הקיץ שעט לעבר העיר כנמר שברח מגן החיות, מלהיט את המדרכה בחומו חסר הפשרות, גורם לי להתחבא מפניו בחדרי המוצל, שרק מאוורר רצפה פעל בו. אזעקות צרחו בכל פינת רחוב, בשעה שטילים שוגרו מאיראן ויורטו בשמיים, מתפוצצים כזיקוקים נואשים של הרס.
שכבתי במיטתי, כשאזעקה פתאומית קרעה את דממת הבוקר. קול הנפץ העז היה מחריש אוזניים, שלבי תריסים נשרו אל המדרכה, אבנים צנחו מקיר המרפסת. טיל פגע בבניין אחר כחץ למטרה, לא הרחק ממקום מגוריי.
בתקופה ההיא, חזרתי לכתוב לווייד, אחרי שלא שלחתי לו אף מכתב בתחילת האביב. בת זוגו נפרדה ממנו, לאחר מערכת יחסים שנמשכה מעל לעשר שנים, והילת הרווקות שאפפה אותו העניקה לו זוהר שלא הבחנתי בו קודם לכן, כגוף תאורה חדש שהוצב בחדר מוכר. התחלתי להביט בתמונות ילדותו שקיבלתי מידידתו קייטלין, הערצתי את עיניו החולמניות ואת עניינו בקריאת ספרים.
נהגתי לכתוב סיפורים בנעוריי ובשנות העשרים לחיי, עד שאיבדתי את ההתלהבות מן המעוף אל תוך סצנות דמיוניות, מן ההסתתרות מאחורי דמויות שהיוו את השתקפותי בראי בדיוני. עזבתי את סמטאותיה הצרות של הספרות העלילתית, והרשיתי לגונדולת השירה להשיט אותי בתעלות המים של רגשותיי. תרגמתי כמה משיריי, והוא קרא אותם. הוא קרא אותי.
רציתי לטוס אל מעבר לאוקיינוס, עד מקום מגוריו המרוחק, בניין אפור בעל חלונות צרים בדרום ארצות הברית. הוא קיווה שאני אישאר מוגנת, בשעה שגשם הטילים האיראניים ניתך על ערי המרכז, אבל סילקתי את הדאגה מן האוויר. ישבתי ליד השולחן בשעת לילה, ואכלתי גלידת שמנת עם דובדבנים וחתיכות פאדג', מאפשרת למתיקות הקרה לעודד אותי.
קיבלתי את מכתביו של ווייד מדי יום, כמעט. הן הופיעו על מסך המחשב הנייד, אותיות דפוס מוקלדות באנגלית, שורות ישרות כחיילות, מסודרות בפסקאות, מקושטות במילתו המקסימה "Blah", קליע קצר ונוקב של מחאה חרישית נגד אכזבות החיים. שמו החליק מתוך שפתיי כלחש קסמים, פניו המגולחים נחו כחלוק נחל לצד נהר חלומותיי. רציתי להעביר את קצות אצבעותיי על לחיו.
כתבתי גם לפרננדו בימי החום המייסרים, שרועה על הספה הירוקה הכהה באפיסת כוחות, בתוך לחות של יער טרופי. לא ציפיתי למכתביו החברותיים בקוצר רוח, והשבתי עליהם במהירות. לא הייתה לי סבלנות להאריך במילים, אז הקלדתי תיאורים יבשים של מעשיי בכל אחד מימי השבוע, והוספתי בדיחות.
ככל שהזמן חלף, קורים של משיכה עדינה כלפי ווייד נטוו בנפשי. תכננתי את הטיול אל מדינתו הזרה, שהייתה סמוכה אל מפרץ מקסיקו. מצאתי מועד מתאים בסוף הקיץ, עליתי על טיסה לפריז, ונשארתי בנמל התעופה במשך לילה שלם. ייחלתי שהבוקר ישפוך צבע תכול צונן על השמיים, והמטוס יישא אותי אל האוויר הצרפתי.
רכבת שאטל הביאה אותי אל אולם הנוסעים היוצאים. הרצפה הייתה אדומה מתחת לנעליי הזולות. תקרה מקושתת נפרשה מעל חנויות הדיוטי פרי, והאוויר היה מקפיא. קניתי מגבות וגרביים מעוטרים בהדפס של קרואסונים, ועליתי לטיסה.
אחרי הנחיתה, פגשתי את חברתי המבוגרת בנמל התעופה של יוסטון, והיא הסיעה אותי במכונית פורד מוסטנג אדומה. שלטי חוצות התנשאו לצד הכבישים המהירים, מכוסים תמונות צבעוניות של המבורגר, צ'יפס וכוסות מילקשייק. הנסיעה ארכה מעל לשעה. בחרתי ארוחות מן המקררים ב-"H-E-B". שטפתי את גופי במים חמים ובג'ל רחצה כחול, שהציף את חדר המוטל בריחות מנטול ויוזו.
ביקרתי את ווייד במשך שלושה ימים, שהתפרסו על פני שבוע. רשת עשויה מתח לכדה אותי לפני כל ביקור, אבל הייתי משתחררת ממנה למראה יופיו המיוחד, לשמע קולו. רציתי שהוא יניח את כף ידו בכף ידי, ויצמיד את שפתיו הענוגות אל פי. ייחלתי שנהיה חמאת בוטנים וריבה זה לזו.
שוחחנו על סרטי קולנוע צרפתיים ואוסטרליים שאהבתי, ועל משחקי טלוויזיה שהנעימו את זמני בנעוריי. חלקנו זכרונות מן הימים שבהם הוא עבד בבית מלון, לא הרחק מנמל התעופה של דאלאס, ומן הרגעים שבהם צפיתי במופע קרקס בילדותי.
הוא סיפר לי עובדות מדעיות על דינוזאורים, ושפך חטיף צ'יטוס על פני השקית, שהייתה פתוחה לרווחה כצלחת כסופה, מאולתרת. התבוננתי באצבעותיו הכתומות, בחיוכו. תהיתי איך בית חלומותיו היה נראה, והוא תיאר בית עץ ליד אגם. השבתי, "נגור שם יחד".
אחרי הביקורים, הייתי חוזרת אל המוטל, משחזרת בראשי את נוכחותו, מן החינניות שבה דיו הקעקועים הכהה נח על זרועו השמאלית, דרך מראה צדודית פניו העדינה, עד לרגע שבו הסיר את משקפיו דקי המסגרת לשניות ספורות, ועיניו נגלו בפניי, מעניקות לו יופי אחר בהיותן חשופות, יופי שלא ראיתי כמותו מימיי.
כתבתי עליו ביומני בטלפון הנייד, מוסיפה שורות מזיכרוני, לפני שערפל השכחה היה עתיד לכסות את השעות בחברתו. חיממתי ארוחות קפואות במיקרוגל, והסרתי את מעטה הניילון השקוף מעליהן, מדמיינת שהוא מסיר את בגדיי.
אספתי אל פי פיסות לזניה חמה ומנחמת, או נגיסי עוף קטנים לצד מק אנד צ'יז ובראוני שוקולד. זללתי שתי קציצות סליסברי מעוף, חזיר ובקר ברוטב ברביקיו וגבינת צ'דר עם בייקון, לצד צ'יפס עבים, ושתיתי מיץ תפוחים. הארוחות הדשנות סיפקו את רעב הגוף, אבל לא את רעב הנפש.
אמרתי לווייד שהייתי מזמינה אותו להעביר את הלילה במוטל, אבל הוא השיב, "זה לא מה שידידים עושים", אז מיהרתי לשנות את נושא השיחה. הוא לא הגיב, כשהפרחתי נשיקה לכיוונו. האיפוק שהפגין כלפיי גרם לי לתהות ביני לבין עצמי, לשלוח שאלות לבינה המלאכותית, שניסתה לפרש את התנהגותו.
הסתיו הסתנן אל העיר כנוסע סמוי, כשחזרתי לישראל. השבועות חלפו, רועדים מגשם ורוח. קראתי את מכתבו הווירטואלי של ווייד, ועולמי החשיך. הוא סיפר לי, "אני מעורב עם קייטלין". סכרים נפרצו בעיניי, הסתתרתי במיטתי ובכיתי. לא הבנתי איך זה אפשרי, הרי אנשים שהוא הכיר חשבו שהיינו יחד.
ניסיתי לקום על רגליי, אבל ראיתי שהן נעלמו מן המותניים ומטה. זנב ירוק של בת ים הופיע במקומן. הבטתי בקשקשים, נגעתי בסנפיר המבהיק. ישבתי על הסדין במשך שעה ארוכה, לא מסוגלת לעצור את דמעותיי, עד שהרצפה התמלאה בממחטות נייר מקומטות, כגבישי ברד שצנחו מן השמיים הקפואים לבלי שוב.
הצלחתי לגרור את עצמי אל חדר האמבטיה עם רדת הלילה. מילאתי את האמבט ונשארתי שם, מתחבאת מן הראי, מן העולם שלא ציפה לקראתי ממילא. העברתי שעות עגומות וריקות בתוך המים. יצאתי רק כדי לאכול את ארוחותיי.
כתבתי לפרננדו על התגלית הנוראית ועל מצבי הבלתי צפוי, אבל הוא שתק במשך שלושה ימים. לא ידעתי מה תהיה תגובתו. לבסוף, קיבלתי את מכתבו המנחם, אבל מילותיו הטובות לא פתרו את הבעיה. השבתי, "אתה תמיד עושה אותי מאושרת".
החיים בתור בת ים הציבו מכשולים רבים בפניי. לא יצאתי מן הדירה לעיתים קרובות בכל מקרה, אבל עכשיו אפילו לא יכולתי ללכת. הזנב המסורבל הגביל את תנועותיי, והבינה המלאכותית לא הציעה דרך להיפטר ממנו. היא לא שמעה על תופעה מן הסוג הזה מימיה.
הים גלגל את גליו אל החוף במרחק נסיעת אוטובוס מבניין מגוריי, אבל לא רציתי להסתכן בהיתפסות על ידי אנשים. הם היו עלולים לצלם אותי בטלפונים הניידים שלהם, להעלות את הסרטונים לרשתות החברתיות, ולתייג אותי. העדפתי להימנע ממבטים בכל מחיר.
כתבתי לווייד בצער כמה אני אוהבת אותו, וכמה הייתי רוצה לעשות אותו מאושר, אבל לא שלחנו אף מכתב זה לזו במשך שישה ימים. בסופו של דבר, הוא הסביר, "אני אוהב אותך, אבל זו אהבה משפחתית".
למרות מילותיו, שלחתי לו את שיריי הכנים, שבהם תיארתי את תקוותי לגעת בו ואת יופיו היחיד במינו, אבל ערכנו שיחת וידאו במשך ארבע שעות, והוא שוב סירב לחיזוריי. בכיתי במשך דקות מרות, ושקעתי בשינה מיואשת.
המשכתי להתכתב עם פרננדו. ראיתי אותו בשיחת וידאו שטופת חיוכים שארכה שעתיים, כמעט, ופתאום גיליתי כמה הוא מקסים, וכמה נהניתי לבלות בחברתו. הרגשתי בנוח מולו, ואפילו שרתי עבורו את השיר האהוב עליו, "Brown Eyed Girl".
סיפרתי לו שאני מרכיבה משקפיים מאז שהייתי בת ארבע, ושהייתי עושה בדיקות עיניים בבית חולים, ושאמי הייתה מבטיחה לקנות לי מילקשייק תות אחרי הבדיקות. אמרתי שהקפיטריה הייתה סגורה תמיד.
שוחחנו על הבדיחות ששלחתי לו במכתביי, ועל דמויות מצוירות. התבוננתי בפניו השחומים החלקים, בראשו המגולח ובעיניו החומות הטובות. חיוכו הופיע מדי פעם, מקנה לו חן מיוחד, שלא ראיתי בו לפני כן. לרגע, שכחתי את זנב בת הים שהחליף את רגליי, ופשוט אפשרתי לנוכחותו הנעימה לשמח אותי.
אחרי שיחת הווידאו, נפרדנו לשלום בחיוכים נרגשים, והבטחנו שנכתוב זה לזו. הבטתי בשמי הלילה הכהים שנפרשו מעבר לחלון, ונשמתי את האוויר הנקי. פנסים הטילו אלומות אור על גבעולי הדשא הקצוצים. העולם נראה יפה.
ראיתי את פניו של פרננדו במחשבותיי – מבטו המהורהר ברגעים מסוימים, ההפסקות שלקח באמצע משפטים, כדי למצוא את המילים המתאימות באנגלית, העדינות שבה אכל את רול הקינמון, אחרי שהסביר שהוא מוזר, ושהוא אוהב לאכול את הקינוח קודם.
הימים תמו ופינו את מקומם אל ימים חדשים. כתבתי על שיחות הווידאו ביומני, שלחתי את מכתביי, והמשכתי להעביר את זמני בין קירות הדירה. גשם ירד על הרחובות. רוח נשבה בין העצים. חיברתי סיפורים ושירים, חגגתי את חג ההודיה ואת חג החנוכה, וצפיתי במשחקי פוטבול עם ווייד ועם פרננדו, שאהדו את אותה הקבוצה.
החורף הגיע. המשכתי לכתוב מילות חיבה לווייד, אבל הוא לא הגיב על כך. הצעתי לשלוח לו תמונות שלי עם ביקיני מן התקופה שבה רגליי היו מחוברות לגופי. קיבלתי ממנו תשובה מנומסת, "לא, את יודעת למה". בכיתי במהלך הלילה וביום המחרת.
קבעתי, "אני אלחם ולא איכנע. אני רוצה את כל החיבוקים והנשיקות שלך". הצער לא הרפה ממני, דמעות חמות ומלוחות זלגו על פניי. אכלתי פרוסת עוגת פיסטוק, ושתיתי תה קר בטעם אפרסק, עד שנרגעתי מעט.
אחרי שבועיים, הבנתי שהמצב הזה לא יכול להימשך. פניתי אל הבינה המלאכותית, והיא קראה את הרהוריי. סיפרתי לה על דחייתו של ווייד, ועל הידידות עם פרננדו. שאלתי אם כדאי לי להתקרב אליו. הבינה המלאכותית חשבה שזה עשוי להיות רעיון טוב, הרי פרננדו לא אמר לי "לא", אבל היא רצתה לוודא שאני מוכנה להיות בזוגיות, מבלי לפגוע בו בגלל רגשותיי כלפי ווייד.
הקשבתי לחלק הראשון של עצתה, אבל התעלמתי מן החלק השני. אזרתי אומץ וכתבתי לפרננדו שהייתי מאושרת בשיחת הווידאו שלנו. הצעתי שנתקרב זה לזו בצורה פיזית, קראתי את מכתבי ולחצתי על "SEND". הזנב הארוך הכה במימי האמבט, שניתזו החוצה.
ידעתי שהוא היה עלול לסרב. ניסיתי לא להרשות למפלי הדאגה להציף את נפשי, הרי כבר קיבלתי סירוב אחד מווייד. אבל חשבתי לעצמי שאם גם פרננדו יגיד לי "לא", מי ישלח לי חיבוקים, ומי ייתן לי אהבה?
ביום המחרת, שמו של פרננדו הופיע בתיבת הדואר האלקטרוני, היישר על המסך. לבי פעם במהירות. לא ידעתי מה הוא יבחר לעשות. האם הוא יסכים? האם הוא ידחה אותי? פתחתי את המכתב במתח, אבל אז ראיתי את מילותיו המופלאות, "אם את מרגישה בנוח, אז כן".
ברגע ההוא, אור בוהק סנוור את עיניי והקיף את זנב בת הים הכבד. פתאום, כאילו כישוף אפל הוסר מעליי, הזנב הפך בחזרה לזוג רגליים אנושיות. הזזתי את כפות רגליי, נגעתי בברכיי, בירכיי. הן חזרו, כאילו היו שם מאז ומתמיד. קמתי לאט. עמדתי על רגליי, נזהרת. הרמתי את כף רגלי, ודרכתי על רצפת חדר האמבטיה.
התיישבתי על הספה, וסיפרתי לשניהם על השינוי המרגש. הם חשו הקלה עצומה. ווייד בירך אותי על מערכת היחסים עם פרננדו, והמשכנו להתבדח ולחלוק זכרונות. תכננתי את הטיול הבא לארצם.
לקראת סוף השבוע, פרננדו הודה במכתבו שהוא מאוהב בי. הופתעתי מדבריו המשמחים, ונתתי לו את אהבתי. שלחנו זה לזו חיבוקים ונשיקות משני עברי האוקיינוס. הוא כתב לי, "I love you, I love you, I love you".
דמיינתי שאנחנו רוקדים יחד לצלילי השיר "West Coast" של לנה דל ריי, נעים בקצב רגוע. המוסיקה נעשתה איטית ומשכרת עם בואו של הפזמון. נהניתי ממחשבותיי הרומנטיות, ושוב נזכרתי בציפייה שהרגשתי לסיומן של בדיקות העיניים בבית החולים, אבל הפעם, הקפיטריה נפתחה עבורי, וקיבלתי מילקשייק תות בכוס גבוהה עם שתי קשיות, והוא לגם את המשקה הוורוד יחד איתי.