אילו תומר היה מודע לבעליו הזועמים של האקדח המוצמד לרקתו, לכך שאצבעו קלה על ההדק, ולכך שבראשו כבר תכנן את העלמת הגופה, אולי הוא היה מתלבט קצת יותר לפני שפלט את הבדיחה הקבועה שלו השמורה למצבי לחץ.
"שני סוסים נכנסים לבר" התחיל תומר כשראשו מכוסה בבד שחור ולא נעים למגע, בעוד הוא יושב על כיסא עץ "הברמן שואל אותם מה הם ירצו לשתות, אתה יודע מה הם עונים לו?"
"לא" קבע בעליו של האקדח בקול עבה. הוא הסתכל על תומר באותה צורה שמסתכלים על צלי המתבשל בתנור, עם אותה הערכה ועם אותו החשק לטעום את הבשר.
"אתה צריך להיות יותר פתוח" קבע תומר בחיוך, שבהחלט נראה מוזר כשראשו מכוסה "תצחק קצת"
"אתה" קבע בדבריו בעל האקדח, ודחק את הקנה בחוזקה לראשו של תומר "צריך לספר לי מה עשיתי עם גיורגו"
"אתה מתכוון לג'ורג'?" שאל תומר בפליאה, ולא היה נראה מהתנהגותו שהאקדח מפריע לו בצורה כלשהי "זהו שמו המקורי לפני שהוא הצטרף לכנופיה שלך, ג'ורג' טלדי, הוא גם סיפר לי שהוא אהב לקרוא ספרים לפני שהוא התעסק איתכם"
"מה עשית איתו?" צעק האיש הזועם מעל ראשו המוטה של תומר המחייך.
"הוא העדיף לעזוב" ענה תומר בחיוך מעט עצוב "החיים שלו היו רק פניות לא נכונות לאורך כל הדרך, אז אני עזרתי לו"
האקדח הוסט מהראש, והאיש שתומר עדיין לא ראה את פניו, ובכל זאת הצליח לדמיין את כל קמטי הכעס שצבר עם השנים, פסע צעד אחורה.
תומר הילך ברחוב באותו הבוקר, ממהר בין מקום למקום. כהרגלו השתדל לא לכעוס על כל הרוע שראה סביבו, ולשמוח גם אם לא הכול וורוד, תומר לא היה מושלם והוא ידע את זה, העולם גם הוא לא היה מושלם, אבל תומר חשש שאף אחד לא טרח לספר לו, אז הוא לקח על עצמו את המשימה. המסחרית הלבנה, זו שאפשר למצוא כמותה בכל סמטה וכביש, עצרה בחריקת בלמים ליד נעליו של תומר ההמום, ששלח את ידיו לעצור את מפלצת הברזל הממהרת. הרכב לא פגע בו, וחיוכו שב אליו, אבל לפני שהספיק להחזיר את ידיו לצידי גופו, שלושה בריונים לבושים בשחורים, כיסו את ראשו בשק ודחפו אותו בגסות אל תוך המסחרית. הוא ניסה לדובב את שוביו אך ללא הצלחה יתרה, והוא בהחלט לא הגדיר הצלחות כאגרופים לבטן ולגב. הוא הובל בין מסדרונות שהוא כן טרח לשנן, כדי שימצא את דרכו החוצה אם יתאפשר לו, ולבסוף הושיבו אותו על כיסא עץ. הוא ניחש שהחדר חשוך ומלא מכשירי עינויי מזעזעים, לא היה זה ניחוש מבוסס, חוסר מקוריות פשוט שעשעה אותו.
"אתה מנסה לשחק איתי?" קול זועם החזיר את תומר להווה "אתה יודע בכלל עם מי אתה מתעסק?"
"כן, ברור!" ענה תומר בקלילות "ברחובות כולם קוראים לכם 'הירוקים', כי הם חושבים שרוב הכסף שלכם מגיע מהונאת מחזור ואיסוף פלסטיק, אבל בתוך הכנופיה אתם קוראים לעצמכם 'רוח הצפון' ואתם מאמינים שיום אחד הקומוניזם יחזור וישלוט, עד אז אתם צוברים הון ומשתלטים על עולם הפשע באזור, כדי ליצור שוויון מדומה ברגע שתוכלו"
"אנשים גדולים וחשובים ממך" נשף האיש הזועם באוזנו של תומר "שידעו פחות ממך, כבר מזמן דוחפים חרציות, אתה יודע מה זה אומר?"
"שהם התחרטו על הרע שעשו בחייהם והחליטו לעבור לגינון?" ניסה תומר בקול הולך ועולה.
"לא" הצעקה והכעס הדהדו, ובניגוד חד הוחלפו בציניות שקטה "הם מתים"
"יהי זכרם ברוך" ענה תומר באדיקות דתית "ינוחו בשלום על משכבם"
"אני מבין שאתה חכמולוג" פסק בעל האקדח בזלזול.
בדיוק כשתומר חשב שהכינוי שנתן לבעל האקדח לא הולם אותו יותר, עקב כך כשכבר לא הרגיש באקדח מוצמד לראשו, עצם כהה וחלול דחק בראשו הצידה.
"אני אספר לך על עצמי" נשמע הקול העבה שוב "כולם קוראים לי צירניאק, השם שנולדתי אליו היה 'צבי גולדנרוד' אבל אותו איבדתי מזמן. כל מי שהכיר אותי בשם ההוא אינו יכול להשתמש בו יותר, ועכשיו שגם אתה מכיר אותו, גם אתה לא תוכל. אני אחראי על הארגון, אני הולך להיות 'החבר העליון צירניאק' ברגע שאצליח להשתלט על האזור הזה, ולפני שאני אפטר ממך, אני רוצה למחוק לך את החיוך, כדי שתבין עד כמה אתה עמוק בבוץ, עד כמה אפסו סיכוייך לשרוד, שתדע שאתה עומד להיפרד מכל מה שאתה מכיר, רק אז אני אוכל לישון בלילה בשקט"
"צבי" תומר השתמש בשם, כאילו השתמש בו כל חייו "תוכל לעצום למעני את העיניים לרגע?"
צירניאק הרגיש את כובד משקל האקדח בידו, ואת הלחץ הנוצר על האקדח מידו הקפוצה בזעם. עברו יותר משבע-עשרה שנה מאז הפעם האחרונה ששמע את שם הולדתו, והכעס פעם בו. לפתע הכתה בו התדהמה כשהבין את המילים שנאמרו בעקבות השם.
צירניאק התכוון לענות, אולי אפילו ללחוץ על ההדק, אך באותו הרגע ממש, מבלי שיוכל להסביר את מעשיו, כמעט בלי להשים לב, הוא עצם את עיניו.
"העיניים שלך סגורות?" נשמע קולו של תומר.
"לא" ענה צירניאק ופקח את עיניו בבהלה על המעשה הלא רצוני. היה רגע קט שניסה לשכנע את עצמו שמצמץ, אבל הרגע עבר מהר, וההבנה שעשה את שהנחקר הבזוי שלו ביקש, חלחלה לליבו.
"אבל ביקשתי שתעצום אותם" קולו של תומר דרש, כאדם הדורש מבנו.
עפעפיו של צירניאק ההמום סירבו להישמע לו והחלו להסגר כנגד רצונו, חוסר ההיגיון שבמצב, וחוסר השליטה בגופו שלו, הלחיצו את צירניאק שהיה ידוע כאדם בעל עצבי ברזל ולב פלדה.
"מה…" עיניו של ראש הארגון 'רוח הצפון' סירבו להיפתח, והלחץ מנע ממנו להשלים משפט, אקדחו נפל בחבטה על הרצפה, וידיו נשלחו לעפעפיו האטומים.
"אתה יכול עכשיו לפתוח" קבע תומר בקלילות ועיניו של צירניאק נפקחו בבהלה מכאיבה, אור חזק פגע בעיניו של צירניאק ועיוור אותו לכמה רגעים, באותם רגעים קיווה שהמראות שראה בטשטוש הן פרי דמיונו בלבד, אך כשעיניו חזרו לראות בבירור, נעתקו המילים מפיו.
ירוק, נוף ירוק.
עצים, שיחים פרחוניים ומרחבי דשא עצומים נפרשו לשני צידי הכביש הרחב, צירניאק הרים את ידיו מול עיניו, וראה אותם מסתירים לסירוגין את הנוף הירוק, ואת חלון האוטובוס. צירניאק היה אדם קר רוח בדרך כלל, אכזר במידה שגרמה לסביבה לחוש פחד רק ממבטו. אך עתה, בעתה אחזה בו, הוא מצא את עצמו עומד בתוך אוטובוס ליד הנהג, באמצע נוף כפרי לא מוכר, והדבר הכי נוראי במצב שלו, כך חשב צירניאק, הוא שאינו מצליח להיזכר איך הגיע לאותו טיול דרכים. כל ניסיון להריץ אחורה את השתלשלות הדברים, גרמה לצירניאק לפחד עוד יותר, מאחר ולא הצליח לזכור שום דבר מחייו, למעט הפרטים הכלליים ביותר. הוא הסתכל מטה לעבר נהג האוטובוס היושב, ידיו על ההגה, שק שחור על פניו.
“אתה מוכן בבקשה להוריד לי את השק מהראש?” שאל תומר וחייך, ידיו של תומר נפטרו לבד מהחבל הגס שכפת אותם יחד, אך לגבי השק העדיף להיעזר בחברו החדש לנסיעה.
“מה?” נשמע קולו של צירניאק מעט סדוק.
“להוריד את השק" חזר תומר ברצינות מדומה "אני עלול להיקלע לתאונה אם לא תוריד את הדבר הזה ממני"
“כן בטח" צירניאק משך בהיסוס את השק מעל ראשו של נהג האוטובוס, ובחן את פניו של תומר בניסיון להיזכר מהיכן הוא מכיר אותו.
תומר נשם עמוקות, הסיט את בלוריתו הקצרה, ומשך בהגה בעוצמה רגע לפני פגישה כואבת עם משאית מנתיב הנגדי, שצפרה בתסכול.
“וואוו" נשף תומר בגיחוך, הוא הסתכל על צירניאק מחזיר את שיווי המשקל, מבעד למראה "זה היה קרוב"
“מה קורה פה?" שאל צירניאק ועיניו חיפשו משהו, קדמת האוטובוס נראתה ככל אוטובוס טיולים רגיל.
“אנחנו נוסעים בכביש המהיר" ענה הנהג וחייך "והייתי מבקש שתשב, אתה לא רוצה ליפול ולהיפצע, נכון?”
“תראה…" ניסה צירניאק לחבר משפט, ראשו כאב ממחשבות מטרידות "אני…לא זוכר…לאיפה אנחנו נוסעים?”
“הנה הגענו לתחנה השנייה" התעלם תומר וחיוכו גדל, ידו נשלחה לאותת ימינה, והוסיף תוך הצצה נוספת במראה "אתה עדיין לא יושב?”
צירניאק נאנח והסתובב אל עבר חלל האוטובוס.
האוטובוס היה ריק, המושבים נראו נוחים, נקיים אך מעט צפופים. ראש ארגון 'רוח הצפון' הרגיש אבוד, בעולם שבקושי זכר. כשרגליו החלו לרעוד מעט הוא התיישב ואחז בהם בדאגה. צירניאק, הרים את מבטו, אל עבר החלון הקדמי, וצפה בתחנה בודדה, באמצע הכביש המהיר, הולכת וקרבה במהירות.
האוטובוס עצר, והדלת נפתחה ברעש לחץ האוויר המשתחרר, הנהג חייך לכיוון הדלת הפתוחה וסימן בידו לעלות. במעלה שלוש המדרגות באוטובוס, עלו זוג מבוגר, האישה נתמכה במעקה ובעלה מאחוריה הביט בה בדאגה, הם עברו באיטיות את המרחק אל הכיסאות הראשונים, ולפני שהספיקו לשבת מבטם קפא על צירניאק, וצירניאק עצמו החזיר להם מבט מלא אימה.
“שלום…לך…אה…שלום" גימגם הבעל המבוגר אל עבר צירניאק ההמום, דלת האוטובוס נסגרה מאחוריהם, והגלגלים שבו לנוע על האספלט החם.
“אבא?” קולו של צירניאק בקושי נשמע "מה אתם עושים פה?”
“אני חושבת שאנחנו לא מכירים אותו” נאנחה האישה המבוגרת וקרסה על המושב רגליה למעבר, בעלה עמד לידה והניח יד על כתפה.
“אמא? אני הבן שלכם, אתם לא זוכרים אותי?” שאל צירניאק, והרגיש עמוק בראשו שפעם הוא ידע את התשובה.
“אתה לא רצית שנזכור אותך, לא אותך ולא את השם שלך" התחלחלה האם.
"אני חושב שעדיף יהיה אם לא נדבר איתו" הציע האיש המבוגר והשתחל אל עבר הכסא לימינה של אישתו ליד החלון "זה אוטובוס גדול, אנחנו לא חייבים לדבר"
צירניאק הביט אל גבם של הוריו וניסה לנסח משפט, אך שום שורה לא עלתה במוחו שתצליח לכפר על הדברים שבקושי הצליח להיזכר בהם. הוא זכר שבעבר הוא רב עם הוריו, ואז הם מתו, ממה הוא לא הצליח להיזכר, היה זה שלב בחיים שהחליט שהוא לוקח את עצמו בידיים, בעזרת בחירה בין שליטה מלאה לבין כניעות לרצף החיים.
הוא לא הצליח להבין באותו רגע באוטובוס, למה הזיכרון המהומהם הזה משאיר טעם רע בפיו.
הרכב הארוך החל להאט שוב, וצירניאק ראה כי פעם נוספת ישנה תחנה קטנה באמצע הנוף הירוק ושטוף השמש, ומשום מה עמדו בה אנשים וחיכו לאוטובוס.
מבין הדלתות הנפתחות נכנס במהירות אדם גבה קומה עטור צלקות וחיוך מזלזל, עיניו ברקו בזעם והוא פסע לאורך כל המעבר אל המושבים האחוריים, צירניאק התעלם ממנו, והסתכל על האדם השני שנכנס. הייתה זו אישה מתוחה, שיערה בהיר ועיניה רכות, הילוכה המהסס הוביל אותה לשבת במושב אקראי ושם התחבאה בין ים הכיסאות.
תחנה לאחריה, גם היא פחות או יותר הייתה ממוקמת בשום מקום, עלו שבעה אנשים בגילאים שונים וחתכיי אוכלוסיה שונים, כל אחד מהם תפס מקום ישיבה, אך האחרון נעמד ליד צירניאק והיסס. הוא היה נמוך ועב בשר, פניו הביעו צער על דבר שכנראה נשכח מהעולם, ורק הוא נשאר לזכור.
“צבי?” שאל האיש העצוב את צירניאק, הנהג סגר את הדלתות ושב לנסוע "אתה צבי?”
“ומי אתה?” שאל צירניאק בלגלוג, הוא זכר כי לא אהב את שמו המקורי, אבל גם במקרה הזה הוא לא הצליח לזכור את הפרטים.
“קוראים לי דרור" ענה האיש והשפיל מבטו "אנחנו אחים, לפחות היינו…”
“למה הפסקנו?” שאל צירניאק מבולבל מההתפתחות של השיחה "נדמה לי שאני זוכר אותך צעיר יותר"
“אתה פשוט זוכר אותי חי" השיב האיש העצוב והתקדם לתפוס מקום פנוי בירכתי האוטובוס.
אל תחנה נוספת בנוף הירוק הגיעה האוטובוס לאחר זמן מה, התחנה הקטנה הייתה מלאה עד אשר הגיע הרכב הגדול, שיער צירניאק, מאחר והאוטובוס כמעט התמלא לאחר ששב לנסוע בדרך. לידו התיישבה ילדה צעירה, קוקיות לראשה וילקוט בית ספר על גבה, מסיבה לא ברורה היא לא הורידה את התיק וישבה כשהתיק תופס את רוב המושב, צירניאק הביט בה בחשד.
“סליחה?" צירניאק פנה אל הילדה "לאיפה את נוסעת?”
“אני לא מדברת עם זרים" ענתה הילדה בזעף והוציאה לשון.
“אה…סליחה, רק…” ניסה צירניאק להסביר בגמגום לא אופייני.
“אני צוחקת אבא" חייכה הילדה והסתכלה לצירניאק בעיניים "אני נוסעת איתך"
“אבל לאיפה את….את קראת לי אבא?” צירניאק הסתכל סביב בבלבול.
“כן" השיבה הילדה ותפסה בידו עם שתי ידיה הקטנות "אתה הייתה אמור להיות אבא שלי"
“מה זאת אומרת אמור?” שאל צירניאק וקולו נסדק "אני מצטער אבל נראה שיש לי בעיית זיכרון, את מוכנה להסביר לי למה את מתכוונת?”
“כן אני מוכנה" אמרה הילדה וקמה ממקומה, ידיה הקטנות הרפו והשאירו רושם על ידו של צירנאיק "אתה הכרחת את אמא לעשות הפלה, ואני מעולם לא באתי לעולם הזה"
האוטובוס עצר בפתאומיות והדלת האחורית נפתחה, הילדה עם הקוקיות רצה אל מחוץ לאוטובוס, הדלתות נסגרו והרכב שב לנוע.
צירניאק החל להזיע, תחושה רעה אפפה אותו וליבו החל לפעום בפראות, הילדה הפחידה אותו בדבריה, כך גם הוריו ששכחו אותו, ואחיו שלדבריו 'עבר מן העולם'. צירניאק התרומם ממקומו וסקר במבט בוחן את שאר יושבי האוטובוס שמילאו את רוב הכיסאות. שני ילדים עם אמא עייפה, זקנה בודדה עם שני סלים כבדים, ואיש עסקים מרוהט ורציני היו רק חלק מהיושבים שצירניאק נתן בהם מבט ממושך, כאשר הביט באחרון הוא נזכר בשמו, למרות שעדיין התלבט לגבי שם המשפחה.
הוא התקדם במעבר לכיוון איש העסקים, אנשים מעטים הרימו מבטם לראות את העובר לידם, וכאשר הגיע לצמד הכיסאות התפוסים ע"י אדם אחד ומזוודת עסקים רשמית, הניח את ידו על כתפו של איש העסקים.
“ליאו?” צירניאק שאל בחיוך "אתה זוכר אותי"
“שב" ליאו סימן בראשו "החבר צירניאק מה שלומך?”
“אתה תמיד היית רשמי כל כך" נזכר האיש שזכרונו נפגע "כמה שנים אנחנו חברים?"
“רק בילדותינו קראנו למערכת היחסים הזו חברות" תיקן ליאו בנועם קר ונוקשה "מאז גיל ההתבגרות אנו יותר שותפים מאשר כל דבר אחר"
“ובכל זאת" קיווה צירניאק לתשובה ברורה "כמה זמן מערכת היחסים הזו קיימת?”
“שלושים ושש שנים, שבעה חודשים, יומיים, שמונה שעות, שבע דקות" ומיד הוסיף לאחר שבדק בשעון "וחמישים ואחת, ושתיים שניות"
“ליאו" החל צירניאק לחבר שאלה למחשבותיו "להיכן אנו מתעדים להגיע בנסיעה זו?"
“ניסחת את השאלה להפליא" חייך ליאו, והבעה מבולבלת הופיע לאחריה "אך נראה לי שאינני יודע להיכן האוטובוס הזה מתעד להגיע"
“אני חושב שאני מכיר את האנשים האלה" הציע צירניאק בחשש וסקר את האוטובוס בפחד "אני חושב שאני מכיר את כל האנשים באוטובוס הזה, והם מכירים אותי, נראה לי שאני הסיבה לנסיעה הזו"
“הנה דון מילסו" הנהן ליאו בראשו לעבר האיש המצולק והמבט המזלזל, שעלה באחת התחנות הראשונות "גם אני מכיר אותו"
“מה הקשר שלנו אליו?” שאל צירניאק "אני מזהה אותו כמו את שאר האנשים באוטובוס, אבל ההיסטוריה שלנו מהומהמת"
“הוא הכניס אותנו לעולם הפשע" לחש ליאו שלא כהרגלו.
"אה, כן אני נזכר, פעם הוא ניגש אלי ברחוב, ושאל אם אני רוצה להצטרף אליו למגרש המשחקים, מאז הוא רק השפיע עליי לרעה" פלט צירניאק בצער.
“אולי אתה צודק, אולי אתה הסיבה לנסיעה הזו" חייך ליאו חיוך מסתורי "אבל לֵמָה הנסיעה הזו נועדה, אם אתה הוא הסיבה לקיומה?”
“זו השאלה שלי" נאנח צירניאק "אני חושב שאני אלך לשאול את הנהג"
ראש ארגון 'רוח הצפון', למרות שעבר זמן מאז הרגיש 'ראש' כלשהו, הילך בהיסוס אל קדמת האוטובוס ועצר בחבטה קלה, נאחז בעמוד ליד כיסא הנהג.
“סלח לי, לאיפה אנחנו נוסעים?” פנה צירניאק בנחמדות שהשאירה טעם לא מוכר בפיו.
“שוב אתה?” ענה תומר הנהג בעצבנות "בקשתי ממך לשבת"
“בבקשה תפסיק לנפנף אותי" צירניאק כמעט והתחנן "אני צריך לדעת למה אני פה, למה אני מכיר פה את כולם"
“אתה מכיר אותי?” שאל תומר בחיוך ספקני.
“לא יודע, אולי" התבלבל לרגע צירניאק "אבל זה לא הנושא, אתה חייב לעזור לי"
“אתה טוען שאתה מכיר את כולם?” שאל תומר בעניין מסוים.
“נראה לי" צירניאק הביט בעיניו של הנהג דרך המראה "הזכרון שלי נפגע במקצת, אני אוסף את החלקים די מהר, אבל בכלליות אני חושב שאני מכיר כאן את כולם"
“ואתה מרוצה מכך?” תומר החזיר מבט דרך המראה.
“מה?”
“אני שואל האם אתה מרוצה מכך שאתה מכיר כאן את כולם?” תומר החזיר את עיניו לנהיגה, וסטה מהנתיב הנגדי בדיוק לפני שפגע ברכב חולף.
“זהירות" צירניאק נבהל אבל מיד התעשת " אני…אולי לא מכולם, אבל גם אלה ששמח לראות, אני לא בטוח שעשיתי להם טוב בחיים, תראה אדוני, החיים שלי לא היו דבש, בחרתי הרבה החלטות גרועות בחיים שלי, אם הייתי יכול הייתי מתחיל מההתחלה"
“באמת?” תומר הנהג הרים גבה.
“אני חושב שכן" זיכרונות לא נעימים של חייו החלו מכים בו, צירניאק סבל מבפנים "אני סוג של פושע, אני סוג של ראש ארגון פשע…אני לא מאמין שאני מספר לך"
“תרגיש בנוח" הרגיע תומר ופנה במהירות שגרמה לגלגלים לחרוק, ולכל האוטובוס לנטות לצד ימין, באופק, עיר החלה להתקרב אל עבר האוטובוס.
"נוחות?" צחקק צירניאק "זה הדבר האחרון שאני חש בנסיעה הזו"
"יש בזה משהו" תומר החל להישמע אוהד "באמת היית רוצה להתחיל מההתחלה? לקבל הזדמנות לבחור את הבחירות שלך מחדש?"
“כן, בלי שום ספק" חרץ צירניאק את הדין "הייתי מעדיף להתחיל מההתחלה, להחליט את ההחלטות הנכונות, אבל לצערי החיים הם לא גלגל"
“תתפלא" הנהג החל לעצור את האוטובוס, המדרכה שבכניסה לעיר התקרבה ונעצרה ליד הדלתות הנפתחות, הנהג הסתובב וצעק "תחנה אחרונה"
“ומה איתי?” שאל צירניאק, הוא הרגיש קטן ומפוחד כשהנהג נעמד מולו, ההמון באוטובוס נחלץ אל מחוץ לאוטובוס ברעש והמולה, כשהסתכל על ידיו הוא היה בטוח שזכר אותן גדולות יותר "מה אני צריך לעשות?”
“צבי" אמר הנהג את שמו של צירניאק, את שמו האמיתי "למה שלא תצטרף להוריך, תתחיל שוב, ומעתה תיקח את ההחלטות הנכונות, בסדר?”
“אבל אני תמיד אחיה עם הצלקות הנפשיות של הדברים שעשיתי, איך אני יכול לחיות ככה?” צבי נראה מבולבל ואבוד, האוטובוס היה ריק מלבדו ומלבד הנהג, כל האנשים שמילאו את האוטובוס, החלו ללכת לכיוונים שונים "אני מפחד"
“די ילד" הנהג פרע את שיערו של צבי וחייך "אם תפעל נכון ולא תחזור על טעויות, כל הצלקות יהפכו לפרחים"
הילד צבי ירד מהאוטובוס ורץ לכיוון הוריו הצעירים ואחיו החייכן, אימו הסתובבה ואחזה בידו כדי לבקש ממנו להישאר קרוב אליה, "אני אוהבת אותך, אני לא רוצה שתלך לאיבוד". ילד עם מבט מזלזל עבר לידם, הוא אמר ששמו דוד, הוא חייך ופטפט עם צבי ואחיו, ולבסוף ניסה לגרור את צבי אל מגרש המשחקים הקרוב, צבי סירב בתוקף, את החברות הזו עם דון מילסו, הוא החליט לקטוע עוד לפני שהיא התחילה.
הוא החליט להתחיל מחדש.
האור הלבן סימא את עיניו של תומר בעתיד הרחוק. הוא מצא את עצמו יושב על כיסא עץ, ידיו משוחררות, ועל פניו מנשבת רוח הים. הסתכלות מהירה הסבירה כי מפקדת ארגון הפשע היא לא יותר ממסעדת דגים על צוק, עם נוף כחול מרהיב ביופיו. מלצרית צעירה התקרבה לעבר שולחנו הקטן, אך הוא קם ממקומו, התנצל וברח החוצה. הסתכלות חטופה על השלט גרמה לתומר לפרוץ בצחוק אמיתי ומשחרר, את הדרך הביתה עשה ברגל, הוא הבטיח לעצמו לנסות את מסעדת 'רוח הצפון' בעתיד הקרוב.