ראייתו של עמרי התעמעמה במהירות, חושך היה הדבר היחיד שהצליח לראות מבעד לכרית שירדן הטיחה בפניו. הוא הבין שפעולת ההסחה של אחותו עבדה כשריח הפופקורן הלך והתרחק ממנו, ואיתו משקל הקערה שהייתה מונחת על ברכיו לפני רגע קצר. הוא אחז בבד הגס של הכרית הגדולה, ידו מונפת מעלה, אבל טעם הנקמה שעמד על לשונו התפוגג כשנזיפותיה של אימו היסו את החדר.
"שששש זה מתחיל!"
ירדן הוציאה את לשונה לעברו ודחפה חופן גדוש של פופקורן לפיה.
הקללות שעמד לזרוק נותרו ללא אומר כשאימו אחזה בזרועו והצמידה אותו אליה. הוא גלגל את עיניו ושקע אל חיקה, בדיוק כפי שעשה כשהיה ילד. החיוך על פניה אמר לו שהיא חושבת בדיוק את אותו הדבר. אבל הוא לא היה רחב כפי שהיה בעבר, בימים טובים יותר, והוא לא בדיוק הגיע לעיניה.
שבועות רבים עברו מאז ראה את משפחתו פעם האחרונה. הם עדיין הרגישו את תוצאות הסיבוב של השנה שעברה בגזרה המזרחית והם יצאו הביתה לעתים רחוקות בלבד. ירדן עצמה הגיעה רק אתמול בבוקר, המשחתת שלה עגנה סופסוף אחרי חצי שנה של פעילות מבצעית בים הדרומי.
עמרי הביט לעבר אחותו. עיניה התרוצצו מצד לצד, מביטות בחטף לעבר מכשיר הטלפון שלה ושוב אל מסך הטלוויזיה, רגלה טופפה על הספה, ידה עלתה אל פיה ובחזרה לקערה במכניות. הוא רצה לשלוח את ידו ולאחוז את שלה בחוזקה, אבל עצר את עצמו.
כמו בכל שנה, הכוחות הוחזרו לבסיסים ושוחררו. כמו בכל שנה, בתי הספר יצאו לחופשה והממשלה לפגרה. כמו בכל שנה, כולם חזרו הביתה. אף אחד לא פספס את השידור.
בכל שנה לשבעה ימים העולם עצר מלכת. שבעה ימים של תפילות ושל טקסים ובסופם – הסיבוב. יראה וציפייה מילאו את האוויר. אם זאת הייתה תקווה מהולה בפחד, או פחד מהול בתקווה, עמרי מעולם לא היה בטוח בעצמו. כולם ידעו שהמזל הרע מתגלגל ברחובות בימים האלו, אז האנשים הסתגרו בבתיהם ועמוק בתוך ליבם. שנתם הייתה טרודה. האם התפללו מספיק לאלים? האם ביצעו את פולחן הסליחות כמו שצריך? האם הקריבו מספיק קורבנות והעלו מספיק זבחים? כאילו יכלו לעשות משהו כדי להשפיע על האלים.
הגלגל תמיד היה שם, לפני הכל, אפילו לפני בני האדם. לפחות זה מה שהיה כתוב בכתבי הקודש. מן השמיים הוא הגיע, הפיוט אמר, מתנת אלים, גזירת גורל. ירדן תמיד גלגלה עיניים בחלק הזה בתפילה השבועית. עמרי מעולם לא העז לשאול למה.
עמרי ידע דבר אחד בלבד – הגלגל קיים ואת הגלגל יש לסובב פעם בשנה. זהו רצון האלים, ורצונם יעשה.
כל ניסיון להשמיד את הגלגל, להשפיע על המסובב אותו או על תוצאות הסיבוב עצמו העלו חרס. מצביאים עלו ונפלו, צבאותיהם נשברו כמו גלים על חזיתו הבוהקת, חיילים הוכו בצרעת או בטירוף, איבריהם נפלו בעודם בורחים על נפשם, חבריהם לנשק יורים בגבם ואז בעצמם, מוצאים אויבים בכל מקום, אפילו בתוך ראשם.
גם כשניסו להימנע, לא לסובב כלל, לברוח הרחק אל מקומות נידחים, האלים לא נתנו להם לעשות זאת. הגלגל רדף אותם לאן שלא הגיעו, אל ראשי הרים, אל מעמקי האדמה, אל המדבר הלוהט ואל משטחי הכפור האינסופיים. הוא היה שם, מחכה בדממה, תמיד מטיל את צילו האדיר עליהם. ואם ישבו לצידו וסרבו, סרבו לסיבוב, סרבו לגזירה, סרבו, האלים אמרו את שלהם. מגפה, רעידת אדמה, אש מן השמיים, גלים ממעמקי הים, יצורי בלהות שנשאו אותך אל החשיכה.
כולם ידעו. סיבוב או מוות. גם אם הסיבוב אמר לעתים מוות.
אז הם נכנעו. כמעט מאה שנים של הכניעה האחרונה עברו עליהם. מאה שנים של פלאות איומות ופלאות נפלאות, פלאות קטנות ופלאות גדולות, פלאות מכל הסוגים והצורות. פלאות של אבעבועות שחורות ושל מלחמות, פלאות של גשם שאינו נגמר ושל סופות ברקים של שבועות. פלאות של תרופות ושל הסכמי שלום, פלאות של צמיחה ופריחה ושגשוג. פלאות של מזל קטן ואוטובוסים שמגיעים בול בזמן, פלאות של סדקים ומהמורות בכל פינה. פלא נפלא ואיום ונורא.
הם נכנעו, ובכניעתם ישבו סביב הטלוויזיה עם פופקורן וקולה וחיוך מריר על השפתיים וחיכו לפלא הבא, כמו בכל שנה.
הכוהן הגדול החל את הטקס. צליל רגלה המטופפת של ירדן הלם בראשו של עמרי.
טק טק טק טק טק.
"אמרו בחדשות שאולי תהיה בצורת," אמא שלו לחשה.
טק טק טק טק טק.
עמרי לא הגיב ורק הידק את אחיזתו בכרית שעל ברכיו. כל שנה מחדש הם אמרו בחדשות, ברברו וקשקשו בדיונים על גבי דיונים, בהרהורים והשערות חסרות כל בסיס, מנסים לנחש על מה הרולטה תעצור הפעם. הם הביאו מומחים מטעם עצמם, קוראים בקלפים, בציפורים ובאיברים פנימיים, נביאי זעם ונביאי נחמה, חוקרים שמחפשים תבניות בגורלות, וכולם דיברו את עצמם לדעת בכל ערב על מסך הטלוויזיה.
והטלוויזיה תמיד הייתה פתוחה.
טק טק טק טק טק.
כשהיה קטן, עמרי היה מכסה את אוזניו למשמע הצעקות באולפנים. הוא לא רצה לשמוע את ההשערות, כמה איום העתיד צפוי להיות. למראהו המכווץ והנסער, ירדן הייתה אוחזת בזרועו וגוררת אותו אל החצר. שם בפינה מוצלת מתחת לעץ הגדול הייתה מספרת לו סיפורים על עולמות אחרים, עולמות בהם אין גלגל, בהם אנשים אחראיים לגורלם ולא האלים.
הוא חלם להיות אסטרונאוט, להמריא אל תוך השחור האינסופי ולמצוא את העולמות האלה, לשכוח מכל מה שנותר מאחור. הוא דמיין את עצמו מפליג בספינה על זרמי הקוסמוס, פוגש יצורים שונים ומשונים. הוא דמיין הרפתקאות ומסעות, טיולים ומסיבות. הוא דמיין מנוחה. הוא דמיין ביטחון.
אבל הגלגל המשיך להסתובב. עמרי הבין במהרה שהמציאות עולה על כל דמיון ובעיקר מוחצת כל חלום. הם אמרו שהאימה לא נמצאת בין הכוכבים, אלא כאן, וכאן צריך רופאים, וחיילים, וכבאים, וכוהנים, ולא אסטרונאוטים מעופפים. הוא ראה את ירדן חושקת את שיניה ומקמטת את המכתב שהודיע על שיבוצה לחיל הים. היא מעולם לא אמרה את זה בקול, ועמרי פחד לשאול.
כשהמכתב שלו הגיע הוא קיבל אותו בהשלמה, בכניעה.
ועדיין… בלילות הקרים בלב המדבר, בשמירות הארוכות, במארבים השוחקים, בהמתנה מורטת העצבים, הוא מצא את עצמו מרים את עיניו לשחקים, מחפש את דלת היציאה שידע שלעולם לא יימצא.
טק טק טק טק טק.
התפילה האחרונה נאמרה. הכוהן ניגש אל הגלגל וסובב.
רגלה של ירדן חדלה מתיפופיה יחד עם נשימתו של עמרי. הוא הרגיש שגם אימו עצרה את שלה בזמן שזרועה התהדקה סביבו.
הגלגל המסתובב האט עד שנעצר באחת. לפני שיכלו להבין מה קורה, האורות בבית כבו. האפילה שעטפה אותם אמרה להם שהדבר היה נכון גם בשאר הבתים בשכונה.
"ירדן!" אמא שלו צרחה, חיבוקה החם הפך ללפיתת ברזל בעוד ידה השנייה גיששה באפילה לחציו השני של ליבה.
"אני כאן," הגיע קולה השקט והמתוח של ירדן לצידו. הוא הרגיש חבטה קלה כשאימו הצמידה את ירדן בכוח לחיבוק המשולש ואז את כף ידה של אחותו בידו. הוא לקח נשימה עמוקה ושיחרר אותה לאט.
האורות החלו להבהב בחזרה לחיים, צפצופים של מכשירי חשמל נדלקים מילאו את הבית.
את הצרחות שמעו קודם מהטלוויזיה שנדלקה מחדש, ורגעים ספורים לאחר מכן מכיוון בתי השכנים. יללות מילאו את הרחוב.
עמרי ניסה לפנות לעבר הטלוויזיה, להבין את סדר גודל הגזירה, אך מצא את גופו משותק באחיזת אימו.
"אל תסתכל, פשוט אל תסתכל. אם לא נראה לא נדע," היא לחשה שוב ושוב.
ירדן ניתקה את עצמה בכוח מהחיבוק החונק, ופנתה לכיוון המסך. אימו אחזה בפניו ומנעה ממנו אפילו לסובב את ראשו.
"אל תסתכל, אל תסתכל, אל תסתכל…"
"ירדן?" הוא ניסה להתגבר על תחינותיה של אימו ועל הבכי שנפלט מהרמקולים והתגלגל ברחוב, אבל כל מה שיצא ממנו היה צליל חנוק ושבור.
רק שקט הגיע מכיוונה של אחותו.
"ירדן בבקשה…" הוא כמעט בכה. ידי אימו ליטפו את פניו עכשיו, לא כולאות אותו יותר, מתחננות שיישאר איתה.
ירדן לא ענתה. במקום, הוא שמע את צעדיה מתרחקים ואז טריקת דלת.
הוא הסתובב.
הכוהן הגדול עמד במרכז מעגל מתפללים, ידיו מורמות לשמיים בתחינה. האנשים כרעו סביבו, אגרופיהם הלמו על חזם, דמעות זלגו על לחייהם.
מזבח הופיע יש מאין לצד הגלגל.
לא היה זה מזבח למנחות מן החי ולא למנחות מן הצמח.
זה היה מזבח לילדים.
הכוהן הגדול פנה מעדתו האבלה והצביע אל עבר הקורבן הראשון. בנו הצעיר. לא יותר מבן שתיים עשרה, עמרי חשב. גלימת משרת המקדש שלו ארוכה מדי לגובהו הצנוע. הילד בכה, אך גרר את רגליו לכיוון אביו, שחיבק אותו בעוצמה ובמהירות לפני שפנה עימו לכיוון המזבח, סכין בידו.
זעקתה של אימו החזירה אותו למציאות. עמרי לא היה מסוגל להמשיך לצפות. הוא רץ. גופו הוביל את הדרך והוא הבין את יעדו רק לאחר שפתח את דלת חדרה של ירדן, שם הוא מצא אותה דוחפת פריטים שונים לתיק גב.
הוא עמד המום, מהשידור או מאחותו, הוא לא היה בטוח.
"מה את עושה?" המילים יצאו בלחישה.
ירדן נברה במגירות הפתוחות. "אני הולכת," היא שלפה פנס גדול ותיק עזרה ראשונה וזרקה אותם על המיטה, ידיה חוזרות לפשפש בתוך המגירות.
כל השאלות שעמדו על לשונו הרגישו מטופשות לחלוטין. היא ידעה שהיא צריכה להתייצב בבסיס בעוד שלושה ימים. היא ידעה שאת ההשלכות הם עוד לא התחילו לאמוד. היא ידעה שילדים יובאו למזבח אחד אחרי השני. היא ידעה את זה. היא ידעה הכל. היא ידעה שאין לאן לברוח. היא ידעה שאין לאן לברוח.
אל תסתכל, המילים של אימו הדהדו בראשו.
הוא פחד לשאול, הוא תמיד פחד לשאול.
אם לא נראה לא נדע, אימו התחננה בראשו. בכיה עוד נשמע מצידו האחר של הבית, מתערבב עם הצעקה הגדולה ברחובות.
ירדן ידעה, היא תמיד ידעה. מה היא ידעה?
הוא צעד קדימה. צעד אחד. שניים.
ירדן נעצרה במקומה והביטה בו, מחכה. פיו נפתח ונסגר לסירוגין, אבל שום צליל לא יצא ממנו.
"אני לא יכולה לענות על שאלה שאתה לא שואל," עיניה היו עצובות, קולה כמעט מתחנן.
הצעקות והבכי מילאו אותו, הוא ראה את הגלגל מסתובב ומסתובב, את הסכין הבוהק ביד הכוהן הגדול, את הקלות בה ארז את כאבו בליבו ואחז בבנו. הוא ראה את חבריו לנשק סוחבים את המתים על אלונקות, את השמחה נעלמת מעיניי אימו. הוא ראה את הזעם ואת העייפות, את הכניעה. הוא ראה את השמיים, את הכוכבים, את הספינה שלו על זרמי הקוסמוס. הוא ראה. הוא סופסוף ראה.
"לאן את הולכת?" הוא שאל.
"למצוא את האלים האחרים," היא ענתה.
בגידה, כפירה, חטא. המילים התערבבו בראשו, הסתחררו במערבולת של פחד וחרדה. בגידה, כפירה, חטא. בגידה, כפירה, חטא. בגידה, כפירה, חטא. בגידה, כפירה, חטא. בגידה, כפירה, חטא.
ושקט.
"אני בא איתך."