רך. כל רך, וחמים, ליטוף ועוד ליטוף. חיוך קטן, בקושי שם אבל אני מכירה אותו מספיק, יודעת שהוא מרגיש אותי.
"וזהו. יש לך שאלות?"
מה? שאלות? על מה? הרמתי את מבטי מגושי למרות שידי לא הפסיקו לנוע בפרוותו. מולי עמדה הוטרינרית, מבטה מעט מיואש ממני אבל סבלני. שאלות, הבנתי. שאלות על גושי, ששכב על השמיכה שבה הבאתי אותו, חלש מכדי לקום, להשתולל ולנבוח עליה כמו בכל פעם אחרת שבה היינו פה. ניסיתי להכניס בשמיכה קסם משכך כאבים, שילבתי בה קסמי הקלה מורכבים אבל הכאב של גושי כבר עבר את היכולת שלי לסייע לו.
הייתי בטוחה שהיא כבר הסבירה הכל, אבל לא הקשבתי לכלום. הפניתי את מבטי בחזרה לעיניים החומות-שחורות הגדולות שהסתכלו עלי משולחן הבדיקות.
"זה יכאב לו?" סיננתי בקושי דרך גרון חנוק וכואב, בקושי מצליחה לשאוף אוויר חדש שיפצה על זה שבזבזתי בדיבור.
לא יכאב, הסבירה. מסתבר שלפני שמרדימים צריך קודם… להרדים. הוא יישן, היא אמרה. הוא לא ירגיש כלום. היא המשיכה להסביר שוב מה יקרה אחר כך, אבל לא הצלחתי להקשיב- כאילו אם לא אשמע את המילים, זה לא יצטרך לקרות. אני אוכל לאסוף את גושי בשתי הידיים ולצאת איתו מכאן, לקחת אותו חזרה הביתה, לחבק אותו גם מחר. מה זה כבר עוד יום?
ובכלל, אולי אם אחכה עוד קצת יהיה פתרון? לחש חדש, שיקוי הארכת חיים להולכים על ארבע, חוטי חיים מחודשים שאצליח לטוות לתוך הרתמה של גושי. אולי אם רק אחכה עוד קצת לא אצטרך להיפרד מהכלב שמלווה אותי בכל יום כבר כמעט 17 שנים?
אצבעותי התהדקו סביב הפרווה הרכה בעדינות. הוטרינרית עמדה מאחוריו, מוכנה עם המחט הראשונה והביטה בי במבט שואל. כל כך רציתי לומר לה לעצור, להפסיק, שהתחרטתי. לאסוף את גושון הפרווה שלי בשתי ידיים ולקחת אותו בחזרה הביתה. אבל הבטחתי לו שאני אעזור לו, שאני אוהבת אותו, שאני אעשה הכל בשבילו. זה כל מה שנשאר לעשות. התמקדתי בתחושת הרכות בין ידיי, הרמתי את מבטי והנהנתי, מאשרת לה להתחיל. במשך כמה שניות ארוכות נוספות, גושי הביט אלי, הזיז במעט את ראשו אל ידי שחזרה ללטף אותו, ואז הוא עצם את עיניו.
נשימה.
עוד זריקה אחת. כמה שהוא שונא זריקות.
נכנסתי הביתה ולמרות שפניי עדיין היו רטובות מדמעות לרגע עוד ציפיתי שהוא ירוץ אלי. ינבח. יקפוץ.
כבר חודשים שהוא לא קופץ או נובח, ודווקא עכשיו ציפיתי לזה בחזרה.
קיבלתי הודעה משירי – כאן לכל מה שתצטרכי. עשיתי לייק.
ניגשתי לשולחן העבודה, לנסות לטפל במשימות שהצטברו כשהתרכזתי במצבו המתדרדר של גושי בשבועות האחרונים. היה תכשיר להחלקת שיער שנתן תוצאה מעט מתולתלת והייתי צריכה למצוא עבורו קסם מחליק טוב יותר. היה את הכובע שבעבר גם היה יוצר ענן קירור נעים מסביב לחובש, אבל המיזוג שבו התקלקל ורציתי לתפור אליו שכבה נוספת של צינון. כל מיני פרויקטים חצי גמורים או פריטים אחרים שדרשו תיקונים קטנים עמדו מולי, ולא הצלחתי למצוא אפילו טיפת אנרגיה להשקיע בהם. נאנחתי והלכתי לחדר, להתחפר מתחת לשמיכה ולנסות לא לקוות שגושי יחזור באיזו דרך פלאית וינבח מבעד לדלת כדי שאפתח לו.
המוח הבוגדני שלי לא הפסיק לצפות לגושי. עבר שבוע, ועוד אחד, ועוד.
שירי המשיכה לכתוב לי הודעות-
היי, איך את?
רוצה אולי לשבת לגלידה?
"את חייבת לשמוע מה אימא שלי אמרה לי היום
טוב את לא באמת חייבת אבל זה יצחיק אותך
כשתהיי מוכנה אני כאן, בסדר?
לכולם עשיתי לייק, אבל לא היו בי כוחות לענות לה. עדיין חיפשתי את גושי בכל כניסה הביתה, חשבתי עליו בכל ארוחה. פעמיים הרמתי את החגורה שלו כדי לקרוא לו לטיול לפני שנזכרתי שאין למי לקרוא.
קול דפיקה בדלת הקפיץ בי גל קטן ומטופש של תקווה. "נו באמת," סיננתי לעצמי וקמתי לדלת, "איך בדיוק כלב ידפוק בדלת."
"ובמיוחד כלב מת," הוסיפה שירי בחיוך אחרי שפתחתי לה. לא הבנתי שדיברתי בקול רם כל כך, ושירי הייתה בוטה כהרגלה- מה שדווקא העלה על שפתי חיוך קטן. היא נכנסה למטבח והכינה קפה (לה) ותה (לי). "אני יודעת שנחתתי עלייך," ציינה כשהתיישבה מולי, "אבל יש גבול לכמה זמן אני אתן לך לסנן אותי."
"לא סיננתי אותך!"
"כבר כמעט חודש שאת רק מסמנת לייק לכל ההודעות שלי."
"זה נחשב. עניתי לך."
"זה לא נחשב ולא ענית לי."
"שירי, את פעם נעלמת לי לכמעט שבוע בלי לענות בכלל והייתי צריכה לחפש את אימא שלך כדי לבדוק שלא מתת!"
"רק איבדתי תחושת זמן! הייתה לי תקופה עמוסה ואת מתה על אימא שלי."
היא צדקה, אימא שלה הייתה נהדרת. חשבתי על כל הביקורים שלי אצל שירי כשעוד גרה עם ההורים שלה, בעיקר לפני הצבא. פעם אחת אפילו הגעתי עם גושי, והוא הרס בובה שמצא בסלון שלהם, הפושע הקטן. שוב חשתי בדמעות מתחילות לזלוג- וכל כך נמאס לי לבכות. ניסיתי למחות אותן לפני ששירי תראה, פעולה שהייתה כמובן בלתי אפשרית. היא עברה לשבת מולי והתכרבלה אלי בחיבוק, מבינה בלי מילים לאן מחשבותי הלכו כשראתה שאני מסתכלת על מיטת הכלבים שעוד שכבה בפינת החדר. אחרי כמה דקות היא הרימה את ספל התה שלי והושיטה אותו אלי, עדיין בלי מילים. באמת לא הייתי צריכה לסנן אותה כל כך הרבה זמן.
"את שוקעת," אמרה לבסוף.
ידעתי שהיא צודקת, "אני לא יודעת איך לעצור," עניתי, "אני לא יודעת מה לעשות."
"תנסי פשוט לעשות. קומי מהמיטה, מהספה, מהרצפה. את אוהבת טוויה, אוהבת קסם, והלקוחות שלך לא יחכו לך לנצח. זה לא אומר ששכחת אותו, אבל אולי זה אומר שמותר לך להמשיך לחיות." הנהנתי והיא חיבקה אותי שוב. הלקוחות שלי היו מוכנים לחכות הרבה לפריטים שרק אני ידעתי ליצור, אבל סביר שבאמת יחפשו פתרונות אחרים אם לא תהיה להם ברירה.
אחרי ששירי הלכה ניסיתי לפעול. שטפתי את הכוסות שלנו ועוד כמה כלים שהיו בכיור. הכנסתי מכונת כביסה. עניתי לכמה מיילים מאנשים שחוו ממני יותר התעלמות משירי.
ניגשתי לשולחן העבודה שלי שמלא בכל הפרויקטים שהמתינו לתיקון או לטוויה של קסם חדש. הקסם שלי הגיע תמיד מרגש, מרצון לפעול ולעבוד ולראות את השינוי שאני יכולה להכניס לחפצים יום-יומיים. הרמתי את הכובע, פרויקט מוצלח במיוחד, והפכתי אותו כדי לחפש את התפרים הפתוחים שצריכים חיבור לשכבה חדשה. הטוויה החדשה הייתה החלק האהוב עלי, אבל לא היה לי חשק להתעסק בקסמי צינון. החלפתי את הכובע בצנצנת הקרם, ולא היה לי שום רעיון לקסם החלקה שכדאי לחבר אליו. הנחתי גם את הקרם, וראיתי שבדיוק מחוריו נשארה פיסת פרווה סוררת של גושי. באחת ממגירות השולחן הייתה לי שקית שלמה של הפרווה שלו שאספתי, ככה רק ליתר בטחון. הרי אגרנות היא לא באמת בעיה אם יש מספיק בבית לאחסן את כל מה ששומרים, נכון?
פתחתי את השקית בזהירות וגלגלתי פיסה בין אצבעותי. כל כך רכה, חומה-כתומה בדיוק כמו גושי. ניצוץ קטן של קסם זרם מידי אל השקית וניצת בחזרה אלי. הרעיונות השונים צצו והתנגשו זה בזה במהירות, ופתחתי עוד ועוד מגירות בשולחן כדי להוציא כלים. מסרגות עץ עתיק, פיסות משי אור, קצת עלי ערבה בוכיה מיובשים. נתתי לקסם לזרום מידי אל הפרווה, טווה ואורגת, פורמת וקושרת. נתתי לאצבעותי לזרום, עצמתי את עיני והתרכזתי. בכל פעם שנכנסתי הביתה והוא נבח עד שהרמתי אותו בזרועותי. בכל חורף בו הוא התעקש לישון רק עלי. בכל קיץ בו הלכנו לשחות ביחד, בכל המתנפחים שהוא פינצ'ר לי בים כשעלה עליהם אחרי שנמאס לו לשחות. שחררתי מתוכי כל דבר שהיה נפלא ומאושר אל תוך הסבך וכשפקחתי עיניים מצאתי כדור קטנטן, חום-כתום ורך מאוד.
קשרתי את הכדורון בשרשרת סביב צווארי והרגשתי אותו פועם איתי. השקעתי הרבה יותר קסם מהרגיל, אבל הרגשתי אותו מחזק אותי בחזרה, מכניס בי את האהבה והשמחה שהיו לי כל כך חסרות בשבועות האחרונים.
עם החיזוק משרשרת הגושי הקטנה שלי סיימתי את כל התיקונים המובטחים והתקדמתי אפילו לרעיונות חדשים שדרשו יותר זמן והשקעה, אבל כעבור ימים בודדים התחלתי להרגיש את הקסם המופלא שמתוך השרשרת הולך ודועך. הסרתי אותה מצווארי וניסיתי לטוות אליה קסם חדש, לאסוף עוד רגעים מיוחדים ולהכניס אותם פנימה. פרמתי וטוויתי מחדש את כל כדור הפרווה הקטן עשרות פעמים, עמדתי במשך שעות בשולחן העבודה בלי הפסקה ולסוף כשרגלי כמעט קרסו מתחתי הלכתי לישון בתסכול רב.
בבוקר הבנתי שהזיכרונות פשוט לא מספיקים ואני זקוקה לאנרגיה חדשה. האנרגיה המקורית שבה הכנתי את השרשרת הייתה מהקשר שלי עם גושי אבל למעשה, חשבתי, כל אנרגיה דומה תוכל להתאים אם אקשור אותה לזכרונות שלו.
יצאתי החוצה והתחלתי לשוטט. פגשתי כמה אנשים שטיילו עם הכלבים שלהם, אבל זה היה סתם עוד טיול שגרתי, ולא היה קסם משמעותי לאסוף. עברתי במהירות את בניין העיריה ששידר קסם מהסוג ההפוך לזה שרציתי, והגעתי לגן שעשועים קטן. ילד אחד טיפס על המגלשה, ואמו המודאגת עמדה במרחק סביר לתפוס אותו במקרה הצורך. משהו ברגע הזה תפס את תשומת לבי והתקרבתי אליהם. הילד המשיך לטפס עוד, לקומה גבוהה יותר של המבנה הקטן ואז פנה לגגון. החשש היה גלוי על פני האם אבל היא חייכה אליו כשהביט בה בגאווה, ורק לקחה צעד נוסף אליו ליתר בטחון. הילד השמח ניסה למשוך את עצמו מעל מבנה העץ, אך ידו החליקה והוא החל ליפול- ישר אל ידיה המושטות של אימו הממתינה, הוא צחק בקול והיא חיבקה אותו אליה, נזפה בו קלות על חוסר הבטיחות. זה היה בדיוק מה שחיפשתי. רגע קטן ולכאורה רגיל, ילד משחק ואימא שנמצאת שם בשבילו, אבל הקסם סביבם היה עדות וודאית לרגע מיוחד, פלא קטן באמצע היום. חלפתי מאחורי האם וליפפתי את הקסם סביב אצבעותי, ממהרת להתרחק לפני שיבחינו בי, אך הם בכל מקרה התרחקו לכיוון ההפוך, כנראה בחזרה לביתם.
הקסם מהאם ובנה היה חזק והספיק לי כמעט לשבוע שלם, אך אז חשתי שוב את הכדור מתחיל להיחלש. יצאתי לחפש עוד, ומצאתי ליד חוף הים גבר צעיר שהתכונן להצעת נישואים. הוא התרגש כל כך שלא ראה אותי מניחה חוט שקוף דק על יריעת הבד שהניח לקראת בת זוגו. כשהגיעה היא נראתה מופתעת, מובכת ומאוהבת ולרגע חשבתי שעד לפני זמן לא רב הייתי כנראה נתקפת קנאה ברגע כזה או לפחות מתעצבת מרווקותי הממושכת, אבל כשהבחור כרע ברך לקראתה הקסם הפלאי ביניהם התחזק כל כך שלא רציתי דבר מלבד ללכוד אותו על החוט שלי ולמשוך אותו אלי, כדי שאוכל ללכוד אותו ולחזור לטוויה בבית. מיהרתי לשוב כדי לחזק את גושי הקטן שלי בעוד אנרגיה משולבת בזכרונות אחרים ממנו. גשם מפתיע לספטמבר החל לרדת, אבל למרות שלא הייתה לי מטריה לא היה לי אכפת להירטב- קסמים הרי גם ככה חסינים למים.
הבנתי שהקסם יצטרך חיזוק תמידי, והתחלתי לתכנן גיחות שונות החוצה מדי כמה ימים כדי לחזק אותו. הייתי כל כך עסוקה בתהליך של איסוף וטווית של קסם ששוב התחלתי קצת להזניח את שירי. כשהיא הזמינה אותי ליום ההולדת ה-100 של סבתה זו נראתה לי כמו הזדמנות מצוינת להשלים פערים, וגם כמו אירוע שבוודאות יהיה בו הרבה קסם פלא- הרי לא בכל יום אנשים מגיעים לגיל כזה. במסיבה שדווקא מותר לי להיות בה הייתי כנראה יכולה לאסוף באופן ישיר, אבל העדפתי להיות זהירה בכל מקרה ולקחתי את סליל החוט השקוף שלי.
"מה את עושה?" קפצתי לרגע לפני שהבנתי שזו רק שירי חוזרת מהנשיקה לסבתה, והמשכתי למתוח את חוט איסוף הקסם שלי בין כסאות האורחים. האווירה במקום הייתה נהדרת, קרובי משפחה וחברים הגיעו לברך את הסבתא שהייתה אהובה מאוד, והקסם כבר החל לזרום למרות שהמסיבה רק התחילה.
"זה שום דבר," עניתי בחיוך, "רק משהו קטן לקסם." שירי פערה את עיניה, הסתכלה מסביב ואז תפסה אותי בידי.
"אנחנו הולכות," הכריזה, "עכשיו." היא משכה אותי החוצה מהאולם הקטן.
"רגע, סבתא שלך אפילו עוד לא הגיעה," מחיתי, "אני לא הספקתי-"
"לא הספקת מה?" שאלה בכעס, "לאסוף ממנה קסם?" נעצרנו בשולי החניון והיא דחפה אותי למכונית שלה. "אני לוקחת אותך הביתה," ציינה כשנכנסה לצד הנהג, "ואת תסבירי לי הכל בדרך." היא התחילה לנסוע והסברתי, מקווה שהיא תסתובב כשתבין.
"אני פשוט צריכה קצת לחזק את השרשרת שלי מדי פעם," הזכרתי, מניחה ששירי תזכור את הפריט היחיד שאני מדברת עליו כשאני כן עונה לה בשבועות האחרונים, "והקסם הוא… לא ממנה באופן אישי-"
"מה זה משנה אם זה רק ממנה או לא? ברור לי שאת לא מסותבבת ומרוקנת אנשים, אבל תכננת לקחת משם משהו." הסברתי לה על האיסוף, שהקסם מגיע מרגעים מסוימים, שפלא גדול יכול לנבוע מרגע קטן וליצור אנרגיה משמעותית. סיפרתי לה על האם שתפסה את בנה, על הצעות נישואים ומסיבות קטנות, על נשיקה מוצלחת של זוג בסוף דייט ועל שכן בבניין שלי שכל נכדיו המבוגרים הגיעו לבקר אותו בהפתעה.
"והאנשים האלה, הם לגמרי בסדר כשאת עוזבת?" שאלה. היא בדיוק מצאה חניה ברחוב שלי. קיוויתי שנפתור את זה עוד ברכב, אבל לא רציתי להכעיס אותה- עוד קיוויתי שנוכל לחזור ולהגיע למסיבה שוב, גם אם באיחור משמעותי.
"כן. כלומר, למה שלא יהיו?"
"אז את נשארת תמיד? אחרי כל איסוף כזה, כדי לוודא?" לא הבנתי לאן היא חותרת. הסברתי לה שזה לא הגיוני, שאני עוזבת מיד אבל אני הרי לא יכולה להתפרץ לרגעים של אנשים אחרים.
"אבל זה בדיוק מה שאת עושה! תחשבי רגע, האם כולם המשיכו בדיוק אותו הדבר אחרי שלקחת את הקסם שלהם? האם שום דבר לא השתנה?" פתחתי את פי כדי להמשיך להתווכח אך היא הרימה את אצבעה בכעס. אז חשבתי על האיסופים, על הדוגמאות הברורות שיוכיחו שהכל בסדר.
והבנתי שאין לי כאלו.
האם והילד עזבו את גן השעשועים למרות שהשעה הייתה מוקדמת וניכר שהם נהנו מאוד. הגשם שהחל לרדת במפתיע בדיוק היכן שעזבתי את הצעת הנישואים. הנכדים שאחרי נשיקה קצרה לסבא נשארו רק דקות בודדות לפני שיצאו חזרה לביתם.
"אבל," אמרתי לשירי, "אבל גושי, השרשרת שלי…"
"מה עם השרשרת," שאלה, "תנסי לבדוק אותה רגע באמת. אחרי שהכנסת אליה כל כך הרבה פלאים חיצוניים, רגעים של זרים, מה בה נשאר ממנו?
"זה לא נכון! אני לא סתם טווה הכל פנימה, אני מכניסה גם אותו, תמד עוד רגע ממנו, תמיד עוד זכרונות." היא טועה, חשבתי ואחזתי בחוזקה בשרשרת שלי.
"כמה זכרונות הכנסת לשם?" שאלה בהיסוס, "כמה… כמה נשארו לך?"
עצמתי עיניים וחשבתי על גושי. כל כך הרבה שנים היינו ביחד, הזיכרונות לא יכולים להיגמר. ידעתי כבר שהרגעים הגדולים נגמרו- כאלה אין הרבה בכל מקרה. אבל עוד יום של ליקוקים מצחינים ממנו, עוד ארוחה ששמתי לו, עוד טיול רגיל בשכונה- כאלה בוודאי עוד יש לי.חפרתי עמוק פנימה, ניסיתי לחשוב על כל דבר קטן שהייתי יכולה. הוא היה שותה יותר מדי ואז מפסיק, הוא היה נובח על יונים, הוא היה מפחד מבלונים. מרגע לרגע הבנתי שאין לי כלום; כל הזיכרונות היו כמו רשימה של נתונים יבשים, דברים שידעתי שקרו ולא הצלחתי לראות אותם. ניסיתי לחשוב עוד, למצוא משהו.
"אצל הוטרינרית," לחשתי, "יש לי רק את היום האחרון, את אותה שעה אצל הוטרינרית. וזה גם מה שעשיתי להם, נכון?"
"לנו," ענתה שירי, "זה מה שעשית לנו."
ידעתי שלא מחקתי זכרונות, הקסם שלי לא לקח אותם. אבל, הבנתי, לקחתי את מה שהופך את הזיכרון למיוחד, את ההבדל בין לדעת לבין להרגיש. הפלאים הקטנים שאספתי היו חלק מזכרון שהיה יכול להשמר חיים שלמים, ואצלי הם התנדפו בימים בודדים. "אני בזבזתי אותו. גנבתי אותו, בזבזתי אותו ובזבזתי גם את כל מה שהיה לי בעצמי." שירי הנהנה בהסכמה, ונשארתי עם חוט חתוך וחברות הרוסה.
"לא הרוסה," תשובתה הקפיצה אותי, מופתעת לגלות שאמרתי את המשפט האחרון בקול רם.
"אבל אני חושבת שאלך לתת לסבתא שלי עוד נשיקה."