אלי עמד בשורה השלישית של הנוכחים במליאה, כובע המצחיה שלו משוך לאחור. במבנה התת קרקעי לא הייתה שמש לסנוור אותו. מולו, ומול ארבעים הגברים והנשים האחרים שעמדו יחד איתו במחסן הישן שהוגדר כחדר תדריכים, אדם, קצין צבא לשעבר וממנהיגי המחתרת הנוכחיים הסביר בעזרת תרשימים מורכבים של עמדות האויב.
"אנחנו בטוחים עכשיו במאה אחוז. ספינת האספקה לבניין שלהם מגיעה כל עשרים ושתיים יום בדיוק. ומחר היא צפויה לנחות במשטח הצפוני. זה אומר שרוב הכוחות שלהם יקובצו בצפון. וזה אומר שיש לנו חלון קטן מחר בבוקר להסתנן דרך צינור הפסולת הדרומי. אנחנו נשלח צוות קטן לנטרל את הסיור ולהיכנס פנימה. לא יותר מארבעה אנשים. מתי כבר התנדב לפקד על המשימה," הקצין המבוגר הצביע על גבר חסון ושחום שעמד ליד הלוח. מתי הנהן קלות. "עכשיו צריך רק שלושה מתנדבים. זה יהיה מסוכן ולכן…" הוא הפסיק כשלחשושים, גניחות וכמה קללות קצרות נפלטו מהקהל לפניו.
אלי פילס את דרכו קדימה.
"צפוני," אמר הקצין. "טוב שיהיה חובש בצוות."
אלי לא הקשיב לו יותר אלא הלך ונעמד ליד מתי שנתן לו תפיחה ידידותית על גבו. לא התחשק לו לתקן את הקצין שהוא פרמדיק ולא חובש. כולם ידעו מראש על מה הולכים לדבר הערב. אבל כנראה שאלי היה היחידי שחשב על התשובה שלו מראש. הוא חשב, הו, הוא חשב. הוא חשב על מיטל. כבר שבועיים, מאז שקיבלו את התשובה החיובית, הדבר היחידי שהוא מסוגל לחשוב עליו הוא מיטל. הם כבר ניסו פעמיים ופעמיים היא הפילה. כל פעם בצורה כואבת ומחרידה יותר. וזה גרם לו לשנוא אותם ואת המחלה שהביאו איתם והפיצו בכל העולם.
אמרו להם לא לנסות שוב. הרופא הראשי של המתחם אמר להם בעצמו שההפלה הבאה יכולה להרוג אותה. ואם לא, אז הלידה כמעט בטוח תעשה את זה. זה כאב לו רק לחשוב על זה. אבל מיטל מוכנה לקחת את הסיכון. היא רוצה ילדים. זה לא שהיא עקרת בית ומכונת ילודה. בתור מזכירה בכירה בעבר היא אחת מהאנשים שמחזיקים את התא הזה על הרגליים. אבל היא ממש רוצה ילדים. היא לא תרגיש שלמה עם עצמה אם לא יהיו להם ילדים. ובשבילה הוא מוכן לעשות הכל, לא משנה כמה זה יכאב לו. ולצד השנאה שבערה בו, הוא קיווה שכאשר יהיה בפנים, בתוך המתקן שלהם, אולי יוכל למצוא משהו שיעזור, אולי יוכל להכריח אחד מהם להפוך את כל התהליך. אם הם הביאו את המחלה הזאת, בטוח יש להם נוגדן. והוא התכוון למצוא אותו.
הם יצאו מוקדם בבוקר, במטרה להיות על סף האזור שבשליטתם עם הגעת המעבורת. מתי, אתיופי מצד אביו ולכן בעל גוון עור מושלם להסתננות, הוביל את קבוצתם הקטנה קדימה דרך ההריסות של מה שהיתה פעם יפו. בן, צעיר ובנוי לתלפיות, הלך שני וחיפה על מתי עם הנשק הכבד היחידי שהיה להם. אלי, חובש החבורה, הלך אחרי מתי, לפחות קצת מוגן על ידי גופו הגדול. ליאור, ילד שהיה במסלול הנדסה קרבית כשהמלחמה התחילה, החזיק בתיקו את חומרי הנפץ.
זאת היתה אמורה להיות משימה יחסית פשוטה. הא, הכל היה אמור להיות יחסית פשוט. החלליות נצפו על ידי טלסקופים כמה שנים טובות קודם והן נחתו כמה ימים לאחר מכן. הדיפלומטים היו חשדניים בהתחלה. זה אמנם היה המפגש הראשון האמיתי היחיד בהיסטוריה אבל מאה שנים של ספרות, קולנוע וטלוויזיה יכולים להשאיר חותם עמוק. ובכל זאת, אחרי שבועות של התנהגות למופת, לא היתה ברירה אלא לקבל את העובדה שהם ידידותיים. במהרה ספינותיהם ריחפו מעל עשרות ערים בעולם. מעבורות נחתו והמריאו והם קיבלו, לבקשתם, בניינים נטושים אותם שיפצו עד שהיו ראויים לשימוש כשגרירויות. יחסים דיפלומטיים נבנו והתחילו דיבורים על מסחר וחילופי ידע.
הדיווחים על המחלה התחילו במקומות בהם לא היה בלתי צפוי לשמוע על הריונות כושלים אבל כשנתווספו עוד ועוד דיווחים וכשמעצמות העל לא נראו כחסינות יותר לתופעה, אז התחילו המהומות.
אלה היו קיצונים ופונדמנטליסטים ומשוגעים עם כובעי אלומניום שצעקו ראשונים, אבל, עם תופעות פיזיות צפויות ברמה כלל עולמית, לא היה להם קשה במיוחד לשלהב את ההמון. הפגנות נהיו אלימות יותר ומחאות ודרישות לפעולה בסוף דחפו גם ממשלות ללכת באותו שביל. וכל טענה של החוצנים שהם רק הגיעו בשביל לעזור ובשביל הידידות לא הועילה. מהרגע הזה כבר היה ברור שתפרוץ מלחמה.
וכמו שאמרו כל האקדמאים והמומחים שניסו למנוע את ההתפרצות, לא היה לנו שום סיכוי. לא היה ברור מי ציפה שמלחמה נגד גזע שחצה מרחבים בין כוכביים תסתיים בצורה שאינה קטסטרופה מוחלטת. במחשבה לאחור אפשר אולי לחשוב שהם היו אדיבים בהתקפות שלהם. בשבוע הראשון, התקפות נקודתיות על מפקדות חיסלו את צמרת הפיקוד של צבאות העולם. בשבוע השני, כשחברות וממשלות ניסו לארגן מיליציות, היו אלו מרכזי הממשל שחוסלו. עד סוף החודש חלקים גדולים מהערים נהרסו אבל חלק גדול מהמין האנושי נשאר. מפורק, מפוזר וברמת ארגון של שבטים אבל עדיין בחיים. אז זה כבר הפך למלחמת קיום. בשביל לחזור להיות חברה מתוקנת, היינו צריכים להיפטר מהם.
"עצרו," לחש מתי והרים את ידו. בן כרע מאחוריו, מתחבא מאחורי אותו שבר קיר. אלי נעצר ליד הקיר הקודם ודחף אליו את ליאור בידו.
מתי הביט מעבר לקיר ואז התיישב בגבו אליו. הוא סימן לאלי להתקדם. אלי בדק שאין מי שמסתכל ישירות על האזור החשוף ואז תפס את ליאור ושניהם חצו אותו בריצה. מתי הסביר שאמנם יש פחות סיורים מהרגיל אבל יש אחד שעומד בדיוק בכניסה שהם צריכים. הוא שלח את בן, במדרגות של הבניין דרכו עברו קודם אל קומה עליונה, לטווח אותם ולמשוך תשומת לב. להביא אותם אליו, לפתוח את הנתיב ולהסתלק כשנהיה מסוכן.
בן זינק לפעולה. הוא לא היסס. עם המאג כמו צעצוע בידיו, הוא דילג את המדרגות שתיים בכל פעם. מתי תצפת על הדרך כשהמעבורת הגיעה. המקלע החל להרעיש ונראה שהסיור נע ליירוט. מתי סימן להם להמשיך. הם רצו בשקט בגבים כפופים דרך ההריסות ומקבצים קטנים של ירי מלווים את התקדמותם בהבזקי רעש ואור.
ואז הם הפסיקו. בן התקפל, חשב אלי. מתי עצר להסתכל אחורה. באותו הרגע אחד מהיצורים יצא מצווח ממאחורי בלוק בטון ושיפד את מתי עם זרועות התקיפה שלו לפני שהקצין הצעיר שם לב. אלי זינק קדימה, נשקו מוכן.
"ליאור! זוז!" צעק כשריסס את החוצן בבלוטת המוח שלו. גם לאחר שראה שליאור מטפס אל תוך תעלת הניקוז והחיזר נהיה רפה, הוא שחרר עוד צרור כדי להיות בטוח. הוא בדק את צווארו של מתי אבל כל רוח חיים כבר נטשה אותו. לא נותר עוד דבר לעשות וגם לא נותר עוד זמן. הוא סקר את הבניין הענק אותו רצו להפיל. לא נותר עוד דבר מלבד הנקמה.
"למה אתה חושב שהם באו לפה?" ליאור שאל והצמיד את המטען לדופן הקיר. הוא חיבר את הנפץ ווידא קליטה.
"זאת שאלת המליון," אמר אלי ובדק שוב את המסדרונות סביבם.
"מה?"
"לא משנה. לפני זמנך. בוא נמשיך." אלי הכתיף את התיק ולקח את המסדרון ימינה. "אין לנו באמת מושג למה הם באו. יכול להיות שהם פשוט מטיילים, מסיירים. יכול להיות שהם שמעו את כל השידורים שלנו ובאו לבדוק מה כל הרעש."
"אתה חושב שהם באמת באו בשביל להביא את המחלה הזאת?"
"אני כבר לא יודע מה לחשוב. הם הביאו את זה איתם. זה מה שבטוח. אולי זה השתחרר מוקדם מדי ממה שהם רצו. אולי הייתה לזה מטרה אחרת ואלו תופעות הלוואי. בכל מקרה, אם הם הביאו את זה, זאת הכרזת מלחמה."
"ומה אם הם לא הביאו את זה בכוונה."
אלי עצר באמצע צעד והביט בליאור. אולי הוא היה צעיר מכדי להבין. אלו היו הדברים שאמרו אלו שניסו לעצור את הצפת הדעות השליליות, לפני שנדרסו על ידי ההמון. אבל המחשבה שאולי כל המלחמה הזאת נגרמה בגלל טעות או אי הבנה הייתה מגוכחת מדי. מגוכחת מכדי לשקול. כי אם כן, הכל היה בזבוז אחד גדול.
אלי פתח את פיו כדי לענות ואז סגר אותו. משהו נקלט בקצה התפיסה שלו והוא לא היה בטוח מה.
"מה יש?" ליאור שאל. אלי פשוט חסם את פיו בידו, בלי לטרוח עם לסמן לו לשתוק. הוא כן שמע משהו. משהו שגם היה מגוכח מכדי לשקול. אבל אולי כן. כן, הנה זה שוב. לא יכול להיות.
"מבב ובב," אמר ליאור דרך ידו של אלי כשראה את הבעת ההפתעה על פניו.
"מישהו פה מדבר עברית," אלי אמר בחדות. "בוא."
"זה מגיע מכאן."
"אתה בטוח?"
"כן. תפתח את הדלת."
"איך? אין פה ידית."
"תנסה את הבליטה ההיא שם."
אבל לפני שליאור הספיק לנסות, הדלת נפתחה ומצידה השני עמד מישהו לבוש בלבן מכף רגל ועד ראש כשרק עיניו היו גלויות. אלי לא היסס. הוא שלף את אקדחו ודחף את הדמות חזרה פנימה. ליאור נפנף את ידיו וטפח על הבליטה מצידה הפנימי של הדלת עד שהיא נסגרה.
החדר אליו נכנסו היה בבירור מעבדה אבל לא כזאת שאחד מהם ראה בעבר. חוץ מהמיקום, באמצע בניין ששוקם עם טכנולוגיה חוצנית, הם השתמשו במכשירים שהזכירו רק במעט דברים שאלי הכיר. וחוץ מהאחד שאלי החזיק מולו, היו בחדר עוד חמישה בחלוקים לבנים.
אלי משך את כיסוי הפנים של האיש שעמד מולו. "דבר," אמר והצמיד את האקדח לצווארו.
"מה… מי אתם?"
"לא. השאלה היא מי אתם ומה אתם עושים פה. אתם עוזרים להם לפתח נשק נגדנו?"
"לא. בדיוק להפך. אנחנו מנסים לפתור את כל הסכסוך הזה. אנחנו עוזרים להם לטפל בשורש הבעיה."
"הכריחו אתכם?" שאל ליאור.
"לא, אנחנו ביקשנו מהם."
"זה תרגיל, ליאור. אל תקשיב להם," אמר אלי. "הם מנסים להסיח את תשומת ליבנו. תכין את שאר המטענים. אם נשמיד את מה שיש פה זה בטוח יפגע בהם טוב."
"לא!" צעק האיש בלבן. "זה יפגע בכולנו!"
הדלת נפתחה באותו הרגע ואחד מהם הופיע מאחוריה. ליאור הפיל את תיק חומרי הנפץ לרצפה. אלי לא היסס. הוא תפס את צווארו הגרום של החיזר ומשך אותו פנימה, דוחף את קנה האקדח באלימות לצד בלוטת המוח שלו.
"אל תירה בו," צעק האיש בחלוק הלבן. שותפיו למעבדה הוסיפו קריאות דומות. "הוא המדען הראשי של הפרויקט."
"פרויקט של מה?" אמר אלי. "הפתרון הסופי?"
"תרופה למחלת הילודה." אמר קול מתכתי ממוחשב שבקע מהחיזר.
הדלת ננעלה ואלי וליאור ישבו והקשיבו. החיזר התחיל, מסביר את מקור הבעיה ולמה הם הגיעו, ואז נתן לבני האדם להסביר את הפן הרפואי.
המחלה כן הייתה באשמתם, אפשר להגיד שהם ייצרו אותה אבל לא בכוונה. לפני שפרצו למרחב הבין כוכבי, הם שלחו גשושים אל החלל העמוק. אבל בעוד אנחנו שלחנו מכונות מתכת, הם שלחו מכונות אורגניות. כששלנו ייצרו אנרגיה גרעינית, שלהם עשו פוטוסינתזה. כששלנו שידרו אחורה גלי רדיו, שלהם שלחו אותות קצרי טווח דרך רשת מתפרשת. וככששלנו התיישנו והתקררו, שלהם עברו
מוטציה.
יום אחד הגשושים שלהם מצאו מערכת שמש נושאת חיים. הם התבייתו על כוכב הלכת המיושב ועשו את מה שתוכננו לעשות, סרקו את האטמוספירה, האקולוגיה, הטכנולוגיה והמינים השולטים. והדרך של יצורים מיקרוסקופיים להשיג מידע היא ממגע ישיר. וכשיצורים לא ידועים באים במגע עם הפיסיולוגיה האנושית, כל דבר יכול לקרות. וזאת לא הייתה בדיוק מחלה שהופצה בצורה רגילה כלשהי. היא הדביקה את כל העולם באותו הזמן. באומות מתפתחות, איפה שהרפואה לא היתה מתקדמת ומחלות הכו לעיתים קרובות יותר, סבלו קודם אבל בסוף זה הגיע לכולם.
"ולמה לא עשיתם שום דבר? לא יכולתם לצפות שדבר כזה אולי יקרה?" אלי התפרץ על החיזר.
החיזר רק הביט בו בפרצוף חסר פשר. "אתה יכול לצפות אם בעוד 1000-2000 שנים אחת מהחלליות שאתם שיגרתם תתרסק על עיר בפלנטה אחרת?" הוא שאל בקול מונוטוני. "יש יותר מדי משתנים ויותר מדי טווח טעות. אנחנו יכולים רק לנסות לתקן את הטעויות שלנו."
"וזה מה שעשינו פה," אמר המדען שהוביל את הצוות. "עשרות צוותים מכל העולם עבדו על זה קרוב לשנתיים אבל ההדמיות האחרונות נראות מבטיחות. יש לנו נסיוב שאנחנו בטוחים שיעבוד."
"בטוחים לגמרי?" שאל אלי.
"תשעים ותשע אחוז."
אלי החזיר לנרתיק את האקדח שהחזיק מוכן בידו במהלך ההסבר. הנה זה מולו, מה שהוא היה צריך. זה מה שיכול לפתור את הבעיה שלו, לפתור את הכל. מיטל תוכל ללדת בבטחה את הילד שכל כך רצתה.
"אנחנו חייבים לבטל את המשימה. אנחנו חייבים לקחת את זה," אמר ליאור.
"אני יודע," אלי נאנח.
"אני רוצה לבוא אתכם," אמר הקול המתכתי.
כל בני האדם הסתכלו עליו באחת, כאילו הציע לחתוך את הוריד, או המקבילה החיזרית שלו, כאן ועכשיו. כי ככה זה נשמע.
אלי ביטא במילים את מה שכולם חשבו. "המחתרת האנושית לא בהכרח תהיה אדיבה כל כך. סביר להניח שיהרגו אותך לפני שניכנס."
"אני מודע לעובדה. זה הסיכום של העבודה שלי, השלמת הסיבה שלשמה באנו לכאן מלכתחילה. אני רוצה להיות שם."
הדרך חזרה הייתה קלה יותר. החיזר כנראה הודיע לחבריו והסיורים פינו להם את הדרך, למרות שהיה כבר בוקר מאוחר ומעבורת האספקה כבר עזבה.
אלי הלך ראשון, מפלס את דרכו חזרה דרך ההריסות. החיזר הלך שני, מדלג בין השברים בעזרת רגליו הארוכות והחזקות. ליאור הלך שלישי, יותר שם עין על החיזר מאשר כל דבר אחר. הם לא הלכו באותה דרך בה יצאו. אלי כיוון אל כניסה רחוקה יותר ונטושה יותר לבסיס התת קרקעי של המחתרת. הוא לא רצה לגלות לחיזר את הכניסות הטובות יותר שלהם וגם לא רצה להסתכן שיותר מדי אנשים יראו מה הוא מביא. כמה מאות מטרים לפני הכניסה, אלי האט והחל מחפש סביב. לאחר דקה כבר מצא את מה שחיפש: יריעת בד גדולה וכהה בשביל לכסות את החיזר.
הכניסה הצידית היתה מאחורי תקרה שהתמוטטה וחסומה על ידי מספר קורות שהם היו צריכים להזיז. אף אחד מהם לא התלונן על המאמץ הנוסף. גם לא כשהיו צריכים להזיז את הדלת עצמה שהייתה חלודה כל כך שנדרש כוחם המשולב של שלושתם כדי להזיזה.
בפנים, במנהרות, הם היו יכולים לנוע ביתר חופשיות. הם רצו בין הקירות הצפופים והצינורות המטפטפים דקות מספר עד ששמעו את קולות אנשי המחתרת וזמן קצר לאחר מכן כבר ראו חלק מהם. הראשונים רק העיפו בהם מבט עקום, לא בטוחים איך להתייחס לשני הגברים החמושים וערימת הסחבות שביניהם. אבל ככל שנכנסו פנימה, ככל שצפיפות האנשים עלתה, ההסתערות השקטה משכה יותר ויותר תשומת לב.
כשהגיעו להיכל הכניסה, המסוף שבין המחילות החיצוניות יותר ואזורי המגורים, כבר חיכתה להם התקהלות רצינית. השמועה על חזרתם עברה עד הפיקוד ואדם, הקצין הבכיר של הבסיס, חיכה להם, מלווה בכיתת לוחמים וכמעט כל שאר האוכלוסייה הבוגרת.
"אלי, ליאור," אמר. "טוב שחזרתם. מתי… לא אתכם, אני מבין."
"לא," ענה אלי בהחלטיות. "בן חזר בשלום?"
"הוא לא במצב מושלם אבל חזר בחתיכה אחת. הוא עכשיו נח במרפאה אם תרצו לבקר. לא שמענו פיצוץ. המשימה נכשלה? ומה הבאתם אתכם?"
אלי ראה כי כל מי שהיה עם נשק כבר הזיז את ידו אליו. "הבאנו משהו יותר טוב," אמר. "אבל כדאי שאני אסביר לפני–"
מישהו התפרץ ומשך את הכיסוי מהחיזר, חושף אותו לעיני כולם. כל סוג נשק אפשרי כוון לעברם כשאלי וליאור נצמדו גב אל גב לגונן על החיזר.
"מה אתם חושבים שאתם עושים מביאים דבר כזה לכאן?!" אדם הרעים. "אתם רוצים להרוג את כולנו?! זוזו מהדרך!"
"זה לא מה שאתה חושב, המפקד," השיב ליאור, מקבץ את מעט האומץ שעוד נשאר לו להתנגד לקצין.
"יש להם תרופה," אמר אלי, מהר ככל שהיה יכול. "יש להם תרופה למחלה. יש להם פתרון להכל. לא צריך להילחם יותר. זה יכול להיגמר."
"ואתה מאמין להם?" אמר אדם. "שהם הביאו את האסון הזה עלינו ואז הם באים לפתור אותו?"
"זה לא היה בכוונה," אמר ליאור.
"הם עשו טעות," הוסיף אלי. "והם מנסים לתקן אותה."
"אני אראה לך איך מתקנים טעות. צוות א', כוון!"
ששת החיילים לקחו צעד קדימה וכיוונו את נשקיהם. הייתה צעקה איפה שהוא מהקהל והיא לוותה במרמורים ולחשושים. אלי נצמד לחיזר וגרר את ליאור לצד שלו, מול כיתת היורים.
"כדאי לך לזוז, צפוני," אמר הקצין. "אני מעדיף לא לירות בך."
"אז אל!"
הלחשושים התחזקו. במיוחד מצד אחד מאחורי אדם. הייתה שם המולה קטנה ומישהו צעק שדרכו עליו. אפילו הקצין פנה לראות מה קורה שם.
מיטל יצאה מבין שורות העומדים, בטנה הבולטת גורמת לאנשים לזוז הצידה בנגיעה אחת. עם יד על גבה התחתון היא תמכה במשקלה ואחותה הצעירה ממנה בכמה שנים כרכרה סביבה, לעזור לה בעת הצורך למרות שעדיין לא הייתה ממש זקוקה לכך.
"יופי," אמר אדם. "גברת צפוני, את יכולה לשכנע את בעלך להפסיק לגונן על המפלצת הזאת?"
מיטל הישירה בו מבט אחד שהבהיר למה אזרח היא הדרגה הגבוהה ביותר.
"אם אלי אומר שיש להם תרופה ואם ה… יצור הזה," היא אמרה זאת בצורה הכי נחמדה שיכלה למצוא, "בא עד לכאן בידיעה שהוא נכנס לשטח עוין רק בשביל להביא אותה… אני רוצה לנסות."
הם התמקמו באחד מחדרי הניתוח המאולתרים שהקימו. מיטל שכבה על המיטה המורמת ואלי לצידה, מחזיק בידה. החיזר ישב בצידה השני, ערכתו פרוסה על ברכיו. אלי זיהה שם מכשיר דמוי מזרק אבל שם נגמר הדמיון. אחותה של מיטל עמדה מאחוריה, מלטפת את ראשה ומחזיקה בכתפיה. בכניסה עמדו שלושה מחיילי הכוננות, עם נשקים לצידם אבל מוכנים לזנק. אלי לא אהב את נוכחותם שם אבל זה היה ויתור שהיה צריך לקבל בשביל להכניס את החיזר.
"את מוכנה?" שאל הקול המתכתי.
מיטל הביטה באלי ואז בחיזר. "כן," אמרה.
אלי לחץ את ידה והנהן.
החיזר לא אמר דבר נוסף והוציא מערכתו את המכשיר דמוי המזרק. הוא הטעין אותו והפעיל עליו את חלק מהדברים האחרים באמתחתו ואז סימן למיטל להתכופף קדימה. את המכשיר הוא הצמיד לעמוד השדרה שלה, בדיוק בבסיס הצוואר. אלי ראה את החיילים נדרכים. מיטל התכווצה קמעה כשהמכשיר החדיר את תוכנו ונשכבה שוב על המיטה.
"זה צריך להשפיע תוך–" החל החיזר להגיד אבל בדיוק באותו רגע מיטל תפסה את קצוות המיטה בעווית והחלה להתפתל ולפרכס.
החיילים הרימו את נשקיהם.
"לא!" אלי הרים את ידו הפנויה לעצור אותם.
החיזר לא התייחס אליהם אלא ניסה לברר מה לא בסדר. אלי עזר. הוא הורה לאחותה של מיטל להחזיק אותה. הוא נשען עליה בכדי שלא תתפרע והכניס את אצבעותיו לפיה עד שלא היה יכול להיפתח יותר. הוא בדק את עיניה אבל הן התגלגלו בחוריהן.
"צריך לחכות עד שזה ייגמר," אמר אלי לחיזר.
אבל הוא אמר זאת לשווא כי אחד החיילים התקדם ומשך את החיזר אליו. "ההזדמנות שלך נגמרה."
"לא! אני צריך אותו!" אלי צעק אחריהם כשהם גררו את החוצן חסר האונים החוצה. אלי לא היה יכול לעזוב את מיטל. הוא נופף בידו הפנויה אבל כל זה לא עזר. הוא נזכר בחיזר שזינק על מתי ושיפד אותו. המדען היה יכול לפחות להרוג את אחד החיילים לפני שמישהו יצליח להתנגד אבל הוא נתן להם לגרור אותו החוצה. אלי היה בטוח שהוא ידע מה מצפה לו אבל הוא לא התנגד.
כשמיטל נרגעה אלי לא הצליח להבחין אצלה בדופק או נשימה. אחותה החלה לבכות אבל אלי לא ויתר. הידע שלו כפרמדיק השתלט עליו, מונע על ידי אהבתו ונחישותו. הוא עבד עליה במשך דקות ארוכות, משתמש בכל מה שעמד לרשותו, ולבסוף הצליח להחזיר את נשימתה.
כשהיא השתעלה ונאנקה והתאמצה להכניס אוויר לריאותיה בכוחות עצמה אלי התרסק על הרצפה, מותש מהמאמץ.
"זה עבד?" היא שאלה בקול חלוש. ולאחר רגע, "איפה הוא?"
"הם לקחו אותו," אמר אלי. "גררו אותו החוצה כשראו שהתחלת לפרכס."
"מה הם יעשו לו."
אלי ידע. וזה לא היה משהו שהוא רצה לבטא במילים.
אלי השאיר את רובהו ותיקו בחדר הניתוח ויצא החוצה. כשהגיע להיכל הכניסה מצא את מה שציפה למצוא. מהחיזר שהביא להם את התרופה למחלה נשארה ערימת איברים בלתי מזוהה ספוגה בדם סגלגל. הם הכו אותו בצורה כל כך יסודית שאלי לא חשב שימצא עצם אחת שאינה נשברה. הוא הסתכל מסביב למאסה אבל לא הצליח למצוא שום שריד של דם אדום. הוא לא פצע את תוקפיו, לא נגע בהם, אפילו לא ניסה. הוא נתן להם להרביץ לו ולהרביץ לו ולהרביץ.
"אוי ואבוי," אמרה מיטל. היא יצאה החוצה, יושבת על כיסא משרדי נייד הנדחף על ידי אחותה. "זה הוא?"
אלי הנהן.
"בחיי לא ראיתי דבר כזה."
אלי גם לא אבל הוא הכיר את המצב, גם אם רק מדיוני סטודנטים ליליים.
"מה נעשה עכשיו?" שאלה מיטל.
"עכשיו תורנו לגשר."
אלי כרע מול העיסה המדממת וחיפש משהו סביבה. לבסוף הוא גרר למקום את הבד הגדול ששימש להסתרת החיזר ועכשיו הפך לשק גופות. הוא עטף את הגופה והניף את השק על גבו.
"אני אוהב אותך," הוא אמר לאשתו ופנה לכיוון היציאה.
"אני אוהבת אותך," היא ענתה. היא רצתה להגיד לו לא ללכת, לבקש ממנו להישאר. ובנוסף היא ידעה שזה משהו שאסור לה לבקש. זאת מחויבות אחרת.
אלי עשה את הדרך הפעם בהליכה רגילה ובשטח פתוח. הוא הלך ישירות לכניסה הראשית של הבניין שלהם. הסיורים פינו לו דרך, כמו הרגישו את המטען החשוב שסחב או שמא כבר זיהו אותו. הוא שם לב שלקראת סוף הדרך גם היה לו ליווי קטן של החיזרים משני צידיו. הוא טיפס על המנחת והלך ללא פחד היישר אל צוות השמירה שעמד מול הדלת הראשית.
כעשרה מטרים מהם הוא עצר, הניח את החבילה בעדינות על הרצפה ולקח צעד אחורה. הוא כרע על ברכיו והרכין את ראשו, מחכה לתגובתם.
לאחר רגע ארוך נחה יד על כתפו והיא לא הרגישה כמו הטלפיים או הטפרים החיזריים. אלי הרים את ראשו וראה את ראש צוות המחקר בחלוק הלבן.
"הסברנו להם הכל," אמר. "הם לא יפגעו בך. אתה יכול לעמוד עכשיו."
אלי עמד בגאון מול הכניסה לשגרירות הטיקריקים בישראל. חלקו לו המון כבוד שהוא לא חשב שמגיע לו. בשביל זה הייתה פה האנדרטה. לזכר האיש שהלך הכי רחוק מכולם, בין בני האדם והחיזרים, שהקריב את עצמו ביודעין על מנת לסיים את המלחמה.
מיטל נצמדה אליו וחיבקה את ידו. הוא החזיק בידו של מתי בן התשע והיא בידה של תֵלֵס בת השש.
"אבא," אמר מתי ומשך בשרוולו של אלי. "איך קראו לו?"
"תֵלֵסְתִ'יפַקטִיש," אמר אלי לאט ובזהירות. הוא גילה את שמו רק לאחר מכן. רק לאחר מכן העריך מספיק את מה שעשה. ברגעים ההם, היה אכפת לו רק ממיטל. הוא שם ידו סביב כתפיה וחיבק אותה אליו. שניהם הביטו מטה אל בטנה. בחודש הרביעי היה אפשר לראות.
"ואחרי שהם אספו אותו חזרה אליהם, ביקשתי מהם שיתנו לי להשתמש במערכת התקשורת שלהם. יש להם את היכולת להגיע ולפרוץ כל מקלט בעולם. אמרתי להם שאני רוצה לגשר והם נתנו לי לדבר. סיפרתי את כל הסיפור. הסברתי הכל. על הטעות, אי ההבנה, שיש תרופה ושאפשר להפסיק להילחם את המלחמה שאין אחד שעוד רצה ללחום. רק חבל שכל כך הרבה מתו. חבל שמי שעשה הכי הרבה בשביל לפתור את הסכסוך היה צריך למות. זה לא נגמר מיד, היו כאלו שדרשו הרבה
שכנוע אבל לפחות זה נגמר."
"אבל אם הכל הייתה טעות, אם הם לא באמת התכוונו, למה הייתה מלחמה?"
"כי יש אנשים שבוחרים לראות רק את החרא." מיטל דחפה מרפק לצלעותיו. "מה? הוא ידע את זה מתישהו. זה הסיפור," אלי פנה שוב אל מתי. "היה היה דרור. והוא עף לו בחורף. והיה כל כך קר שהדרור קפא ונפל לאדמה. באה הפרה וחירבנה על הדרור. הדרור הפשיר מהחרא החם וכבר לא היה לו קר. ואז בא הזאב והוציא את הדרור וניקה אותו מהחרא ואכל אותו."
"איכס" אמר מתי בגועל.
"מוסר ההשכל הוא שלא כל מי שמחרבן עליך בהכרח נגדך ולא כל מי שמוציא אותך מהחרא בהכרח בעדך."
"אבל יש אנשים שבוחרים לראות רק את החרא," אמר מתי בהחלטיות. "אני לא מתכוון לאכול דרור מכוסה בחרא."
"לא…" אמר אלי וחייך, "עדיף שלא."