יום שלישי היה היום האהוב על רונה! היא סידרה את השולחנות בצורה עגולה, הניחה מפת בד לבנה על כל אחד מהם וארבע צלוחיות אדומות. לכל מושב היה סט של סכין, מזלג וכפית בצבע אדום, ומפית קטנה בצבע קרם. מאפיית הפנקייק הקטנה שלה הייתה מוכנה סוף סוף, "הפנקייקיה המופלאה של רונה"! היא השקיעה את כל הונה, 15 שנים של חיסכון, עבור היום הזה. הפעמון של דלת עץ האלון צלצל כששלוש החברות הכי טובות שלה נכנסו, חיבקו אותה וצווחו.
"אני מתה על המקום הזה!" צעקה הראשונה.
"פרסמת כבר בסושיאל?" שאלה שנייה.
"בטח. יש לי מלא פרסומים שרצים כבר חודש!" התגאתה רונה, "ואפילו 250 עוקבים."
"וואו!" השלוש מחאו כפיים.
"זה לא 25 אלף עוקבים, אבל יש לאן לשאוף," החברה השלישית אמרה, אבל השתיים האחרות השתיקו אותה.
"זה יהיה מהמם! המקום שלך מעלף! אני בטוחה שרק היום יגיעו לפחות 500 לקוחות!" אמרה הראשונה.
"וואו, הלוואי! זה רק אני פה, אז אני מקווה שאני אעמוד בעומס בלי עובדים," דאגה רונה ושיחקה בשיער הארוך והכהה שלה, גם מזכיר את גוון המייפל. היא סידרה את המדים שלה בדמות חליפה עם רקמות של סירופ לאורכה ועניבה קטנה בצבע אדום, ואז הכיריים צלצלו ורונה רצה למטבח כשאמרה, "זה מוכן!" היא חזרה אל החברות עם צלחת אדומה שעליה שני פנקייקים מעלי אדים ורוטב זהוב שפוך עליהם. "זה המתכון הראשון של סבתא מרי. 150 שנים במשפחה, כל פנקייק יוצא בתוך 5 דקות בדיוק! הסוד הוא שהבלילה מוכנה מראש." הן מחאו כפיים, אכלו והתענגו יחד, ודקה לפני השעה 9:00 בבוקר ספרו מעשר עד אחת ביחד. בשעת הפתיחה הן צווחו, שרקו בהתלהבות והעלו פוסטים לרשתות החברתיות – ואף אחד לא הגיע.
"טוב, זה מקום חדש. אנשים בטח יגיעו במהלך היום," אמרה החברה השנייה.
"לא יודעת, מאז הבוקר אני מקבלת פרסומים על טירת הפנקייק ממול, אולי כולם שם," אמרה החברה השלישית.
"טירת הפנקייק?" שאלה רונה.
"מה זה?" שאלה החברה הראשונה.
"המתחרה המרכזי. לא היית שם? כאילו, לא הייתי שם בעצמי, אבל הבנתי שהיא די גדולה."
"יש פה עוד מסעדת פנקייק…?" שאלה רונה בעיניים מתרחבות בחרדה.
"לא עשית סקר שוק?"
"סקר שוק?"
"רונה, מה נסגר איתך?!" שאלה החברה השלישית. השתיים האחרות היו בהלם כמו רונה.
"מה זה אומר, סקר שוק…?"
"זה אומר שלפני שאת מוציאה 300 אלף שקל, את בודקת אם יש לך מתחרים סמוכים! את בודקת שבכלל יש צורך בהקמה של מסעדת פנקייק ברחוב הזה! את בודקת ש… איך לעזאזל הקמת מסעדה בלי לעשות סקר שוק?!" הייתה שתיקה רועמת וארוכה בזמן שרונה החליקה על הכיסא באיטיות עד שקברה את עצמה מתחת לשולחן.
"אני בטוחה שהיא תהיה בסדר!" אמרה החברה הראשונה ומשכה את רונה החוצה.
"אנחנו נעזור לך, לא משנה מה!" אמרה השנייה.
החברה השלישית נאנחה בקול ודפקה על השולחן. "היה מה שהיה. מה דעתכן שנתחיל קודם כול עם סקר שוק ובדיקת מתחרים?"
במבט אחד משותף, הארבע התגנבו החוצה וחצו את הרחוב. מהצד השני עמדה טירה ענקית שרונה חשבה בהתחלה שהייתה פארק לילדים, אבל זו הייתה מסעדה שהיא פספסה מרוב התלהבות. בזמן שהן עמדו בתור האינסופי שבכניסה, הראש של רונה האדים יותר ויותר מרגע לרגע, בעיקר בעקבות הבושה. זה אומנם היה העסק הראשון שלה והיא ידעה שיהיו טעויות, אבל היא קיוותה שלא יהיו בסדר גודל הזה…
כשהן סוף סוף נכנסו והתיישבו על כיסאות בצורת פטריות, סביב שולחן עץ שנראה כאילו נבנה בימי הביניים, המלצר שחבש כובע מחודד ואדום של גמדון גינה הציע להן תפריטים בצורת מגילות קלף. בראש התפריט נכתב: "טירת הפנקייק המופלאה! כל פריט מוכן ומוגש בתוך 30 שניות."
"אין מצב. איך הם מכינים פנקייק ב-30 שניות?!" הזדעזעה רונה.
"אולי זה גועל נפש," הציעה החברה הראשונה.
"לא יודעת, הביקורות פה די טובות," ענתה השלישית עם הראש בתוך הטלפון, והראתה לאחרות פוסטים ברשות החברתיות שכולם התחילו ונגמרו ב-4.8 כוכבים.
הן הזמינו. רונה ביקשה פנקייק בשם "גלקטוז", מנה מיוחדת של פנקייק שחור שסוכר לבן מפוזר עליו כמו היה החלל החיצון, ואכן המנה הגיעה יחד עם האחרות בתוך 30 שניות מרגע שאישרו אותן למלצר. זה נראה כאילו הוא רק נכנס למטבח ויצא עם הפנקייקים. רונה נעצה מבט, הרימה את היצירה בעזרת המזלג והריחה אותה. היא חתכה בזהירות עם הסכין, דחפה את החתיכה לפה… וזה היה טעים. כל הגוף שלה סמר. זה היה הפנקייק הכי טעים שהיא אכלה בחייה.
"לא יכול להיות!" צעקה החברה השנייה שטעמה בעצמה. "ז-זה מדע בדיוני!"
"אבל רונה, שלך אמורים להיות יותר טובים, נכון?" שאלה החברה הראשונה. "זאת אומרת, משהו בטח חסר בפנקייקים האלה." היא הצביעה עליהם בזלזול. "איזה תחליף בצק או סוכר? אולי אין פה אהבה?"
"יש פה הכול…" מלמלה רונה, ובחצי השעה הקרובה החברות שלה דידו אחריה למסעדה שלה. הן התיישבו בפנים בפרצוף נפול ורונה הניחה את הראש בתוך הידיים. "מה אני עושה…?"
"בואו נהרוס את המקום!" הציעה החברה הראשונה.
"את נורמלית?!" קפצה רונה.
"אולי נפתח להם תיק במס הכנסה ונגרום להם לפשוט רגל?" הציעה החברה השנייה. "אתן מכירות מישהו שעובד בהוצאה לפועל?"
"אפשר להביא להם עובד ממש גרוע שיהרוס הכול!" הציעה הראשונה. "אני יכולה! אני אהיה מרגלת סמויה, כמו בסרט!"
"מה עם פרוטקשן שישתו להם התקציב?! אתן מכירות מישהו ממשפחת פשע?"
"או פשוט לשרוף את המקום בלילה! זה כבר יבשל להם את הפנקייקים בתוך 30 שניות."
"כותבים פה שזו כנראה מכונת פנקייק מיוחדת מיפן," אמרה השלישית כשחקרה בטלפון. "יש שמועות שזו היחידה בארץ ושהיא עלתה מיליונים." היא נעצה מבט ברונה. "את יודעת מה זה אומר? שאם יקרה משהו למכונה הזאת, הטירה קורסת."
"טוב, אני צריכה לחשוב על כל זה, השיחה הזאת עושה לי עוד יותר רע," אמרה רונה ונפרדה מהחברות. היא שרדה את שארית היום, מתהפכת על המושבים, מטפסת על הקירות וגוללת לאבדון ברשתות החברתיות, אבל איש לא נכנס לפנקייקיה הקטנה שלה. בשעה 23:00 היא סגרה והתכוננה ללכת הביתה, לקחה מברג וחצתה את הכביש במטרה לא ברורה, אולי רק לראות את המכונה הזאת, אך לא נראה שהטירה עמדה להיסגר. היו שם אינספור לקוחות שעדיין אכלו, ולפי עמוד הרשת החברתית של הטירה היא הייתה פתוחה 24/7! העיניים של רונה איימו לצאת מחוריהן. זה לא היה הוגן, והיא הייתה חייבת להבין מה קורה במטבח של הטירה הזאת בדיוק.
רונה התגנבה מאחורי המסעדה תחת הירח המלא, ומצאה חלון שדרכו נראה אחד העובדים עם הכובע המחודד עוצר ליד דלת המטבח. היא המתינה שיצא ואז טיפסה על החלון הסמוך. עובד אחד הכניס את הידיים לתוך משהו שנראה כמו תנור, והוציא אותן עם פנקייקים מוכנים.
רונה ניערה את החלון בזהירות וזה נפתח. היא הניפה רגל מעל אדן החלון והסתובבה בידיים רועדות, הלב שלה פעם כל כך מהר והראש שלה התחמם עד כדי שהיא הייתה בטוחה שתחטוף את התקף החרדה הראשון שלה היום, וכשהרגליים שלה נחתו על רצפת העץ היא התכופפה בדממה כך ששמעה רק את הלב שלה. המטבח היה ריק למעט אותו עובד, השף, והיא עקפה אותו כדי לראות את הפנים שלו. הוא היה נמוך יותר מאחרים, אולי נמוך מדי, וכשהיא התקרבה ונעמדה מולו הוא נראה ממש כמו גמדון גינה, כזה עם כובע אדום מחודד וזקן לבן וקצפי. הוא לבש בגדים של ליצן חצר ואפילו שני פעמונים, ועל החולצה הקטנה והחמודה שלו הייתה רקמה של פטריות.
"אוי ואבוי!" צווח הגמדון כשראה אותה, ושני פנקייקים נפלו על הרצפה. ידיו התבלבלו ונזרקו לצדדים, והוא סגר במהירות את דלת התנור, שלרגע אור כחול הבליח מתוכה.
"מי אתה?! הם מעסיקים פה אנשים נמוכים בתלבושות האלו?!"
"לא, לא!" צווח הגמדון. "אני אמיתי. אני…" הוא נאנח. "אני הוא פלא-פלאות, גמדון גינה אמיתי מארץ רחוקה." הוא קד עמוקות.
"הם נתנו לך תסריט?! המסעדה הזאת––!" תקפה רונה.
"לא, לא! אני אמיתי! תראי," הוא אמר ופתח את התנור. בתוכו התערבלה ספירלה כחולה וזרחנית של אורות מסתוריים. הוא דחף יד פנימה והוציא מתוך הספירלה צלחת עם פנקייק בין כוכבי, גלקטוז, ונתן לרונה. היא נגסה בטוגן השחור והעיניים שלה זהרו.
"זאת המכונה היפנית?! מה אתה עושה שם בפנים?!" היא הציצה בתוך התנור.
"לגמדוני בית יש כל מיני לחשים מיוחדים. במקרה הזה אני משתמש בלחש עתיק של לפרקונים שבעזרתו אני שולח יד אל הקשת בענן שבסופה אוצר, ובוחר לקחת משם פנקייק… רגע, אני לא צריך להסביר את זה ללקוחה! איך נכנסת לכאן בכלל? המטבח נעול!"
"דרך החלון." היא הצביעה לשם.
"איזו פרצת אבטחה! תאמיני לי, הטעויות שעושים במסעדה הראשונה שלך…"
"ספר לי על זה."
"מה דעתך על זה? פנקייק חינם למשך חודש ואת שוכחת מכל מה שראית פה."
"אני צריכה לספר לכולם!" אמרה.
"ומי יאמין לך?" שאל בחזרה. היא שלפה את הטלפון שלה כדי לצלם, אבל זה היה כבוי. "שיבוש טכנולוגיה. לחש מאוד בסיסי שנדרש בכל מקומות המושב של בני האדם."
"אדון פלא…"
"פלא-פלאות!" הוא הצביע בזמן שמישהו נקש בדלת והושיט יד דרך צוהר. פתק הונח עליה, הוא הנהן, הוציא כמה פנקייקים בצבעים שונים ונתן ליד שנשלחה. "אני איתך, גברת…"
"רונה. הקמתי מסעדת פנקייק משלי בצד השני של הרחוב, והיא נפתחה ממש היום."
"אה, מתחרה! ובכן, שהטוב ביותר ינצח––" הוא הושיט יד ללחיצה.
"אתה לא מבין! לא הגיע אליי אף לקוח, והכול בגללך! השימוש הזה בלחשים הוא רמאות!"
"אבל לא ככה העולם עובד."
"אדון פלא-פלאות, בבקשה! אני אתן לך כסף!" היא שלפה כרטיס אשראי.
"אני אוהב את העבודה שלי, כסף זו לא הסיבה שאני פה––"
"מה אם… מה אם תבוא לעבוד אצלי?! אני אתן לך כל מה שאתה רוצה, עץ ופטריות––"
"לא, לא. טוב לי פה ואני לא מוכן לבגוד בצוות הטירה."
"בבקשה, תנו לי משהו!" התחננה עם הברכיים על הקרקע.
"זה ממש לא ראוי לבקש…"
"מה אם אני אמצא לך בת זוג?!" שאלה בעיניים שכמעט הפכו ללבבות.
"אני נשוי באושר."
"אני…" אמרה וחיפשה כלי נשק. היא הרימה מחבת וממש עמדה לחבוט בו, אבל עצרה את עצמה ושמטה אותה כשהיא מתחילה לבכות. "אז לפחות תגלה לי למה אתה עובד פה במטבח? כמה הם משלמים לך? מה התנאים? מה יכול לגרום למישהו כמוך לעבוד במקום כזה?! אתה יכול לעשות עם הלחשים שלך כל כך הרבה יותר!"
"איי…" נאנח פלא-פלאות, הסיר את הכובע שלו וחשף ראש אפרפר ומקריח. "אני מגיע ממשפחה של מטגני פנקייקים. ההורים שלי, סבא שלי, סבתא שלה ושושלת של 150 שנים לאחור. חסכתי כסף כל חיי כדי להקים מסעדת פנקייק קטנה, אבל עשיתי טעות ורכשתי קרקע סמוך לארמון המלך. לא ידעתי שגם המלך אוהב פנקייקים, כל כך אוהב אותם שברגע ששמע על תוכניות הבנייה שלי, הוא גייס את כל אבירי הארמון להכין פנקייקים בחינם לכל תושבי הממלכה: מטוגנים באש דרקונים ומוכנים בתוך 15 שניות, וכן, הם כל כך טעימים שיצאתי מדעתי. לא נותר לי אלא למכור את הקרקע ולהקים את המסעדה שלי במקום אחר, אולי מקום שבו פנקייק שמוכן בתוך 30 שניות ירשים מישהו.
"אני…" רונה פתחה פה המום וקדה עמוקות בהתנצלות. "סליחה! לא ראיתי את זה ככה. לא חשבתי שגם אתה… גם אני חסכתי כל החיים, גם לי יש שושלת ומתכונים של סבתא מרי… אבל אני…" היא התייפחה בבכי, הוא התקרב והניח לה יד מנחמת על הראש. "אדון גמדון, כשקרה משהו כזה לך, אתה קמת והלכת, אבל אני התכוננתי להרוס לך את המטבח. סליחה, אני נוראית!"
"לא, אני זה שנוראי," התנצל פלא-פלאות בקידה משלו. "קולגה הגיעה אליי, ובמקום להקשיב לה ניסיתי לנפנף אותה. אני לא יודע מה הדבר הנכון לעשות במקרה כזה, אבל…" הוא גירד בראשו נבוך מעט והציע, "מה דעתך שתכיני לי את אחד הפנקייקים של סבתא שלך, אני אטעם אותו? אולי יש פה מקום לאיזה שיתוף פעולה. למשל, אולי תוכלי להיות שלוחה של טירת הפנקייק המופלאה?"
"באמת?!" נדהמה רונה וקמה כשהיא מנגבת את הדמעות. "אתה תעזור לי?"
"משושלת פנקייק אחת לאחרת, אנחנו צריכים לעזור זה לזה."
"אני… אני אשמח! וואו!" היא צווחה באושר, תפסה את הידיים של הגמדון והתחילה לרקוד איתו בסיבובים. הם שרו ורקדו במשך כמה דקות, ורונה מעולם לא שמחה והתרגשה כל כך! ואז היא פתאום עצרה ואמרה, "רגע… למה לא הצעת למלך שלך שיתוף פעולה כזה? אולי הוא היה מסכים ולא היית צריך לעזוב!"
"המלך לעולם לא יסכים," פסל פלא-פלאים. "התביישתי אפילו לדבר איתו אז פשוט הלכתי. במידה מסוימת אני מעריך את הנכונות שלך להגיע ולפתור בעיות במקום לברוח מהן."
"לא! אני מעריכה את היכולת שלך לא להיבהל משום דבר, להבין את הסיטואציה ולקבל החלטה נכונה. לא כמוני, פותחת עסק בלי לעשות אפילו סקר שוק. תן לי לבוא איתך. אני כבר אשכנע את המלך הזה! אני אולי פזיזה, אבל עקשנית."
"את לא פזיזה, את אנרגטית, ממש פלפלית. זו מילה נהדרת יותר. ואם תסכימי, אני אשמח שנלך יחד למלך ונציע לו שיתוף פעולה. מי יודע, עם הפלפל שלך משהו טוב יכול לקרות. אני אקרא לך מהיום, פלא-פלפלית! זו שם של כבוד אצל הגמדונים!"
"אז אני אקרא לך אדון פלאות!"
"נעים להכיר אותך!"
"נעים גם לי!"
השניים לחצו ידיים בחיוך, הגמדון מגיע לרונה עד לברך, ויחד הם הלכו לעולם אחר ופגשו את המלך. הם גילו מהר מאוד שהמלך היה חייזר, שבעצמו ניסה להחזיר לעולם מתכון פנקייק לא מוכר, כזה שעבר במשפחתו 150 דורות וכל מי שאכל ממנו התמלא באורות. הוא הקים מסעדת פנקייק גדולה בשביל החלב, ושליט היקום, שהוא בעצם חתול ללא זנב, את הפנקייק שלו לא אהב. אז הוא גייס את כל צבא החייזרים והמציא טכנולוגיה מתקדמת והופכת הרים, ובעזרת הטכנולוגיה הוא פיתח שלל מנות – פנקייקים בין גלקטיים שמוכנים בתוך 7.5 שניות!
ועוד לפני שהמלך סיים לספר את הסיפור, רונה עצרה אותו בתנועה גדולה, הציגה את עצמה ואת הגמדון פלא-פלאות ואמרה, "מה דעתך שנמצא את שליט היקום הזה ונציע לו שיתוף פעולה?" כולם הסכימו ללא המולה ויצאו למסע אינסופי שבו הכינו ערמת פנקייק מעולה! וכן, גם שליט היקום נאבק במסעדת פנקייק של איזה סוחר, אבל זה כבר סיפור ליום אחר.