אימי תמיד אמרה שתמונה היא כמו מסע ויזואלי בזמן. אם תמונה טובה מספיק, שאר החושים שלך אמורים להצליח לשחזר את כל השאר. לפחות, זה מה שאבא שלי זוכר שהיא הייתה אומרת.
היא עלתה על החללית כשהייתי בת ארבע. שנתיים לאחר מכן, התמונה הראשונה אי פעם של המגע הראשון הופצה בעמודים הראשיים של כל עיתון, והייתה התמונה הנצפית ביותר בכל אתרי החדשות. הייתה שם גם תמונה שלה. היא צולמה בכדור הארץ, פורטרט רשמי של חברת צוות בחללית. היא חייכה, ואפשר היה לראות את הניצוץ בעיניים שלה. זה היה לפני שמונה-עשרה שנה. התמונה המפורסמת ההיא הייתה התמונה האחרונה שצולמה שלה אי פעם. זה היה גם החפץ האחרון שנשלח מהחלל לכדור הארץ. לפני חמש עשרה שנה, נותק כל קשר עם החללית.
עברתי מהגן לבית הספר, ולבסוף למכללה. ככל שגדלתי, אנשים המשיכו להגיד לי כמה אני דומה לה. תמונת ספר המחזור שלי מהתיכון התגלגלה לאינטרנט, בכתבות עם כותרות כמו "לא תאמינו איך נראית היום הבת של אסתר נווה-ברקין!".
סירבתי להצעה להיות מצולמת על ידי צוות צילום של סרט דוקומנטרי בטקס הסיום שלי במכללה; ידעתי שהעיתונות תהיה שם אם אסכים. זו לא הייתה מכללה גדולה או נחשבת. לא רציתי שכל תשומת הלב הזו תופנה אליי, כשיש עוד מאות אנשים שמסיימים את הלימודים באותו יום.
אף פעם לא ביקשתי שום דבר מזה. רציתי לחזור הביתה בכל קיץ וללכת להשתזף עם אימא שלי בים, כמו ששאר הבנות עשו. רציתי שאימא שלי תיתן לי את האוטו שלה בשבת בערב בגיל שש-עשרה. רציתי אפילו לבכות כמו הבנות האחרות בחטיבה, כשאימא שלהן אמרה להן שהן לא יכולות לצאת מהבית לבושות ככה. לא היה לי אף אחד מהדברים האלה, וקנאתי בהן על כך.
כשליז, חברה שלי מתוכנית המנהיגות במכללה, אמרה לי שאני חייבת לנסות להגיש מועמדות, היססתי. אני? שהרגע סיימתי מכללה? להיות מדריכה של חבר'ה צעירים יותר? בישראל?
"נו באמת," ליז אמרה, "הם יעופו עלייך! בואי נגיש ביחד! אין לי סיכוי נגדך, אז תתכונני לספר לכל הבנים על אליזבת, החברה המדהימה שלך!"
בהתחלה פטרתי את זה בצחוק, אבל כשהגיע זמן ההרשמה, החלטתי להירשם.
עד שהתחלתי ללכת לגן, דיברתי יותר עברית מאשר אנגלית. זה תסכל את אבא שלי, כי הוא לא יכול היה להמשיך לקרוא לי את שירי הילדים והספרים שאימא קראה לי. הוא ידע לדקלם רק כמה תפילות, את רובן הוא למד פונטית. הפריע לו כשאימא תיקנה את ההגייה שלו בכל חנוכה ופסח, והפריע לו עוד יותר כשהלכתי בעקבותיה של אימא.
זה הגיע למצב שהייתי טובה מדי בשביל הסאנדיי סקול. לאורך השנים, ניסיתי לשמור על השפה בעזרת אפליקציות ואתרים. בזכות שירי הילדים שאימא קראה לי, יכולתי לקרוא שירה למבוגרים כבר בתיכון. הבעיה היחידה הייתה שידעתי שאם אנסה לדבר, אני אשמע כמו סבא-רבא-רבא שלי, תלמיד ישיבה מפולין שכותב מכתבים לאחותו בפלשתינה הישנה והטובה.
אמרתי את זה למראיינים. הם אמרו שזה בסדר, שאני לא באמת צריכה לדבר עברית כדי להדריך, ושיהיה גם מדריך מקומי. הם צחקו כשסיפרתי להם את הבדיחה על סבא-רבא-רבא שלי.
"נהיה בקשר, אביגיל," אמר אחד מהם ולחצנו ידיים. הם לא הזכירו את אימא שלי אפילו פעם אחת. הייתה לי הרגשה טובה לגבי זה.
לא הכרתי הרבה ישראלים, חוץ מכמה באינטרנט. כשהייתי בת שבע, צוות חדשות מישראל הגיע אלינו הביתה לראיין אותנו. אבא שלי חשד בהם. הוא אמר שהם תמיד קראו לאימא שלי "אתי נווה", שזה היה כינוי החיבה שלה כשהיא עוד גרה בישראל, ולא "אסתר נווה-ברקין", השם שבו היא הייתה מוכרת מקצועית בעולם כולו.
"לחברה שלך היית קורא אתי, לא לאישה כמו אימא שלך כשאתה מדבר עליה בחדשות," הוא היה אומר.
ובכל זאת, הוא הכניס את צוות הטלוויזיה אלינו הביתה. דיברתי איתם בעברית קולחת, שפה ילדותית עם שילוב מוזר של במבטא אמריקאי וישראלי, כמו שהיה לאימא שלי כשהיא קראה לי סיפורים ושירים לפני השינה. די מביך אותי לצפות בראיון הזה עכשיו, אבל אני גם מקנאה באביגיל בת השבע על היכולת שלה לדבר בצורה כל כך שוטפת.
אבא שלי ניסה להיות נחמד לעיתונאית. אפשר היה לראות איך הוא מנסה לא לומר משהו על אימא שלי או על הארץ שעלול לעצבן אותה.
בזמן שהיא שאלה אותי שאלות כמו מה הדבר שאני הכי אוהבת באימא שלי או אם אני מתגעגעת אליה, את אבא שלי הם שאלו למה היא עזבה את ישראל ואם היא הרגישה בלתי מסופקת מבחינה מקצועית שם. בסרטון אפשר לראות איך הוא מנסה לא לכעוס, ועונה שהוא לא רוצה לדבר בשמה. שנים אחר כך, כשהייתי רואה ראיונות בתקשורת הישראלית איתה, תמיד היו שואלים אותה למה היא בחרה לנסוע לארצות הברית במקום לעזור להקים את סוכנות החלל הישראלית הצעירה. היא חמקה מהנושא באלגנטיות, וביקשה שיכבדו את הבחירות המקצועיות שלה.
אז כן, היו לי חששות משלי לגבי הנסיעה לישראל, אבל אז החלטתי שלסטודנטים במכללה שצריכים מדריכה אין שום קשר לאובססיה של התקשורת לגבי העזיבה של אמא שלי את הארץ. כשאמרתי לאבא שלי שקיבלו אותי להדריך, הוא אמר ביובש: "לפחות את לא הולכת לבלות את הקיץ שלך בווגאס."
אבא שלי שונה מאוד מאימא שלי. ג'ייקוב ברקין, אקטואר במשרד רואי חשבון קטן, מעולם לא נמשך במיוחד לאמנות. על צילום הוא היה אומר, "אלה כולה תמונות," ועל שירה: "אני לא מבין למה את קוראת לה, אסתר, היא ילדה חכמה, תלמדי אותה מתמטיקה במקום." אני עדיין לא לחלוטין מבינה מה החזיק אותם ביחד. לך תבין. עם זאת, אחרי שהיא עזבה, הוא לקח על עצמו להמשיך לקרוא לי ספרים לפני השינה. באנגלית, כמובן.
לכן הופתעתי כשביום הולדתי העשרים ושתיים, הוא התיישב לידי כשהסתכלתי בתמונות האנלוגיות הישנות של אימא. כשהייתי עצובה, כועסת, או כשהתגעגעתי אליה, הייתי מסתכלת בכל התמונות הדיגיטליות המגובות שהיא צילמה בסמארטפון שלה. תמונות של אבא הרבה יותר צעיר, של עצמה, של שניהם יחד, שלי כתינוקת. הייתי נכנסת לחשבונות המדיה החברתית הלא-פעילים שלה, קוראת את הפרשנויות שלה על אירועים פוליטיים מלפני שני עשורים, וצוחקת מהתיאורים שלה על דברים מצחיקים שאמרתי כשהייתי פעוטה. אבל ביום ההולדת שלי, תמיד הייתי הולכת למחסן ומוציאה את הארגזים המלאים בעותקים הפיזיים של התמונות שהיא צילמה, וגם כמה תמונות מילדותה שלה. רובן צולמו במצלמה שהיא התעקשה לקחת איתה לחלל. זו הייתה כנראה המצלמה שבה היא צילמה את תמונת המגע הראשון.
בכל שנה ביום ההולדת שלי, הסתכלתי בתמונות וניסיתי לשחזר את התחושה של התמונה, כמו שאימא שלי הייתה עושה. האם הידיים שלה על הלחיים שלי כתינוקת היו קרירות או חמות? איזה סוג של רוח בלגנה לה את השיער בתמונה שבה היא שוכבת על החוף? האם הצחוק של אבא שלי נשמע אחרת כשהוא היה צעיר יותר? איך הוא נשמע לאוזניים שלה כשהיא צילמה אותו? כל כך הרבה שאלות, שלא היו לי תשובות עליהן. זה לא שהתמונות האלה לא היו טובות, זאת הייתי אני. לא היה בי את זה, לא יכולתי להרגיש את מה שהעין לא יכלה לראות.
אבא שלי ישב לידי ובחן את התמונות כשהעברתי אותן אליו. כשהגענו לקופסה שמכילה את תמונות הילדות שלה, הוא יצא מהחדר וחזר עם ספר בידיים.
"היא רצתה שאני אתן לך את זה ביום ההולדת העשרים ושניים שלך," הוא אמר, אבל לא הושיט לי אותו. הוא היה מאובק אבל נראה חדש, כאילו מעולם לא נפתח. הוא היה בעברית, נכתב על ידי אחד המשוררים שהספרים שלהם אימא קראה לי כשהייתי קטנה. המשורר האהוב על אימא שלי. הוא פתח אותו בעמוד עם אוזן חמור, ואז נתן לי לקרוא את השיר.
זה היה שיר קצר, שבו המשורר, שמציין שהוא בן עשרים ושתיים בדיוק, נזכר באימו המתה. שורה אחת בודדת צבטה לי בלב: "אני בן עשרים ושתיים, ואימי בשמיים."
"זה היה השיר האהוב על אימא שלך," אבא שלי אמר כשהרמתי עיניים מעט דומעות מהספר. הוא ישב לידי.
"אהה…" הוא אמר במבוכה, "אכפת לך לנסות להגיד לי מה כתוב שם?"
תרגמתי את זה בערך, בלי לנסות לחקות את החרוזים של הטקסט המקורי. העיניים שלו היו יבשות כשסיימתי.
"זה לא באמת העותק של אימא שלך," הוא אמר, "היא לקחה את שלה כשהיא עזבה. הוא כנראה עדיין אי שם בחוץ," הוא הציץ למעלה אל התקרה. ואז הוא עבר לחדר אחר ואני המשכתי להסתכל בתמונות.
מאוחר יותר באותו יום, חיפשתי את המשורר באינטרנט. במהלך החודשים הבאים, קראתי כל כתבה עליו שיכולתי למצוא, אפילו אלה שבהן העברית הייתה ישנה ומסובכת מדי להבנה. האיש עבר דבר או שניים בחיים שלו. התברר שהוא עדיין חי, ובמצב טוב יחסית בגיל כמעט תשעים. ככל שעברו החודשים, התחזקה אצלי ההרגשה שאני חייבת לפגוש אותו. ברגע שידעתי מתי אני יוצאת לטיול, התחלתי ליצור קשר עם ישראלים ברשת, בחיפוש אחר דרך לתאם איתו פגישה. שום דבר לא יצא מזה. הזמנתי טיסה חזרה הביתה יום לאחר היום האחרון של הטיול, במטרה לפחות להספיק לראות קצת מהארץ בעצמי, גם אם לא אצליח לפגוש אותו.
שבוע לפני הטיסה שלי, קיבלתי הודעה.
"שלום אביגיל," זה התחיל, "אני אבי, מורה דרך. אני אהיה המדריך המקומי לטיול ביוני."
התברר שהוא הכיר מישהו שהכיר מישהו שיכול לספר למשורר עליי. הוא יודע על אימא שלי, כמובן. כולם יודעים. אבל הוא עשוי להסכים לפגוש אותי.
"תודה רבה לך, אבי," כתבתי בחזרה, "נתראה בישראל."
זה היה היום האחרון של הטיול. הילדים היו רעבים, היה חם והם איבדו סבלנות. נכנסנו למקום של פלאפל. חשבתי עליהם כילדים כי הם נראו לי כאלה, למרות שהייתי בגילם רק לפני ארבע שנים. הבעלים של חנות הפלאפל לחץ את ידו של אבי, המדריך המקומי.
הזמנו אוכל לכולם.
"יו, החומוס הזה כזה טוב! אני אחזור לכאן ואשאר לתמיד!" אמרה אחת הבנות. ידעתי שזה לא יקרה. היא תמיד תהיה ג'סיקה, נסיכת המכללות היהודייה-אמריקאית מדרום קליפורניה. בין התלונות שלהם לקריאות ה-"או מיי גוד, איזה חמוד!" למראה כל בובה של גמל, התחלתי להתעייף.
"איך אתה מתמודד עם הילדים האלה כל קיץ?" אמרתי בשקט, כדי שהאחרים לא ישמעו, כשישבתי ליד אבי.
"מתרגלים לזה. הם ילדים טובים," הוא אמר, ר' שטוחה מעט, וחצי חייך. "אני פשוט אוהב להראות לאנשים את הארץ."
שבועיים קודם לכן, קבוצה של סטודנטים עם ג'ט-לג חמור ומדריכה אחת מבולבלת, נחתו בנמל התעופה בן גוריון בסביבות השעה אחת לפנות בוקר, שעון מקומי. היה חם ולח. גבר מחויך ונמרץ בשנות הארבעים לחייו הוביל אותנו לאוטובוס האוטונומי המיוחד. הוא לחץ את ידי ומיד עדכן אותי שהוא הצליח לארגן את הפגישה. הייתי כל כך מבולבלת ועייפה שלא הבנתי על מה הוא מדבר בהתחלה. שלחתי אליו חיוך, אמרתי שאני עייפה מהטיסה ושאלתי אם נוכל לדבר על זה מחר.
הוא אמר שכן, והמשיך לנסות להלהיב את הסטודנטים. התלהבות לא הייתה שם.
"מי זה האיש הזה?" אני זוכרת שחשבתי, "איך אפשר להיות כל כך אנרגטי באחת בלילה?"
במהלך השבועות הבאים, למדתי שזה היה המצב הטבעי של אבי. מירושלים, דרך קיסריה ועד מצדה, הוא ידע הכול על כל אתר. חלק מהסטודנטים, אלה שרצו ללמוד, היו נפעמים ממנו. האחרים, אלה שחשבו על הטיול הזה כסוג של מחנה קיץ מעבר לים, השתעממו. אם לומר את האמת, הרגשתי קצת מיותרת, כאילו אני בעצמי אחת הסטודנטיות ולא המדריכה.
הוא ידע בדיוק איך לתקתק הפסקת מים באווירה טובה, לעודד גם את שורכי הרגליים העקביים ביותר ולהקל על המבוכה שלי במעט הפעמים שבהן זיהו אותי זרים ברחוב.
אבל מה שהדהים אותי ביותר, הייתה המחויבות שלו לפגישה עם המשורר. בכל הפסקה, הוא היה מראה לי סרטונים מתוכניות טלוויזיה ישנות, מספר לי על הקריירה שלו, ומנסה ללמד אותי לשיר חלק ממילות השירים שהמשורר כתב. כשהגיע הזמן לפגוש אותו, כבר ידעתי הכול על ההיסטוריה המשפחתית שלו. אבי אפילו סיפר לי על הקריירה של בנו היחיד שעוד גר בישראל. אבי הציף בי זיכרון מאימא שלי. כשהיא סימנה לעצמה מטרה, היא הייתה חייבת לדעת כל מה שיש לדעת על זה. זה היה יכול להיות צילום, החלל או שירה. הלוואי שהייתה לי מחצית מהמסירות שיש לאנשים כמוהם.
כשהסטודנטים עזבו, נשבעתי לעצמי שבקיץ הבא אני חוזרת – כמדריכה הרבה יותר טובה.
אבי נראה עצבני כשנכנסתי לאוטו שלו. הופתעתי, חשבתי שהוא יהיה נרגש. אמרתי לו את זה.
"אני בדרך כלל נוסע בטרמפים או באוטובוס," הוא אמר. "יש לי את האוטו הזה בגלל העבודה, אבל אני מהדור הישן. אני יודע לנהוג. אני לא סומך על הדברים האוטנומיים האלה."
"אני בטוחה שיהיה בסדר, פשוט תכניס את הכתובת למערכת," אמרתי, מנסה להרגיע אותו.
הנסיעה עברה בסדר, אבל אבי כן לפת את ההגה שלא לצורך כמה פעמים. הוא אמר שהוא יסתובב באזור בזמן שאני שם ויחזור לאסוף אותי מאוחר יותר.
"אני מרגיש שזה לא המקום שלי, זה החלום שלך, לא שלי," הוא אמר. רציתי להגיד לו שזה לא באמת החלום שלי והוא מוזמן לבוא איתי אם הוא רוצה, אבל עזבתי את זה כך.
הפריט הטכנולוגי היחיד שהיה מותקן על הגדר האלקטרונית היה המצלמה לזיהוי פנים בשער. זה הפתיע אותי; ציפיתי שגם לבן תשעים תהיה מערכת זיהוי מלאה, אבל היה שם רק פעמון דלת ישן. צלצלתי, עומדת על קצות האצבעות כדי שהפנים שלי יהיו גלויות למצלמה. המצלמה תקתקה והשער נפתח.
זאת הייתה חצר במראה ישן, עם דשא אמיתי ועצים במקום דברים סינתטיים. שביל אבנים הוביל לפתח הבית. הייתה עוד מדרגה פשוטה ליד דלת עץ. צלצלתי. הדלת נפתחה ושם הם עמדו: גבר בשנות השישים לחייו, תומך באביו, איש מבוגר, קצר קומה אך זקוף.
הבן הושיט יד. "שלום, אביגיל. ברוכה הבאה לישראל."
לחצתי את ידו. "תודה רבה. אני שמחה להיות פה."
כשהמשורר עצמו הושיט לי יד, פתאום קלטתי שאני רועדת. לחצתי את היד, המקומטת מגיל ומחוספסת מאחיזת עטים. הוא חייך אליי, עיניו נוצצות.
"עברית?" הוא שאל.
"קצת", רציתי לומר, אבל במקום זה אמרתי, "אני מעדיפה אנגלית, אם זה בסדר."
"בוודאי," הוא אמר. "בבקשה, תכנסי."
ישבנו בסלון, המשורר בכורסה, בנו על הספה לידי. היה שם נייר בכל מקום: ניירות שונים וספרים מודפסים של ממש, שהיו מפוזרים ברחבי החדר.
הבן דיבר על אימא שלי, כמה הוא העריך אותה בזמנו, וכמה הוא מעריך אותה הרבה יותר עכשיו. ידעתי שהוא לא בהכרח התכוון לזה, אלא רק אמר את זה כדי שאני ארגיש טוב יותר. חייכתי ואמרתי תודה בכל זאת.
"אני זוכר שאימא שלך לקחה את הספר שלי איתה," אמר המשורר. לא הייתי בטוחה אם הוא באמת זכר או שבנו סיפר לו לפני שהגעתי, אבל זה לא היה משנה. "מאוד התרגשתי."
"היא הייתה קוראת לי את הספרים שלך כל הזמן כשהייתי קטנה, אתה יודע," אמרתי.
"עכשיו אני יודע," הוא חייך, ואז אמר, "מעולם לא חשבתי שאסטרונאוטית תקרא את הספרים שלי. אני מצטער על אימא שלך."
משום מה, כשזה בא ממנו, זה הפריע לי פחות שהוא דיבר עליה כאילו כולם בטוחים שהיא מתה.
"אני מצטערת גם על אימא שלך," אמרתי ומיד התחרטתי על זה. זה היה דבר מוזר לומר למישהו שאמו מתה לפני שבעים שנה לפחות.
הוא הביט בי, מבולבל. ואז הבנתי שעוד לא סיפרתי לו על השיר. הוצאתי את הספר מהתיק שלי. העיניים שלו נצצו כשהוא ראה אותו.
"זה לא העותק של אימא שלי. לפני שהיא עזבה, היא דאגה שישלחו עותק אחר לארצות הברית. היא אמרה לאבא שלי להראות לי את השיר הזה ביום הולדתי העשרים ושניים. הוא עשה את זה. זה היה אחד האהובים עליה." פתחתי את הספר בעמוד שבו התחיל השיר והושטתי לו אותו. השפתיים שלו נעו בדממה כשהוא קרא את השיר שהוא כתב לאמו לפני שישים ושמונה שנים. יכולתי לראות גם את עיניו של בנו זזות, כשהוא קורא מעבר לכתפו של אביו.
הייתי מוכנה להישבע שראיתי דמעות בעיניו של המשורר הזקן כשהוא הרים אותן מהעמוד.
"שנים לא קראתי את השיר הזה," הוא אמר. "תודה שהזכרת לי אותו." ברור שהוא לא זוכר את השיר הספציפי הזה. הוא בטח כתב אלפי שירים, אם לא יותר.
"זו זכות גדולה בשבילי," אמרתי. "תסכים לחתום לי עליו?"
"בוודאי," הוא אמר. בנו הושיט לו עט שהתגלגל על ערמת ניירות על השולחן. הוא טפח בחיבה על כתפי. ואז התכופף מעט וביד מעט רועדת, חתם על העמוד המאובק וכתב:
"לאביגיל,
שאימך כבר לא תהיה בשמיים עד שתהיי בת עשרים ושלוש".