הבית. "יש לך קפה?"
הן נכנסו לסלון.
חיים נשכח על המדרגות, עם צמחי הלואיזה ועם תחושה לא נוחה בבטן.
***
מירה ולילך דיברו במשך שעות. על הלילה שבו כולם קמו בשתיים והחליטו להכין סאבג'י, על הערב אחרי מסיבת הפרידה של נתי, והערסים, והכובע, ומשהו בקשר לכבשים מבוהלות שהצחיק אותן נורא. הן עשו הפסקה כדי להרגיע את אחותה של לילך ולשכנע את השוטרים שלא מדובר בחטיפה, ואז חזרו לזכרונות. הטיסה שנמשכה 31 שעות, המריבה הכואבת על הגג של עינב, זרעי השעועית שהלכו לאיבוד, השכנה המטורפת בחלוק הסאטן, הקסטה של איירוסמית שנתקעה בטייפ לנצח.
חיים שטף את כוס הקפה שלו ופרש לחדר השינה. כל השדים של מירה התגודדו שם, מתחבאים מהאורחת הקולנית ומנסים להאזין לשיחה בסלון. השדה, זו שנראתה כמו לילך, ישבה על פינת המיטה ושיחקה בקצוות שיער, חסרת מנוחה. חיים ישן שינה מקוטעת. כשהתעורר, מירה ולילך עדיין היו על הספה, פרועות, מוקפות בערמות טישואים משומשים ונישנושי לילה, ומשתנקות מצחוק מעל ספלי קפה. היה ביניהן משהו רך.
***
למחרת מירה עזבה את הבית שחלקה עם חיים, ועברה לגור עם לילך. היא לקחת אתה את שולחן האוכל המתפרק ואת הארון של בעל הבית, אבל הפעם השאירה מאחור שדה.
***
חיים התגעגע אל המחאות של מירה כשהעיר אותה בבוקר, התגעגע לצפות איתה באיזה זבל שהיה בטלוויזיה, לאכול במבה ולהרדם איתה על הספה. התגעגע לריח שלה, לעדשות המגע המשומשות שהיתה משאירה לצד הכיור, לדרך בה היתה מסדרת את המיטה כדי לעשות לו הרגשה של בית, לגויאבות שלה, שהוסיפו טעם לוואי דק לכל הגבינות ששהו איתן במקרר.
התגעגע לשדים שלה בין הרגליים בדרך לשירותים.
הוא בילה כמה לילות במחשבה על החוויות המופלאות והבדיחות המשותפות שהיה הוא מעלה בשיחה, אילו הופיע הוא בביתן של מירה ולילך.
לא היו מספיק בשביל למלא ערב שלם.
כמה שבועות אחרי שמירה עזבה, חיים החליט לחזור לצפות ב"נמלטים". צעד שיקומי. זו היתה הסדרה שהוא ומירה היו רואים יחד, בעיקר כי היא תמיד היתה משודרת כשהם הפעילו את הטלוויזיה. חיים מצא את עצמו רוצה לדעת איך היא מתפתחת. והוא מזמן החליט לא לתת למירה להפריע לו לחיות את חייו.
הפתיח היה בסדר. מוסיקת הפתיחה העלתה צביטה בלבו.
עם התוים האחרונים של הפתיחה, חיים חש בנוכחות זהירה על הספה, לידו. השדה.
"אני מתגעגעת אל מירה", היא לחשה. קול קטן. זו היתה הפעם הראשונה שחיים שמע אותה מדברת. הוא באמת חיבב אותה.
"גם אני", הודה.
"אתה חושב" – החלה השדה – "אתה חושב שהיא תחזור?" קצות פיה נשמטו, "בקרוב?".
"אני חושב שהיא מעדיפה להיות – את יודעת, איתך", אמר. "איתך השניה".
"היא לא לקחה אותי הפעם", השדה השפילה מבט. "למה היא כבר לא רוצה אותי?".
"היא כן רוצה. בגלל זה היא עזבה אותנו".
השדה משכה את ברכיה אל סנטרה ושתקה. גם חיים שתק. הוא בחן את הבעתה של השדה בהשתקפות בחלון, כמו בכל הפעמים בהן ישב שם עם מירה. אבל הפעם השדה הסכימה לשבת לידו.
"בואי", הגיש לשדה את הבמבה. "בואי, נראה ביחד 'נמלטים'".