אפרת ואמיר, הם כמו הרבה זוגות. הם נפגשו בצבא והשתחררו, עבדו במלצרות ויצאו לטיול בדרום אמריקה. הם נסעו, חזרו, התלבטו מה יעשו כשיהיו גדולים. לבסוף, אמיר בחר במדעי המחשב, כי זה נראה לו הדבר הנכון ואפרת התלבטה בין פסיכולוגיה לעבודה סוציאלית ובחרה לבסוף בקורס בבדיקת תוכנה.
הם גרים בתל אביב ומתלוננים ממש כמו כולם שיקר בה. כשדי והותר אנשים שאלו מתי הם מתכוונים להתחתן, הם גם התחתנו.
חופה, כוס שבורה ושיר של עידן רייכל ברקע.
אחרי שנתיים כזוג והמון טיולים בכל מיני פינות נידחות על הגלובוס. דרום אמריקה הודו, שביל החומוס שביל הטחינה ושביל הטונה עם תירס וחמוצים. הם "נכנסו להריון". ככה הם אמרו יחד, לחבריהם בארוחת חברים, בעוד אפרת מלטפת את הבטן המתעגלת. אפרת ויתרה על היין והשיקה כוסות עם פריגת סחוט טבעי.
אפרת ואמיר הביאו יחד לעולם ילד מתוק ושמנמן, עגול לחיים. את יונתן. יונתן נולד בשבוע 38 שבועות + יום, הוא היה במשקל 3200 קילו. חמוד ועגלגל. יונתן היה ילד הכי נוח, והכי מתוק והכי ישן. למה כולם כל כך הפחידו אותנו שהם לא יישנו? נהגו לומר זה לזה אפרת ואמיר בעוד הם יחד מניחים את יונתן השבע והמעפעף בעדינות בעריסתו.
יונתן היה מלאך, נכון שהוא קם כל 3 שעות לחלב, והיו לו קשיי גזים, אבל זה היה די כמו כל תינוק, הוא למד לזחול ולהתהפך ממש מוקדם. ואפילו האחות מטיפת החלב התרשמה ואמרה עליו שהוא ממש "דובשן".
למעשה, הייתה זאת אפרת אשר עדכנה, זה הזמן לעשות אח או אחות ליונתן. ככל שיונתן גדל אפרת הרגישה שעדיף עכשיו מאחר כך. כשרצתה את הילד הנוסף היא הופתעה שאמיר לא ההתלהב ממש כמוה.
נאמרו מילים כמו הביולוגיה של השעון המתקתק (היא), הסברים מדעיים על חשיבות שנת לילה רציפה (הוא). בסוף אפרת החליטה שלא כיף להיות בן יחיד. לבסוף שניהם יכלו לדמיין את יונתן, פאר היצירה, מלטף את התינוק הבוכה. בדומה למה שהוא עושה לילדים עצובים בגן.
סיבה נהדרת לזאטוט נוסף.
אחד אחרון.
"מבטיחה."
*
אמיר האשים את אפרת שהיא לא זוכרת כלל את הריון עם יונתן ואילו הוא עדיין לא התאושש מהקימות באמצע הלילה בעוד הוא מחפש עבורה גלידה בטעם פיסטוק חלבה שהיא ממש ביקשה. וכיון שאי אפשר היה למצוא כזה דבר "ארטיק פיסטוק חלבה" בכלל. ובוודאי שלא ניתן למצוא זאת באחת בלילה, הוא. יש לומר, טרם התאושש מהטראומה הזו.
אמיר זוכר אותו עולה במדרגות בדפיקות לב כדי לומר לה שאין אין גלידה בטעם פיסטוק וחלבה ועמוס בשקיות של כל תחליף אחר שיכל להעלות את עצמו. בעודו מתכונן לבשר לה את האמת. האמת המרה הזו, הוא נכנס לחדר השינה שם ציפה לראותה ממתינה לו אחוזת בולמוס.
אבל לא.
אפרת שכחה שהיא בקשה משהוא וכנראה חזרה לישון כי הדר היה חשוך וגוש גדול עטוף שמיכה שנחר בחדר. ולמרות זאת המחשבה שהוא מאכזב את אפרת הייתה תוקפת אותו לאורך כל ההיריון. שכן הוא לא מאכזב רק אחת. אלא שניים! וזה היה דבר קשה מנשוא.
לעומתו- אפרת זכרה במעורפל את ההיריון עם יונצ'ו ואת לידתה הקודמת. את הציפייה ליונתן כמעט לא זכרה, אולי שברי שיחות עם נשים במשרד שגילו כי היא אמא צעירה דבר שאפרת ראתה כהישג. לעומת זאת דווקא הלידה של יונצ'ו הייתה זכירה הרבה יותר. לידה רגילה, בשבוע 38 +1 ומשכה 26 שעות 15 דק. למרות שזה היה הדבר הכי כואב ומזעזע ומפחיד שאפרת חוותה היא עדיין חשבה שזה יממה (פלוס שעתיים!) למול חיים שלמים עם תינוק מתוק. וזה די שווה את זה. לא?
יונצ'וק היה ילד הצלחה. הוא היה הילד הכי מיוחד, קטן ומעוך עם פנים ארוכות מקומטות וכולם התפלאו כמה הוא ברור.
יונתן הקטן היה כבר כמעט גדול, בן שנה. כשההורים' שלו כבר ציפו לאח נוסף, בן או בת למשפחה.
אפרת נקלטה בקלות ולזוג כמעט לא היה זמן להתלבט וכבר היו בהריון שמתקדם לו.
אפרת סוף סוף עשתה את הבדיקות הרגילות, וכששמעה באולטרסאונד פעימות לב חזקות, נרגעה.
הרופא שתק, ושתק, שינה שוב ושוב את זנבות המכשיר המחוברות לחשמל, ומולל את שפמו הסמיך. לא אמר כלום.
*
לאחר יום ארוך וביקור במרפאה אפרת קנתה תותים בדוכן הפירות שממול. המוכר אחז בידו פרי אדום וחייזרי למראה.
"מה זה?" שאלה אפרת.
לצידו נערמו ארגזים מלאים בפרי ששערותיו סומרות.
" זה? " ענה המוכר, צעיר ושפמו פלומתי. "זה הבעל-בית הביא. אני קורה לו 'רמבו'. פרי-פרי אבל נראה לי שקוראים לו רמבוטן רמבודן, רמבוגן. משהו כזה.
"מעניין.." אפרת לא הצליחה להתיק מבטה מהפרי המשונה. "תחתוך לי רמבו אחד, שאדע איך אוכלים את זה. וסלסלה! אמרה לפני ששילמה.
"יאללא בסדר, תקשיבי זה קטע הפרי הזה". "תאכלי תאכלי״ אמר בעודו חורץ את קליפת הפרי, מקלף ומגיש לאפרת. בן רגע הפך הפרי השעיר למראה לביצה לבנבנה וחלקה.
"תודה, אוכל בבית בנחת". אמרה בחיוך עדין ובארשת מכובדת בעודה מלטפת במעגלים את בטנה.
אפרת מתיישבת ברכב ומניחה את השקיות והתיק הרפואי במושב לידה. היא מרחרחת את הביצה של רמבו. ניחוח ענבים סגולים עולה באפה. היא תוחבת את כולו לפיה. בזמן שהיא גורסת את הפרי, היא הופכת את תכולת התיק שלה על המושב ומחפשת משהו בבהילות. היא מוצאת את פצירת הציפורניים שלה סוף סוף ותוקעת אותה בפרי. מנסרת את הקליפה, ומשהתהליך מסורבל ואיטי מדי, היא קורעת את חלקי הפרי השעיר בשיניה, מקלפת בציפורניה, ותוחבת עוד ועוד ביצים חלקלקות לגרונה. קליפות החלו מסתחררות לכל עבר. חלקן לידה, חלקן עפו מחוץ לחלון וחלקן רבצו לרגליה כמו גורי חייזרים אדומים ושעירים.
משסיימה לזלול, אפרת לחצה על דוושת הגז ונסעה במהירות הביתה. חלקי רמבוטן השתכשכו במכונית, ותכולת התיק התפזרה על המושב.
לא אכפת לה. היא דוהרת קדימה קדימה הביתה. ״יש לי ארוחת צהריים להכין״ אמרה בקול לבדה במכונית.
משהגיעה הביתה, אפרת קיבלה טלפון מהמרפאה לקראת זיהוי מין העובר. כרמית המזכירה קבעה לה בדיקה נוספת. "תגיעי עם בעלך" המליצה בידידות כרמית אך אמרה זאת בקול תקיף. לאחר שניתקה את השיחה אפרת חשה בבחילה, "רמבו הזה…" מלמלה לעצמה ונשכבה על הרצפה ונרדמה בו במקום.
*
הימים נקפו,ומצבי הרוח של אפרת במהלך ההריון המשיכו אך הפעם לא בגלידות מתוקות חשקה אלא ברמבוטנים. עשרות ומאות יצורי חלל אלו מילאו את הבית. ימים נקפו, חייזרים רבים חוסלו במעונם של אמיר ואפרת. חלקי פלומה אדומה ושעירה נמצאו זרוקים בפינות שונות בבית , באוטו, בתיקים השונים, על מחצלת הפיקניק של שבת, בתוך ספרים בספריה, לצד מברשת השיניים. ופעם אחת בלתי נשכחת אמיר מצא דיסק און קי מחובר .. ובכן… לרמבוטן…
אמיר חש הקלה מסויימת מההריון הזה, לא בגלידות מוזרות בלתי אפשריות חשקה אפרת אלא ברמבטן המוזר הזה שהפך לבן בית לכל דבר. כל שעליו היה לעשות היה לדאוג לאספקה שוטפת של רמבוטן בבית ולחיות עם רמבוטנים כשותפים נוספים בדירה. נסבל. "זה זמני" אמר בקול לעצמו אמיר בעוד הוא מוצא רמבוטן מגולגל בתוך גרב אחת מזוג הגרביים האחרונות שתכנן ללבוש היום לעבודה. בסופו של דבר בחר להיות אופנתי בסנדלים (על אף שינואר). הוא המשיך להזמין הבייתה עוד ועוד רמבוטנים . מתפלל כבר שתיגמר העונה ומפחד מרגע הזה בו זמנית.
*
*
ה'רמבוטניסט' שמצא היה מגדל רמבוטנים בצפון. אמיר נהג לנסוע אליו ולהטעין את הרכב ברמבוטנים ככל שהיה ניתן. הרמבוטניסט היה חקלאי ותיק מהחלוצים האלו, של פעם. היה לו שם קיבוצניקי אבל אמיר מעולם לא קרא לו בשמו האמיתי. הוא סיפר לאמיר על הקיבוצים של פעם. על החולה שהיתה בכלל אגם נפלא והיה נהדר לשחות בה. שהמים היו מתוקים. הוא היה מתפאר בימים ההם… כדי להוכיח את טיעוניו היה מוציא מהאדמה קונכיות ומספר שאלו יכולות לחיות רק במי מתוקים. כל מפגש עם רמבו שלו היה עבור אמיר אירוע היסטורי אשר בהווה.
"כל האדמה הזו. עמד רמבו במכנסי חאקי, סנדלים ושומה מתחת לסנטר, " יובשה כדי שנוכל לגדל גידולים. שתהיה חקלאות. ומאז. אמר, "המדינה מיבשת את החקלאות כאילו היא אגם החולה"
"ואל תתחיל עם השקרים על האקליפטוסים!" אמר והניד באצבעו כנוזף. מוליך את אמיר המזיע, העייף בזמן שהוא מעמיס ארגזים אל תוך הרכב .
"קטע שאתה מחפש רמבוטן. אני לרוב לא מגדל השנה… לא יודע.. התחשק לי …"
מזל, אמר אמיר, הצלת אותי.
"זה לאשתך?"
כן היא בהריון והיא רק רוצה רמבוטן
"עוד תצא לך ילדה שעירה. הא!" צחק בהברה אחת, משועשע מעצמו.
אמיר ליטף את זקנו באי נחת…
"טוב, לפחות אדע את מי להאשים" מלמל. נדקר מענפים בזמן שהלך בין שבילי המטע.
*
לסקירה הגיעו אמיר ואפרת יחד. אפרת נשאה את התיק הרפואי, מוכתם בכתמים אדומים לכרמית.
כרמית הציצה בו ובהם וקראה לדר' ברקו, ראש המחלקה, אשר הזמין את הזוג למשרדו. ״עלי בבקשה למיטת הבדיקות לאולטרסאונד״ דרש. אפרת החלה לצחקק בעצבנות כאשר הניח את הג'ל הדביק על בטנה. "מדגדג לי" אמרה. הרופא, מרוכז כולו בבדיקה, לא הגיב.
"הכל בסדר?" שאל אמיר מכסא מושבו. מנסה להבין מה הוא רואה על הצג.
לבסוף, הרופא הכריז: "הכל תקין. הבדיקה תקינה לחתולין, סליחה… לחלוטין…"עליכם לקחת בחשבון שאנחנו מצפים ככל הנראה לחתול ממין זכר"
"חתול??! צעקו אמיר ואפרת יחד.
כן, אמר הרופא. "בבירור חתול. זכר. הביטו" וסרק עם העכבר. "ניתן לראות בבירור את האיבר הקטן מבצבץ לו כאן" והצביע על מסך האולטרסאונד האפרורי והמטושטש. "כאן יש את הזנב הארוך, לא עצם זנב עוברית. האוזניים, הגולגולת ובכן, חתול. ממין זכר"
אני מבטיח לכם, חתול. חתול זכר נהדר. נדיר, אבל קורה"
אמיר הביט במסך האולטרסאונד ומלמל.. " זה באמת נראה חתול…" "וקטן…דוקטור. יש לו קטן"…. ונתן באפרת מבט חשדני.
*
"מה חתול? איך?" שאלה אפרת בתדהמה.
״אולי לא היית במקרה עם איזה חתול או שחתול ישב עליך, ואולי מבלי משים….? שתית משהו, באיזו מסיבה? " הציע אמיר…
"מה אתה דפוק?" חתכה אותו אפרת. “שום עניינים – עם אף חתול!", "נראה לך? אני, חתולים?!"
בעניין זה אפרת דווקא צדקה. היא וחתולים בחיים לא הסתובבו יחד, אפילו לא הביטו זה בזה. "לא שיש לי משהו נגדם, חס וחלילה, פשוט הם לא עושים לי את זה", התנצלה.
אך נראה ומסתמן – שאכן ייוולד להם חתול.
אמיר פנה לאפרת בזהירות. ההיריון, לא שאפשר לומר את זה…. בואו, הורמונים שששש…. השינויים בגוף ובמצבי הרוח והעובדה הפשוטה שאפרת.. ובכן, היא אפרת. והבשורה לא קלה לעיכול.
" תראי, מה זה משנה אם זה ילד או חתול, נאהב אותו בדיוק כמו שהוא, נכון?
אפרת בכתה. "מה? נפלת על הראש ,זה לא הגיוני. למה חתול? מכל הדברים בעולם, מילא ציפור, או כלבלב. חתול?!״
היא נראתה מהורהרת בהתה, “אוף, כבר עדיף לי זברה."
אמיר לא עמד בזה. להיות אבא לחתול הוא עוד יכול לדמיין. אבל זברה? עד כאן.
הוא דמיין שיש לו בן זכר זברה ."לא, לא!" מה זברה? השתגעת?! היית סוחבת זברה? זה ילד ענקי!
"ועוד איך הייתי סוחבת זברה. לפחות לזברה יש סטייל!!"
השיחה הזו הלכה למחוזות בלתי צפויים ורגע לפני שהם מתלבטים איזו חיית ספארי אחרת היה אפשר ללדת במקום חתול. אמיר הבין שאת ספינת הנח הזו כדאי להשיט לכיוון אחר.
" תראי, נכון. היית סוחבת יופי של זברה, אפילו קרנף, אם היה לנו מזל. והדגיש את המילה "קרנף" כאילו להוכיח את דבריו.
אבל יש לנו חתול.
הוא יהיה החתלתול הכי חמוד כי הוא יהיה החתול שלנו. והוא יקבל את כל מה שהוא צריך."
"יקבל כמו יונתן?" אפרת סרקה לו את אישון העין.
"בול כמו יונתן, אפילו יותר"
אבל באופן לא מפלה – ולחלוטין – דמוקרטי ,שוויוני. אתה נשבע?
אמיר הניח אצבע על הלב הפועם בצג האולטראסאונד "נשבע, בתולי שלנו"
דמעה התגלגלה על לחייה, והיא מלמלה" כמו יונתן נכון…?
שני הגברים הנהנו בשתיקה. גם הם וגם היא עצמה לא האמינה לעצמה באותם רגעים…
*
בחודש התשיעי להריונה אפרת נתקפה צירים. צירים בריאים עוצמתיים ויפים. הם טסו באוטו עם הבייבי סייף החדש ועם התיק מוכן ללידה.
הם לא עשו בדיקות נוספות מאז שהרופא המוזר אבחן חתול. אפרת החליטה שהלידה תהיה לידה שניה קלאסית, מהירה.
היא נכנסה לחדר לידה, נשמה ונשפה, כאב לה. מיאו צווחני נשמע בחדר והיא הרגישה לביאה. הלידה התקדמה האחות קראה בהתרגשות " הנה הראש!" הנה הרגליים. רגליים? עוד רגליים?? "ואחרון אחרון חביב – הזנב."
הרופאים והאחיות החלו להתלחשש. אפרת פחדה, ושאלה" מה ? מי? מה קרה? תספרו לי!"
האחות החזיקה את הרך הנולד, ניקתה את גופו, עטפה אותו יפה יפה, קראה "אפגר 10!" ," מזל טוב" ופנתה לאפרת
"יש לך חתול בן, בריא ויפה".
אפרת חיבקה את החתול והניחה עליה, כוחותיה לא עמדו לה והיא נרדמה וכמעט הפילה אותו מידה. הרך, באינסטינקט חתולי תפס במלוא עוצמתו בבשרה.
ברגע הוסתה דאגת הרופאים "שימי עין עליה היא הרגע ילדה" צעק הרופא שנכנס בדיוק לחדר. "הוא נופל!" " וואליד, תחבושות, תביא תחבושות" יותר משדאגו לוולד כולם דאגו מאוד ליולדת.
*
"נולד לך בן זכר יפה ומושלם" יצאה המיילדת והודיעה לאמיר ,"תרצה לראות אותו?" שאלה.
"איך אזהה אותו? "
"הוא התינוק הכי שובב שראיתי, אתה תזהה אותו בלי בעיה. חפש את התינוק הכי פרוותי בתינוקייה." אמרה המיילדת בצחקוק ונכנסה לחדר בהמשך הפרוזדור.
בפעימות לב חזקות אמיר הלך לתינוקייה.
אמיר טייל בין העריסות ולפתע שמע יללות בכי דקות, מייאוו, כאילו זיהה אותו התינוק וקרא לו. חתלתול פרוותי בטוקסידו נע בעריסתו מצד לצד. ונראה קטן ושברירי והכי חמוד מכולם.
אמיר פנה אל האחות, שחיתלה תינוק ליד. ושאל אותה "האם הוא כבר אכל?"
"עדיין לא, אנחנו מחכים לחוות דעתו של וט"
"וט?, מי זה וט? שאל אמיר
האחות נעצה בו עיני עגל חומות, "וטרינר" ענתה.
אמיר סתר קלות על לחיו, וגרד את עורפו. "וטרינרררר.." אמר בחיוך מבוייש.
"וט" חזרה והסבירה, "וטרינר".
יש לי בן בכור והאכלתי אותו מיום שנולד. וגם, נזכר היה לי חתול כשהייתי קטן. הוא גם אכל מבקבוק ועשיתי לו עיסויי עם אגודל רטוב בבטן לפיפי וקקי. כמו לגרעפס, הוסיף, אבל הפוך.
"אתה רואה במדף מצד שמאל בקבוקים, ומימין אבקה, תשים לו כף אחת ו 20 מיל מים מהקנקן פה ליד. ותנער." אמרה האחות בעייפות ואדישות לאמיר.
אמיר ניער בהתלהבות את הבקבוק ולזוועתה של האחות שפך נחילי חלב לכל עבר, אשר הרטיבו את פני התינוקות ואלו החלו בוכים ומייללים בשל ההפתעה.
בעוד האחיות החלו מתרוצצות מעריסה לעריסה, הביט אמיר בתינוקו בהשתאות ולא שת ליבו לאנדרלמוסיה המתחוללת במקום. התיישב בחטף על כסא שבדיוק התפנה והחל להאכיל את הקטן, שהיה רעב מאוד וינק בפראות מהפטמה.
אמיר הביט בו מאוהב ואמר "קטני זה אבא, אתה הכי מתוק ושובה לב בעולם, אתה ויונתן. שהוא אחיך הגדול, ואנחנו נפגוש אותו וגם את אמא ממש ממש בקרוב. וגם אם עכשיו אתה עוד קצת קטן, עוד מעט גדול תהיה "
החתול נרדם בזרועותיו בעוד זנבו נע לאיטו מצד לצד ודיגדג קלות את פניו. אמיר טמן פניו בבטנו החמימה ושאף את ריחו המתוק של בנו ולא פסק מלנשק.
*
אפרת התאוששה. בערך. היה עליהם לחזור כולם יחד לביתם. לתינוק החדש הם קראו אביתר, ועשו הכרות בינו לבין יונתן בין הכמעט שנתיים. מהר מאוד זחלו שניהם יחד כשיונתן מושך בזנבו של אביתר.
בלילה הראשון בבית, שיונתן נרדם מיד עם המוצצי והבובי שלו, ואביתולי ילל וילל וילל. שרו לו נענעו אותו, הלכו איתו מצד לצד , מצד לצד בכל רחבי הבית על הכתפיים, ערסלו אותו בזרועותיהם, סרקו את פרוותו, שרו לו שירים ,לטפו אותו אך אביתולי לא הפסיק לילל. לילה אחר לילה אחר לילה…
*
אפרת ואמיר היו טרוטי שינה ואכולי דאגה. יונצ'ו הקטן היה כל כך פשוט וקל לטפל. הכל עימו היה ברור. כמו יצא הוא מספר תינוקות. ואילו אביתר היה עיקש ופראי. היה זקוק לאינסוף מגע וליטופים. זמן האכילה לא נגמר לעולם. נראה היה שהקטן נולד רעב תמידי. תמיד היה זקוק לבקבוק החלב בין שפתותיו, ולא היה ניתן להפריד בינו לבין הבקבוק.
כאשר השכיבו לישון היה אביתר נרדם לרגע קט ומיד דורש את בקבוק החלב וכך… לילות שלמים אמיר או אפרת היו מחזירים לאביתר את בקבוק הקטן לפיו עד היה נרדם, כשהיה נרדם היו נרדמים איתו הוריו לרגע קט ומאבדים את אחיזתם בבקבוק ואז אביתר היה מתעורר שוב. וכך היה לילה אחר לילה אחר לילה. ושוב. ושוב. ושוב
בקבוקי חלב נעמדו על השיש מסודרים שורות שורות בהיכון.
ברשימות המסודרות שלצד העריסהכבר לא היה טעם. שכן כל דקה ודקה היה צריך היה לכתוב. חלב. חלב. חלב חלב.
אמיר רץ בבוקר לעבודתו. ואפרת רצה ימים במעגלים כמו סובבת סביב הזנב של עצמה מנסה למצוא פתרונות לתינוק "המאתגר" שנולד לה. היא כבר חשדה שאולי ירש זאת ממשפחתה שהייתה "שם". "אין לדעת איך הדברים האלו עוברים בתורשה " אמרה לעצמה … "מה שבטוח הוא אוכל כאילו חיוו תלויים על חוד הפטמה". אמרה והמשיכה לשטוף עוד ועוד בקבוקים.
כאילו לא היה די בתינוק התאב והרעב שנולד להם, אביתר דאג כי את שנת הבוקר הקצרה כל כך הוא נח באמצע היום כשיונתן כבר חזר מהפעוטון שלו. ואת נמנום הצהריים שגם הוא היה רגעים ספורים הוא נמנם כאשר אמיר כבר חזר לארוחת הערב.
נראה כי תמיד היה משהו שהיה צריך להאכיל, לטפל וללטף בכל רגע ורגע. ולפעמים יותר מאחד בו זמנית.
*
בשל האכילה המרובה של התינוק הרך היו שובלי מים מתגלים בפינות שונות בבית. וסמרטוטים ומגבות היו נמצאים בכל פינה בה היה אביתר נוהג לשהות.
ובלילה אחד אחרי שהרטיב את מזרונו הניחו את אביתולי בטעות במיטה על אחיו הישן. לא חלפה דקה ושקט מדהים נפל על הבית.
אפרת לחשה לאמיר "אתה חייב לראות את אביתולי" אמרה וסימנה לו להתקרב למיטה של יונתן. כבד ועייף אחר לילות רבים ללא שינה הרים את עיניו והלא ייאומן נגלה בפניו. אביתולי נצמד לגופו של יונתן רגלו האחת על כתפו של יונתן והשאר סביבו. מכורבלים זה בזה ישנו השניים. סוף סוף היה הבית שליו וישן.
"הוא לא יימעך אותו" אפרת דאגה
"איזה יימעך אותו" ביטל אמיר, הוא שוקל כלום וחצי
"נו, הוחצי הזה, לא יימעך אותו?"
"לא." אמר בפסקנות אמיר.
"לא?"
"לא. די כבר אתך, בואי נרוץ לישון." לחש אמיר.
"מה אתה כועס" לחשה בחזרה אפרת
"סליחה, נו, אני נרדם בעמידה"
*
מן הלילה ההוא, משהו בבית השתנה. מעין ניחוח עדיו של שלווה פשט בבית. היה אפשר לראות את האחים משחקים ביניהם. לכל מקום שיונתן הלך היה אביתר זוחל אחריו. ובכל מקום שאביתר מצא בו פינה להתכרבל היה יונתן מתיישב ואוחז בזנב אחיו. הם היו ישנים יחד ומתעוררים יחד, משחקים ורבים יחד. יחד- יחד.
ובלילה ההוא, הבלתי נשכח. בעוד ההורים במיטתם, הוציאו האחים בתיאום מושלם, רגל ועוד רגל. ועוד רגל ועוד רגל ועוד רגל ועוד רגל.
חופשיים מן הלול, מהלכים ומדלגים בשקט על קצות כפותיהם אל מיטת ההורים, שם ישנים אבא ואמא. ובאותו הערב ממש, נשכב על אבא ואמא במיקום מושלם היה יונצ'ו ובין כריות תלתליו, כנסיך בראש המגדל, מכורבל,
אביתר.