פסעתי בין דוכני השוק העמוסים לעייפה, תרמילי המרופט זרוק על כתפי ומגפיי הבלויות ממהרות לפלס את דרכי בהמון המדשדש בשעת הבוקר המוקדמת. עגלות עץ ניצבו בשדרה זו לצד זו, מערום גלילֶי-בד מט לנפול התנודד על זוּ, מגשים עמוסי מאפים מזוגגי דבש נפרסו על ההיא, וכלי חרס פוזרו על אחרת. גלגלי העץ הגדולים כרעו תחת משקלן והיו כה שקועים באדמה הצחיחה, שנדמה היה שמאז ומתמיד היה זה מקומם.
ניחוח תבלינים סחף את חושיי כשחלפתי לצד עגלתו של רוכל קולני והנחתי לעיני להיעצם לרגע קט. שאפתי עמוקות והתענגתי בפעם האחרונה על ניחוחות התבלין, המתערבלים תחת אפי במתק ניחוח הדבש העולה מעגלת המאפים החמימים. אך עיני נפקחו באחת כשריחו החריף של שתן דקר באפי ושלף אותי מהתרפקותי. איש גבוה ורזה נשען בידו כנגד קיר הלבנים בסמטה הסמוכה והטיל את מימיו על אבני הריצוף.
עיקמתי את אפי בגועל ופניתי לסמטה בצידה השני של שדרת השוק. היא הייתה שוממת וריקה פרט לחנות הבנויה בין קירות האבן בקצה. דלת העץ בחזיתה הייתה פתוחה לרווחה כתמיד. דפקתי את הסוליות הרופפות של מגפיי כנגד הקיר על מנת לשחרר את הבוץ שדבק בחריציהן, טרם כופפתי את צווארי ונכנסתי אל החנות הקטנה.
מצמצתי בעיני והמתנתי כהרגלי מבלי ניע עד להסתגלותן לאפלוליות ששררה בפנים. לא העזתי לעשות ולו צעד אחד, שכן החנות הייתה תמיד מלאה כל כך בערמות חפצים מתנודדות. בקושי היה ניתן לפלס דרך אל דלפקו של יוֹרֶן סביבן גם במצב תאורה מיטבי. אפילו מדפי העץ הממוסמרים אל קירות האבן התקערו זה מכבר תחת עומס משקלם של בקבוקי הזכוכית, הפסלים הקטנים והמצאות המתכת המשונות של הננס.
אוזניי נדרכו לשמע קולות ויכוח רמים עוד בטרם עיני הסתגלו אל החשכה. כשהצלחתי לבסוף לאתר את יורן, המוכר הקטן היה ספון מאחורי דלפקו בינות מערומי מרכולתו. אוזניו החדות היו משוכות לאחור בעיצומו של מה שנראה כוויכוח סוער עם האדם היחיד שנכח בחנות מלבד שנינו.
"כמה פלאות עבור הגלימה הזו?" שאל הלקוח שעמד לפני, תחינה בקולו. רגלי קיפצה בקוצר רוח כנגד השטיח הגדול שכיסה את רצפת החנות.
"זו אינה חנות משכון ולא חנות צדקה כאן." השיב יורן בקוצר רוח.
"ומה לגבי זה?" האיש פשפש בכיס גלימתו ושלף מתוכה דבר מה שלא יכולתי לראות ממקום עומדי מאחורי גבו.
יורן התנשף. "אתה מנסה למכור לי סחורה שגנבת ממני?! הבא לי את זה תכף ומיד! גנב!" הזדעק הננס.
ידיי נקפצו לאגרופים כשליבי הגביר פעימותיו.
"לא…! בבקשה, חייב להיות דבר מה שתרצה…" התחנן האיש.
"איני רוצה ממך דבר!"
"ומה לגבי טבעת של מסדר האֶלְדֶרִים?" שאל בייאוש מתפרץ.
פי נפער בתדהמה.
"רפש אנושי…" מלמל יורן. "גם אותו גנבת?! ועוד תמכור נכס שכזה בעבור כמה פלאות עלובות? צא מכאן! לא אתן לך ולו פלא אחד… גנזן!"
"בבקשה, אני צריך רק פלא אחד… רק אחד!"
"אני לא עושה עסקים עם גנזנים!" אמר יורן ומשך מתחת לדלפקו מה שרק ניתן היה לתאר כגוש מתכת מרוקעת, שמוטות צרים הזדקרו מתוכו ופיר ארוך הולחם בקדמתו. הדבר היה כה כבד שזרועותיו של יורן רעדו במאמץ רק על מנת להחזיק אותו יציב במקומו.
נסוגותי לאחור בבהלה. המצאותיו של יורן היו כה בלתי צפויות שלעיתים אף הוא לא ידע מה יעוללו.
"צא מיד לפני שאאלץ לפגוע בך." הוא כיוון את הפיר לעבר הגנזן.
"בבקשה… בבקשה…" מלמל האיש.
"לא אתן לך אזהרה נוספת." מבטו של יורן קפץ לעברי, עיניו נפערו כשהבחין בי לראשונה. "זוז משם, ילד!"
מיהרתי להשתחל בין הערמות הגבוהות ולהיצמד אל הקיר כשרחש מקרקש עלה מן המכשיר והוא החל להיטלטל באלימות בזרועותיו הדקות של יורן. עיניו של הגנזן נפערו באימה, הוא מיהר להרים את ידיו באוויר ופסע לאחור.
"בסדר, בסדר, אני הולך!" הוא נתקע בגבו באחת מן הערמות ונפל ארצה, מפיל יחד איתו ארגזים, ספרים והמצאות מתכתיות בקול קרקוש רם.
ברדס גלימתו האפורה החליק מעל ראשו וחשף את עיניו השקועות, עיגולים כהים נמתחו תחתן. פי נפער בתדהמה. עור המהגוני שלו נראה אפרפר כגלימתו, אך אפילו במצבו העגום, כתובות הקעקע הכסופות שמעל עצמות לחייו העניקו לו מראה אצילי.
המכשף התרומם על רגליו, כיסה מחדש את ראשו בברדס הקרוע ונס על נפשו. יורן הנמיך את מכשירו המשונה ונשף ברוגז, מופתע כמותי. מצמצתי בעיני בהלם, ואז התכופפתי אל החפצים הפזורים על רצפת החנות.
"עזוב את זה, ילד, זה בסדר." אמר הננס וקיפץ מטה מהדרגש שמאחורי דלפקו.
"עד מתי תמשיך לכנותי כך? אני כבר מזמן לא ילד, יורן…" אמרתי במורת רוח תוך שערמתי את החפצים הפזורים בערמה חדשה.
"עד שתוציא את ראשך מהעננים." התלונן יורן בתשובה.
מבטי הבזיק לעיניו והאשמה מיהרה לאחוז בבטני.
"החלטת לעזוב." אמר לפתע.
עיני נפערו. "איך יד…"
"אל תשחק בקלפים, ילד. לא תהיה טוב בזה." קטע את דבריי.
חייכתי קלות והשפלתי את מבטי כשגוש טיפס בגרוני.
חשתי במבטו המשתהה על פני למשך רגע ארוך. הוא נאנח שוב. "זה בסדר, סַיְילַאס. אני מבין. אתה צריך למצוא את מקומך בעולם."
הנהנתי ומבטי עודנו מושפל אל כפות ידיי. שפשפתי אותן זו בזו כדי לנער מעליהן את האבק וכחכחתי בגרוני. "אני לא מאמין שהגנזן ההוא היה מכשף… אתה חושב שהוא באמת היה חלק ממסדר האֶלְדֶרִים?"
יורן משך בכתפיו הצרות. "לא חשבתי כך עד שראיתי את הפסים המוכספים על פניו. אך היום אין לדעת…" הוא צודד אלי מבט. "אתה כבר יודע מה עמדתי בכל הקשור למכשפים הללו שאתה כה מעריץ… הם אינם רמי מעלה כפי שאתה מדמה לעצמך."
"איני חושב שהם רמי מעלה." התגוננתי.
"פף…" גיחוך נפלט משפתיו. "אם כך, מדוע אתה רוצה ללמוד תחתם? לבזבז את כל הפלאות שחסכת אצלי פה בעבודה קשה כל השנים, רק כדי לסיים באותה נקודה בה התחלת…"
קפצתי את שפתיי.
יורן נאנח שוב נוכח הבעתי הנכלמת ושפשף את מצחו באצבעותיו הגרומות. "איני מנסה לרפות את ידייך… אני מבין מדוע עליך לנסות את מזלך… אני מבין, בחיי שאני מבין. אני פשוט לא רוצה שתתאכזב, ילד. זה הכל."
"אני יודע…" מלמלתי.
הננס הביט בי לעוד רגע ואז נעלם מאחורי הדלפק הגבוה ממנו פי שניים. כשחזר, תחב שקיק קטן לתוך ידיי. הוא היה כבד, יכולתי לחוש בצורתן המעוגלת של הפלאות מבעד לבד הפשוט. גבותיי זינקו מעלה בהפתעה. שפתיו של יורן התרוממו בחצי חיוך נוגה, כמעט היה ניתן לפספס אותו מבעד לזקנו האפור העבות.
"רק למקרה הצורך. הבטח לי שלא תשמש בהן, כך שתמיד יהיה לך איך לחזור הביתה… אם תרצה בכך." עיניו ברקו.
"תודה, יורן. על הכל." הגוש בגרוני התהדק.
הזקן תפח על זרועי בחיבה. "שמור על עצמך, ילד. ותשלח גלויה?" עצב נבזק בחיוכו.
הנהנתי נמרצות וחיבקתי את כתפיו.
כשיצאתי מהחנות הקטנה והתהלכתי ברחובות אֶרְדַה המוכרים לי כל כך, ראשי היה טרוד במחשבות וליבי כבד. אולי משום כך לא הבחנתי שאותו גנזן הולך בעקבותיי, אורב לי מבין הצללים, עד שקפץ מתוכם עם לוֹם ברזל חלוד מונף בידו. אם צעדיו לא היו כבדים כל כך, לא הייתי מספיק להבחין בו עד שהלוֹם היה מוטח בראשי.
הטיתי את גופי הצידה ברגע האחרון והגנזן התנגש בכתפי בעוצמה. נפלו מתגוששים ארצה, אך הגנזן מיהר להיעמד על רגליו. מבטו הנואש תר אחר הלוֹם המוטל לצידי, אך תנועותיו היו איטיות מדי. שלחתי את ידי ותפסתי בלום בבהלה, מבלי לדעת מה לעשות בו כעת. הגנזן ניסה לשלופו מאחיזתי ללא הצלחה. מבטו התרוצץ כמחשב את האפשרויות העומדות בפניו, ואז מבטו קפץ אל אישה מבוהלת שנצמדה אל הקיר במהלך המהומה. הוא צלל לעברה ותלש את ארנק הבד קטן שהצמידה לחזהּ. היא צווחה באימה.
"היי! מספיק! עזוב אותה!" פלטתי ומיהרתי אל רגליי.
הארנק נפרם בקול קריעה בין משיכתו הפראית להיאחזותה העיקשת ופלאות התפזרו לכל עבר, מקרקשות על אבני המרצפת. הגנזן שעט על הפלאות הפזורות ואסף מהן מלוא החופן לפני שמיהר להטיל אחת מהן באוויר.
"לא!" צעקה האישה בייאוש.
המטבע הזהוב הסתובב בדיוק שלושה וחצי סיבובים, ואז התמוסס לכדי חלקיקי קסם. הם שטפו מעל לגנזן והתערבלו סביבו לפני שנטמעו בעורו. עיניו הכהות הזדהרו באור סגול כששאף את החלקיקים מלוא ריאותיו.
כשהקסם פעם בתוכו, מתדפק בכלאו החדש ומנסה להיחלץ החוצה ללא הצלחה, גופו של הגנזן רעד בעוצמה. הוא עצם את עיניו עד שהרעד פסק. כשפקח אותן שוב, קשתיות עיניו נצבעו אדום. צפיתי בחלחלה כששחרר את האוויר מריאותיו וגופו נרפה ברעד חלוש. אילולא ראיתיו במו עיני, לעולם לא הייתי מאמין שמכשף עשוי להתמכר לקסם כאחד האדם.
מבטו שב להזדגג וחיוך חסר מודעות נפרש על פניו כשגרר את רגליו הלאה משם.
ליבי עדיין התדפק בעוצמה בחזי כשהתרחקתי משם וזיעה קרה כיסתה את כפות ידיי. ניגבתי אותן מבלי משים בבד מכנסי ופניתי אל רחוב צדי שקט. נשפתי ארוכות והבטתי מעבר לכתפי לפני ששלפתי את שקיק הפלאות שהונח לבטחה בתרמילי. לקחתי נשימה עמוקה ושלפתי פלא אחד מתוך השקיק. הטלתי אותו באוויר והנחתי לו להסתובב שניים וחצי סיבובים לפני שפציתי את פי.
"שער אל מעגל האֶלְדֶרים, בֶרגְוויל." הגיתי את המילים בקול חזק וברור.
עשר פלאות ריחפו מתוך השקיק והחלו לחוג באוויר מעלי, עד שהתפרקו לחלקיקי כשף כמו הפלא הראשון. החלקיקים הסתחררו לפני במהירות הולכת וגוברת עד שהזדהרו באור לבן ומסמא. האור הסתחרר וכמו נפתח באחת, חושף חיזיון עמום של גשר רחב ולפניו חומה גבוהה. לקחתי נשימה עמוקה, בלעתי את הרוק שבפי ופסעתי לתוכו.
תחושת יניקה משכה את גופי לפנים בעוצמה ברגע שרגלי חצתה את סף החיזיון. התחושה נמשכה למשך רגע ארוך ונקטעה באחת כשרגלי נחתה על גשר אבן רחב. מצמצתי בעיני ודחקתי מטה את הבחילה המטפסת מבטני. מעולם לא חציתי מרחק כה גדול בעזרת שער. חושי הסתחררו, אך תשומת ליבי הייתה נתונה לדבר אחד בלבד, השער הפתוח בחומה הכבירה שבקצה הגשר. בהיתי בצריחים הלבנים והחצרות השופעות שכמו סותתו מאבן אחת חלקה וצחורה, ובהקו באורה הבהיר של השמש.
שני אלדרים עמדו על המשמר משני צדדיו. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אלדרים במו עיני, למעט הגנזן-המכשף מהבוקר, ונותרתי לעמוד הלום. הם היו כה אצילים בגלימותיהם הכחולות-כסופות.
"ציין מה מעשיך במעגל." פנה אלי אלדר ירוק עיניים וזהוב שיער.
מיהרתי לשלוף מתרמילי את מכתב הזימון. השומר לקח אותו מידי ופרס אותה לפניו מבלי להסיר ממני את מבטו. הוא הגיש את המגילה לחברו.
"הוא כאן למבחני הקבלה." אמר חברו.
הנהנתי בראשי, מהופנט כל כך מהמראות שנשקפו מבעד לשער, שלא הייתי מסוגל להוציא הגה מפי.
"היכנס." אמר השומר ירוק העיניים. הוא המשיך לעקוב אחרי במבטו תוך שחציתי את השער, צווארו מתוח מעלה כדי להביט בפני.
ברגע שחציתי את השער הגבוה, מבלי הצורך לכופף את צווארי לראשונה בחיי הבוגרים, מבטי נמשך אל אלדרית צעירה. פניה היו ריכוז טהור כשהרימה את זרועותיה באוויר, כתובות הקעקע הכסופות הזדהרו על עורה הבהיר כנחשים עשויים אור טהור. חלקיקי הכשף הסתחררו סביב זרועותיה בצייתנות בעוד שפתיה נותרו חתומות. החלקיקים נעו אל סלע כביר שניצב על בימה קטנה לפניה ולפתע הסלע התרומם באוויר והושלך לפנים בעוצמה, עד שהתרסק כנגד קיר לבנים אפור.
אלדר אחר ריחף באוויר מעליה ומשך את מבטי באחת. פלאות ריחפו מתוך השקיקים הקשורים סביבי מותניו, מתפרקים לחלקיקי כשף בזה אחר זה בעודו מזנק קדימה במהירות. חיוך נפרש על פני וליבי התרונן כשקימרתי את צווארי לאחור, עוקב במבטי אחר האלדר המרחף עד שיצא הרחק מחוץ לשדה ראייתי.
הימים חלפו במהרה ולפני שהבחנתי בכך הייתי לאלדר צעיר. ההכשרה הייתה ארוכה ומפרכת, ועבודה רבה עוד נותרה טרם אהפוך למכשף, אך לא יכולתי להמתין עוד. הייתי נחוש למצוא דרך לאֶסְטֶרִיוּם. על כן, מצאתי את עצמי בשעת ליל מאוחרת רכון מעל לכרך עבה בספריה המרכזית של המעגל. נורת שמן חלושה שלקחתי עמי סיפקה לי למקור האור היחיד באגף האסור אליו התגנבתי, ומשכה אליה עש טועה שרפרף סביבה במעלים בכנפיו החומות.
הייתי כה שקוע בתיאור המפרט את ראשיתו של העידן השני, כשהפלאות הופיעו בקַלְדוֹנִיה לראשונה, שלא שמעתי כלל את הצעדים הקלים המתקרבים לעברי. כשאור פנסי הכשף נדלק לפתע, הרמתי את ראשי מהכרך בבהלה.
"ומה, בדיוק, אתה עושה כאן, מתלמד צעיר?" דמות דקיקה ותמירה נישאה מעלי בתוכחה.
"אה… אני כל כך מצטער, הכשפית העליונה…" מלמלתי וליבי שקע למראהּ של ראש המסדר.
"לא ענית לי." קולה היה חותך. "מה מעשיך כאן?" שאלה בנוקשות.
"אני… אני…" בלעתי רוק. "רציתי ללמוד עוד על מקורן של הפלאות, גברתי."
"עד כדי כך שלא יכולת להמתין לקבל את הכשרתך בדרכים המקובלות?" גבתה התרוממה.
"אני מתנצל מעומק ליבי, גברתי." השפלתי את מבטי. "שאלתי את מוֹרַי אודות הפלאות, אך הם השיבו שאין בידם תשובות לשאלותיי ה… משונות. אך אני יודע שפעלתי שלא במקומי." המילים הנואשות התפרצו מתוכי לפתע. "אין מחילה למעשיי, אך אני נשבע בהן צדקי שלא אפעל כך בשנית. אנא, אל תדיחי אותי, הרשי לי להישאר במסדר. בבקשה…" התחננתי.
היא עמדה אותי במבט נוקשה. לאחר רגע שהרגיש כמו נצח, הנהנה. "אני עוד זוכרת את צריבתה של האש שבערה בי כשהייתי אלדרית צעירה. הסקרנות, הצמא לידע… אך משמעת היא אחת מאמות המידה הגדולות של המסדר. אם אינך מסוגל להישמע למורייך, לא יהיה מקום עבורך במסדר."
הנהנתי נמרצות. "כמובן, אני מבין, הכשפית העליונה. אני מבטיח, זה לא ייקרה בשנית. תודה לך." מיהרתי לקום ממקומי טרם תשנה את דעתה והשתחלתי במעבר הצר, נבוך לפתע משכעת התנשאתי אני בגובהי הרב מעליה.
"רק רגע אחד, מתלמד צעיר."
התכווצתי בחשש והסתובבתי בחזרה אליה. "כן, גברתי?"
ניצוץ כלשהו הבזיק במבטה כשבחנה אותי בשנית. "על אף הבטחתך, איני סבורה שתצליח לעמוד במילתך. אם סיכנת את עצם מקומך כאן כדי להתגנב לאגף האסור, אני חוששת שזו לא תהיה הפעם האחרונה שאתפוס אותך כאן."
"בחיי, גברתי, אני מבטיח ש…"
היא הרימה את ידה ועצרה את תחנוניי.
"אנחנו פשוט נצטרך לוודא שלא תתגנב עוד." היא הושיטה את ידה אל השקיק שעל חגורתה והטילה פלא באוויר. לפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי מתבונן במבוכה בדסקית זהובה שהגישה לעברי. חותמה של הכשפית העליונה התנוסס עליה, תחתיה נחקקו המילים 'חוקר מתלמד – גישה חופשית לכלל הארכיונים'. הבטתי בה בפה פעור.
"זה יעניק לך גישה לכל הארכיונים של המסדר. תוכל להמשיך במחקרך מבלי שהדבר יסכן את מקומך כאן. יש לי רק בקשה אחת ממך בתמורה."
"כ… כן, כמובן. כל שתרצי, גברתי." מלמלתי בהתרגשות.
חיוך רחב נפרש על פניה. "ספר לי על תגליותיך, לכשיהיו לך כאלו."
גבותיי זינקו באחת.
היא חייכה נוכח מבטי ההמום. "אנו אמנם מעריכים ציות לכללים במסדר, אך אנו מעריכים סקרנות, יוזמה ומחקר טוב לא פחות. לא הייתי רוצה לעמוד בדרכו של חוקר צעיר. רק להבא, תבקש רשות במקום סליחה?"
"כן, כמובן. תודה לך, הכשפית העליונה. תודה רבה!"
"אנא, קרא לי פרופסורית. כשפית עליונה הוא תואר כה ארוך ומסורבל. כל עמיתי מכנים אותי כך."
מצמצתי בתדהמה והנהנתי לעבר גבה המתרחק.
עמדתי מאז במילתי לפרופסורית, ואכן בכל ירח מלא, כשהייתה מופיעה על מפתן חדרי הצנוע ושואלת את אותה השאלה – "ובכן, ידידי, ספר לי. איזה דבר חדש למדת?", הייתי מספר לה. נהגנו לשוחח שעות ארוכות בדיון אודות תגליותיי החדשות, שוליות ומרגשות כאחת. היינו מדברים על שמועות עתיקות שהועלו על הכתב בדבר גורל האַאוּרִילִים גבהי הקומה, כמו גם על דרכים אבודות, עתיקות ונושנות שגיליתי במחקרי לשימוש בפלאות, ואף על דרכים חדשות שהמצאתי על רקע היכרותי ההולכת ומעמיקה אודותן.
מנהגנו נמשך גם כשכבר הייתי למכשף בכיר במסדר. אמנם ידעתי לתעל את כוחן של הפלאות לעילא ולעילא, אך לא יכולתי לומר שמחקרי התקדם לשום מסקנה בעלת משמעות אמיתית. היה נדמה עם זאת, שהפרופסורית לא הייתה בדעה אחת עמי, מאחר שברגע שסיימתי את הכשרתי הבסיסית התעקשה למנותי לחוקר זוטר מטעמה. במהרה הפכתי לחוקר הפלאות הראשי במעגל כולו, והראשון אליו הפנתה הפרופסורית אלדרים אחרים, לעיתים אף ותיקים ממני.
מלבד שיחותיי עם הפרופסורית, את זמני ביליתי בקריאה של כל כרך וכרך בארכיונים המאובקים והשמורים ביותר של המסדר. כיליתי עד אחרון פלאותיי בניסיון ליצור קסם חזק דיו כדי לפתוח שער לאֶסְטֶרִיוּם, אך ללא הועיל. לא היה כל תיעוד על פני אדמת קַלְדוֹנִיה לקיומם של עולמות אחרים, על אחת כמה וכמה על היכולת להגיע אליהם. כשלתי לעשות את הבלתי אפשרי.
הייתי משוכנע שאין איש בעולם מלבדי שהאמין בקיומו של אסטריום, לא כעת ולא לפני עשורים. עולם זה היה שמור לאגדות שהועברו מפה לאוזן, כאלו שנשתמרו רק בשירי ילדים ובאזכורי מעשיות עמים. בבגרותי הבנתי כמובן כיצד איש לא היה יכול להאמין לאותו ילד קטון שבכה ברחובות אֶרְדַה, שזעק להוריו בגרון ניחר ועיניים דומעות. שהתחנן בפני זרים שיעזרו לו לשוב הביתה, לארצם של האַאוּרִילִים, יוצרי הפלאות בכבודם ובעצמם.
אלא ששנים רבות כל כך נשאתי את זיכרון הורי בליבי, את זיכרון הטבע הפראי של ארץ ילדותי, את ניחוח הנהרות הגועשים שחלשו על הארץ, ומושק האזוב והאדמה הבוצית הרוויה… יכולתי להישבע שהאוויר שם היה שונה מהאוויר כאן, שהוא היה… חי. אך המציאות הכתה בפני בעוצמתה האילמת שוב ושוב, ולא נותר לי אלא לתהות שמא אכן בדיתי את כל אותם זיכרונות, בהירים ומלאי פרטים ככל שהיו… אולי באמת לא הייתי אלא ילד חולמני אחרי הכל, יתום עזוב שטווה לעצמו סיפורים בחלומות בהקיץ כדי להרגיש קצת פחות בודד, בדיוק כפי שיֹורֶן אמר.
אלו המחשבות שהתרוצצו בראשי באותו לילה גורלי. המרמור היה לבן לוויתן הנאמן של מחשבותיי ונתקע בגרוני בעיקשות. הייתי רכון מעל לשולחני הצר כבר שעות, קורא שוב ושוב את אותה השורה. הוכנעתי על ידי הכרך הקטן ששליתי מארכיון צדי במעמקיה של הספרייה הקטנה של המעגל. בלתי מרשים בעליל ככל שהיה, בכריכתו המהוהה ושלדתו המתפרקת.
בהיתי בייאוש במילים הצפופות תחת אורו הקלוש המרצד של הנר, שנמס עד חציו בצלוחית הארד על שולחני, מבלי לחברן לכדי משמעות. אחרי כל שנות חיפושיי הבלתי נלאה, היה נדמה שלא נותר בי עוד כוח. מבטי נדד אל החלון היחיד בחדרי. הירח עמד בו לבדו, חסר, ואותו חשש חזר לנקר בליבי מאז שהפרופסורית פספסה את פגישתנו לפני כמה ערבים. היא לא פספסה אף לא פגישה אחת מאז החל מנהגנו ולא יכולתי שלא לתהות אם מצב הגנזנים שהחריף הוא שמנע ממנה מלהגיע.
דאגתי רק העמיקה כשחשבתי על השמועה על חומרת המצב בארדה. כששאלתי את יורן על כך במכתבי האחרון, הוא רק השיב שהכל בסדר ו'אין מה לדאוג, ילד.' אך השמועות על כנופיות גנזנים-שודדים אלימות שהחלו לצוץ שם, כמו גם הסיפורים על האימה וההרג שהותירו אחריהם, התפשטו בקרב האלדרים כאש בשדה קוצים. ידעתי שדעתי לא תנוח עד שאבקרו ואבחן את מצב העניינים בעצמי.
השמועה היחידה שרמסה את השמועות הנוראות על ארדה, הייתה קיצונית ונועזת במיוחד. יש שהחלו להאמין שהגנזנים המתפרעים היו רק התחלה של דבר מה גדול יותר, שמבלי שההמונים הבחינו בכך, הפלאות ברחבי קלדוניה הלכו ואזלו, ושאפילו בכספות המסדר לא נותרו כמעט פלאות.
ניערתי את ראשי והחזרתי את מבטי אל הכרך, אך עד מהרה התיאורים הארכיאולוגיים הדלוחים של ערי קלדוניה בסוף העידן הראשון גרמו למחשבותיי לרחף שוב. נשענתי לאחור בכיסאי ושפשפתי את פני בלאות. המחקרים המובילים בתחום הפלאות גרסו כי מקורן במשאב שנחפר ונמצא בטעות כשהבניה התקדמה בסוף העידן הראשון, ושאדם אלמוני כלשהו יצר את התגובה הכימית שהפכה את הפלאות למה שהן. כיצד עשה זאת או אם היה הדבר מכוון, זאת איש לא ידע לומר בוודאות.
לקחתי את הכרך ברוב ייאושי לאחר שהתחקיתי מהופעתן של הפלאות, להקמת המסדר, בחזרה לאגדות האאורילים והאלכימאי העלום השלובות כה עמוקות בהיסטוריית המסדר ושוב לסופו של העידן הראשון מתוך תקווה בלתי הגיונית שאותו יסוד עלום יימצא שם.
הספקות שהחלו לכרסם בי במהלך השנה האחרונה מיאנו לשקוט עוד. אפילו על-פי האגדות, האאורילים הגיעו לקלדוניה לפני מאות שנים ולא נראו שוב לעולם. איך היה זה ייתכן שהגעתי לקלדוניה בגפי, ילד קטן וחסר אונים, מאות שנים לאחר מכן? איזו סיבה הגיונית יכולה בכלל להיות למקרה שכזה?
עלעלתי בדפי הכרך ללא מטרה, מובס, כשהבחנתי לפתע בנוקשות של כריכתו האחורית. היה זה משונה בהתחשב בכריכת העור הרכה שבקדמתו. קרבתי אליו וכשבחנתי אותו ביתר ריכוז, הבחנתי כי התפרים הרופפים בחלקו העליון היו עשויים חוט אחר מיתר הכריכה.
הם נפרמו בקלות למגעי ולא התקשיתי לחלץ את המלבן החלבי שהיה תחוב בתוכה. הבטתי בתמיהה בדף הגמיש והחלבי, מרקמו היה שונה בתכלית מהדפים הישנים והפריכים של הספרון העלוב, ולמען האמת מכל דבר אחר שראיתי מימיי.
הדבר הפך למשונה עוד יותר כשקירבתי את הדף לאורו המהבהב של הנר, שכן השפה הכתובה עליו לא הייתה קֶלְדִית. האותיות נכתבו מקווים ישרים וזוויתיים וכמו גירדו דבר מה במעמקי ראשי. הן היו… מוכרות. התחיקתי אחר הקווים העדינים, עד שמילה הותוותה בראשי. בית. עיני נפערו בתדהמה.
לרגע תהיתי אם הייתה זו שפת האַיְידִיגוֹ מארצות המזרח, אך הכתב היה שונה בתכלית מגליה המסתלסלים. אלא שלא הכרתי עוד שפה אחרת. מחשבותיי המבולבלות התעופפו מראשי באחת כשמילים נוספות קפצו אלי מבין הקווים ועטו משמעות. היה זה מאמץ מפרך, כמו לנסות לחלץ גלגלים של עגלה כבדה השקועה באדמה מזה שנים. הצלחתי להבין רק קומץ מילים, אך מבניהן קפצה המילה החשובה מכל – אסטריום.
ליבי פרפר בחזי בהתרגשות כשלקחתי פיסת נייר נקייה והפלתי את קסת הדיו על צידה. הרמתי אותה מבלי לטרוח לנקות את הדיו שנשפכה ומיהרתי לקחת בידי נוצה פשוטה. אימצתי את ראשי ככל יכולתי, אך המילים היו פזורות, קטועות ומשונות. כל שהצלחתי לפענח היה כי מדובר בדף מתוך יומנו של… של אַאוּרִיל. נשימתי נעתקה כשהמילים אט-אט התרגמו בראשי.
בית, אסטריום, מטבעות-מסע נלקחו, חברים-אאורילים נרצחו, דרך עולם-בית אין, אוויר-ריק…
עש לילה טועה החל מרפרף סביב ראשי. נופפתי בידי להרחיקו כשהמילים הבאות חברו לפתע לכדי משפט שלם והפעימו את ליבי במהירות הולכת וגוברת, 'טעינו לעשות מטבעות. קסם עולם-הבית למסע עולמות-אחרים הפך כלי בידי הזרים בעולם-הריק. אני אחרון.'
חוד הנוצה האחוז בין אצבעותיי פסק מלחרוק כנגד הנייר הדק. הרמתי את הדף שעליו מילותיי המתורגמות ביד רועדת. לא ידעתי מתי ההחלטה התקבלה בליבי, או מתי ההבנה הברורה כל כך מהמילים הסתומות והחלקיות הפכו לאמת בלתי מעורערת בראשי, אך בדחף פתאומי הושטתי אותו אל להבת הנר.
העש שנמשך שוב אל האש המתפשטת החל לחוג בתזזיתיות סביב ידיי. חבטתי בו בגב כף ידי בעצבנות ונכוויתי כשהדף נשרף עד אפר.
איש לא יוכל לדעת.
ניערתי את ידי תוך התעלמות מתחושת הצריבה ובחנתי בקדחתנות את דף-המלבן החלבי מבלי לדעת מה בדיוק אני מחפש. הפכתיו לצידו השני ונשפתי ברוגז.
מבטי נמשך שוב אל כריכת הספר המפורקת למחצה. קרעתי את התפרים האחרונים שאחזו בה בייאוש מתפרץ ונשימתי נעתקה כשראיתיה. חריטה ידנית בחלקה הפנימי, המוסתר, של עור הכריכה. הייתה זו ספירלה המורכבת עיגולים קטנים ותחתיה נחרטה המילה ההיא שוב, 'בית'.
האם… הייתכן…?
לא העזתי להאמין. אצבעותיי רפרפו בערגה על המילה הקטנה, על הצורה המתפתלת מעליה.
קמתי במהירות כה רבה שכיסאי נפל לאחור וכרעתי לבדוק את מלאי הפלאות שברשותי, החבוי תחת קרש עץ רופף מתחת למיטתי הצרה. אך כתפיי נשמטו כשהבנתי שכל שברשותי הוא חופן פלאות, שיספיקו בקושי לחצי ספירלה. השקיק שהעניק לי יורן לפני כל אותן שנים קפץ לפתע לראשי. לא נגעתי בפלאות שבתוכו, כפי שהבטחתי לו. אלא שכעת רציתי לחזור הביתה…
דפיקה שנשמעה בדלת קטעה את חוט מחשבתי. לקחתי את הפלאות החבויות ותחבתי אותן בחיפזון לשקיקים הריקים שעל חגורתי. נעמדתי על רגלי ומצחי התקמט בבלבול.
"מי שם?" מיהרתי להטמין את הכרך המפורק והדף החלבי בכיס פנימי בגלימתי, לפני שניגשתי אל הדלת ופתחתי אותה לכדי סדק. גבותיי נסקו כאשר הבחנתי בלא אחרת מאשר הפרופסורית הניצבת על מפתני.
"פרופסורית." אמרתי ומיהרתי לפתוח את הדלת לרווחה.
"שלום, סיילאס. ובכן ידידי, ספר לי. איזה דבר חדש למדת?" היא נכנסה והתיישבה אל השולחן הקטן במרכז החדר, שניצב שם רק עבור ביקוריה.
"חששתי, פרופסורית. משלא הופעת בערב המיועד של פגישתנו האחרונה…"
"אני מתנצלת על שלא התרעתי על בואי, ידידי. היה לי מעט זמן פנוי וחפצתי בשיח, ושיחותנו הרי תמיד כה מסקרנות. אין בכוונתי להטריח, אלך אם הפרעתי לעניינך." היא החלה לקום ממקומה.
"לא! וודאי שאינך מפריעה." התעשתי ומיהרתי לשבת בכיסא שמולה. "אני תמיד שמח בחברתך." אמרתי בחיוך כנה.
ניגשתי לתנור העצים בצד החדר והעמדתי עליו קנקן מתכת פשוט. כששבתי אל השולחן, היה בידיי מגש תה צנוע, ועליו הקנקן, שתי כוסות וצלוחית רקיקים. הנחתי אותו על השולחן לפנינו והתיישבתי. הפרופסורית נשענה לאחור בחיוך.
"אם כך, ספר לי. איזה דבר חדש למדת?"
נאבקתי שלא להתנועע באי נוחות בכיסאי. "אני חושש שעלי לאכזבך, פרופסורית. קו המחקר החדש בו פתחתי טרם לימד אותי דבר. איני חושב שתהיי מופתעת לגלות שהבנייה בעידן הראשון אינה דבר מסקרן במיוחד." אמרתי בחיוך רפה.
צחוק קל נפלט משפתייה. "אכן, ידידי, אין זה נושא מרתק במיוחד." הקמטים בפניה העמיקו קלות בין גבותיה וסביב שפתייה. פרט להם, השנים שחלפו בקושי הראו אותות בפניה העדינות, רק עיניה החדות כתמיד יכלו לרמוז על שנות חוכמתה.
"ומה שלומך את, פרופסורית?" שאלתי.
היא הנידה בראשה ברוב אצילות. "לצערי, גם לי אין דבר מעניין לספר. רק פגישות על גבי פגישות עם שליטי הערים. נדמה שכולם זקוקים לסיועם של אלדרים לאחרונה." היא הביטה בפני. "מדוע אתה נראה כה מוטרד, ידידי?"
"שמעתי… שמעתי שמועה. אני מניח שאין בה דבר, אבל…"
"אנא, אמור לי." אמרה ברוגע משלא המשכתי בדבריי.
"שמעתי שמצב הגנזנים החמור הוא תוצאה של… מחסור קיצוני בפלאות. שמעתי ש… שאפילו בכספות של המסדר לא נותרו כמעט פלאות."
פניה של הפרופסורית נותרו שלוות כל כך, שכמעט פספסתי את ההידוק הקל של לסתה. "אין מה לדאוג, ידידי. השמועות הן כפי שהן, שמועות."
הנהנתי בראשי קלות, אף כי לא הייתי משוכנע בדבריה. "אני שמח לשמוע."
"ובכן, ידידי, לא אטריד אותך עוד. כבר מאוחר." הפרופסורית נעמדה ומיהרתי להיעמד בעקבותיה.
"אני מקווה שלא חרגתי ממקומי בשאלתי, פרופסורית."
"לא, וודאי שלא, ידידי. אני פשוט עייפה. תודה על האירוח."
"בחפץ-לב, פרופסורית…"
היא חייכה לעברי ופסעה אל המסדרון.
סגרתי את הדלת מאחוריה ומצחי התקמט בבלבול. מגש התה נותר עמוס ומלא. רפרוף קל בזווית מבטי משך את תשומת ליבי, אך זה היה רק עש שנח על הארון בצד דלתי, מסתווה בצבעו הכהה של העץ. מצמצתי בעיניי ופתחתי את הדלת כדי לצאת אחר הפרופסורית. התנהגותה המשונה הטרידה את מנוחתי, אך התקדמתי במורד המסדרון צעדים ספורים לפני שנמלכתי בדעתי. היא הייתה טרודה דיה מבלי שאציק לה בשאלותיי. ניערתי את ראשי ופניתי לחזור לחדרי כשעש רפרף היישר אל פני. פסעתי לאחור בהפתעה ואילו העש חמק מידיי המנופפות והתיישב על הקיר.
חזרתי לחדרי, ולהפתעתי העש נדמה כעוקב אחרי כשצלל אל החדר רגע לפני שטרקתי את דלתי. מחשבה הפציעה בראשי, מופרכת כקיומו של אסטריום עצמו. אלא שהכרתי רק כשפית אחת מוכשרת ועוצמתית דיה ליצור תמרון קסם מחוכם שכזה. שוב פעלו ידי לפני שראשי הספיק להשלים את הקצב. כמה קיוויתי שטעות בליבי, שהפרופסורית אכן הייתה לידידתי. אך מדוע שתרצה לעקוב אחרי, אלא אם… אם חשדותיי היו נכונים. אם מה שבעל היומן כתב נכון…
בלב כבד שלפתי את השקיק האדום, שכבר היה בלוי כעת, מכיס גלימתי. פתחתי את השרוך שסגר אותו וחייכתי במורת רוח. הננס הזקן הטמין הרבה יותר פלאות מכפי שהזדקקתי להן רק כדי להגיע הביתה. חישבתי במהירות בראשי. ביחד עם הפלאות שנותרו לי… היו לי מספיק פלאות. יכולתי לנסות כעת…
צודדתי מבט אל העש התמים לכאורה. ידעתי שאוכל להספיק, אוכל למעוך אותו ברגע אחד ולהספיק… אלא ש… השקיק האדום היה כבד בידי. לא יכולתי ללכת, לא בלעדיו. הטלתי פלא מתוך השקיק, עשר פלאות מיהרו לרחף בעקבותיו והשקיק התרוקן במהירות בידי כשהשער נפתח. פסעתי לתוכו בנחישות. הפעם ראיתי במו עיני את העש המזנק מן הקיר וממהר בעקבותיי.
מיהרתי להטיל פלא נוסף באוויר ופרץ אוויר נורה מזרועי, מעיף אותו לאחור לפני שהשער נסגר, והותיר אותי בחשכה כמעט מוחלטת. אלא שהכרתי את הסמטה בעיניים עצומות ואצתי לאורכה. דפקתי בדלת והמתנתי, רגלי מטופפת בעצבנות על מדרגת האבן הנמוכה. שיעול קל נשמע מעברה השני ולאחריו רחש גרירת רגליים.
"כן?" הדלת חרקה ונפתחה לכדי סדק. פנים מקומטות הופיעו בו. "סיילאס?" עיניים עייפות נפערו לרווחה מעל לזקן עבות שהפך לבן לגמרי כעת.
"יורן, זה אני. פתח את הדלת."
הננס מיהר לעשות כדבריי ונכנסתי בעקבותיו. סגרתי את הדלת והטלתי פלא באוויר. שתי פלאות התרוממו בעקבותיו משקיק חגורתי כשמגן אפור התרומם לפני הדלת.
"סיילאס, מה קרה? מדוע אתה כאן באישון לילה?"
"מצאתי אותו. יורן, מצאתי את אסטריום." אמרתי ודוק בעיני.
"על מה אתה מדבר, ילד?" שאל יורן בלאות.
"אין זמן להסביר, האלדרים יעלו על עקבותיי בכל רגע. אנחנו חייבים ללכת, עכשיו." אמרתי ומיהרתי להניח את הפלאות שנותרו בשקיקיי על השטיח במרכז החנות הקטנה.
"ילדי, על מה, בשם כל האלים, אתה מדבר? במה הסתבכת?" שאל יורן בחשש.
"מצאתי דרך לפתוח שער לאסטריום. הם השתמשו בפלאות בצורה אחרת לגמרי, אני חושב שזה היה רק כלי בשבילם כדי לעבור מעולם אחד למשנהו."
"הם? על מי אתה…"
"האאורילים." קטעתי את דבריו. "צדקת, יורן. לגבי האלדרים. אני חושד שהם שגנבו את הפלאות מהאאורילים, הם גנבו אותם והרגו את האאורילים שנותרו מאחור ועכשיו כמעט ולא נותרו עוד פלאות…" המילים יצאו מפי בשצף היסטרי כעת. "הפרופסורית וודאי נואשת להניח את ידה על עוד… אסור שהיא תמצא את היומן, יורן. אנחנו מוכרחים ללכת!"
יורן הביט בי ודאגה נשקפה בעיניו כשבחן את פני. וודאי נראיתי לו כמטורף לגמרי.
"בבקשה, האמן לי…" נעמדתי על רגלי והבטתי אל הספירלה שיצרו הפלאות. כמעט. החזרתי את מבטי בכלימה אל יורן.
"מה אתה צריך?" מיהר לשאול.
"חסרות לי רק שלוש פלאות." מלמלתי.
הננס מיהר לדדות אל מאחורי דלפקו וחזר כששלוש פלאות בכף ידו הקטנה. ליבי נכמר כשנוכחתי לפתע כיצד קפצה עליו הזקנה. הוא היה כאן לבדו כל השנים הללו, ואילו אני טרחתי לבקרו רק פעמים ספורות.
"למה אתה ממתין?" יורן שאל ושלף אותי ממחשבותיי. "קח אותן, ילד."
לקחתי את הפלאות מידיו והנחתי אותן במקומן, ליבי מפרפר בחזי. ברגע שהפלא האחרון הונח במקומו, הזדהרו הפלאות בזו אחר זו, מהפלא החיצוני ביותר אל הפנימי ביותר. אלומות אור זהובות בהקו מתוכן עד שהפלאות כמו התרחבו ויצרו מעגל אור מסמא. האוויר החל להתערבל בניהן, מרים כל דף טועה ממקומו ומסחרר אותו בחלל החנות. במהרה גם ספרים התרוממו ממקומן ונסחפו במערבולת, פסלונים התנתקו ממדפיהם והתנפצו כנגד הקירות, אף המצאותיו של יורן החלו לקרקש באיום כנגד הרצפה.
הננס הזדעק בבהלה ומיהרתי לסוכך עליו בגופי.
"סיילאס, מה קורה כאן?" שאל בעיניים פעורות באימה.
מצמצתי בעיניי והבטתי אל תוך המערבולת. צבעים החלו להופיע במרכזה וליבי החיש בפעימותיו. לפתע צליל קריעה מהדהד נשמע סביבנו. האוויר עצמו נדמה כנקרע לשניים במרכזה של המערבולת. נשימתי נעתקה כאשר הקרע התרחב אט-אט ובתוכו הופיעו שמי בוקר בהירים, ברורים כמו ניבטו מבעד לחלון. הבטתי ביורן כמו כדי לוודא שאיני מדמיין, פניו החיוורות סיפקו לי תשובה. הקרע המשיך להתרחב, ושדה ירוק שנראה כאין סופי נפרס תחת השמיים.
האם זה ייתכן? האם זה באמת אסטריום?
ואז פרץ אוויר הכה בפנינו, נושא איתו את אותו הניחוח… מים זורמים, אדמה רוויה והאוויר… האוויר היה…
"סיילאס…" יורן הביט בי בפליאה, "האוויר… זה… הוא…"
"חי." דמעות עמדו בעיניי.
יורן הנהן בראשו כשלפתע מהומת עולם פרצה מפתח החנות ודלת העץ נופצה כליל.
"סיילאס!" צעקה הרעימה מבחוץ.
"זו הפרופסורית!" אמרתי באימה.
אחזתי ביורן בחוזקה שמע יתעופף כיתר מרכולתו ומיהרתי לעבר השער.
"מה אתה עושה?!" שאל יורן בבהלה.
"אנחנו מוכרחים ללכת!"
מבטו של יורן נשלח לאחור אל חנותו.
"אני לא הולך בלעדייך." אמרתי.
"זה בסדר, ילדי. לך. זה מה שתמיד רצית." אמר, חיוכו נוגה.
הנדתי בראשי. "רציתי ללכת הביתה. אין לי בית בלעדיך." גוש התהדק בגרוני.
"אינך זקוק לי עוד, סיילאס. תרח זקן שכמותי רק יעכב אותך במסעותייך…"
"זה לא נכון!" התפרצתי. "תמיד אזדקק לך, תרח זקן ומטופש שכמוך!"
פיצוץ רם נוסף נשמע וסדקים דקים החלו להתפשט לאורך המגן. הבטתי ביורן כאחוז טירוף.
"אם אלך, אני לא חושב שאוכל אי פעם לחזור." אמרתי במהירות. "בבקשה, בוא איתי…"
יורן שלח מבט אחרון אל מעבר לכתפו לפני שהביט בעיניי והנהן בראשו. הקלה שטפה אותי כשמשכתי את ידו לעבר השער. נאבקנו ברוח הגועשת סביבנו, רגלי האחת עמדה על השטיח בחנות של יורן, השניה על האדמה הרכה בין אניצי דשא גבוהים, ולרגע הזמן עצר מלכת כשפיצוץ רם הרעיד הכל סביב. הבטתי לאחור רק כדי לגלות שחנותו של יורן הייתה לאיי חורבות. אבק התרומם באוויר ומתוכו, מעל להריסות, הופיעה הפרופסורית.
"באמת חשבת שתוכל להסתתר מפני?!" היא רשפה, פניה כעס טהור, שיערה המסודר תמיד בפקעת הדוקה הפך פרוע.
הכל קרה מהר כל כך.
לא הצלחתי לקרוא את פניו של יורן כשדחף אותי בכוח מפתיע לעבר השער, מושך את ידו מתוך אחיזתי.
"לך, בני! מהר!" הוא זעק תוך ששלף המצאה מכיסו וכיוון אותה לעבר הפרופסורית.
פלאות כבר ריחפו מעליה כששלחה את זרועותיה לעברו.
"לא!" זעקתי והזעזוע הדהד במעמקי נשמתי.
לא הייתי לחלוטין מודע למה שקרה באותם רגעים, כל שידעתי היה שהאוויר… שמע לי. כשלקחתי שאיפה מלוא ריאותיי, דבר מה עמוק בתוכי כמו ניעור לחיים… כאילו כשף טהור זרם בעורקיי במקום דם. כשפרץ מתוכי, הדבר דמה למכת ברק שזרמה מתוכי היישר לעבר הפרופסורית והעיף אותה לאחור בעוצמה.
אלא שהקסם עתיק היומין שהחזיק את השער במקומו החל לאבד מאחיזתו בעולם הזר והפתח הצר החל להיסגר. צללתי לפנים מבלי לחשוב כלל ומשכתי את יורן לאחור. צווחתי בכאב כשהבשר נתלש מצידי זרועותיי בעוד השער נסגר סביבנו.
ברגע הבא התנשמתי בכבדות בינות אניצי הדשא. השקט הפתאומי היה בלתי נתפס, בלתי הגיוני. יורן גהר מעלי וחרדה נשקפה מעיניו. אך רק צמד מילים עלה על שפתיי המחויכות כשדמעות זלגו מעיניי.
"אני בבית."