אני יוצאת מהבריכה, כמו כל יום מימי החול בחודש וחצי האחרונים, לוהטת מהחום וחולמת על אחרי המקלחת ועל שנת הצהריים במזגן. בדרך אקנה לי משהו לאכול כי הבטן מקרקרת וצריך לסגור את הפינה. אני יודעת שאני מגזימה עם הבריכה אבל אני חייבת להעביר את הזמן אחרת אשתגע משעמום.
פתאום הוא עומד מולי. כן, זה הוא. עם דלי וסמרטוט. הכל יכול להיות בחיים האלה, את זה אני כבר יודעת, אני למודת ניסיון, וגם כירורג בכיר, מנתח, סגן מנהל מחלקה בבית חולים, יכול למצוא את עצמו עם סמרטוט ודלי בקאנטרי רעננה. אני אומרת לו: "שלום, מה שלומך? מזמן לא נפגשנו" ובקושי מצליחה לנשום כדי לסיים את המשפט. הוא לא עונה לי. אני מתארת לעצמי שהוא מתבייש ורוצה לקחת אוויר אז אני ממשיכה הלאה למלתחות הנשים. נכנסת ישר למקלחת ושוטפת את כל כולי במים קרים. אני עומדת דקות ארוכות מתחת למים עד שהנשימה חוזרת אליי ואז מתחילה לצעוק.
הכל חוזר אליי ובבת אחת. היום בו התאשפזתי. הרגע בו הוא ניגש אליי, אחז בידי ואמר שאני צריכה לעבור ניתוח בגב. הבהלה, הצעקות, האחות שהגיעה כדי להרגיע אותי ולהבטיח לי שאני בידיים טובות. הידיים הטובות שלו שהיו שם כל אימת שביקשתי, קולו המרגיע, ההבטחות שלו, הכדורים שסיפק לי לפני הניתוח וגם אחרי. ההתאוששות הארוכה שלוותה באנשי הצוות המקצועיים ביותר… אז כבר הייתי "בת הזוג של ד"ר אבירם בן אבנר". ההחלמה עד הרגע בו עמדתי על הרגליים ואבירם אמר שיש לו מטופלת חדשה לה הוא צריך לדאוג, עם מקרה גב קשה, דומה לשלי, ואני צריכה לפנות את הדרך.
ארבע שנים חלפו ורק בשנה האחרונה אני מצליחה לא לזכור מה עשינו בכל יום. מה היה טון ה"שלום, אני ד"ר בן אבנר" הראשון שאמר לי כשהגעתי לבית החולים ביום רביעי אחרי הצהריים. זה היה בדצמבר, יום מעונן אך לא גשום. ואיך הניע את אצבעותיו היפות למחרת, יום חמישי, שכן היה גשום. בשישי ושבת לא עבד וביום ראשון הגיע במצב רוח טוב ואני תהיתי מה היה לו בסוף השבוע אך לא העזתי לשאול. הוא שאל. ״איך היה לך בסוף השבוע אצלנו?״, ״משעמם״ אמרתי והוא צחק. ביום שני הוא החזיק לי את היד, אמר שאני צריכה לעבור ניתוח לא פשוט בגב ואני התחלתי לבכות ולצעוק.
עכשיו אני עומדת ערומה במקלחת שבמלתחות הנשים בקאנטרי וצועקת. שתי נשים זקנות ממהרות לשאול מה קרה לי ואני נופלת ערומה על מערומיהן ומיללת שאני אוהבת אותו, אני אוהבת את האיש הזה ואף פעם לא הפסקתי לאהוב אותו אפילו לא לרגע אחד.
עוד ועוד נשים מצטרפות ונותנות עצות. חלקן ערומות, חלקן בשלבים שונים של התלבשות. אני מתנגבת ומתלבשת ורק רוצה לצאת משם. בחצי אוזן אני שומעת משפטים שונים: "כולנו עברנו את זה", "הוא לא שווה את זה", "מי שלא רוצה אותך, לא צריך", "הכאב יעבור", "יש הרבה גברים בים", "אם את רוצה אותו, תילחמי עליו", "את עוד צעירה, תאהבי עוד הרבה". אני לוקחת את התיק שלי ובורחת. בבית בטוח אצליח לחשוב על משהו.
ואני חושבת. אני חושבת שאזמין אותו לקפה בצהריים, הכי לא מחייב, ונדבר. אראה לו שהוא לא צריך להתבייש במה שקרה לו, ואקשיב גם למה שהוביל אותו להתדרדר ככה, ונראה מה יקרה. אני הרי מוכנה לקבל אותו גם בתור פועל ניקיון, לא איכפת לי בכלל, ואולי גם אוכל לעזור לו להשתקם.
אני קמה מוקדם בבוקר ונוסעת לקאנטרי, נכנסת בשער ובפעם הראשונה מסתכלת על השומר ואומרת לו בוקר טוב. ממשיכה בדרכי ואומרת בוקר טוב לאדם היושב בעמדת המודיעין ושואלת אותו אם הוא מכיר את עובד הניקיון והאם הוא חדש. מתברר שכן. הוא התחיל לעבוד בתחילת השבוע והוא צריך עוד מעט להגיע לעבודה. מה עוד אתה יודע עליו? אני מנסה לחלץ פרטים אבל איש המודיעין אינו מספק לי דבר ואני נאלצת לשבת על הספות הבהירות דמויות העור בלובי ולהמתין.
אני לא ממתינה הרבה והוא מגיע. ״בוקר טוב״, אני מקדמת את פניו, ״חיכיתי לך, מה שלומך?״, ״הא? בו..בו..בו…ק…ק…ר ט…ט…טוב״ הוא עונה לי בגמגום כבד, קולו אחר לגמרי ממה שזכרתי, והגמגום כמובן, מהיכן הוא צץ?
הוא גם נראה מעט שונה. נמוך קצת יותר ממה שזכרתי והרבה יותר מלא, ומשהו בהבעת הפנים שלו השתנה. כנראה שעבר משהו מאד רציני, תאונת דרכים או אולי אירוע מוחי. אני ממש חייבת לדבר איתו.
"אבירם אנחנו חייבים לשבת ולדבר, לא משנה איך זה נגמר בינינו ומה קורה איתך עכשיו, חייבים, זה לא מקרי שנפגשנו דווקא עכשיו ודווקא כאן. תחשוב רגע, מה לי ולרעננה? מה לך ולרעננה? מה לי ולשחייה? היית מאמין שאני אגיע לזה? תראה איזה יופי השתקמתי והכל בזכותך! עזוב מה שהיה אחרי זה, אני בעד לזכור את הטוב ואני חייבת לך המון, בוא, בוא נשב היום על קפה ונדבר." אני מרגישה שמשמיים חיברו בינינו שוב. אני מתקרבת אליו בזרועות פתוחות ובזוויות העיניים רואה את איש המודיעין, השומר ומספר קשישות נועצות בנו עיניים ענקיות כשפיהם פעור. אבירם, לעומת זאת, מצמצם את עיניו, נושך את שפתיו והודף אותי ממנו בידיו המושטות קדימה. מפיו הקפוץ שמעליו מבצבצים אגלי זיעה נפלט במאמץ רב המשפט המוזר הבא:
״גי…גי…גיברת את מית…מית…מית…בלבלת״.
״אני לא מתבלבלת. אני יודעת מי אתה. אבירם בן אבנר. ד"ר אבירם בן אבנר.״
איש המודיעין קורא לי. יש לו פרטים. לפועל הניקיון קוראים יוסי. הוא מגמגם כבד. בבקשה לא להציק לו ולא להביך אותו. כן, הוא בטוח שכך קוראים לו. אם אני רוצה אני יכולה לברר במשרד אבל לא להציק לו. איזה מין בנאדם אני חושבת שאני אם אני נהנית להציק לחלשים?
אני מתקשרת למחלקה הכירורגית בבית החולים ושואלת אם ד"ר אבירם בן אבנר עדיין עובד שם. כן, הוא עכשיו מנהל המחלקה, ומי שואלת בבקשה? אני מספרת שאני מטופלת לשעבר שרוצה לבוא ולהודות לו ונאמר לי שבשבוע הבא הוא ייעדר אך לאחר מכן ישמח לפגוש אותי.
אני מסתכלת מרחוק על יוסי פועל הניקיון ונזכרת באבירם. לא באמת הצלחתי לשכוח ממנו. אם אין לי את אבירם, לפחות יהיה לי את יוסי. אנחנו מתחילים קצת לדבר אבל הגמגום הכבד שלו מאד מפריע לי. אני מתנצלת שהתבלבלתי בינו לבין החבר שלי לשעבר ומסבירה לו עד כמה הם דומים. הוא נבוך ואומר לי משהו שנשמע כמו "אף פעם לא היתה לי חברה יפה כמוך". אני משערת שזה מה שהוא אמר כי באמצע המשפט אני הולכת לשתות. אבל הוא מאד חמוד, ונראה לי אפילו יותר סימפטי מאבירם. אבירם היה מתנשא. יוסי לא. יש סיבה לכל דבר, זה ברור.
בכל יום באחת בצהריים, עובדי הקאנטרי אוכלים צוהריים בקפיטריה ואני מצטרפת אליהם ויושבת על יד יוסי. ככל שעובר הזמן, יוסי מתרגל אליי והגמגום שלו פחות נורא. אני מבקשת ממנו שיספר לי על עצמו אבל אין לו הרבה מה לספר. עבד מספר שנים כקופאי בסופר אבל כל פעם שהיה צריך לדבר הגמגום מאד הפריע ללקוחות. בניקיון יותר טוב, לא חייבים לדבר, הוא צוחק. אני אוהבת אנשים עם חוש הומור, בעיקר עם הומור עצמי. אני רוצה לדעת עליו עוד, בעיקר על הגמגום שלו, ולשם כך ממציאה בן דוד מגמגם. זה עובד נהדר! יוסי מאד סקרן לגביו. אני בוחנת את תגובותיו של יוסי וממציאה סיפור על הבן דוד כביכול, שעבר טראומה כלשהי וכתוצאה ממנה החל לגמגם. קלעתי בול. זה בדיוק מה שקרה ליוסי כשהיה בן ארבע וקצת בגינת השעשועים וטיפס על קרוסלה. מולו ישבה ילדה יפה בשמלה לבנה, או צהובה, הוא לא זוכר. אבל יפה היתה, כל כך יפה ששכח לאחוז בשתי ידיו חזק את הקרוסלה, וכשזו החלה להסתובב, הוא נפל ארצה ונשאר יושב בגב זקוף על האדמה היבשה. כל כיסא שהסתובב חבט בראשו ועד שהגיעה אמו ועצרה את הקרוסלה, ראשו שתת דם. אמבולנס הגיע ואין הוא זוכר עוד דבר אך מאז הוא מגמגם. כשהוא פוגש אישה, מגמגם עוד יותר. זו הסיבה שהוא נמנע מחברת נשים יפות. "את יפה" הוא אומר לי, "אני שותה בכל בוקר טיפות להרגעה כדי להצליח להוציא משפט", הוא מתנשף מרוב מאמץ והגמגום רק גובר. אני מרחמת עליו אבל גם נכבשת בכנות שלו. חושבת על הילד הקטן המוקסם מיופיה של הילדה היושבת מולו בקרוסלה. אני רוצה לחבק אותו, אני רוצה שאבירם ינשק אותי, אבירם, אבירם.
יוסי לא מזמין אותי לצאת איתו אז אני מזמינה. הוא לא קורא ספרים ולא אוהב הצגות ולא קונצרטים וגם לא הופעות מחול אז אנחנו הולכים לסרט שהוא בוחר: סופרמן. אנחנו יושבים באולם הקולנוע החשוך. אני מחזיקה לו את היד והוא מצחקק במבוכה. הידיים ידי אבירם והקול קול יוסי.
אחרי שאבירם סילק אותי ועבר למטופלת הבאה שלו, שקעתי בדיכאון. ידידה הציעה לי לנסות לימודי קבלה ומצאתי שהם יכולים להסיח היטב את דעתי. שקעתי בהם והפכתי לתלמידה מצטיינת. התקדמתי בסולם הלימודים ולאחר שנתיים של לימודים אינטנסיביים הצלחתי להתקבל לקורס סודי במיוחד שמתקיים אחת לעשור ומונה חמישה תלמידים בלבד בכל מחזור. זהו קורס שמכשיר אנשים לשאוב את הזכרונות ממוחם של רבנים העומדים בפני מותם ולהשתיל אותם במוחם של פעוטות שזה עתה החלו ללמוד את התורה אך חוכמתם, רצינותם ויכולת הנהגתם כבר ניכרת בהם.
את זכרונותיהם המעטים של הפעוטות שואבים מהם, ומשתילים אצל הרבנים. אסור בתכלית האיסור להשאיר אדם ללא זיכרון. אדם ללא זיכרון משול לבהמה. הזיכרון הוא מה שמבדיל בינינו, בני האדם לבין הבהמות. הוא מה שעושה אותנו תבוניים, בעלי בחירה, מבחינים בין הטוב לבין הרע. ללא זיכרון היינו מוּנָעִים על ידי צרכינו בלבד ממש כמו בעלי החיים הנחותים ביותר, אלו שאנו רשאים לאכול אותם – הבהמות והעופות (ישנם כאלה שאנו היהודים אינם רשאים לאכול אך זאת מסיבות אחרות).
השתלת זיכרון זו היא היא הסיבה שלעיתים רבנים גדולים בתורה משתטים באחרית ימיהם ואין לייחס לדבריהם רצינות.
החלטתי לנצל את הידע שלי – שאיבת זכרונות והשתלתם במח אחר – שלא לשמם. אמנם נשבעתי את שבועת הקבלה. נשבעתי לא להשתמש בידיעותיי, במיומנותיי וביכולותיי שלא לשמם. אבל גם אבירם נשבע את שבועת הרופא.
לפעמים שוכחים במה נשבעים.
אני נפגשת עם אבירם. מביאה לו פרחים וממתקים ומספרת על השיקום הנפלא שלי, על כך שאני שוחה בבריכה חמש פעמים בשבוע ולפעמים גם שש. אני מודה לו מקרב לב. אבירם אמנם מתפלא לראות אותי אך אני לא מתייחסת לכך וממהרת לשאוב את כל זכרונותיו. מלאת חששות מכיוון שזו הפעם הראשונה שלי, אני ממהרת לבריכה שם אני משתילה את כל הזכרונות של אבירם במוחו של יוסי.
שבעה חודשים תמימים למדנו בקורס מה קורה לאדם שיש במוחו זכרונות כפולים, גם אם זה לזמן קצר מאד. בחנו עשרות מקרים של אנשים שיצאו מדעתם תוך דקות ספורות, ומצבם היה בלתי הפיך. בחנו אפשרויות להשתיל זכרונות באנשים יְשֵׁנִים, באנשים שעוברים סוגסטיה או היפנוזה ועוד שיטות המונעות מהם להיות במודעות מלאה, אך כל זה לא מעניין אותי כשאני משתילה במוחו של יוסי את כל הזכרונות של אבירם. אני חדורת מטרה ומאמינה בכל ליבי שהמהלך הזה יצליח.
מיד לאחר ההשתלה, אני שואבת מיוסי את זכרונותיו וממהרת בחזרה לבית החולים, שם מחכה לי אבירם, בדיוק במקום בו השארתי אותו. אני משתילה בו את הזכרונות של יוסי ומנשקת אותו על הלחי נשיקת רחמים.
שאיבת זכרון מאדם כשיר ובריא באמצע חייו אסורה בתכלית האיסור. גם בסוגיה של אדם העומד לפני מותו הנשאר ללא זכרון עסקנו רבות בלימודים אך אני מעדיפה לשכוח לשעה קלה את הכל, אם כי, למען הכנות אני חייבת להודות, שבאחד הרמזורים בהם אני מחכה שהאור יתחלף, אני חושבת על ד"ר אבירם בן אבנר, מנהל המחלקה הכירורגית, אדם ללא כל זכרון, וחיוך עולה על שפתיי.
אני חוזרת מותשת הביתה.
מחר יום חדש.
יוסי הופך לאדם חדש באופן מיידי. כבר למחרת ההשתלה השינוי ניכר. ראשית, הוא לא מגמגם יותר ושנית, הוא עומד באיזור הקבלה עם סמרטוט ודלי ושואל את עצמו מה הוא בדיוק עושה. את לימודי הרפואה הוא זוכר היטב וגם את כל הבחורות הצעירות איתן בילה בתקופת הלימודים ובעיקר אחריה כשהפך למנתח מבוקש. כששואלים אותו למה הוא לא עובד הוא לא יודע לענות. אני אוחזת בידו ומנסה לשכנע אותו לנקות ביחד איתי את הריצפה. בוא איתי יוסי, בוא נשטוף ביחד את הריצפה. הוא נענה לשמו אך נראה המום למראי. אחר כך תופס בראשו וטוען שיש לו כאב ראש איום ונורא ומבקש שמישהו ייקח אותו הביתה. בדרך הביתה הוא אומר שכנראה יש לו חום גבוה במיוחד כי הוא סובל מהזיות. אני מוזגת לו מים קרים עם שני כדורי אקמול ומדליקה את המאוורר. אין מזגן בדירה. חם מאד ואני מזיעה וחושבת אולי גם אני הוזה. האם באמת עשיתי את מה שעשיתי או שזה היה רק חלום נועז? אני נשכבת על המיטה על יד יוסי ונרדמת. כשאנחנו מתעוררים נדמה לו שהוא מרגיש טוב יותר והוא נכנס למקלחת. אני מתיזה על עצמי את הבושם שאבירם הכי אוהב עליי, la vie est belle, ומכינה לשנינו קפה שחור חזק.
בימים הבאים יוסי לא מגיע לעבודה וגם לא טורח להודיע. מכתב הפיטורים מגיע במהרה אך לו לא איכפת. הוא שקוע בזכרונות מימים עברו.
אני משתדלת מאד לעזור לו. בכל זאת, אני זו שאשמה במצבו וגם דורשת את אהבתו בחזרה. אני שואלת אותו אם הוא זוכר אותי והוא אומר שכן, אבל במעומעם, נדמה לו שנפגשנו בקאנטרי אבל הוא לא זוכר מה עשה שם. על לימודי הרפואה יוסי מדבר הרבה תוך כדי שהוא מביט בראי. נראה שהשניות הספורות שבהן נשא במוחו זכרונות כפולים גרמו לבלבול חריף יותר מהמתוכנן. מסכן, אני חושבת תוך כדי ליטוף גבו, אין לו מושג מי הוא.
בתחילה יוסי סובל מכאבי ראש חזקים, מדבר ללא הפסקה ועומד שעות מול המראה אך לאחר מספר ימים נדמה לו כי התאושש. הוא טוען בפני כי הוא רופא בכיר, הציל עשרות אנשים מבעיות גב קשות ושבתקופת הלימודים עבד בעבודות מזדמנות כולל ניקיון בקאנטרי ברעננה. "אני לא מתבייש במי שאני", הוא מסביר, "אבל לא מצליח להבין למה עבדתי דווקא ברעננה כשאני מתגורר ברמת גן". בכל מקרה, הוא מוסיף ואומר, "כנראה שנפלתי וקיבלתי מכות בראש ובגלל זה הייתי קצת מסוחרר ומבולבל בימים האחרונים".
יוסי לא אוהב אותי וגם בפעמים המועטות שיש בינינו קירבה היא מרגישה זרה. הגוף אחר, התנועות, והקול. אני מתגעגעת לקול של אבירם, גברי עמוק וסמכותי.
במהלך השנה האחרונה אני מגיעה אל דירתו הקטנה והחשוכה של יוסי פעמיים בשבוע. באמצע השבוע וביום שישי. בקבוקי אלכוהול זול מתגוללים על הריצפה ואני מורידה אותם לפח האשפה ומטאטאה קצת את האבק בפינות. אחר כך אני מכניסה למקרר ולארונות את כל המוצרים שהבאתי. מוצרי מזון, פיצוחים וממתקים. לפעמים אופה בשבילו עוגה. ביום שישי אני מביאה גם פרחים.
אני מנסה לשכנע אותו לעשות איתי טיול בגינה הסמוכה אך הוא טוען שהגינה גורמת לו להרגיש רע. "לפחות אפתח את החלונות כדי שהדירה תתאוורר", אני מנסה לשכנע אותו אך הוא מסרב. כואב לו הראש מהאור ומהאנשים המדברים בחוץ.
אני מכריחה אותו להתקלח. הוא מפחד מהמים אבל אני דוחפת אותו לתוך המקלחת ומבטיחה לו בקבוק יין משובח. זה תמיד מצליח. את הבגדים המסריחים אותם הוא לובש יום וליל אני מכבסת במכונת הכביסה בהרתחה. אחר כך אני תולה אותם על החבל שם הם נשארים עד הביקור הבא שלי.
לפעמים אני קונה לו תחתונים ובגדים פשוטים לבית. הוא טוען שהוא לא מסוגל לצאת מהבית לקניות שכאלה או בכלל ואני עושה זאת ללא ברירה.
שבע פעמים בשנה האחרונה הוזעקתי לתחנת המשטרה באמצע הלילה. לשכנים של יוסי נמאס מכך שלפחות פעם בחודש הוא צורח בחדר המדרגות שמישהו מנסה להשתמש לו במח. יוסי מסביר לשוטרים שיש לו במח דברים שאינם שלו ונותן להם את מספר הטלפון שלי. אני מגיעה עם כדורי הרגעה ומסיעה אותו לביתו, מפצירה בו שיצרח בדירה בלבד.
פעמיים בשבוע, בדרך כלל בימי שני וחמישי, אני מבקרת את אבירם. המטפל ההודי שלו שמח מאד לקראתי ומנצל את הזמן כדי לצאת לכמה שעות הפסקה. אבירם ישן רוב הזמן וגם כשהוא ער הוא מאד ישנוני. אני עומדת במטבח ומבשלת בשבילו תבשילים שאני אוהבת. לאבירם לא איכפת אם המזון איכותי, מתובל או שמנוני. כל מה שאני נותנת לו לאכול הוא אוכל בתיאבון רב, בידיים. אני מספרת לו שבישלתי במיוחד בשבילו והוא תופס לי את היד ואומר בלחש: תו…תו…תו…דה גי…גי…גי ברת. גיזרתו החטובה התעבתה וכשאני מאכילה אותו במרק הוא בוהה בי בעיניו חסרות ההבעה. לפעמים נדמה לי שעיניו מתמלאות בדמעות אך איני בטוחה. יכול להיות שאדי האוכל החם גורמים לעיני הפרה שלו לדמוע.
אני עייפה מכל הקניות, הסידורים והבישולים שתופסים לי את כל השבוע. כבר לא נשאר לי זמן לשחות בבריכה ולדאוג לשיקום הגב שלי ובנוסף המחשבה שבכל לילה יכולים להזעיק אותי אל תחנת המשטרה טורפת את שנתי, ובכל זאת, איזו זכות יש לי להתלונן?