1.
אז אני, אדם, לא נולדתי תינוק, בוכה, יונק, כי אם גבר גמור (בדיעבד), כנראה לפחות בן שמונה עשרה ומכיוון שכך אני זוכר מאז הכול, כמעט. את ההלם הראשוני, את חוסר האונים, את האימה. איך אני מתגלגל בחושך, אבל מזהה מרחוק אור מזמין, אבל אינו יציב, ומשהו בכל זאת גורם לי להבין את הקואורדינציה של גופי, ואיכשהו לעמוד על רגליי ולנוע לכיוונו על אדמה מיטבית, עם צמחי מור ולבונה, ועצי התאנה, והפירות קטנים וירוקים ברובם, או ירוקים צהובים, אבל במרחק מה מהם פירות אחרים שהפכו לחומים, סגולים, או כמעט שחורים, ללא קוצים או ריקבון, אבל מהר מאוד זיהיתי יצורים אחרים, והכתה בי אימה, אם כי משהו באוויר, במרחב, ובכלל בהבנה שהם רואים אותי, וככל הנראה לא חושבים כלל לתקוף אותי, גרם לי להתקרב אליהם בזהירות. הם היו מסודרים בקבוצות לפי סוג, מדי פעם התערבבו, אך לא נכנסו למרחב של האחר. היו שם (בדיעבד) פרות פראיות, צבאים, איילים ובשלב מסוים ראיתי פילים, שועלים וחזירי בר. הם ניזונו מהעשבים, הצמחים, הפירות שנפלו על הקרקע, ולכל חיה היה קול משלה. תהיתי אז מה קולי שלי. מדי פעם ניסיתי. קראתי לעבר חיה כלשהי, כולן הביטו בי בהשלמה, אבל לא החזירו קריאה. או שילכו לשתות מים מהנהר, שהתחיל בתוך הגן ונמשך כאילו אין לו מקור או יעד.
2.
אז ניסיתי ללכת אל מעבר לעצים, וקפאתי במקומי כי ראיתי המלטות של עגלים, ומשהו בי הצטמרר ורציתי לחבק אותם, אבל לא העזתי, כי הפרה נראתה עייפה, אבל כמו חייכתי מבפנים, בעודי מביט סביב אל הפרות האחרות, אלו עם העטינים ואלו עם משהו הדומה למה שיש לי, אני כנראה שור אדם ולא פרת אדם, וכך זיהיתי גם אצל הצבאים והאיילים. והחיוך התאדה והכתה בי בדידות אדירה, כי תהיתי אם יש עוד כמוני במקום אחר בגן, אבל אם היו, הייתי כבר רואה אותם. אז אני היחיד, ומשהו החשיך אולי מתוכי, אם כי אותו אור החל לרפרף, להקרין ירקרקות נעימה. זה גרם לכל הצמחים כמעט לזהור. אחר שני עגלים הגיעו אלי, החלו ללחלח את כפות ידיי, כמו חשו את מצוקתי, לשונותיהם הקטנים דגדגו וגרמו לי לצחקק, אך כשזיהיתי שאימא שלהם מחפשת אותם, מיד הרפיתי. כמה שעות לאחר מכן שבו העגלים, והיא הייתה לא רחוקה. לא ידעתי היכן השור, אבל היא הרשתה לעצמה לנוח, לעצום עיניים, ידעה שהם בידיים בטוחות. נגעתי בהם והם בי בעודם משמיעים קולות קטנים. ניסיתי לחקות אותם. לא במיוחד הצלחתי, אבל כך למדתי יותר על מנעד הקולות שקיים בתוכי. ואז אמא שלהם קמה, לא השמיעה שום קול, אבל הם ידעו לחזור לחיקה. נשארתי לשבת ואז האור הירקרק כבה.
3.
אז יום אחד לא שמעתי את הקולות הרגילים, ובדיעבד איני זוכר אם היה זה קול, כי אמנם זיהיתי קולות עם משמעויות, למשל רעב או כאב, אבל אותו קול הקרין בתוכי תמונות מבפנים. כמו כשאין אור אלא בעיקר דממה ואיני זז כמו כל החיות, ולפתע ראיתי מבחוץ עוד אחד כמוני, דומה ושונה ממני, אבל ישר ידעתי שהיא מסוגי, כמו פרה ושור, ולא הספקתי לשמוח, אבל הבנתי כי היא פחדה מאוד, וניסיתי להרגיעה. היא הבינה שעליה להיות ביחד אתי, ולימדתי אותה איך לאכול, איך לשתות מהנהר, היכן להיות, ורציתי להראות לה נגיעות עם עגלים, אבל כשמצאתי אותם, הם התרחקו ממנה. היא ניסתה לחקות חיות אחרות. ניסתה לגעות, ניסתה לזחול, לטפס על עצים, אבל הבינה כמוני שהכי נוח זה לעמוד או ללכת, וכשנהיה חושך אפשר גם לשכב והכי חשוב – אין ממה לפחד.
4.
אז הגיע הנחש, שכמונו הלך על שתי רגליים, והיה זקוף, אולי מכונף. היו לו רגליים. גם הסתיר מתחת לבטן, כפי שגם אני וחווה עשינו עם עלי תאנה, כי כואב כמו שנפלתי מעץ תאנה וחטפתי מכה חזקה. בדיוק ישבתי כדי לחכות לעגלים. הוא נראה ידידותי כמו כל החיות. ולא תקף אלא השמיע קולות קטנים מפיו, אז לא דאגתי. (בדיעבד) לא ברור אם גם דיבר מתוכה עם תמונות, ואיך בדיוק הסביר לה על האסור, וגם לא ידעה לענות לי כששאלתי מה הייתה מטרתו, האם פשוט זה אופיו, או שמא היה יחיד כי לא ראינו נוספים בגן, ואולי רצה להפיס בדידותו, כי מן הסתם גם הוא אכל מעץ הדעת ונפקחו עיניו, וגם לא ידעה לענות אם אותו הקול מבפנים יכול להיות בכל מקום ובכל עת, ואם הקול, לו הנחש קרא אלוהים, הוא כל יכול, האם לא יכול היה לעצור את הנחש מבעוד מועד, ולמה מלכתחילה נטע את עץ החיים ועץ הדעת. האם כל הכעס ומה שבא לאחר מכן בעצם היה מתוכנן? האם זו הייתה תוכניתו, או שעשה זאת כדי לבחון אותנו. ומה הבחינה לימדה אותו? הרי הוא כבר יודע הכול.
5.
אז נזכרתי באותם רגעים אחרי אכילת פרי הדעת, פרי קטן, דחוס שבצעו לא ברור, ודומה כי עטוף בעלים צהובים, איך הסתכלתי על הצללים, וחשבתי כי הגן הוא כמו צל שלא מצליח להחליט מהו הגוף שמטיל אותו. ואולי אין זה נהר שמוביל החוצה, אלא רק אור שמטיל צורות בתוך מקום סגור. לא אמרתי זאת לה בקול. בתוך הגן לא היה דבר שיכול היה לאשר שיש מחוץ. הרי החיות לא יצאו. הן שתו כאילו המים הם כל העולם האפשרי, כאילו כל מה שקיים כבר הוגדר מראש על ידי מה שניתן לגעת בו. ואולי הגן אינו גן כלל, אלא חלל שבו הדברים נראים שלמים משום שאין דרך לבדוק אם הם רק צללים. ואם כך מהו מחוץ לו ולאן אנחנו הולכים? הרי גם קודם העלים נעו, אלא פתאום כשהבטתי בהם הבנתי שמשהו משתנה ואיננו חוזר להיות מה שהיה. טיפת טל נפלה מהעלה בו הבטתי, אולי אל עלה אחר, אבל אז נעלמה. קודם היו תנועות, אבל הכל היה קיים. עתה יש את מה שהיה, את ההיות, ויש את מה שיהיה, וגם האור נראה אחר, לא יציב, אולי כי הצל מתארך, הצבעים משתנים, והשמש אינה עומדת אלא הולכת.
6.
אז פתאום, בעוד הטעם החזק, המריר של הפרי, מתפוצץ בתוך הפה, תחושה טובה ושמחה מילאה אותנו, הידיים רקדו מעצמן, והבנתי שלמרות שהכל אחד, וחשתי כי הכל אחד, אני הוא משהו נבדל, וכך גם היא, וכך גם כל דבר, כלומר גם נבדל וגם חלק משלם מופלא, וכל עץ או שיח או חיה נראו כמו עצמם, אבל זוהרים וחדים יותר, והבנתי כל אחד מהם, ואת תפקיד המים והפירות והמרחב, וזה לא רק מה שחשבתי, אלא גם הגוף הרגיש אחרת, מודע לעצמו, סקרן לגלות את הדעת שבו, ופציתי פי ובמקום נהמה, יצאו קולות אחרים, חתוכים, קצרים וארוכים, רקדו על לשוני, והבנתי את משמעותן, וכבר באותם רגעים חלקם הסתדרו לי בדמיון – אדם/ אדמה, איש/אישה, חווה/ חיה, חיים, והבנתי כי כדי לא לשכוח לכל דבר, גם לי ולה, יש או צריך להיות שם, לא רק מראה שמבדיל אותנו, ויש גם משהו אחר, פנימי, מבין, עמוק יותר, והגוף שלי חש את הגוף שלה מתקרב, ועוד רגע אנחנו נצמדים, ואולי מתחברים ויקרה משהו קסום.
7.
אז הכל רעד ונהם הקול, ללא שום גוף, אם כי אותו אור היה עז והחיות כמו נעלמו בהרף, בדיוק כשחסינו תחת עץ התאנה, וחשתי כי הוא מחפש אותנו, ו(בדיעבד) לא הבנתי מדוע כי הרי הוא רואה כל, וכמובן חשתי את הכעס שבקול, ובמקום תמונות מבפנים היו קולות מבחוץ, שגם היא שמעה, וגם הנחש שעד כה רק עמד והביט בנו מחויך, והקול נהם והוסיף כי נוכח המעשה האסור אנו מגורשים מיד, ולא נזכה יותר לקטוף פירות כאוות נפשנו, ולחיות בשלווה, אלא נצטרך להתנהל עם עשבים וחיטה וכאבים ועבודה קשה. לא אשכח את הרגע בו הנחש איבד את רגליו והאשים אותנו, ולא הבנו אז (רק בדיעבד) את דבריו על כך שאנו קיבלנו צלם אלוהים והוא לא, לכן זה משפיל כי הערך שלנו אינו נובע מהחומר שממנו אנו עשויים אלא מהקשר שלנו לאלוהים, ואז הוא זחל ונעלם בין העשבים שדומה כי הלכו והתרחקו, וכל הגן כמו הסתובב על מקומו, ותהיתי שמא הגן מתפשט, כלומר ממשיך לגדול כל הזמן בהתאם לתנועה, ואם כל נקודה בו נושאת את האשליה שהיא מרכז, אז איפה בדיוק נגמר הדבר שמחזיק אותנו, כי לא היה קצה שניתן לראות. רק מקום אליו האור עדיין לא הספיק להגיע, ושני יצורים כמותם לא ראינו – גופם כשל בהמה חזקה אך ראשם אנושי, לא ברור מהיכן ואיך הגיעו, נעמדו כדי לחסום את הפתח, מבטים חמורי סבר, תוקפניים, וביניהם מה (שבדיעבד) הבנו כי היא אש ואם ננוע לעברה היא תשרוף אותנו בחיים.
8.
אז היינו גם פוחדים, גם שמחים וגם סקרנים, והיא ביקשה שאזהר, כי מחוץ לגן, כפי שנוכחנו לדעת הרוחות דוהרות, האקלים אלים, יש סלעים וקוצים, ומדרונות, וגם חיות שלא כולן ידידותיות, אך הכל יפה ועז באופן אחר, ולא ידענו אנה אנו הולכים, אך בשלב מסוים מצאנו צל מיטיב, ושם נגענו האחד בשנייה, ולא הפסקנו לגעת עד שהאור למעלה החל לדעוך, והבנו כי עלינו להמשיך כי רעבים אנו, אבל כשהבטנו אחורית לא היה עוד גן, אלא אותו נוף סלעי וקשוח, אם כי היו פזורים בו חלקי גן שונים, לא מדויקים או נוחים וביניהם לעיתים צמחים שבדקנו בפינו ואחר שיימנו בהנאה כדי שנזכור – גפן היין, דודא, תאנה, צמח הדומה לעץ פרי הדעת שפרחיו היו צהובים ממנו נמנענו, מיני אשחר ואטד, אבל חשנו עייפות גדולה, ועדיין לא שובע, וחיפשנו מנוחה כי תאווה גדולה עוד הייתה בנו, וחוסר ביטחון מסוים החל לקנן, כפי שלא חשנו בגן, במיוחד אחרי ששמענו מרחוק שאגות שלא הכרנו, ובעודנו מחפשים ראינו על הקרקע פגר גירית, וחווה הציעה שנאכל. הבטתי בה בהשתאות, והיא סיפרה כי ראתה רק מחוץ לגן חיות קטנות שאוכלות קטנות יותר, לא מאותו סוג, וכנראה כך זה מחוץ לגן. הרעיון נשמע לי מזעזע, אבל הרעב הלך והחמיר, אז התכופפתי לעבר הפגר, הריח היה נורא, ושלפתי בשר ודם וגידים ועצמות, והטעם היה נורא אף יותר, אך לא יכולנו להפסיק, ואחר להקיא ולחפש מאגר מים בשארית כוחותינו, ובשלב מסוים הכאב בבטן הכריע אותנו ולא הצלחנו לקום מהקרקע. תשושים, ריקים, מיובשים, וישנו עד הזריחה.
9.
אז שפקחתי עין ראיתי שועל מביט בנו. ידעתי כי אינו חושב לאכול אותנו, ומנגד הוא מהיר מאיתנו, אך הערתי בזהירות את חוה והצעתי שנעקוב אחריו, כי אם יש שועלים וחיות אחרות, אז יש מקור מים, ולמרות שמהר מאוד נעלמו עקבותיו, התמדנו בכיוון, עד שהגענו לנהר, ושמחנו כל כך, אבל שמחה אחרת, לא כמו אחרי אכילת פרי עץ הדעת, יותר קצרה, מתאימה למקום. המים בו היו ירקרקים, לא חלקים, אך מרוב צמא נכנסנו עם כל הגוף פנימה. כשיצאנו, אחרי שגם שם נגענו אחד בשנייה, גילינו על גדת הנהר עלים וצמחי בר נוספים. הצלחנו לפצח כמה אגוזים. טעמם היה נפלא. בשלב מסוים חווה טעמה חגבים וצרצרים מתים, וגם זה היה בסדר. הבנו בלי לומר מילה שעלינו להישאר בסביבה, כי אנו חייבים מים.
10.
אז חווה החלה לבכות, דבר שלא ראיתי מעודי, וניסיתי להושיט אצבעותיי לעיניה ולא הצלחתי, והבנתי כי זו לא שמחה אלא משהו הדומה לכאב, והיא אמרה כי בעצם עתה היא מבינה את שהקול אמר, וגם גורלנו יהיה כזה של הגירית, ודבריה היו חדים וצולפים והסכמתי עמה, אך לא הצלחתי להזיז את ראשי. לרגע חשתי מאובן. והיא אמרה שהיא מצטערת כל כך, על זה שהתפתתה לדברי הנחש, והי הכול בגללה, ולא היה לי מה לענות, כי הפחד שלה התחיל לפחד גם אותי, ודמיינתי אותנו חוזרים לגן, למרות השומרים והאש, ומחכים עד שהקול שוב ידבר אלינו, ואז מבקשים את סליחתו, ואם לא יסלח, מבקשים לפחות לדעת מה עלינו לאכול, מה עלינו לעשות, מה עלינו להיות, אבל הכאב שבפנים רק גבר כי הגן כבר לא קיים, והושטתי לה את כף ידי, והיא אחזה בה חזק, ועזרתי לה לקום וכבר לא בכתה, והתחלנו לשוטט צמודים לנהר ואז מים אדירים החלו ליפול מהשמיים. עמדנו משתוממים, שמא אולי משהו גדול למעלה גם כואב, אולי זה הקול, אולי מה שדמיינתי יכול, עד שהמים התחילו לכאוב על הגוף, ומיד מצאנו מחסה בחור בתוך סלע גדול, ובעודי מזהה מרחוק תנועות חיות קטנות, עלה בי זיכרון הפרה והעגלים הקטנים, ואז הבנתי כי גם לנו יהיו תולדות כאלו, שיראו כמונו, אבל קטנים, וכל מה שחווה בכתה, שעדיין היה כמו תקוע בגרוני, התפוגג בין רגע ולא חשתי כל פחד.