החיים הם דבר מוזר, הוא חשב בזמן שהביט החוצה מבעד לאחד מחלונות הקופולה. רגע אחד אתה מצמיד את הפנים הילדותיות שלך לחלון ובוהה בהשתאות בשמי הלילה זרועי הכוכבים, מנסה לדמיין כיצד זה מרגיש להיות שם למעלה, מוקף בכוכבים ואבק קוסמי, ורגע אחר אתה כבר גבר בסוף שנות השלושים שלו, שאומנם הגשים את חלום ילדותו, אבל במקום לחוש בגג העולם הוא פשוט לא חש דבר.
השעה היתה תשע בבוקר, אבל השמש לא זרחה בשמיים, הציפורים לא צייצו, המכוניות לא נסעו על הכבישים והאנשים לא מיהרו לעבודה. חושך ריקני עטף אותו מכל עבר. כל חייו הוא חלם על הרגע הזה בו יזכה לראות את כדור הארץ מרחף במרחב השחור, האפל והזר הזה. הוא ציפה לחוות את רגע השיא בחייו, אך פתאום התחוור לו שהמקום שממנו ניסה לברוח במשך שנים, בכל זאת היה הבית שלו. שבעת הימים שחלפו מאז שיצאו למשימה התחילו לחוש כמו נצח.
"איזה דבר זה, הא?" ג'ון ניגש אליו וריחף לצידו. יחד, הם בהו בכדור הכחול.
"כן," אדם השיב, מהורהר משהו.
"כנראה שצריך לצאת מכדור הארץ כדי לזכות לקצת שקט מהאישה ומהילדים." ג'ון מרפק אותו וצחק.
כבר שבעה ימים שאדם נאלץ לסבול את צחוקו המאולץ של ג'ון, שניסה כמיטב יכולתו להתחבב עליו ללא הצלחה. היה בג'ון משהו שפשוט לא מצא חן בעיניו, למרות שאם מישהו היה שואל אותו מה בדיוק, הוא היה מתקשה להשיב על השאלה. עם לחיים תפוחות וקומה מרשימה בת 192 סנטימטרים, ג'ון שידל את יתר חברי הצוות לתפוס אותו כדוב העוטף והמחבק שבחבורה, המבוגר האחראי שעליו תמיד ניתן לסמוך, אבל מבחינתו של אדם זו היתה רק הצגה. הוא הזכיר לעצמו שוב ושוב לא לחשוף שום דבר אישי בפני ג'ון או האחרים ובטח שלא לנדב מידע שבהמשך יוכל לשמש אותם כנגדו.
"אם אתה אומר…" אדם קירב את פניו אל חלון תחנת החלל והעביר עליו יד. שם בבית, בכדור הארץ, לא חיכתה לו לא אישה וגם לא ילדים. בגיל שלושים ושמונה, למרות שכולם החשיבו אותו לעילוי ואדם מעורר השראה
והוא הפך לשם דבר בקרב לא מעט בתים ברחבי העולם ומושא לרכילות בצהובונים שאותם שנא כל כך, בתוך תוכו, הוא חש ככישלון. במשך שנים, הוא התמקד בעצמו, בבניית הקריירה שלו ובעיקר בהגשמת חלום ילדותו להיות אסטרונאוט והנה החיים החלו לחלוף על פניו. בשנים האחרונות החלה לבעבע בו כמיהה עזה למשפחה משלו, לאישה שתהיה הבית שלו, אבל הוא לא הצליח להתפנות לזה. לפני שהם יצאו למשימה, הכינו אותם לתרחיש הקיצוני שבו משהו עלול להשתבש והם יסיימו את חייהם. המוות עצמו פחות הפחיד אותו מהמחשבה שלא היה מי שהמתין לו בבית. למרות התהילה שלה זכה, מלבד לאביו המזדקן, הוא היה לבד בעולם.
התקשורת הצהובה לא הניחה לו. צלמים ארבו לו מאחורי עצים ופחי זבל ולא פעם הוא ראה את אותם התצלומים שנלקחו ללא רשותו מופיעים במדורי העיתונות הבזויים ביותר לצד כותרות בסגנון כמו אדם רוטמן נתפס בעדשה חטוב ושרירי מאי פעם. האם תימצא האחת שתמיס את ליבו של הרווק הנחשק שחור השיער ומרובע הלסת או שאולי בכלל הוא מחפש אחר האחד?
הם היו ארבעה גברים ושתי נשים: ג'ון, אנדרו, לוקאס, ג'ינה, רבקה והוא. לפני שהם נקראו לפגישה כדי להכיר זה את זה לפני המשימה, חלק קטן בו קיווה שלפחות אחת מחברות הצוות תהיה אישה. הוא חשב שזה יכול להיות נחמד לספר לילדים העתידיים שלו: "חבר'ה, אתם אולי לא תאמינו, אבל אמא ואני הכרנו בכלל בחלל…"
בתור אדם פרקטי, הוא ידע שמדובר בפנטזיה מטופשת והסיכוי לכך קלוש, אבל בכל זאת הוא העז להשתעשע במחשבה. בפועל, אדם לא יצא אפילו לדייט אחד במשך שנתיים. הוא הכיר בחסרונותיו ובינו לבין עצמו תהה אם אי פעם יצליח להכיר את האחת שלו כל עוד הוא הציב את עבודתו במקום הראשון. היא היתה אשתו האמיתית. כל הנשים שאיתן יצא בעבר, התייאשו ממנו לאחר זמן קצר ועזבו. הן כולן התלוננו שהוא לא הקדיש להן מספיק זמן. "כזה אני," אמר. "אם לא מתאים לך, את מוזמנת לעזוב." כמובן שהיא תמיד עזבה.
כעת, בעודו מתבונן בביתו הכחול והיפה, הוא הבין שהבעיה מעולם לא היתה בהן אלא בו. הוא הגשים את חלומו הגדול ביותר לאחר שנים של עבודה קשה והנה, הוא עדיין לא חש סיפוק או אושר כפי שציפה.
*
כאן בחלל, כל רגע נתון היה מתוכנן בקפידה. לא היתה ברירה אחרת. חברי הצוות ידעו בדיוק מתי כל אחד מהם ישן, מתי זה הולך להתפנות ומתי ההוא אוכל. בהפסקות, אדם אהב לרחף-לדדות לקופולה ולבהות בכדור הכחול הענק שריחף לו בכלום השחור שהקיף את תחנת החלל. אלו היו רגעי הנחמה הקטנים שלו. יחסית לשאר חלקי תחנת החלל, בקופולה היה פחות ציוד אלקטרוני, פחות צפצופים ופחות אורות מהבהבים.
בהתחלה, היעדרו של כוח הכבידה הלהיב את אדם. הוא ריחף בתחנה וחש חופשי ומאושר כילד. הרי מי לא חלם בילדותו על כוח על שיאפשר לו לעוף בשמיים? אבל כבר בשעות הראשונות לאחר ההגעה לתחנה, ההתלהבות דעכה ובסוף היום היא הוחלפה במיאוס. כמה הוא רצה לחוש קרקע כלשהי מתחת לרגליו, כמה הוא רצה להסתובב בתחנה מבלי לחשוש להתנגש בציוד ולהיפצע, כמה הוא רצה לאכול אוכל אמיתי ולישון במיטה במקום בשק שינה מרחף שהוצמד לקיר. כל פעולה פשוטה וטבעית בכדור הארץ, הפכה לאתגר של ממש כאן למעלה. בהדרגה, במקום לחוש חופשי ומאושר, אדם חש כלוא וחנוק. הוא רק רצה לסיים עם המשימה ולחזור הביתה.
הוא התגעגע לחוש את קרני השמש מלטפות את פניו מבעד לחלון המטבח בעודו שותה את הקפה של הבוקר, הוא התגעגע לתחושת הביטחון שהעניקה לו האדמה תחת רגליו, הוא התגעגע להאזין לרוח מנשבת מבעד לעצים ויותר מכל הוא התגעגע לכלב שלו, סאני, בורדר קולי מעורב ושתום עין שאותו הציל מאחת הכלביות.
ההתראה שציינה את סוף ההפסקה שלו השיבה אותו לכאן ועכשיו. בחוסר חשק, אדם עזב את הקופולה. ג'ינה, כבר עשתה את דרכה לשם במקומו.
"הכל בסדר איתך?" היא שאלה ברוך כשחלפה על פניו.
"כן," אדם מלמל.
היה בג'ינה משהו שהזכיר לאדם את אמו המנוחה, שאיתה מעולם לא באמת הסתדר. רק שבאמו מעולם לא היתה את הרכות שהיתה בג'ינה. ג'ינה, למרות היותה מדענית מבריקה, לא ניסתה לסגל לעצמה תכונות גבריות, בניגוד לרוב הנשים שעבדו בחקר החלל וחשבו שאם ישדרו עדינות, הן לא יגיעו לשום מקום. היא אמנם כבר היתה באמצע שנות החמישים שלה, בדומה לרבקה, וילדיה כולם היו גדולים, אבל היא עדיין לא איבדה מיופיה. הוא פשוט השתנה והתבגר מעט יחד איתה. עיניה החומות היו מלאות בחום ורוך וקמטי הצחוק השובבים שעיטרו את פניה בזמן שחייכה מיד גרמו לכולם בסביבתה לחייך.
"תתעודד, אנחנו חוזרים הביתה בעוד שלושה ימים," היא הזכירה לו וחייכה.
אדם הנהן והתקדם אל עבר המכשיר האלקטרוני שהצריך את בדיקתו. לפני שלחץ על כפתור האיפוס להתחלת ההליך, הוא פזל לרגע לעברה של גי'נה, ששוחחה בפייס טיים עם בעלה וילדיה. הוא נאנח וחזר לאחת מתוך עשרות בדיקות הציוד והמערכות היומיות שהיוו חלק משגרת יומם כאן.
אור מסנוור שטף את תחנת החלל ואילץ את אדם לעצום את עיניו בחוזקה. "מה זה?!" הוא צעק. עיניו כאבו וצרבו ולרגע הוא חשש שאולי התעוור. צרחות הגיעו מהקופולה.
כשהוא פתח שוב את העיניים, האור הבהיר נעלם כלא היה. עיניו עדיין צרבו.
"בן?! ג'ונה? תענו לי!" ג'ינה זעקה. "תענו לי!"
אדם מיהר לג'ינה, שריחפה מצונפת בתוך הקופולה והתייפחה כאחת שעולמה חרב עליה.
"מה, מה בדיוק קרה עכשיו?" הוא שאל, אבל ג'ינה לא הצליחה לדבר.
האחרים מיהרו אליהם. הוא הציץ מבעד לחלון. הכדור הכחול הענק והיפה, שעד כה ניחם אותו בנוכחותו השקטה, נעלם. נעלם! איך זה יכול להיות?! איך ייתכן שהעולם שהיה ביתו במשך שלושים ושמונה שנים איננו?
"אני משוכנע שיש לכך הסבר פשוט," ג'ון אמר בזמן שניסה להתחבר למרכז הבקרה ללא הצלחה. למרות הביטחון אותו ניסה לשדר, הוא היה חיוור כסיד.
חמישתם הביטו זה בזה בדומייה בזמן שג'ינה המשיכה להתייפח. היא זעקה בכאב ומיהרה למחות את הדמעות. בגלל היעדרו של כוח הכבידה, הן הצטברו בעיניה ולא זלגו החוצה.
"אולי איזו תופעה שאינה מוכרת לנו גורמת לכך שכדור הארץ אינו נראה בעין. הרי לא יכול להיות ש—"
"שהוא התפוצץ? התאייד? הושמד? נכחד?" לוקאס קטע אותו. הוא היה הצעיר שבחבורה. מדען מברזיל בן שלושים וחמש שבכלל נראה כמו גרסה ברזילאית של רונאלדו. בגלל זה לחברי הצוות היה מעט מאתגר לקחת אותו ברצינות עד לאותו הרגע ששינה את הכל. הרגע בו ביתם נעלם כלא היה.
"די עם השליליות, לוקאס!" רבקה גערה בו. "זה לא עוזר לאף אחד!"
"העולם שלנו הרגע התפוצץ! התפוצץ וזה מה שמפריע לך?!" לוקאס ריחף הצידה מספר מטרים מכולם, תוך שהוא ממלמל דברים לעצמו ומפטיר קללות.
"כולנו הולכים למות בקרוב…" אנדרו אמר, פשפש בכיס המכנס שלו והוציא חפיסת מסטיקים. הוא פתח את העטיפה ותחב שני מסטיקים ארוכים לפיו. הוא לעס במרץ ואז מיהר והכניס מסטיק שלישי. "אם רק היתה לי כאן סיגריה," הוא הוסיף בפה מלא ואז שלף מסטיק רביעי וצירף גם אותו לחבורה הלעוסה.
"לא כדאי קצת להרגיע עם המסטיקים?" ג'ון אמר כשארשת צדקנית על פניו. "אנחנו לא רוצים איזו תאונה כאן, איזה מסטיק שירחף ויהרוס לנו ציוד חיוני…"
"אידיוט," לוקאס הפטיר.
ג'ינה הפסיקה לבכות. הפנים שלה היו נפוחות ואדומות. "מה עכשיו?" היא שאלה בקול חלוש. כל עוד ג'ינה היתה בשליטה, אדם חש בטוח ונינוח, אבל לראות אותה ככה, כשבר כלי, הרעיד את עמקי ההוויה שלו.
"עכשיו כולנו צריכים רגע לנשום ולהירגע לפני שנחשוב על תוכנית פעולה," אדם אמר. הוא חש מחויבות כלשהי כלפי ג'ינה, שמאז שהם יצאו למשימה היוותה מעין אמא שנייה עבורו ותמיד דאגה לעודד אותו ולבדוק שהכל בסדר איתו. עכשיו, הגיע תורו לעודד אותה, גם אם לא היה לו מושג מה עליו לומר ואם בכלל היה טעם.
"איזו תוכנית פעולה?!" לוקאס, שעדיין ריחף בצד, התערב. "אין לנו לאן לחזור, אם לא שמת לב…"
"טוב, אז אנחנו יודעים שיש לנו אוכל ושתייה לעוד חצי שנה מעכשיו," אדם אמר. בכל ההדרכות הרבות שאותן עברו בחודשים שקדמו למשימה, נאמר להם שוב ושוב שאיבוד העשתונות עלול להוביל אותם לעשות טעות שתעלה להם בחיים. בשום אופן אסור היה להם לצאת מהכלים, לא כשהם בחלל.
"אז במקום למות עכשיו כולנו נמות בעוד חצי שנה," אנדרו אמר. "נפלא!" הוא העביר את כל המסטיקים לצידו הימני של הפה כדי שיוכל לדבר.
"זה חתיכת עינוי להמתין למוות הוודאי שלנו כל כך הרבה זמן," לוקאס התרעם. "אני אומר שנסיים עם זה עכשיו."
"אף אחד לא הולך לעשות שום דבר כזה עכשיו!" ג'ון הכריז. הוא ריחף לעברו של לוקאס והתקרב אליו בצורה מאיימת עם גופו הגדול. "נחיה כל יום ביומו, אין לנו הרבה ברירות."
"הילדים שלי אינם," ג'ינה לחשה ושוב פצחה בבכי. זה היה באותו הרגע שפתאום התחוור לשאר חברי הצוות שכל אהוביהם על כדור הארץ אינם עוד והם הצטרפו לג'ינה ביגונה ויחד יצרו סימפוניה של ייאוש, צער ופחד תהומי. רק אדם לא בכה, לא כי הוא היה בעל חוסן פנימי רב יותר לעומת האחרים, אלא בגלל ששום דבר לא הצליח לצאת ממנו. מאז הפיצוץ, הוא חש ריק, כאילו שנשמתו כבר בחרה לצאת מגופו ללא אישורו.
"מעניין שלתרחיש הזה לא הכינו אותנו," לוקאס אמר בבוז ומשך באפו.
*
סוף סוף הגיע הרגע המיוחל. אדם רכס את שק השינה שהוצמד לקיר בתא השינה החשוך והשקט ועצם את עיניו. הוא קיווה שהשינה תמתיק את מר גורלו ותאפשר לו לברוח לעולם החלומות, בו כדור הארץ עדיין הסתובב על צירו. האובדן שאותו חש היה כל כך עמוק, עד שהוא לא הצליח להאמין שכל זה אכן קרה. אולי הוא בכלל היה כלוא בתוך חלום צלול כלשהו.
גם הפעם, החלק המרגיע ביותר בשינה, תחושת כובד הגוף על המיטה הרכה, נלקח ממנו. כשהם רק הגיעו לתחנת החלל, שנתו של אדם היתה טרופה. שוב ושוב, הוא התעורר בבהלה, משוכנע שהרגליים שלו נעלמו או נתלשו ממנו. גם זרועותיו איבדו כל תחושה. הוא אומנם נערך לכך מבעוד מועד (זו היתה תופעה מוכרת בקרב אסטרונאוטים היות ולקח למוחם זמן להתרגל לשינה במצב מאונך ולחוסר הכבידה), אך הוא עדיין נבהל בכל פעם מחדש. גם שנת ה-REM שלו הופרה. בחלומות הבודדים אותם זכר, הוא ריחף בחוסר שליטה מחוץ לתחנת החלל הישר לתהום הנשייה. בהדרגה, לאחר מספר ימים שבהם הוא לא באמת ישן וגופו יצא מאיזון בגלל ריבוי השקיעות והזריחות אותן חוו עקב הקפות תחנת החלל, מוחו החל להתרגל.
רעשים הפריעו לו במנוחתו. אדם ניסה להתעלם מהם וקיווה שהם ייפסקו. עיניו צרבו וראשו דאב. הוא לא רצה לצאת מתא השינה שלו למציאות הבלתי אפשרית שהמתינה לו. הוא ניסה לדמיין את סאני שלו ולהתנחם בזכרונו של כלבו האהוב, שכמו שאר היצורים שחיו על כדור הארץ, היה ואיננו, אך במקום הכלב השחור-לבן בעל העין החסרה, הופיע רקע שחור. ליבו פעם בחוזקה והחנק המוכר ליפף עצמו שוב ושוב סביב צווארו של אדם, כצעיף חורפי מסורבל.
"אדם," קול חלוש קרא בשמו.
"תניחו לי," הוא מלמל כשהוא חצי ישן חצי ער.
"אדם!" הקול התגבר.
העיקר אמרו להם שאטמי האוזניים המיוחדים שאותם קיבלו לפני צאתם למשימה חסינים בפני רעשי הרקע החזקים בתחנת החלל…
בשלב זה הוא כבר לא ידע אם הקול הזה בוקע מתוכו או שאחד מחברי הצוות חיפש אותו. הרי הם ידעו שזה היה זמן השינה שלו…
"אדם, תתעורר!" עכשיו הקול היה חזק וברור.
אדם הסיר את כיסוי העיניים וראה את פרצופו התפוח של ג'ון מציץ מבעד לדלת התא החצי פתוחה.
"עזוב אותי!" אדם גער בו. בשלב זה כבר לא עניין אותו יותר לשמור על יחסים תקינים עם שאר חברי הצוות. הוא רק רצה את השקט שלו.
בגלל החשיכה, אדם התקשה לראות את ארשת פניו של ג'ון, שזרח מאושר, למרות העלבון שהרגע ספג. "קרה נס!" ג'ון הכריז. "אתה חייב לצאת ולראות בעצמך עכשיו!"
אדם רטן ובחוסר חשק, פתח את שק השינה וריחף החוצה מבעד לדלת הפתוחה של תא השינה. "אני מצפה ללא פחות מנס, אחרת—" הוא לא השלים את המשפט, אבל הוא הניח שג'ון הבין את הלך הדברים.
הוא התלווה לג'ון ויחד הם ריחפו לקופולה. האחרים כבר היו שם. כולם, ללא יוצא מהכלל, היו חיוורים ושקטים. "אני מפחד לשאול…" אדם אמר. "מה עכשיו?!"
"תראה," ג'ינה לחשה והצביעה על אחד החלונות.
אדם הביט החוצה. את הרגע בו עיניו חזו בשנית בכדור הכחול והמושלם הוא לא ישכח לעולם. "מה..איך?" הוא מלמל. רק הודות להיעדרו של כוח הכבידה, הוא לא התמוטט על הרצפה. דמעות החלו למלא את עיניו והוא מיהר למחות אותן כדי להימנע מצריבה.
"אנחנו לא יודעים," ג'ון אמר, מחויך מאוזן לאוזן. "כבר יצרנו קשר עם החבר'ה למטה. אמרנו שעקב מקרה חירום אנחנו מבקשים לחזור הביתה מוקדם יותר."
"והם אישרו?" אדם שאל בפליאה. הכל קרה כל כך מהר והוא עדיין התקשה להבין מה התרחש לנגד עיניהם.
"כן. אנחנו נחזור בעוד מספר שעות. צריך להתחיל בהכנות."
המיאוס שאדם חש כלפי ג'ון התמוסס כלא היה. שום דבר לא הפריע לו יותר. הוא התקרב לג'ון וחיבק אותו. אנדרו הצטרף ובמהרה זה הפך לחיבוק קבוצתי, שלווה באושר הגדול ביותר אותו יכול אדם לחוש בימי חייו. היה להם בית לחזור אליו.
*
גם חודשיים לאחר מכן, התקשורת לא הפסיקה לסקר את סיפור שיבתם ארצה של האסטרונאוטים. ששת חברי הצוות הוזמנו להתראיין בשלל ערוצי חדשות ותוכניות אירוח ברחבי העולם כדי לשתף את חוויותיהם מהחלל. המסתורין שאפף את הפרשייה, משך את תשומת ליבן של חברות ההפקה הגדולות. אלו הגיעו עם הצעות מפתות להפקה של סרט הוליוודי עתיר תקציב. קריאת העזרה שהתקבלה מתחנת החלל, גרמה לעולם כולו להמתין בדריכות לשובם, ובמשך שעות ספורות היה חשש רציני לחייהם. חברי הצוות חזרו כגיבורים וכולם רצו לשמוע עוד ועוד. למרות כל הבאז סביבם, אף אחד מלבדם לא ידע על ההתרחשות המוזרה שבמהלכה כדור הארץ נעלם כלא היה לכמה שעות. לפני שהם חזרו, כל חברי הצוות סיכמו ביניהם שהמידע הזה יישמר ביניהם. לא היתה דרך להסביר דבר כזה לאנשים שלא חזו בו במו עיניהם.
זמן קצר לאחר נחיתת החללית על אדמת כדור הארץ, כוחות ההצלה הגיעו למקום, כשהם מלווים בעיתונאים שהיו חמושים במיקרופונים וצלמים צמודים. ההמולה לא הטרידה את חברי הצוות, להיפך. כל הוכחה ותזכורת לקיומו של הכדור שלהם, של הבית שלהם, מילאו את ליבם באושר עילאי.
ההסעה שהמתינה לחברי הצוות הסיעה אותם לאזור בו כבר המתינו משפחותיהם, אלא שמשהו לא היה כשורה. אביו של אדם, שהיה מרותק לכיסא גלגלים, עמד מחויך על שתי רגליו ונופף לעברו יחד עם שאר האנשים שהגיעו לקבל את פניהם. הוא נראה לאדם צעיר בלפחות עשור אם לא יותר. אדם עצם לרגע את עיניו בגלל הבזקי המצלמות. כשהוא פתח אותן, הדבר התמוה ביותר נגלה לפניו: אמו עמדה לצידו של אביו. גם היא נראתה צעירה ובריאה. היא חייכה אליו חיוך מלא ברוך ועיניה הכחולות התמלאו בדמעות. היא התכופפה לרגע ולאחר מכן הרימה גור כלבים. זה היה, זה היה סאני!
אדם הביט בג'ון ובאחרים. הבלבול על פניהם היה ניכר. הם גם התחילו להבין שמשהו משונה התרחש כאן. כיצד ייתכן שאמו בחיים? היא נפטרה ממחלה לפני עשור. הוא תהה אם גור הכלבים שאותו הרימה באמת היה סאני או שהוא פשוט היה מאוד דומה לו. מה הסיכוי שקיים עוד בורדר קולי שתום עין עם לב שחור על הגב?
"או שזה עולם מקביל או שחזרנו אחורנית בזמן," ג'ון לחש לעברו. הוא החווה עם ראשו לכיוון האישה הגבוהה והאדמונית שעמדה ונופפה במטפחת אדומה. "זאת אחותי, נורה," ג'ון הסביר. "היא שמה קץ לחייה אחרי לידת בנה השלישי בגלל דיכאון לאחר הלידה…"
"אז מה עושים?" אדם לחש בחזרה.
"מעמידים פנים שהכל כרגיל עד שנבין יחד מה לעזאזל קורה כאן…"
אדם התקרב להוריו. אמו ישר הושיטה יד וליטפה את לחיו. היד שלה היתה עדינה ורכה. או שזו לא באמת היתה אמו או שמשהו קרה לה ושינה לגמרי את אופיה, חשב. האם שאותה הכיר עד ליום מותה לא מיהרה להפגין כלפיו חיבה. להיפך. שום דבר שהוא עשה מעולם לא הספיק לה. היא גרמה לו לחוש שהוא כישלון גמור.
"אתה נראה מבוגר יותר," היא אמרה. "בשביל גבר בן עשרים ושמונה אתה נראה כמעט בן ארבעים."
אז הם כן חזרו אחורנית בזמן איכשהו. יכולת התפיסה של מוחו הארצי היתה מוגבלת ולא הצליחה להכיל את ההבנה הזו. "כנראה שהחלל לא טוב לעור הפנים," הוא חצי התבדח.
*
השנה היתה שנת 2026. חברי הצוות שמרו על קשר הדוק במהלך השנתיים שחלפו מאז אותו השבוע שבילו יחד בתחנת החלל. שני הסודות שרק הם ידעו על קיומם חיברו ביניהם וגרמו להם להתנחם זה בנוכחותו של זה. האמת על מה שהתרחש כשכדור הארץ נעלם לא התגלתה להם וגם לא האופן בו הם הצליחו לחזור אחורנית בזמן. בשלב מסוים, הם הפסיקו לחפש אחר התשובות להן כה נזקקו. דרכי האל אכן היו נסתרות וכנראה שהם לא היו אמורים לגלות את האמת, לפחות לא במהלך ימי חייהם. הם גם לא ידעו אם הכדור האהוב שלהם יחדל מלהתקיים בעוד שמונה שנים. הרי לפני שהם חזרו בזמן, הם חזו בהכחדתו במו עיניהם. היו ימים שבהם חלקם, בעיקר לוקאס, אנדרו וג'ון, ניסו לשכנע את האחרים לחזור יחד לתחנת החלל, כדי לנסות לשוב בחזרה לזמן שאליו השתייכו. רבקה, ג'ינה ואדם לא התלהבו. הרי בעתיד לא היה להם כדור לחזור אליו ואף אחד עדיין לא הצליח לחמוק מהמוות.
אדם, שמבחינת שאר העולם היה רק בן שלושים, קיבל בחזרה שמונה שנים שכבר חשב שאיבד. הוא החליט להתמקד סוף סוף בחייו האישיים, הכיר את רות באיזו תחנת דלק בדרכו לכנס והם התחתנו כעבור זמן קצר. בנם, מייקל, נולד שנה לאחר מכן.
בלילות, כשמייקל התעורר ובכה, אדם קם אליו, ערסל אותו בזרועותיו בזמן שעמד ליד החלון הסמוך למיטה, וצפה בשמי הלילה זרועי הכוכבים. הוא כבר לא השתוקק להיות שם למעלה כמו פעם, אבל הוא גם לא חש שייך למציאות שאותה בנה כאן למטה. הוא מאוד אהב את רות ואת מייקל, אבל חלק כלשהו בו חש כגנב שהתגנב לציר זמן לא לו. רות התהפכה במיטה והוא נאנח בשקט. החיים הם דבר מוזר, הוא חשב, כשהתחוור לו שאף אחד לא באמת יצליח לתפוס לגמרי את המשמעות האמיתית שלהם. הוא התבונן בפניו הקטנים והילדותיים של מייקל וחייך. לעת עתה, היה עליו להסתפק בכאן ועכשיו.