אף אחד לא יכול היה להעלות בדעתו שהגחליאלים יגרמו לדבר כזה לקרות.
הכל התחיל לפני חודש, כשהייתי בן שלושה עשר קיצים בדיוק. חורים נפערו במקומות שונים על פני האדמה, אחד מהם ליד ביתי, והם יצאו מהם, עליזים ורועשים כתמיד. זו הייתה הפעם הראשונה שאנחנו, בני האדם, ראינו אותם. הגחליאלים הקטנים גרמו לנו לחשש רב, מכיוון שהם היו שונים מאיתנו במובנים רבים ולא ידענו את טיבם. הם היו קטנים מאיתנו, אורכם הממוצע רק כחצי מטר, וכל גופם קרן באור מוזר, בגוון הלהבה, אף על פי שעורם לא היה חם יותר מעורנו. בנוסף, היה להם זנב קצר, שבקצהו מעין עיגול בוהק שמסוגל להאיר עבור אדם המגשש את דרכו בחשיכה. וזה היה אחד מהתפקידים שניתן להם כשהתחלנו להעביד אותם.
עם הגעתם של הגחליאלים לארצנו, המולה רחשה בכל רחבי הארץ ופחד השתלט על התושבים, שהחליטו להסתגר בבתיהם ולא לתת ליצורים המוזרים בעלי הכנפיים הקטנות להיכנס. הגחליאלים לא ידעו מה לעשות ולכן התרוצצו ברחובות ושיחקו אחד עם השני במשחקים שמקורם כנראה במקום ממנו באו, אולי בניסיון למשוך אותנו החוצה ולשחק עמם. אך הגורם שהביא לקשר שנוצר בינינו לבין הגחליאלים נוצר רק בגלל אדם אחד- דודי וולריש. בזמן שכולם התחבאו בבתים, כולל אחיו (אבי) וכל המשפחה, הוא יצא החוצה מביתו. הגחליאלים, שראו סוף סוף מישהו מנסה, אולי, לתקשר איתם, ניגשו אליו בעליזות וניסו לגעת בו בזנבותיהם, והוא נתן להם לעשות זאת וליטף את ראשם של כמה מהם. מיד אחר כך הם הבינו שניתן לסמוך עליו, והוא מצא את עצמו משחק איתם את אחד המשחקים המוזרים שלהם.
אחרי שכל הסביבה ראתה שהגחליאלים לא מזיקים בזכות דודי, כבר לא חששו האנשים לצאת מבתיהם. זה התחיל באזור מגוריו של דודי ומשם זה התפשט לכל הכיוונים עד שכל בני האדם ידעו שניתן להיות בקרבת הגחליאלים ואף לגעת ולשחק עמם. בשלב זה הופץ השם שניתן להם, כנראה על ידי מומחה ללשון שקישר ביניהם לבין גחליליות.
חיינו חזרו להיות רגילים, כמעט; השלב הבא ביחסינו עם היצורים המאירים הקטנים הגיע ימים ספורים לאחר ההתחברות הראשונית, והוא הכנסת הגחליאלים לבתים והעבדתם. אני לא יודע איפה הדבר התחיל, אך כעבור כמה זמן כמעט כל בית שבו חיו בני האדם העסיק גחליאל, ששמח לעשות את כל מה שביקשו, החל מלהאיר בזמן החשיכה ועד לעזור בציד, בתיקון, בבנייה וכל מה שבני אדם שונאים לעשות אך חייבים. הגחליאלים לא יכלו לדבר עמנו, אך הם השמיעו קולות צווחניים מעט שבאמצעותם תקשרו כנראה אחד עם השני, אך זה לא הפריע לנו כל עוד הם מבינים את שפתנו ומבצעים את עבודתם כהלכה. אף אחד מבני האדם לא התנגד ליחסים שנרקמו עם הגחליאלים ולא קם ושאל: מדוע הגחליאלים הגיעו אלינו? כיצד ומאין הם מצאו את דרכם דווקא אל בני האדם, ומדוע הם ששים לעבוד ולשרת אותנו? אני מודה, גם אני בהתחלה לא חשבתי על הדברים האלה בכלל.
אך בסופו של דבר זה היה חייב לקרות. יום אחד, התבוננתי בשיעמוםבגחליאלים המשחקים ברחוב, ומחשבות רצו במוחי. בהתחלה הן היו על החיים שלי, על חבריי ומשפחתי, אך מהר מאוד הן עברו לגחליאלים ולתפקידם החשוב בחיינו. התחלתי לחשוב מאיפה הם הגיעו, ומדוע ;כיצד קרה שללא התראה מוקדמת הופיעו יצורים אלה ברחובות ארצנו והשתלבו בחיינו. ככל שהעמקתי לחשוב על הנושא, הגעתי למסקנה עיקרית, והיא שיכולות להיות שתי סיבות בלבד להגעת הגחליאלים: האחת היא שהם תעו בדרכם מתחת לאדמה, כנראה לאחר שברחו ממקום אחר, והגיעו בצורה זו אלינו, והשנייה היא שהם נשלחו על ידי אדם, גחליאל, או יצור אחר שאיננו מכירים, על מנת לבצע תפקיד כלשהו שמיועד להם- ריגול למשל, או כל דבר אחר שיכול לסייע לאותו אדם (או יצור אחר) להשתלט על ארצנו.
מיד עם מחשבות אלה קפצתי ממקומי וכמעט נחבטתי בקיר שהיה מאחוריי. הגחליאלים עלולים להיות מסוכנים, זו מסקנה ברורה מסיבה אחת שאליה הגעתי, ולכן אסור לי ליצור כל קשר איתם, וזה כולל לגעת בהם ובמיוחד בזנבות החשודים שלהם. הייתה לי הרגשה רעה בקשר לצורה שבה הם האירו, ונדמה לי שכשבהיתי בזנב של גחליאל אחד הבחנתי בכך שהוא מהבהב בצורה מבשרת-רעות. חשבתי לספר למשפחתי ולחבריי על החששות שלי, אבל לא רציתי לפגוע בדודי, שהתחיל את הקשר שלנו עם הגחליאלים, ולא רציתי לגרום לעצמי להישמע מגוחך- מה שהיה קורה כנראה אם הייתי מספר להם. החלטתי לשמור את החששות לעצמי, לפחות כרגע, ולהשתדל לא לגעת או אפילו להסתכל על הגחליאלים במידה האפשרית.
אך לא יכולתי לשמור את החששות לנצח. רק כיומיים לאחר שהן התחילו, הבינו בבת אחת בני האדם שמשהו השתנה מאז הופעתם של הגחליאלים. אנחנו, בני האדם, חיים בדרך כלל עד שישים-שבעים שנה, ולאחר מכן מתים ועוברים (על פי אמונות) לעולם הבא של הנשמות. תמותה היא דבר נפוץ, וכמו שכל יום נולדים כמה תינוקות, גם נפטרים כמה אנשים מזקנה. אך מאז הופעתם של הגחליאלים, התמותה פשוט פסקה מלקרות, למעט מקרים של תאונות וכדומה! לאחר בדיקה שערך השליט ברחבי הארץ, התברר שהדבר נכון, וחוקרים רבים החלו לחקור ולנסות לגלות מהו פשר התופעה. כמובן שיומיים זו תקופה קצרה מדי ולא ניתן להסיק שמדובר בעניין חריג רק על פי פרק זמן זה, אך הזמן חלף, וגם לאחר שבוע לא נרשמו תמותות מזקנה!
כבר בשלב זה החלו אנשים לחשוד בגחליאלים, היצורים שהופיעו משום מקום. כולם ידעו שעד רגע ההיקשרות לגחליאלים בני אדם יכלו למות מזקנה, אך מהרגע שבו נגע אדם בזנבו של גחליאל (או, אולי, נקשר אליו בדרך אחרת( כנראה שהוא לא יכול למות בדרך זו יותר. תופעה זו החלה להיקרא בשם "מגפת האלמוות", מגפה שמתפשטת בין בני האדם והופכת אותם לבני אלמוות. נראה שהגחליאלים הם המקור למגיפה, אך נשאלת השאלה:האם המגיפה היא דבר מכוון שנעשה או שהגחליאלים מעבירים את המחלה באופן טבעי ואינם מודעים לכך?
כאן נכנסות המחשבות שלי והמסקנות שניסיתי להסיק. מרגע לרגע נראה לי הגיוני שאדם כלשהו שלח את הגחליאלים על מנת שבני האדם יחלו במגפת האלמוות, ולא שהם הגיעו לכאן בכוחות עצמם והעבירו את המגפה לא במכוון. אך מי יעשה דבר כזה, ומדוע? מה ניתן להשיג ממגפת האלמוות? על שאלות אלו לא הצלחתי לענות גם אחרי שקיימתי דיון עמוק עם עצמי בנושא וניסיתי להעמיד את עצמי במקום האדם ששולח את הגחליאלים אלינו. כל ניסיונותיי עלו בתוהו ונאלצתי להמשיך בחיי המתוסכלים, בלי למצוא תשובה ופתרון למצב ההולך ומידרדר, ובו גחליאלים כמעט משתלטים על בתיהם של אנשים וזנבותיהם המסוכנים מנסים לגעת בכל בן בית, על מנת להעביר אליו את מגפת האלמוות. למזלי הרב, לא אפשרתי לאף גחליאל להתקרב אליי ומעולם לא נגע בי זנב של גחליאל, אך עדיין לא הייתי בטוח שנשארתי חסין מפני המחלה (או המחלות? קשה לדעת) שהם מעבירים.
וביום אחד, הכתה בי התשובה. כפי שסיפרתי קודם לכן, כאשר הגחליאלים הגיעו אלינו כולם הסתגרו בבתים ולא העזו לצאת ולגעת ביצורים המוזרים שהתרוצצו בחוץ, עד שדודי יצא מהבית ונתן להם לגעת בו ולשחק עמו. אני זוכר שהבעת פניו הייתה רגילה כאשר נגע בהם, כאילו הוא כבר הכיר אותם ולא חשש כלל מהם. מכאן ניתן להסיק רק דבר אחד: הוא כבר הכיר אותם, ממקום אחר. אם השערה זו נכונה, נשאלת השאלה: מאיפה הוא מכיר אותם?
לשם מציאת תשובה לשאלה יש לבדוק את עברו של דודי. מסיפורים שסיפר לי אבי כשהייתי קטן אני יודע כי הם גדלו ביחד כאחים קרובים ונהגו לחלוק במשותף כמעט הכל, אך כשהגיעו לבגרות דרכיהם נפרדו. אבי התחתן עם אהבתו מהילדות, שהפכה להיות אמי, ודודי עזב את הארץ בלי שום דרך לתקשר עמו. רק לאחר כמה שנים, כשהייתי בן שלושה קיצים, הוא שב, ולא סיפר לאיש מעולם מה אירע לו שם. הוא חי בביתנו מאז.
כל החלקים התחברו. הצלחתי לגבש השערה הגיונית ביותר על המצב, והכל באמצעות מוחי בלבד. ככל הנראה, בשנים שבהן דודי שרד לבדו מחוץ לארצנו, הוא גילה את הגחליאלים ובדרך כלשהי השתלט עליהם וגרם להם להגיע לכאן ולהדביק אותנו במחלה המכונה מגפת האלמוות. אם אני לא אנסה לעצור אותו, ספק אם מישהו אחר יוכל, ואם אף אחד לא יעצור אותו, גורלנו בידיו. אם כך, אני חייב לנסות לעצור אותו, ועכשיו. אבל קודם יש לבצע מספר ניסויים כדי לאמת את השערותיי.
בתום הרהורים אלה, שנערכו בעודי שוכב במיטה בבוקר, קמתי מהר ויצאתי החוצה מהבית. גחליאלים שרצו כמעט בכל מקום, אך הם לא הטרידו אותי והצלחתי לעבור אותם בלי ליצור מגע ולהגיע לבית של חבר טוב שלי, קינט, שהיה אחד מהראשונים שהתחברו עם הגחליאלים ובמו עיניי ראיתי אותו נוגע בזנב של אחד מהם. הדלת הייתה פתוחה (מן הסתם אחד הגחליאלים שמשרת אותם יצא לשחק עם חבריו) ולכן נכנסתי בשקט, בלי שישימו לב. מצאתי את קינט בחדרו, ישן, והערתי אותו.
"סטומבי, מה אתה עושה פה?" הוא שאל, תוך שהוא מתמתח ומשפשף את עיניו. "עדיין בוקר, אתה יודע שאני אוהב לישון עד הצהריים בחופש!"
"קינט, אני חייב לדבר איתך על משהו. האם הרגשת מוזר לאחרונה, מאז שהגחליאלים הגיעו?" ניסיתי לשאול שאלה שתעזור לי.
"אני לא חושב… הם בטח הדביקו אותי באלמוות או איך שלא קוראים לזה, אבל זה טוב מבחינתי, לחיות לנצח! בלי לפחד מהמוות. הייתי אמור להרגיש עוד משהו?"
"תחשוב, קינט! האם הרגשת שאתה עושה דברים בלי להתכוון, או שמעת קולות בראשך או משהו בסגנון? האם הדוד שלי, וולריש, פנה אליך?"
השאלות האלה גרמו לו לחשוב מעט בריכוז. לאחר כמה שניות הוא ענה, "אני חושב שכן. לפעמים אני מוצא את עצמי משחק עם גחליאל באחד המשחקים המטופשים שלהם, שנראה כמו ריקוד מוזר בו מסתובבים במעגלים, או מסתובב במרתף עם גחליאל שמאיר לי בעזרת זנבו. ובזמן שאנחנו במרתף, יחד עם הוריי, באמצע הלילה, כל הגחליאלים שנמצאים אצלנו מתקרבים זה לזה ואנחנו שומעים קול חזק ונורא שמצווה עלינו לעשות דברים בשבילו."
"אילו מן דברים?" הסקרנות כמעט הרגה אותי.
"אני לא מצליח להיזכר. מצטער, סטומבי, אבל זה כל מה שיש לי להגיד לך," אמר קינט, ולאחר מילים אלה התהפך וחזר לישון.
וולריש כנראה השתלט על כולם כדי שישרתו אותו בצורה מסוימת, זו המחשבה היחידה שהייתה לי בראש לאחר שעזבתי את ביתו של קינט. השאלה היא, מה הוא מנסה להשיג באמצעותם? האם הוא נהנה להשתלט עליהם למען הנאה בלבד, או שיש לו תכניות לעתיד בשביל בני האדם שהוא השתלט עליהם? אם לא אגלה זאת במהרה, זה עלול להיות מאוחר מדי. ואם הלילה הוא יצווה על כולם לעזוב את הארץ למקום לא-נודע בשבילי?
האפשרות היחידה היא למצוא דרך לסיים את מגפת האלמוות עכשיו, ולגרום לכך שהגחליאלים יעזבו בקרוב מאוד את ארצנו. אך איך אפשר לעשות זאת? בטח בארצם של הגחליאלים יש סוג של צמח או דבר אחר שמסוגל לרפא אדם מהמחלה, אך אין לי דרך להגיע לשם, לפחות כרגע, ואיני מעוניין להסתכן. ואז צץ רעיון במוחי, רעיון שבסיסו נוראי אך רק הוא יוכל לעזור לטווח הקצר: עליי לחסל את דודי.
הרעיון חייב לעבוד מהסיבה הפשוטה שאם דודי יחוסל, הוא לא יוכל לצוות על בני האדם לבצע דברים למענו וגם הקשר המיוחד הקיים (כנראה) בינו לבין הגחליאלים ייפסק והם עשויים לעזוב באותו רגע. אם אחכה, אפילו יום אחד, אני עשוי למצוא את עצמי לבד בארץ הזו, ללא שום יכולת להחזיר את הגלגל. על כן, עליי לפעול בלי לבזבז אפילו דקה.
חזרתי לביתי אחרי הביקור אצל קינט ומצאתי את הוריי בחצר. דודי ודאי נמצא בחדרו. ידעתי שאבי מחביא אקדח מתחת למיטה שלו ושל אמי, ולכן הלכתי להוציא אותו משם. החבאתי את האקדח מאחורי גבי והתגנבתי אל דלת חדרו של דודי, שהייתה סגורה. הצצתי לתוך חריץ המנעול אך לא יכולתי לראות דבר, וגם כשהצמדתי את אוזני לדלת לא יכולתי לשמוע. החלטתי להסתכן, כמובן, ודחפתי את הדלת (שהייתה פתוחה, להפתעתי) תוך שליפת האקדח וכיוונו לאמצע החדר.
החדר שרץ גחליאלים, כצפוי. היו בו לפחות חמישה כאלה- שניים מהם שיחקו, אחד עמד בפינה והסתכל לצדדים בחשד ושניים ישבו על הרצפה וטיפלו באצבעותיו של דודי, שהיה שרוע על כורסא באמצע החדר. הכניסה שלי הבהילה אותם, והם החלו להתרוצץ בפראות, מפילים רהיטים וחפצים מוזרים שכנראה שימשו את דודי כשהשתלט על בני האדם, אך התעלמתי מהם.
"סטומבי… מה אתה עושה פה?" שאל דודי וולריש. הוא ניסה לשמור על קול יציב אך שמעתי את הפחד בקולו, הפחד שעוד רגע אלחץ על ההדק וכל התכניות שלו ילכו לתוהו.
"אני חושב שאתה כבר יודע," אמרתי והחזקתי עוד יותר חזק את האקדח. "עליתי עליך, וולריש. אתה הבאת את הגחליאלים לכאן, כדי להשתלט על בני האדם. אתה צריך אותם בשביל לבצע את המזימות המרושעות שלך. אני כאן כדי לעצור אותך."
"לא, סטומבי! אתה לא מבין!" הוא צעק וראיתי בעיניו שזה אמיתי. "לא ניסיתי להשתלט עליהם כדי לבצע מזימות מרושעות! אני בסך הכל רוצה לשים קץ למגפת האלמוות, שיש לה תוצאה נוספת שאינכם מכירים עדיין… חשבתי שאם אוכל להשתלט על כל ארצנו, אוכל להביא את בני האדם לארץ גלימוולד, ארץ ביתם של הגחליאלים, ובעזרת כל המדענים שיש לנו למצוא תרופה מהצמחים המשונים שגדלים שם."
וכך הוא החל להסביר לי כיצד הגיע לארץ גלימוולד לפני שנים רבות, ונדבק במגפת האלמוות כמעט מיד. היו שם בני אדם נוספים שגילו לו שמהרגע שנגע בזנב של גחליאל, הוא לא יכול למות, וגרוע מכך: עשרים שנה לאחר מכן הוא יהפוך לגחליאל בעצמו. אדם אחד שדיבר איתו הפך לגחליאל מול העיניים שלו, והמעבר מאדם ליצור חסר כל תבונה, שכל מה שהוא מסוגל לעשות הוא להאיר ולהעביר את המגפה, זעזע אותו. לקח לו כמה שנים, אך הוא הצליח לקבץ את כל הגחליאלים ולתקשר איתם באמצעות צווחות מוזרות. הוא אמר להם להגיע אל ארץ גרינדניה, בה חיים בני אדם רבים, בדיוק עשר שנים לאחר מכן, ולהפיץ בקרבם את מגפת האלמוות כדי שהוא יוכל להשתלט עליהם ולמצוא באמצעותם תרופה, שתוכל אולי אפילו להפוך גחליאל חזרה לבן אדם. בעשר השנים הבאות הוא הצליח ליצור מכשיר שיאתר את כל החולים במגפת האלמוות ויצווה עליהם דברים. וכך, לאחר שהגחליאלים הדביקו במגפה כמעט את כל ארץ גרינדניה, הוא ציווה עליהם לעזוב בהקדם האפשרי לארץ גלימוולד כדי לגלות את התרופה המיוחלת. עד שהגיע אחיינו כדי להרוס לו את התוכניות.
הקשבתי לכל הסיפור בעניין. הסיפור נשמע הגיוני ומתאים לכל מה שידעתי עד עתה, אבל עדיין התקשיתי להאמין לדודי, בעל המזג הרע. "ומדוע שאאמין לסיפור שלך?" שאלתי, לא מזיז בסנטימטר את האקדח, המכוון ללבו.
"אם להאמין לי או לא, זו החלטה שלך," הוא אמר במשיכת כתפיים. "אך אם תהרוג אותי, ייתכן שלעולם לא תימצא תרופה למגפה."
ומול עיניהם המשתאות של חמישה גחליאלים מסכנים, החלטתי להוריד את האקדח ולהקשיב לדודי.ולבסוף התברר שהוא דובר אמת, והצלחנו למצוא תרופה למגפת האלמוות.
כי גם בחייםהאמיתיים צריך לתת הזדמנויות, אחרת לעולם לא נלמד לבטוח באנשים.