רעש הסלוטייפ הנקרע מקופסת הקרטון הזכיר לי מעבר דירה. ריח של עובש עלה מהקופסה מלאת האבק. שנים היא ישבה לה שם בבוידעם מבלי שאיש נגע בה.
גם אני לא רציתי לגעת בה, אמרתי לרונה שמצידי אפשר פשוט לזרוק את הכל לפח. אין לי מה לחפש בבית של אבא. אבל היא התעקשה שאולי אמצא שם משהו מעניין. אז הסכמתי – למקרה שיש פה איזה מסמך חשוב.
התחלתי להוציא את החפצים מתוכה.
קלסר עם הכיתוב "חשבונות מס הכנסה",
כמה תעודות הוקרה ישנות – בעיקר מהימים שבהם התנדב להעביר סלי מזון לנזקקים,
דרגות צבאיות דהויות,
מסכת אב"כ ישנה עם רצועות גומי מתפוררות.
בטח אמא לא סבלה שהוא שומר שטויות כאלה. אבל אם רק היה יכול – היה שמח לשמוע אותה שוב אומרת: "תפסיק כבר לשמור כל דבר – אין לנו מקום לזה".
מעניין אם עכשיו, כשהוא הצטרף אליה, היא דואגת גם שם שלא יאגור.
בשבעה, שטף האנשים העסיק אותי ולא היה לי מספיק זמן לעצמי. דווקא התאים לי עכשיו השקט הזה פה בחדר. לשהות קצת לבד עם המחשבות שלי – אולי להתחיל לעכל את האובדן.
הסתכלתי מסביב על ארון הספרים, על שידת המחשב שעמדה בצד – פעם ראשונה שיכולתי לבחון לבד את החדר.
נזכרתי בתחושת הסקרנות – לגלות מה אבא עושה שם בדיוק. אבל הוא תמיד ישב עם הדלת סגורה. כל רעש קטן היה מפריע לו. לפעמים שמענו צלילים מוזרים מבעד לדלת, לפעמים קולות של מאבק וצעקות. אמא שמרה שלא נתקרב, שלא נפריע. "אבא נלחם עכשיו בשדים" – היא אמרה.
עכשיו אני יכול להרעיש כמה שאני רוצה, זה כבר לא יפריע לאבא.
המשכתי לחטט בחפצים.
לוח שחמט ישן. זכרתי אותו, הייתי משחק בו עם אבא ותמיד ניצחתי. זוכר איך קינאתי בחבר שלי שאבא שלו היה אלוף שחמט בלתי מנוצח.
מצאתי דף טקסט ממוסגר. נכתב שם בכתב גדול – "את קיומנו בארץ הזו אנו חייבים לאותם הגיבורים…" הטקסט שאמרתי בטקס שאבא לא הגיע אליו. עדיין צבט לי בלב להיזכר בזה.
הו, ומה זה פה?! דיסקמן. שנים לא ראיתי כזה.
פתחתי אותו, הופתעתי לגלות בפנים דיסק צרוב עם כיתוב בטוש שחור – "שירים אהובים".
מעניין אם הוא עדיין עובד.
סגרתי את המכסה. לחצתי על כפתור ההדלקה – מיד חשבתי כמה טיפשי לנסות. הרי סוללות לא מחזיקות כל כך הרבה שנים, פלא שהן לא נזלו בתוכו. אבל להפתעתי הדיסקמן נדלק.
הכנסתי לאוזני את אוזניות הכפתור הישנות ולחצתי פליי.
צלילים החלו לבקוע מהאוזניות – המהום של זמר ומיד אחריו התחלה של שיר עם ליווי גיטרה: "אעולל כגפן שארית הרחש…" השיר – "שי", של רחל, בביצוע הפרברים והדודאים. כמה אבא אהב את השיר הזה.
המשכתי להקשיב, עצמתי עיניים והרגשתי שאני נשאב למקום אחר. מעולם לא הרגשתי כך. השיר המשיך להתנגן ברקע אבל אני הייתי באמצע אירוע.
באולם היו וילונות קטיפה כבדים. שמתי לב שרבים מהאורחים גידלו שפם. עברתי ליד שולחנות קבלת הפנים – בצקים ממולאים בפטריות. איזה מזל שהסטנדרטים השתנו. פתאום מצאתי את עצמי עומד בחופה ליד הכלה. ראשה היה מכוסה בהינומה אז לא יכולתי לראות מי זאת.
לחצתי על pause. אני לא יודע איך הצלחתי ללחוץ על הכפתור – הרגשתי שאני ממש בתוך החתונה.
אולי חלק מהתודעה שלי עוד היה פה ליד הדיסקמן. הראש שלי הסתחרר, הרגשתי תשוש.
מה זה היה?! שוב הייתי בחדר, לבד. ראיתי את החפצים של אבא פזורים מסביבי.
נשמתי כמה נשימות ארוכות כדי להירגע. בחנתי את הדיסקמן, עדיין לא בטוח אם כדאי להמשיך, הוא נראה רגיל. צבע כסוף, שריטה קטנה בחלקו העליון.
אולי זה רק בראש שלי? אבל זה הרגיש כל כך אמיתי.
הסקרנות לא הניחה לי – לחצתי שוב על פליי, אבל במקום שהשיר ימשיך מהמקום בו הפסיק – התחיל להישמע שיר אחר עם קצב מתגבר של תופים ברקע. ניסיתי ללחוץ "אחורה" כדי לשמוע שוב את השיר הקודם אבל הדיסקמן רק המשיך לנגן את השיר החדש. לאט לאט הצטרפו עוד קולות, ואז פרדי מרקורי האגדי התחיל לשיר. הכרתי את השיר – זה היה "רדיו גאגא" של קווין.
עצמתי שוב עיניים – בן רגע הופיע מולי איש צעיר מחבק אליו, קרוב לחזה, תינוקת קטנה ומסתכל לה בעיניים בחיוך רחב.
עכשיו זיהיתי – זה היה אבא.
התינוקת פערה את הפה ובהתה בעיניים הכחולות של אבא. זו הייתה אחותי הגדולה – שירה. אבא הניע את השפתיים ושר לה את השיר יחד עם פרדי.
הוא החזיק את אחותי זמן קצר אחרי שהפך לראשונה לאבא. הוא נראה שם כל כך מאושר ורגוע.
פתאום הייתי ברחוב עם עגלה – שירה התינוקת שכבה בתוכה עם מוצץ בפה. זיהיתי את הרחוב – הבית הישן של אבא ואמא. מעניין אם גם שם הוא היה מתבודד בחדר.
כבר הרגשתי קצת יותר טוב, התחלתי להתרגל לחוויה המשונה.
לחצתי שוב על "אחורה" כדי לראות עוד קצת איך אבא נראה שם רגוע. כל כך שונה מאיך שאני זכרתי אותו – פחות סבלני, יותר כועס ולחוץ. אך הדיסקמן המשיך לבדו לנגן את השיר הבא.
"עוד יש מפרש לבן באופק מול ענן שחור כבד…" חווה אלברשטיין שרה את "לו יהי" של נעמי שמר, ואני רק יכולתי לנחש איזה זיכרונות של אבא נקשרו לשיר הזה. פחדתי לעצום שוב עיניים – אבל עצמתי.
מיד נשמע לצד השיר רעש שרשראות הטנקים. חיילים במדים נעו ממקום למקום. תחושה של דריכות ולחץ. "מרדכי, אני עולה איתך", שמעתי את קולו של אבא.
"אנחנו כבר מלאים, אל תדאג, נתפצל עכשיו ונעשה החלפות אחר כך."
ניחשתי מי היה האיש שדיבר עם אבא.
פתאום הייתי בתוך תא קטן וצפוף. היה חם והרגשתי שהגוף מתחיל להזיע. צפיתי במתרחש בחוץ דרך פריסקופ. ענן אבק עלה משיירת הטנקים. "תחנות איגניט – כאן איגניט. ברוך בואכם לאפריקה!" נשמע הקול ממערכת הקשר.
הסביבה השתנתה, עברנו לשדה קרב – פיצוצים אחד אחרי השני, אש וריח חריף באוויר של גופות חרוכות. זעקות נשמעו מבחוץ, מכשיר הקשר לא הפסיק לטרטר – קריאות החיילים הפצועים כמו נפסקו ברגע כשרעש אדיר קרע את האוויר. לכמה רגעים לא שמעתי כלום, ואז הופיע טנטון באוזן – אותו טנטון שליווה את אבא מרגע זה ועד יומו האחרון.
כבר לא היה זכר לשיר ברקע. זה הרגיש כל כך מוחשי, פחדתי למות.
לפני שהבנתי מה קורה, עברתי למקום אחר – האבק והריחות נעלמו. הייתי במקום שקט עם עצים ופרחים מסביב. ניסיתי להבין איפה אני – הבטתי למטה. מצבת אבן עם השם של מרדכי. הזיעה על גופי התקררה וחלפה בי צמרמורת.
חזרתי לשמוע את סוף השיר "אז תן שלווה ותן גם כוח לכל אלה שנאהב, כל שנבקש לו יהי"
הפזמון התנגן. ראיתי את אבא עומד שם מעל הקבר של מרדכי – הוא התייפח ודמעות זלגו מעיניו. אף פעם לא ראיתי כך את אבא. למעשה, אף פעם לא ראיתי את אבא בוכה.
עצרתי מהר את הדיסקמן לפני שיתחיל עוד שיר.
המעברים היו חדים ועוצמתיים מדי. לקחתי נשימה עמוקה בניסיון להסדיר את הדופק ויצאתי החוצה לחצר, אולי קצת אור שמש ומשב רוח יעזרו עכשיו.
את הדיסקמן לקחתי איתי.
קרני שמש חמימות חדרו מבעד לעלי עץ הערבה הגדול שעמד בכניסה לבית, וציוץ ציפורים נשמע סביב. נהדר, בדיוק מה שהייתי צריך.
רציתי לשכב על הדשא, אך הוא היה מלא בקוצים ועשבים שגדלו פרא.
נזכרתי איך אבא לימד אותי כאן לשחק כדורגל – בימים שבהם הדשא היה מכוסח ומטופח. התיישבתי על ספסל המתכת המחליד.
התעפצתי תוך כדי שניסיתי לשחזר בראש מה בדיוק ראיתי – עד שצלצול הטלפון העיר אותי.
"רונה אהובתי" היה כתוב על המסך.
"היי מאמי", עניתי.
"חיים שלי, מה שלומך? איך מתקדם עם הסידורים?"
"לאט לאט, יש עוד מה לעשות ומצאתי פה משהו מעניין. אבל עזבי אותי עכשיו. איך את?"
"לא יודעת. הבדיקות תקינות אבל אני מתחילה להרגיש משהו. אולי כדאי שתבוא תכף"
"טוב מאמי – אני עוד קצת אסדר פה, שירה תחליף אותי ואעלה על האוטובוס"
"יופי חיים שלי, מחכה לך"
"ביי מאמי".
הרגשתי את הדיסקמן המונח עליי. התלבטתי אם לחכות קצת לשירה לפני שאני שומע את השיר הבא או לשמוע עוד אחד בעצמי – טוב, רק עוד שיר אחד.
הפעלתי את השיר הבא ועצמתי עיניים מיד.
"כשאמא באה הנה יפה וצעירה…" ראיתי את אבא על חוף הים – ילד קטן. סבא עומד על ידו.
"בוא חמוד, נכנס לים" – אבא הלך לצד סבא. הם המשיכו להתקדם עד שהמים הגיעו לאבא למותניים. גל גדול נשבר – סבא הרים את אבא והקפיץ אותו מעל הגל. אבא צחק וחייך.
ראיתי בעבר תמונות ילדות של אבא – בשחור לבן. אבל עכשיו כשראיתי אותו ככה הוא פתאום היה נראה כל כך דומה לתמונות הילדות שלי.
נזכרתי בשיר הקודם והמראות שהביא איתו.
מה הילד הזה עוד הולך לעבור – חשבתי לעצמי. אבל אבא – הילד – עדיין צחק באושר בכל פעם שסבא הקפיץ אותו מעל גל.
"וכל התינוקות היו לאנשים ושוב על הגבעה הקימו בית." הפזמון האחרון של "חורשת האקליפטוס" התנגן, והשיר נגמר. עצרתי.
הסתכלתי בשעון – כבר אחת בצהריים. תכף שירה תבוא. אני חייב להמשיך לסדר, רונה מחכה לי.
נכנסתי חזרה הביתה לחדר המבולגן, הנחתי את הדיסקמן על המכתבה בצד והמשכתי למיין חפצים.
מצאתי את כובע הטיולים של אבא, כמה מעילים, משקפת. אבל הכל היה רגיל. אפילו אלבום התמונות הישן עורר זיכרונות – רגילים. שום דבר קרוב לתחושה של הדיסקמן.
התבוננתי בדיסקמן מונח בצד. זה היה חזק ממני. מצאתי את עצמי שוב עם האוזניות על האוזניים.
"ערב ראשון של לבד,
יושב וכותב לך מכתב"
וואו. איזו קפיצה בזמן – לא ידעתי בכלל שאבא אהב את השיר הזה. מעניין איזה זיכרונות הוא יביא איתו.
עצמתי עיניים.
שוב שקט, שוב פרחים. נו – ברור שגם השיר הזה יחזיר את אבא למלחמת יום כיפור.
היינו שוב בהר הרצל. הסתכלתי על המצבה – הפעם חרוט שם אחר – אלון. אלון?! הופתעתי. לא אשכח את היום שבו סיפרו לי שאלון נהרג בצבא.
ראיתי את עצמי עומד שם למרגלות מצבת האבן. אבא ניגש אליי וחיבק אותי "אני יודע מה אתה מרגיש. גם אני הרגשתי כך כשאיבדתי חברים במלחמה".
בכיתי על כתפו של אבא.
"אחרי כמה בשורות כאלה פשוט נאטמתי רגשית – רק כך יכולתי להמשיך".
אני זוכר את החיבוק הזה. הרגשתי קשר מיוחד לאבא באותם רגעים, תחושה שאני נוגע בכאב שהוא נושא שנים.
קפצתי למקום אחר – הכניסה לאולם בית הספר – ישבתי שם בחוץ על הרצפה. לחץ אדיר בחזה ותחושת מחנק.
ברקע שמעתי קול חלש בוקע מהרמקולים בפנים. זה היה הקול שלי. "את קיומנו בארץ הזו אנו חייבים לאותם הגיבורים…"
עידן עמדי סיים – "דמעות, כאב של לוחמים".
ואני רק חשבתי על אבא – שבכה חיים שלמים בלי דמעות.
לפני שהספקתי לעצור – שיר קליל התחיל להתנגן. עכשיו כבר פחדתי ללחוץ על הכפתור שלא אאבד גם את השיר הזה. לקחו לי כמה שניות, אבל אז זיהיתי – תותים – של אתניקס.
כשעצמתי עיניים הייתי בגופו של אבא, משחק שחמט עם הילד שהייתי. הילד העביר את המלכה שלו אל מול המלך שלי, הרים את הראש ואמר "שח". ראיתי שאני יכול לאכול לו את המלכה ולנצח אותו בקלות. פתאום הרגשתי שאני מסיט את המבט בעל כרחי לעבר המלך. היד שלי התרוממה והזיזה את המלך משבצת אחת ימינה.
מיד הילד הזיז את הצריח והכריז "שחמט". ראיתי את הילד מחייך. גם אני שמחתי. השיר נגמר.
הסתכלתי שוב על הטלפון. הודעה משירה.
"אני באה עוד חמש דקות"
טוב, די. אני עוצר. שישאר גם לשירה משהו לשמוע.
חייבת להיות דרך להחזיר את השירים אחורה.
כיביתי את הדיסקמן והדלקתי שוב.
לחצתי פליי והתפללתי לשמוע שוב את "שי".
אבל במקום זה שמעתי יוקולילי. מיד זיהיתי. "אל תלכי קרן שמש לא נגמר לנו היום." – איך השיר הזה הגיע לכאן? הוא יצא הרבה אחרי שהדיסקמן הזה נסגר בקופסה בבוידעם.
לקחתי נשימה עמוקה. אני אוהב את השיר הזה. השירים ששמעתי אבודים – לפחות שזה יביא איתו משהו טוב. עצמתי עיניים.
הרחתי פתאום ריח של ים. רעש הגלים הצטרף לשיר. עמדתי שוב על החוף.
ראיתי שוב את סבא, ואת אבא כילד קטן, צועדים אל עבר הים. גל גדול נשבר לפניהם וסבא הרים את אבא גבוה מעליו. הילד צחק מאושר. התבוננתי בהם היטב ופתאום הרגשתי מבולבל. לא הייתי בטוח אם האיש המבוגר הוא סבא או בכלל אבא. פניו של האיש פנו אליי, והבחנתי בצלקת מעל השפה. הבנתי שזה לא סבא. זה גם לא היה אבא. הרמתי את היד לעבר הפנים שלי וליטפתי בעדינות את הצלקת שנותרה לי מהנפילה ההיא מהאופניים לפני שנים. ראיתי את עצמי מניף את הילד שלי שעדיין לא נולד.
"אל תבכי, קרן שמש, קחי לך בית אחרון. איך תמיד את אומרת ניפגש עם אור ראשון." כשבניה ברבי שר את הפזמון כבר הכל השתחרר. כל השבעה לא הזלתי דמעה אבל עכשיו לא יכולתי לעצור.
דלת הכניסה לחדר נפתחה – אחותי הגדולה, שירה, עמדה שם.
"איך מסתדר עם הבלגן?"
"רוצה טישו? גם אני התפרקתי היום."
היא הפנתה את מבטה אל הדיסקמן.
"היי, זה לא הדיסקמן הישן של אבא?! כמה שנים לא ראיתי אותו!"
"כן, שירה, את לא מאמינה, את חייבת לשמוע"
העברתי אליה את הדיסקמן. היא הרכיבה את האוזניות ולחצה פליי.
לאחר כמה שניות היא הוציאה אוזנייה אחת מהאוזן.
"לא שומעים כלום."
"תביאי רגע", ניסיתי לשמוע שוב בעצמי. לחצתי פליי, אך לא שמעתי דבר.
לחצתי "קדימה", "אחורה"
הדיסקמן נשאר דומם.
שירה הסתכלה עליי.
"מה הייתי אמורה לשמוע?"
הנחתי את הדיסקמן בצד. לא הסתכלתי עליה.
"כלום. כמה שירים ישנים."
הטלפון שוב צלצל:
"בוא מהר זה מתחיל ממש לכאוב"
"אני בא מאמי, עוד כמה דקות ואני איתך". החזרתי את הטלפון לכיס.
"שירה, אני חייב לזוז"
יצאתי מהחדר, מחזיק בידי את לוח השחמט.