קול פרסות הסוס הלמו על שביל הלבנים, זה היה לילה ללא ירח, והאפלה הייתה מוחלטת. קיאן אהב את החושך, הוא היה המתנה הטובה ביותר שמישהו כמוהו יכול היה לבקש, ולראיה שלו- זה לא הפריע כלל.
רוח קרה נשבה, והאדרת שלו התנופפה לאחור. עיניו שייטו לאורך השביל אל עבר מבנה האבן הנישא, בעל הצריח הנושק לשמים ופעמון המתכת הגדול.
הוא הביט מעבר לכתפו בכפר השקוע בשינה עמוקה. זאת הייתה שעת לילה מאוחרת, ומלבד נר בודד באחד מחלונות הבתים, לא היה זכר לחיים. הרחובות היו ריקים, האסמים נעולים היטב, ושטח הררי וירוק הקיף את האזור המיושב.
סאי הלם בפרסתו בקוצר רוח, קיאן החזיר את מבטו לפנים. הם הגיעו. דלתות מתכת כבדות היו פתוחות לרווחה וחשפו חמישה מדרגות אל עבר דלת נוספת.
קיאן טפח על צווארו של הסוס השחור שלו וירד ממנו בזינוק, מגפי העור שלו לא השמיעו צליל כשנחת על הקרקע בקלילות, הברדס היה מתוח על ראשו, וקצוות משערו השחור כליל נשמטו על מצחו כשהרים את ראשו לעבר המבנה הענק. חלון עגול עצום בגודלו ניצב בחזית המבנה, צמח הקיסוס חבק את הלבנים הישנות מכול עבר ונראה כמאיים להעלימן תחתיו.
למאית השנייה אור הבליח לצדו של קיאן, ובמקום בו עמד סאי, לא היה דבר.
קיאן התקדם, עורב שחור כנף בעל עיניים זהובות נחת על כתפו בעת שעלה את חמשת מדרגות האבן, דלת המתכת הייתה סגורה, וקיאן ידע עוד מבלי לבדוק שהיא נעולה. הוא נלחם בדחף להניד בראשו באכזבה מדומה. דלתות המתכת בכניסה שהיו פתוחות לרווחה נועדו רק לשם העמדת הפנים, שביתו של האל תמיד פתוח בפני האדם ודלתותיו לא יסגרו בפניו לעולם. זה היה שקר נחמד, האמת הייתה שבני האדם המשרתים את האלים הם פחדנים, ומעדיפים לתלות מבטחם מאחורי בריח כבד.
קיאן שלף מכיסו נרתיק עור והוציא ממנו שתי סיכות מתכת, הוא כרע ברך אל מול חור המנעול. שני מכשולים עמדו בפניו כעת-המנעול והבריח מצדה השני של הדלת, אך זה כבר היה בטיפול.
האור הבזיק שוב, ונחש שחור זהוב עיניים הזדחל במורד גופו ונכנס מתחת לדלת. קול נקישה נשמע כשקיאן סיים הם המנעול, הוא הזדקף והחזיר את הסיכות והנרתיק למקומן.
קח את הזמן חשב
זה קשה יותר משזה נראה ענה קולו של סאי בראשו בקוצר רוח, קיאן ראה מתחת לחריץ הדלת את האור מבזיק שוב, וידע שמשנה הצורה שלו הפך עצמו לפיתון בורמזי. נחש חנק גדול שיוכל בקלות רבה יותר להיכרך סביב הבריח ולהרים אותו, ואכן לא עברו עשרים שניות וקול חריקת הבריח נשמע.
קיאן דחף את הדלת ונכנס פנימה, סאי חזר לצורתו העורבנית ונחת על כתפו. מבואה ריקה ושוממת נגלתה לפניהם, קיאן התקדם אל עבר אולם התפילה הגדול, פמוטי נרות שעווה גבוהים האירו את ספסלי העץ ואת פסל האל המגן על הכפריים. מנדאר. דמותו הייתה מפוסלת מאבן שיש, והוא ניצב גבוה בחזית בית התפילה, בידו האחת אוחז מגל ובידו השנייה מגן. על ראשו זר חיטים ושערו ארוך.
לרגליו היחפות נחו עשרות זרי חיטה שנקצרו זה מכבר, מנחה על החקלאות הפורה השנה.
"אל תרגיש אחראי למה שעומד לקרות כאן הלילה" אמר קיאן בקול שקט לפסל האבן "אחרי הכול- שנינו יודעים שאתה לא קיים."
הוא עקף את מזבח האבן אל עבר מסדרון צר שהוביל למדרגות לולייניות גבוהות, בסופן נחשף מסדרון נוסף, דלתות עץ סגורות משתי צדדיו ועוד אחת בקצהו. קיאן הוציא את הנרתיק שלו שוב ושלף את הסיכות, הוא פתח את הדלת הימנית ונכנס לספריה גדולה ומעלה אבק בעוד הדלת נסגרת מאחוריו. ניכר שאיש לא קרא בספרים האלה כבר זמן רב. קיאן עבר מול המדפים המלאים והעביר את אצבעו עליהם, הוא שלף ספר אקראי מהמדף ובחן את כותרתו
'עלייתו של מנדאר'
הממ.
הוא זרק את הספר מעבר לכתפו, ושלף ספר נוסף
'חוקיו של האל'
הוא השליך גם אותו. שולחן עץ ועליו ערימה של ניירות קלף, ופמוטים חלודים התנודד כשקיאן עקף אותו, ממשיך לעבור על הספרים. הוא רוקן יותר משני מדפים בטרם שמע קול נקישת מפתח מקצה המסדרון.
"מי בשם האלים מעז לפרוץ לביתו של מנדאר-" רעם קול ישנוני וזועם, קיאן שלף ספר נוסף מהמדף-
'בשורתו של המגן'
"ערב טוב פלאס." אמר קיאן בשלווה כשהדלת נפתחה בחבטה, לבוש בכותונת לילה, עם לפיד ביד אחת וגרזן בשנייה, פלאס נראה מגוחך יותר מאשר מאיים. האיש השמן בעל הפנים העגולות והכרס הכבידה החוויר.
"קיאן" קולו בקע כנשיפה חנוקה, קיאן הפנה את פניו לעברו, ולראשונה מזה שנים. חייך.
פלאס מעד לאחור צעד אחד "מה- איך- אתה אמור להיות-"
"מת?" שאל קיאן והניח את הספר על השולחן, עיניו הזהובות זהרו. ופלאס נראה כמחוויר אפילו יותר.
"האמן לי- במשך שנים- גם אני לא הייתי בטוח." קיאן הקיף את השולחן באיטיות, מעביר את אצבעו על העץ המגולף.
"למה האש הרגה את כולם- מלבדי?" הוא התה את ראשו, פלאס בלע רוק במאמץ "למה איש האלים- עשה כל שביכולתו להשמיד את כל שלא יכול היה להסביר?"
"להסביר?! אתה- בני מנך- אתם חטא- עוון האלים- מכשפים-" גמגם פלאס, פניו האדימו, הווריד במצחו בלט כמאיים להתפוצץ.
"אה- כן. מכשפים." הנהן קיאן "לא ראויים לחיות. נכון?"
"אתה ובני מינך לא הבאתם דבר פרט לחורבן! הרס ומוות לכל מקום אליו הגעתם-"
"ומה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מוות, אם לא מוות?" קיאן נעצר, מול עיניו עלו התמונות, הצרחות. אחותו התאומה חובקת אותו בחוזקה, אביו מנסה להיאבק בדלת האטומה- אמו מנסה להילחם באש בעזרת קרח. אך האוויר היה יבש מדי- פניה היפות כבר היו מכוסות בפיח. הכוחות של קיאן ואחותו סאם עוד לא התגלו, הם היו קטנים מדי.
'ראנוס' קראה אימו של קיאן לאביו בייאוש, הוא הסתובב לעברה, עיניו זוהרות בפראות- אך ברגע שראה את פניה, כתפיו צנחו. הוא הרפה מהדלת ורץ אליה, חובק אותה בזרועותיו, אוסף את קיאן וסאם ואוחז בהם בחוזקה.
'עד המוות ומעבר לו' אמר בקול צרוד
'ומעבר לו' הייאוש פינה את מקומו בפניה, וקיאן ראה לראשונה משהו אחר- קבלה.
האש עטפה אותם מכל עבר, נאחזה בהם. קיאן עצם את עיניו בחוזקה. סאם הידקה את אחיזתה סביבו, הוריו עטפו אותם. הם לא צרחו יותר.
קיאן קולו של סאי הדהד בראשו, קיאן מצמץ, פלאס עמד שם והביט בו- הגרזן אחוז לפניו- האם הוא באמת חושב שהנשק חסר הערך הזה יועיל מולו?
"שרפת אותנו למוות" אמר קיאן בקול יציב "אחותי. ההורים שלי- נעלת אותנו בביתנו והעלית אותו בלהבות- עמדת בחוץ והרצת בפני קהל אנשים על רצון האלים- בעוד משפחה שלמה נשרפת מעבר לדלת!" קיאן הלם באגרופו על השולחן, הפמוטים רעדו, פלאס נסוג עוד צעד.
קיאן עצם את עיניו לכמה שניות, הוא שמע את נשימתו הכבדה של פלאס, עמוק בתוכו- האיש השמן יודע שהוא לא ייצא מכאן בחיים.
כשקיאן פקח את עיניו הן זהרו באורח מסוכן.
"התעוררתי חבוק בדמויות חרוכות שפעם היו משפחתי. הבית שבו גדלתי היה שרוף עד היסוד. וסביבנו- לא היה דבר. איש לא חיכה בשביל לקבור את הגופות." הוא נזכר בשמש הבוקר מתחילה לזרוח, בדמעות הצורבות את עיניו. הוא זכר את הזאב השחור אוחז בידו בין שיניו ומושך אותו מתוך ההריסות. הוא זכר את הפעם הראשונה שסאי דיבר בראשו.
אני כאן עכשיו גור קטן
איך קיאן הביט בעיניים הזהובות של החיה הזהות לשלו
איך נעמד ברגליים רועדות והביט לאחור בפעם האחרונה במה שהיה כל חייו, שרוף עד אפר.
הם שרפו את כל השטח שלהם. השדות, האסם- חיות המשק- כולם היו מתים.
הוא החזיר את עיניו לזאב השחור, וידע שהם לא ייפרדו לעולם.
כל חייו של קיאן הם הסתירו את טבעם האמיתי. כשהוא וסאם היו בני שלוש יצא צו בדבר המלכה פראדה, לשמו יש להעלות על כבשן האש את כל המכשפים, שהן האלים לוחשים באזנה שמקור כל הרוע בארצם, מקור העוני והרעב- כל כולו הוא בשל החטא הקדמון שהינם.
אימו רקחה טיפות ששינו את צבע עיניהם אך לזמנים קצרים בלבד, לכן הם לא הרבו לעזוב את שטחם, רק לצורך מכירת היבול היו הוריו יורדים לעיר, הם גידלו את כל שהיה להם, ולא חסר להם דבר. עד אותו יום ארור, לעיתים נדירות לקח אביו של קיאן אותו ואת אחותו לשוק, רק אם היה זה משהו קצר באמת, הטיפות שרפו את עיניהם והם לא אהבו לשים אותן- אך הירידה לעיר הייתה מדהימה והוא ואחותו דיברו עליה בהתרגשות לאורך כל אותו השבוע.
אך מבנה קרס. ילדים נלכדו תחתיו. חבורה של גברים ניסו להרים את הלבנים וקורות העץ התומכות אך ללא הצלחה.
'אבא צריך ללכת הביתה' סאם ניסתה למשוך את אביהם מהחולצה, הבעת אימה על פניה 'אבא בוא נלך מפה'
אך אביו הביט בהורים הזועקים באימה- כשקולות הילדים הבוכים מתחת להריסות ממלא אותם.
'תשמרי על אח שלך- אל תזוזו מפה-' ואביו רץ, הוא השתמש בטלקינזיס שלו להרים את קורות העץ- להסיר את הלבנים בזה אחר זה- זה סחט ממנו את כל האנרגיה- וחשף את הסוד שלהם.
כהן האלים, פלאס- ראה את כל המתרחש, וההורים שילדיהם זה עתה ניצלו הביטו באביו בבעתה, כאילו לא עזר להם- אלא איים להרוג את כולם.
אך פלאס מיהר להרגיעו שדבר לא השתנה, והאלים מודים לו על שעזר לילדים האלה, קיאן מעולם לא יישכח את המבט שהכהן נתן בו ובסאם. פלאס תמיד היה נחמד כל כך לילדים, נותן להם סוכריות דבש אם היו מגיעים להיכל התפילה
'האם אתה ואחותך מיוחדים כמו אביך קיאן?' שאל פלאס, קולו היה אמור להיות חביב, אך קיאן הרגיש צמרמורת עוברת בגבו ועל אף שסאם הייתה בת גילו, התאומה שלו- היא תמיד השגיחה עליו, ובאותו רגע הזיזה אותו לעמוד מאחורי גבה.
'כדאי שנחזור הביתה' הניח אביו את ידיו על כתפיהן הצנומות של ילדיו, הוא התנשף במאמץ, זיעה ולכלוך כיסו את פניו.
'כמובן ואנא, אל תחשוש ראנוס. עשית דבר גדול היום. האלים מודים לך.'
כשהם חזרו הביתה באותו ערב, סאם וקיאן עלו ישר במדרגות הרעועות אל מיטתם המשותפת והציצו בין חרכי העץ של הרצפה על הוריהם משוחחים בלחש.
אמו אמרה שעל אף דבריו של הכהן, מוטב שיעזבו את המקום, ברגע שכוחותיו של אביו ישובו אליו, הם יצאו לדרך. קיאן וסאם החליפו מבט כשאימם החלה ללכת בכדי להתחיל לארוז ואביהם תפס בידה.
'אני מצטער קלארה' קולו היה שקט, מובס. קיאן מעולם לא שמע אותו כך. אימו הסתובבה אליו, וחפנה את פניו המעוטרות זיפים בני יומיים, מרימה את עיניו להביט בה
'לעולם אל תתנצל בפניי על היותך איש הגון ראנוס.' היא הצמידה את שפתיה הרכות אל מצחו ונשקה ארוכות 'תנוח. נצא עם שחר'
באותו הלילה הם התעוררו כשעשן אופף אותם, ובין זעקות האימה, והניסיון העלוב להיחלץ מהדלתות והחלונות אותם אטמו אנשי הכפר בקרשים- שמע קיאן את קולו של כהן האלים נישא.
'-במשך שנים טיהרנו את מושבותינו אך נראה שהם הצליחו להתגנב חזרה- היה זה עניין של זמן עד שישילו את עורם ויחשפו את זהותם האמיתית וכעת- עלינו לטהר את עירנו! בשם האלים! לא ניתן להם להפיץ את חטאם בעולם!'
"זה היית אתה- נכון?" קולו של פלאס רעד כעת, לא היה זכר לכהן הדת שעמד ברוב חשיבותו מול עשרות בני עיר בעוד קיאן ובני משפחתו נשרפים, קיאן הביט בו כעת, עומד בכותונת הלילה שלו- אוחז בגרזן השחור ביד אחת ובלפיד בשנייה- בהבעת האימה שעל פניו "-שריפת הענק- כל העיר טננגהם- אתה-"
קיאן התה את ראשו לימין ובחן את האיש השמן
"לא באמת חשבת שאתן לכם לחמוק מזה. נכון?" קיאן הניד בראשו וגיחך "ידעת שאני אחזור בשבילכם. אחרי הכול- לא קשה היה לזהות שחסרה גופה אחת- האין זה הסיבה שברחת להתחבא בהרים הוד קדושתך?"
"כל הדלתות היו חסומות- לא הייתה לך דרך להימלט-אלא אם כן אתה-" נדמה שפלאס מחוויר יותר ויותר עם כל מילה שיוצאת מפיו
"האש בעצמה?" קיאן פרס את ידיו לצדדים "שנבדוק?"
סאי נופף בכנפיו ונעלם ברגע שהאש פרצה מגופו של קיאן, עוטפת אותו מכל עבר, נאחזת בכול שנקרא בדרכה- הספרים התלקחו ברגע- שולחן העץ השמיע קולות פיצוח- אך עיניו של קיאן לא זזו מכהן הדת שזעק ונסוג לאחור, מסוכך על פניו בידיו בעוד האש עושה את דרכה במהירות לעברו, נאחזת בו כאילו חייה תלויים בכך.
קיאן הניח לידיו להישמט חזרה לצד גופו והתקרב בצעדים איטיים לעבר פלאס, שזעק והתחנן, מתגלגל ונחבט ברצפה כדג מחוץ למים.
"היה עליך לתת לנו ללכת. שקרן עלוב שכמוך" הוא השפיל מבט לעבר כהן הדת שהביט בו בעיניים קרועות לרווחה "תתפלל איש זקן" אמר קיאן "ואולי האלים שבשמם שרפת את משפחתי יגאלו אותך מייסורך."
"קיאן! לא! קיאן!" צרח פלאס במלוא גרונו כשקיאן עשה את דרכו הלאה משם, יורד במדרגות, מניח לאש לאפוף אותו ולאחוז בווילונות הבד, בספסלי העץ, ובמנחות החיטים שלמרגלות פסלו של מנדאר. כשהוא יצא מבית האל סאי כבר המתין לו בדמות סוס שחור, קיאן עלה על גבו בזינוק.
"עד המוות ומעבר לו." אמר קיאן
ומעבר לו ענה סאי בראשו, ופצח בדהרה.
צרחותיו של פלאס הדהדו מאחוריהם כשנעלמו באפלה.