קטגוריות
2021

סיפור מספר 20: להתחיל שוב מאת סטאר כהן

שמש הבוקר הבהירה שופכת אור על הבית בו חייתי שש עשרה שנים מחיי. הבית הישן הזה ניצב באלגנטיות בקצה העיר לַגוֹרֵה. מאחורי הבית נחים מישורים עצומים שתחומים בגבעות מרוחקות. 

המקום מעלה בי זיכרונות רחוקים. חלקם טובים מאחרים, אך כולם מעלים בי חיוך עדין. 

'אַפּריליס, יש טעם להתעכב פה בקצה העיר?' שואל שוּרלוּטִיל בטלפתיה, בכל הרגישות שהויא (הוא/היא) מצליח לגייס.

'אני מניחה שלא במיוחד', אני משיבה לו בטלפתיה. 'המקום הזה לא בעל ערך עבורך?'

'חייתי פה הרבה שנים, אך עבורי זה היה מעט זמן.'

אנחנו מתקרבים לדלת הבית. הרגליים שלי מתקררות. זו בהחלט לא רוח הבוקר האביבית.  

שלושה צעדים מהדלת. שלושה נצחים. אני מרגיש את הפחד עולה בי. אני לא יכול לעצור עכשיו. אני שואף את כל הפחדים והחששות, ונושף אותם הרחק ממני. 

אני שוחה בים החששות, לוקח נשימה ודופק על הדלת. תווי פנים מוכרות פותחות את הדלת. תווי הפנים האלו צברו קמטים מאז ראיתי אותם לאחרונה. 

"אפריליס?" קול מחיים אחרים בוקע מהפנים המקומטות. "האם ייתכן שזה אתה?"

"כן, אימי, זה אני. חזרתי הביתה", כל תא בגוף שלי צועק ואני מתקשה לתפוס את המתרחש. תחושת חמימות ממלאת אותי.

אימי תופסת אותי בכוח לחיבוק. דמעות בעיניי.  "מוֹרָנַה! בואי מהר, את לא מאמינה מי פה!" אימי קוראת לאמא השנייה שלי. 

"מה יש שם עכשיו?" שואלת אמא בחוסר סבלנות. 

כשאמא מגיעה, אימי משחררת אותי. 

"אפריליס, קטן שלי!" קוראת אמא וחונקת אותי. "בקושי גדלת. דאגת לאכול מספיק?"

עד הרגע הזה, לא ידעתי כמה הדאגה שלה חסרה לי.

"אמא! אני חושב שאני יכול כבר לדאוג לעצמי, תודה רבה."

"אוי, אפריליס, לאן נעלמת?" אני שם לב לשביל דמעות בעיניהן. 

"אמא, אימי, תכירו את שורלוטיל", אני אומרת ומצביע על הדרקון שמאחורי. שורלוטיל מרכין את ראשו בתגובה. הן מתקשות להגיב. שורלוטיל לא נעלב. 

 

כיוון ששורלוטיל גדול מדי מכדי להיכנס הביתה לאיחוד המשפחתי, הוא עף לחפש מכרים ותיקים או להכיר דרקונים חדשים. מהחלון חודרת שמש בוקר עדינה. אני יושב בסלון בו גדלתי עם אימהותיי. כוסות תה מונחות על השולחן. דממה מרחפת באוויר. 

"אז… מה עשית בארבעים השנים האחרונות?" שואלת אמא ועל פניה דאגה אין סופית.

חיוך רך עולה על פני כשגל של זיכרונות מציף אותי ואני מנסה לסדר אותם ולסכם אותם לכדי מילים. "נדדתי ולמדתי על העולם."

"דאגנו לך כל כך, נעלמת כמעט בלי עקבות."

"ראינו את הפתק שהשארת לנו", אימי אומרת בכאב. "יצאנו לחיפושים אחריך. כל כך דאגנו. חשבנו שמתת. לא יכולת לפחות לשלוח לנו סימן חיים מדי פעם?" קווים של כעס מבצבצים בפניה. 

"אני מצטער", אני משיב בכנות. "אני מניח שהייתי צריך להגיד משהו. רוב הזמן הייתי עסוק בכעס על כל העולם ולא באמת עצרתי לחשוב. עד לאחרונה. אני יודע שבאתי באיחור של ארבעים שנה, אבל זה עדיף על כלום, לא?"

אני חושב על הימים שלפני היציאה למסע. שורלוטיל ואני היינו חברים במשך כמה שנים לפני. כמובן, בניגוד לרצון האימהות שלי. 

יום אחד, הטיול המשותף לעבר הגבעות המרוחקות העלה בי רצון לראות מה שוכן מעברן האחר. עלו בי פנטזיות מרוחקות לעזוב את העיר ולחקור את העולם. שורלוטיל לא תמך ברעיון, הוא ניסה לשכנע אותי להישאר בבית בעזרת היגיון. 

'אפריליס', הוא אמר לי בניסיון נוסף. 'עד כמה שנחמדה לי חברתך, אתה לא יכול להשאיר מאחור את כל הקשיים וללכת.'

'אולי, אבל אני יכול לנסות', השבתי. כמה טיפשה הייתי. ראיתי רק את הקושי שלי ואת הרצון שלי למצוא חיים מעבר לכאב. כאב שלא היו לי בכלל את המילים להתחיל לתאר אותו. וכל פעם שהעליתי את הנושא, לא הצלחתי לקבל תמיכה. איש לא האמין לי כיוון שלא הייתה לי שום דרך לתאר את התחושה. אני לא יודע מה קיוויתי שיהיה מעבר לגבעות, אבל חשבתי שזה חייב להיות יותר טוב מהמצב הנתון. הרגשתי שלא יהיה לי מה להפסיד.

לקח לי חודש לשכנע את שורלוטיל שייתן לי ללכת. זאת קצת בעיה לברוח מדרקונים, ואני אומרת זאת מניסיון. בהתחלה הצלחתי לשכנע אותו שנבקר ביחד בעיר ששוכנת מעבר להרים, אַלֶסִיף. כל פעם שביקרנו שם הרגשתי שנמלאתי אנרגיות חדשות. אנרגיות שלא הכרתי קודם לכן. שם יצא לי להכיר נערים אחרים. היחס שלהם אלי היה כל כך שונה. הרגשתי שהם רוצים להכיר אותי כי אני מעניין אותם. בלי סיבות נסתרות, בלי סודות, רק כנות. החזרה הביתה נהייתה קשה יותר כל פעם. 

'תקשיב, אפריליס', אמר שורלוטיל  יום אחד בטיסה הביתה מאלסיף. 'אני רואה איך אתה נפתח באלסיף. אני מרגיש איך ההתרחקות מהבית עושה לך טוב. אבל אתה צעיר מדי בשביל לצאת לעולם לבד.'

'תודה שאתה דואג לי, אבל אני לא רואה כל כך ברירה. אני חייב לצאת מהחור הזה.'

'לכן אני מציע לבוא איתך.'

'תודה שורלוטיל, אבל אתה ממש לא חייב. אני יכול לדאוג לעצמי.'

'סמוך עלי כשאני אומר לך שהעולם הוא לא מקום בטוח. לא אוכל לחיות עם עצמי אם יקרה לך משהו.'

'אני באמת מעריך אותך, שורלטיל, אבל -'

'אתה מפספס את העיקר: אתה חשוב לי יותר משאתה חושב. בימים האחרונים, בהם טיילנו באלסיף, גיליתי כמה אתה יקר לי.'

עיניי נרטבו. הרגשתי כל כך מיוחד שדרקון מחבב אותי. אבל מה אני הרגשתי? לא הצלחתי למצוא שום מילה לומר. 

המשך הטיסה עברה בדממה. ידעתי ששורלוטיל רמז שנבצע קשירה. כשהייתי קטן חלמתי שכשאהיה בוגר מספיק, אבצע קשירה עם דרקון. אבל אלו היו חלומות של ילד קטן. מאוד קשה להסיר את הקשר הזה, וגם אם מצליחים, הנזק הנפשי לרוב עצום. וזה מלבד שהייתי צעיר אז מדי בשביל לבצע קשירה באופן חוקי. 

גם כשהגענו לקצה לגורה ונאלצנו להיפרד ללילה, לא אמרנו מילה. אך בכל זאת הסתכלתי עליו ארוכות לפני שרגלי נשאו אותי הביתה. באותו לילה לא הצלחתי להירדם. חשבתי וחשבתי על הנושא. פחדתי והתרגשתי.

עם הזריחה ויתרתי על הניסיונות לישון, ארזתי תיק ורצתי לקצה העיר שם הייתה נקודת המפגש הקבועה שלי ושל שורלוטיל. הוא עמד שם בחוסר שקט שאינו אופייני לדרקון זקן כמוהו. 

'אני מצטער על מה שאמרתי אתמול', הוא התחיל. 'קצת הגזמתי.'

'לא, לא, חשבתי על זה כל הלילה ואנחנו עוזבים.'

'אבל -'

'שורלוטיל, חשבתי על זה כל הלילה. השארתי פתק לאימהות שלי. אין לי מה לחפש פה. אני יודע שאני צעיר מדי בשביל שנבצע קשירה חוקית. נחכה אם צריך. אבל גם ככה, מי ידע? מי יבדוק? אנחנו נטייל בעולם, אוכל להגיד שאני בן 20. אף אחד לא ידע.'

 

"מה עבר עליך אז? מה קרה לך? למה ברחת מהבית?" מפיגה אמא את הדממה.

"אני מצטער שנעלמתי ככה. הייתי צריכה להגיד משהו. אבל חששתי שתנסו לעצור אותי. הייתי חייב ללכת כדי לגלות מי אני. הייתי צעיר ונסער. אני מצטער שלא…" דמעות יורדות מעיניי. "הייתי צריך…"

האימהות מסתכלות עלי בצער. 

"כל השנים האלו רק נדדתי בעולם עם שורלוטיל. חקרנו את המקומות הנידחים של העולם, עבדתי בערים שונות ובעבודות מיוחדות. למדתי מהניסיון."

"אז אתה ושורלוטיל -" אימי שואלת. 

"כן, ביצענו קשירה לפני שעזבנו את העיר. זה לא כמו שאתן חושבות. בהתחלה תכננתי ללכת לבד. אבל שורלוטיל התעקש ולא נתן לי ללכת בלעדיו. הוא רצה להגן עלי."

אני רואה את הבלבול בעיניי האימהות. אני יודע שהן לא ממש אוהבות דרקונים, למעשה, נכון יותר לומר שהן נגד קשירה בין חיות לבין בני אדם. הן לא רואות דרקונים כיצורים האצילים שהם. אימי רואה אותם רק כאובייקט מחקרי. כמו אצל בני אדם, גם אצל דרקונים יש טובים ונחמדים מאחרים. 

"שקלת את ההשלכות של הקשירה? חשבת על כך שלא תוכל להישאר בערים שלא מקבלות דרקונים? חשבת על כך שלכל מקום שתלך, תצטרך לחשוב מה אתה עושה עם הדרקון שלך?"

"כן, חשבתי עם שורלוטיל על ההשלכות. היינו צריכים את הקשירה כדי לשמור אחד על השני במסע מסביב לעולם. כך שורלוטיל יכול להגן עלי גם כשהוא לא לידי. אין לשורלוטיל ולי שום רצון לבקר בערים לא מעורבות. ובכלל, שורלוטיל יכול לדאוג לעצמו, והוא לא שייך לי. למען האמת, הודות לקשר עם שורלוטיל, אני מצליח להיות יותר קשוב לעצמי ולרגשות שלי."

במסע שלי עברתי דברים רבים. יש רק מסע אחד שחשוב לי לספר לאימהות שלי. אבל אני חוששת מהתגובה שלהן. האם אני מוכן לכך?

כמה שנים אחרי ששורלוטיל ואני עזבנו את לגורה, הגענו לעיר נַבֶר. העיר הזאת די מבודדת משאר העולם. היינו מאוד סקרנים לגבי העיר הזאת כיוון שכמעט ולא מצאנו עליה מידע. לא היו בה מבקרים רבים בגלל המרחק. מהר מאוד גילינו שכולם שם פונים לכולם בלשון פניה מעורבת. תחילה זה היה לי מאוד מוזר ואפילו לא נעים. ביקשתי מהם לפנות אלי רק בלשון אתה, אבל היה להם מאוד קשה לזכור וליישם. ולאט לאט גיליתי שאני מתרגלת לזה, וזה אפילו התחיל להיות לי נעים. כששמתי לב לתחושה הזו, נבהלתי. המקומיים עזרו לי להבין איך אני מרגיש באמת ואפשרו לי לחוש שזה בסדר להרגיש ככה. מצאתי לי שם מרחב לחקור צדדים בי שלא ראיתי לפני כן. צדדים שלא יכולתי לדעת עליהם בסביבה בה גדלתי. בכל מקום חדש שהגענו אליו במסע, גיליתי דברים חדשים על עצמי, אבל אף אחד מהם לא הרגיש לי כל כך מהותי ומשנה חיים. הרגשתי כאילו החיים שלי התחילו מחדש. כאילו מצאתי פיסה מעצמי שלא הייתי יכולה למצוא בעיר הולדתי.

עכשיו אני תוהה האם הן יכולות להבין את התחושה שאני מרגישה פה לגבי עצמי. ואני מפחד. זה לא דבר שאני יכול להסתיר ולהעמיד פנים שלא קיים. אבל אולי עוד לא הזמן לספר. 

 

עד שקיעת השמש אני מספר לאימהות על מסעותיי. הן מספרות לי על החיים שלהן מאז שעזבתי ועל כל החברים הוותיקים שלי שהתקדמו בחיים שלהם, הקימו משפחה ועזבו את העיר. אני כבר נמלא געגועים לחיים על הדרך. לא להיות כבולה למקום ולקרקע.

לא תכננתי להישאר פה, אבל להפתעתי אני מגלה בעצמי רצון להישאר ללילה. שורלוטיל אומר שלא משנה לו. ההחלטה בידיי ואני לא יודע מה אני רוצה. לבסוף, כשאמא מציעה לי להישאר לישון, אני לא מתנגדת. פתאום נדמה לי שמעולם לא עזבתי את הבית. 

אמא ואימי מסדרות לי את החדר שהיה פעם שלי. אך עכשיו היו בו רהיטים וחפצים אחרים שלא היו שלי. למה אני מבואסת? למה ציפיתי? שהן ישאירו את החדר כמו שהוא במשך ארבעים שנה?

"מי…?" אני מתחיל לשאול ואמא מיד עונה: "כמה שנים אחרי שעזבת, החלטנו לאמץ ילדה."

"יש לי אחות קטנה?" אני מופתעת ומתרגש בו זמנית. 

"כן. נַריס בת עשרים וחמש. היא כבר מזמן לא גרה כאן. אבל היא באה לבקר מדי פעם."

 

מזמן לא אכלתי ארוחה ביתית. האווירה בארוחה נעימה. לא כמו לפני ארבעים שנה שהיה ניתן להרגיש את המתח. עברו שנים רבות מאז אכלתי אוכל ביתי טוב. 

מאוחר יותר, כשאני מניחה את ראשי על הכרית, אני תוהה האם ארצה להישאר פה גם מחר או להמשיך במסע הבלתי נגמר שלי. ואני לא יודעת. אני אוהבת את השיטוט בעולם. אבל פה הרגשתי דברים שלא הרגשתי בשום פינה אחרת של העולם. ואני תוהה האם אני יכולה להיות נאמנה לעצמי במקום שבו למדתי לרצות את הסביבה? 

אני מרגישה שכשאני נשארת יותר מדי במקום מסוים, רק צד אחד שלי מצליח לקבל ביטוי. אני מניח שדבר אחד עדיין לא למדתי במסע שלי, לבטא את כל הצדדים שלי. עכשיו יש לי הזדמנות לנסות שוב. והפעם אני מגיעה עם הידע שאספתי מרחבי העולם במשך ארבעים שנה.

אולי החלטתי לבקר בבית כי בתוכי ידעתי שכאן מחכה לי מסע חדש. 

'מה דעתך שנישאר כאן לתקופה?' אני שואלת את שורלוטיל בטלפתיה. הוא מצא מקום להניח את גופו כדי לנוח ולישון.

'אני זוכר עכשיו למה התיישבתי פה. החברה נחמדה והמקום מרווח. לא שאני מתלונן על כל הערים שעצרנו בהן. רק שהעיר הזאת באמת נוחה. אני חושב ששנינו צריכים לנוח מהמסעות שלנו. הם היו מופלאים, אבל כל דבר מגיע לסופו והגיע הזמן להתחיל מסע חדש. והפעם, תזכור שלא אשאיר אותך לרגע להתמודד עם הקשיים לבד. שנים רבות ניצבות לפניך, ההזדמנויות מחכות לך.'

'תודה, שורלוטיל. אני מפחד. אבל כנראה הגיע הזמן להתמודד עם הפחד. ולא אהיה מוכן יותר משאני מוכנה עכשיו.'