מה זה?
אני מסתכל על הדבר הזה.
מריחה אוונגרדית, מונוכרומטית, על נייר הטואלט.
אני זורק את הנייר, קם, מביט מטה אל המים המאדימים באסלה. לא חשבתי שאי פעם אראה דבר כזה. איזו הדחקה. אני מוריד את המים, פונה לכיור, שוטף ידיים עם הרבה סבון, משמיד ראיות כמו פושע, כאילו מישהו יכול לתפוס אותי, כאילו יש מה לתפוס. אני מרים את המבט, הפנים שלי משתקפות במראה.
הוא כאן.
הוא לא כאן בשביל לקחת אותי, יש לי עוד זמן. הוא כאן כדי להזכיר, להזכיר שהוא קיים, רחוק עדיין, אבל בסביבה, שולח מהעתיד זרועות ארוכות, אצבעות דקיקות, ציפורניים שקופות, שורטות בעדינות, מצמררות את העור.
המוות הוא טכנאי מזגנים שעתיד להגיע בין עכשיו לעוד חמישים שנה, ואני צריך לחיות עם זה, להחזיק בידיעה, לצפות לו.
אני מנגב את הידיים היטב, יוצא מזירת הפשע וסוגר אחרי את הדלת, מכבה את האור והולך לסלון. שם אני מוצא אותו – ברור שאני מוצא אותו – יושב עם ההורים שלי, שותה איתם קפה. הם שותים איתו קפה, אוכלים איתו עוגיות, כאילו כלום. ככה זה, הורים גידלתי ורוממתי, והם שותים איתו קפה.
"מה אתם עושים?"
"מה?" הם מסתובבים אלי.
"מה אתם יושבים איתו?"
"זה לא יפה. הוא אורח שלנו." אמא גוערת בי בשלווה.
"אמא!" אני גוער בה כמו שבן אדם נורמלי גוער, "אתם בני שמונים, מה אתם נותנים לו להסתובב לכם כאן בין הרגליים?"
"אתה קצת מגזים, לא?" שואל אבא.
"אתה יודע מה? אתה צודק, אתם כבר השלמתם איתו. ככה זה, יותר קל להיות בן שמונים ושתיים, חכה שתהיה בן ארבעים ושמונה."
אבא צוחק את הצחוק המנומס שלו.
"אתה כבר לא זוכר איך זה מרגיש כשברגים ראשונים משתחררים, כשהגוף רק מתחיל להתפרק. אתה לא זוכר את עצמך שואל מאיפה באו ההתנשפויות האלה, אחרי שני גרמי מדרגות, ואני עוד עם הברך זאת."
"סיפרת לי שהיא יותר טוב." אמא מתפלאת.
"קצת יותר טוב, כן, כבר שנה קצת יותר טוב."
האורתופד שלי – משקפיים עגולים, שפם דק, מטופח, מבט עייף בעיניים. רופא של הדור הישן, אחד כזה שלא מעניין אותו כלום. כמוך יש אלפים – ככה הוא אמר לי עם המבט אל הצילום האפל שאני בקושי מזהה בו ברך – עולים למגרש בלי חימום, זוכרים את עצמכם בני עשרים. בסוף כולכם מגיעים אלי, שאסביר לכם איך זה קרה.
"זה יעבור בסוף," אני אומר לאמא, "אבל ייקח זמן, ופיזיותרפיה, ופעמיים בשבוע אולטראסאונד.
המוות מרכין את ראשו.
"אמא?"
"כן."
"את זוכרת שכשהייתי ילד היו לי פחדים נוראיים מהמוות?"
"בטח שאני זוכרת."
"את זוכרת שצרחתי אחר הצהריים אחד כי שיר הפתיחה של "החיים" התנגן מהטלוויזיה?"
"זוכרת."
"אבא, אתה זוכר שפעם הסעת אותי חזרה מחוג שחמט, כמה שעות לפני שמכבי תל אביב שיחקה בגמר גביע אירופה לאלופות? מיקי ברקוביץ' התראיין ברדיו ואמר: 'אם נפסיד היום, אף אחד לא יזכור אותנו. אם ננצח, יזכרו אותנו לעד'. ואני חשבתי – הייתי בן עשר, כן? – לעד, מה זה לעד? אין דבר כזה לעד. יום אחד מיקי ברקוביץ' ימות. וגם אם מכבי תל אביב תנצח כל מי שיזכור את האליפות הזו גם ימות. יום אחד גם אני אמות. ואז, לאן יעלם הכול? כל המחשבות, כל התוכניות, כל הזכרונות, הכול פשוט יעלם? איך זה יכול להיות? ואז נזכרתי שיש דבר אחד שכן ממשיך לעד – המוות. ואז יצא מתוכי הבכי הכי עצוב בחיים שלי. אתה זוכר?"
אבא ממצמץ.
"אתה לא זוכר שבכיתי עד הבית?"
"לא…"
אני מביט ישר אליו. הוא יושב שם, אורח מבויש שכזה. "אתה זוכר איך התעללת בי? למה שתזכור, מי אני בשבילך? עוד אחד מהעדר. אז אני אספר לך. אתה התענגת על זה, לקחת את הזמן, נהנית מכל רגע. היית מתגלגל לתוך המחשבות שלי במקרה, ככה באמצע היום, ברגעים הכי קטנים, מישהו אמר משהו, הטלוויזיה שידרה את 'החיים'; מכבי תיזכר 'לעד'. מילים. בסך הכול מילים. לי זה הספיק. הקרס שלך כבר נתפס בי. עצרתי. לא יכולתי לעשות כלום. מה כבר יכול ילד לעשות עם קרס כזה שתקוע לו בתוך הבשר של התודעה? התחלת למשוך את הקרס, בעדינות, כמעט בהתחשבות, הובלת את המחשבות שלי אחריך, כמו פאקינג החלילן מהמלין, דילגת מאבן לאבן, ואני ממחשבה למחשבה. לאט לאט הגברת את הקצב, הקרס שלך העמיק בתוך הבשר, המחשבות האיצו מעצמן, עד שהבטתי רגע אחד למטה וראיתי תהום; תהום של ריק, של אין, של אינסוף, של הכול ביחד. נפלתי לתוך התהום שלך, עד לנקודה הסינגולרית: אימה אינסופית."
המוות מרים את ידו הימנית ומניח על ליבו.
חלאה שכזה.
"עם הזמן למדתי לבלום, לעצור בזמן. אימנתי את עצמי לקטוע את חוט המחשבה, לשחרר בזהירות את הקרס. זה עזר. אפילו הצלחתי לשכוח אותך כמה שנים. אבל מאז אותו יום, אתה כל יום איתי, כל רגע."
"אבא."
אני נבהל, אראל יוצא מחדר השינה, משפשף את העיניים.
"אבא, אפשר טאבלט?"
אני מסתכל עליו. הוא מניח את העיניים המטונפות שלו על הבן שלי.
"תעוף מפה, אתה שומע אותי?!" אני קם, "צא לי מהבית."
"בסדר, בסדר." הוא קם, מציץ אל ההורים שלי, "סליחה על המהומה שהקמתי." הוא מצמיד את כפות ידיו בתנועת הודיה ורוכן לעברם בענווה, "מאחל לכם עוד שנים רבות וטובות."
הם מחייכים, מנופפים לו לשלום. אני מסובב את הראש לא לראות.
עד הדלת אני מלווה אותו, פותח אותה לפניו. הוא יוצא, הולך, מתחפף. אני נועל אחריו את המנעול, פעמיים.
"אבא!"
"מה?"
"אפשר?"
"בוא, שב רגע עם סבא וסבתא שלך." אני חוזר לשולחן, מושך את הכיסא של המוות, מתיישב, אוחז בכיסא לצידי ומזמין את אראל.
הוא מוחה רפות ומתיישב על הכיסא.
"אבל אחר כך אני יכול טאבלט?"
"עכשיו אנחנו יושבים כל המשפחה ביחד."
"אל תכריח אותו." אמא אומרת.
"ספר לסבא וסבתא על הבניין שבנית, זה ששלחנו להם, עם הסרטון המצחיק."
הוא מסתכל עלי.
"אבא", הוא אומר, כאילו לא שמע אותי, "כשאני אהיה בגילך אתה תמות?"
לשתוק. לשתוק. לנשום. לנשום.
"לא, כשאתה תהיה בגילי, אני אהיה בגיל של סבא וסבתא, ואתה תתעצבן שהבן שלך בקושי מדבר איתי."
"אבל כשאני אהיה בגילך סבא וסבתא בטוח ימותו."
"אראל!"
"ששש…" אמא נוגעת בעדינות בזרוע שלי.
"כן, אראלי", היא אומרת, "זה נכון. כשתהיה בגיל של אבא אנחנו נהיה אתך בלב."
אראל לא מתרשם. הוא חוזר ומביט בי.
"חוץ מזה אתה לא יודע שלא תהיה מת כי עובדה שאמא מתה."
לנשום. לנשום. לנשום.
"ואמא אצלך בלב עכשיו?" שואלת סבתא.
אראל חושב קצת.
"כן." הוא לוחש.
"אפשר לקבל חיבוק?"
אראל קם, עובר אותי, הולך וטובע בחיקה של סבתא.
אני מביט בהם. זיכרון חמים עולה בי. המשמנים הנעימים, המשתפלים של אמא. איזה כיף לו, אני חושב, כלום לא מטריד אותו עדיין.
מבחוץ עולות יללות מאיימות, גרוניות. אנחנו מפנים את הראשים, מביטים מבעד לחלון. החתול השחור השמן שוב נכנס לטריטוריה של אוסקר. הם ניצבים זה מול זה בקריאות קרב. ביום רגיל הייתי קם, יוצא, מפריד ביניהם, מבריח את השחור, עכשיו אני לא זז, מצידי שיקרעו אחד את השני.
אראל מתנתק מסבתא מתקרב ונעמד על קצות אצבעותיו מול החלון. "קשששש!" הוא יורה לעברם, והנה זה מתחיל. אוסקר והשחור מתפלים זה על זה. צווחות קרב משתוללות, יש בהן זעם, יש בהן גם פחד. הזרועות נשלחות, הציפורניים ננעצות. זו האבולוציה. מבחינתם זו מלחמה על החיים. "קשששש!" אראל צועק חזק יותר. הם מפסיקים, מזדקפים. נעמדים זה מול זה במרחק בטוח. השחור נושא את עיניו אלי במבט אדיש.
"בואו אני אספר לכם סיפור."
אנחנו מסובבים את המבט מאה שמונים מעלות. הוא יושב שם, כאילו כלום, כאילו לא יצא מהדלת רק לפני שתי דקות. איזה עלוקה, אלוהים שישמור, אי אפשר להיפטר ממנו.
"פעם, לפני הרבה שנים, בארץ רחוקה, מת פעוט שרק למד ללכת."
"אתה מוכן לסתום?" אני צועק עליו.
"תן לו לספר," אומר אבא.
"הוא היה הבן הבכור, היחיד, של האמא. היא לא ידעה את נפשה מרוב צער. היא החזיקה אותו בידיים שלה וסירבה לשחרר. ככה יום, אחרי יום, אחרי יום. בני המשפחה ניסו לשכנע אותה לעזוב, להניח לבנה, להיפרד ממנו, שום דבר לא עזר, האמא המשיכה להחזיק בידיים את הבן המת שלה.
"יום אחד הלכה איתו אל הבודהה. אמר לה הבודהה: 'יש מרפא עבור הבן שלך. עלייך להביא לי לכאן גרגיר חרדל מבית שאין בו מוות.'
"האמא קמה מיד ויצאה לדרך עם הילד המת בזרועותיה, אופטימית ונחושה לרפא את בנה. כל מה שהיא צריכה לעשות הוא להביא לבודהה גרגר חרדל מבית שאין בו מוות. היא ובנה המת עברו בית אחר בית, כפר אחר כפר, האמא האזינה לסיפורי המוות של משפחה אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. ערימות של סיפורים, כל משפחה וסיפור המוות שלה.
"האם חזרה לביתה, נפרדה מבנה, וקברה אותו באדמה."
אראל, סבא, סבתא – שלושתם מביטים בו בעיניים מרותקות.
"יופי של סיפור, בראוו", אני מכריז, "גם כאן אין אף גרגיר חרדל, ביקרת פה לא מזמן, אתה זוכר?"
"יש לי משהו בשבילך," אמא מפשפשת בתיקה. העיניים של אראל נפערות כשהוא רואה את השוקולד. בדרך כלל אני משתגע מזה שהיא דוחפת לו ממתקים. עכשיו אני רק מתבונן בו, בן אהוב, עליז כל כך, מלא בשמחת חיים, הפוך ממני.
אראל בולע את השוקולד. אמא מביטה בו, בנכד שלה, איך הוא הולך ומתמלא בנוזל החום. היא שולפת ממחטה מהתיק שלה, מנגבת לו את השפתיים, מנקה את האצבעות, ואז פורשת את ידיה. אראל מושך גם את ידו הרועדת של סבא ומחבק את שניהם.
דמעות עומדות לי בעיניים. אני עוצר אותן. מתוך אינסטינקט אני עוצר אותן. למדתי לעצור גם את הדמעות.
"בואו!" אני שולף את הטלפון. "תמונה!"
אני פותח את הטלפון ומכין אותו לסלפי, מתמקם לצד אראל. סבא וסבתא מחייכים מעלינו. אני מכוון את הטלפון, מתבונן במסך, מסדר את הקומפוזיציה. איזו משפחה יפה. סבתא, סבא, אראל ואני. כולם מחייכים. רק המוות רציני, עומד מאחורינו, דוחף את עצמו לצילום המשפחתי.
"נו?" אומרת סבתא.
אני לוקח עוד רגע, מייצב את הזרוע, מתבונן בפריים. איזה אושר. מה זה אם לא חיים?
"מוכנים?!"
"כן!"
"תגידו גבינה!"
"גבינהההה!"
אני מצלם, פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם.
"בסדר, נו…" מחייך אבא. אבל אני ממשיך, עוד תמונה ועוד תמונה, עד שהם מתפזרים, יוצאים מהפריים.
רק אני נשאר.
אני והוא.