קטגוריות
2021

סיפור מספר 24: דרוש: קורא מחשבות עדי פלדמן

"דרוש: קורא מחשבות". איתי הביט שוב בפתק אליו הוצמדה מפת ההגעה, ואז במגרש הריק.
אין כאן כלום, מה חשבתי לעצמי.
הוא הרי הכיר את המגרש הזה היטב, זה ששכן בפאתי השכונה, זה ששימש את הילדים למדורות ל"ג בעומר ולטיולים של אחר-הצהריים עם הכלבים.
איזה מצחיק אני, מה חשבתי. ובטח שלא קרקס.
הוא צחק בקול. צחק כמו שהילדים בכיתה צחקו אחרי ש –
"איתי פּוֹטֶר," שרו הילדים בראש שלו במקהלה לועגת, "איתי פוטר, איתי פוטר, לה לה לה".
האצבעות התאגרפו ואיתי סילק את התמונה בכוח מראשו. במקומה התגנבה, הִתפתחה, תמונה חדשה, התמונה שהוצמדה אל הפתק ואל המפה: בחור צעיר לבוש בחליפה ועניבה, בצילינדר גבוה של קוסמים. הקוסם עמד על במה, אל מול קהל מריע, מימינו עמד להטוטן יורק אש ומשמאלו מאלפת נחשים. הם החזיקו ידיים, שלושתם, השתחוו אל הקהל. איתי בהה בידיים האוחזות זו בזו.

הפתק אליו שודכו התמונה והמפה הצהיר בפירוש: "האם אתה שולט בכוחות ההכרה? האם אתה קורא מחשבות? מקומך אתנו בקרקס. פרטים יינתנו לפי דרישה. אין צורך בניסיון קודם". עשר דקות לפני כן עוד ישב כפוף אל שולחן המטבח, מנסה לסיים כבר את שעורי-הבית ולהגיע לקרוא בספר שחיכה לו. מבעד לחלון נשמעו קריאות ילדים במשחק כדורגל. איתי זיהה חלק מהקולות… זיהה את הצחוק שלהם… ואז הרגיש שזה קורה לו שוב, מחשבה התדפקה על דלת ראשו, מחכה בנימוס שיִפְתַח אותה. מחשבה של מישהו אחר.
מישהו נמצא מחוץ לדלת הבית הנעולה. דפיקה בדלת לא נשמעה, ואף לא רחש, אבל איתי ידע שמישהו היה שם, מישהו עמד, התכופף לסמן משהו על הדלת, אול להשאיר איזה דבר על הסף, והלך.

"האם אתה קורא מחשבות"? איתי לא יכל תמיד להסביר את הדברים שהרגיש בלי לראות, בלי לשמוע. הוא רק ידע שידע. אף אחד לא חיכה בכניסה כשפּתח את הדלת, אבל הוא הספיק לראות אותו מתרחק במורד הרחוב: זקן לבוש אפור, חולצה ומכנס פשתן בלויים ומתנפנפים, בעל זקן לבן וארוך שהתנפנף גם הוא עם כל פסיעה מפסיעותיו המהירות של הזָקֵן. גנדאלף! פירש לעצמו איתי בפליאה, ואז, מתנער, תיקן במחשבתו: קבצן? הוא הרים את הפתק שהונח על הסף, הסתכל במודעה, במפה, בתמונה. לבוש כבר במכנס טרנינג קצר ובחולצה קצרה, נעל רק את סנדלי השורש הכחולים ורגליו נשאו אותו כמו מאליהן במורד הרחוב, אל המגרש הריק.

אין כאן כלום. השמש שכבר עמדה נמוך במערב שיחקה על הפתק שבכף ידו במשחק אורות וצללים. תחילה האירה על הפתק באור זהוב, אבל אז, יכל איתי להישבע, זהר הפתק באור ירוק. איתי מצמץ אל הקוסם הצעיר בתמונה. האור הירוק הפך סגול, התאדם והלך וחזר להזהיב. ריצוד אורות שובב, שרשראות של נורות צבעוניות קטנות, שנראו עכשיו, תלויות בין ענפי העצים, ובין גופים גדולים ומחופי בד אשר הופיעו גם הם, בין שיחי הקוצים היבשים של המגרש ושאריות מעגלי המדורות מל"ג בעומר. אוהלים. אבל מהיכן הופיעו? גבותיו התכווצו, שני קוים מחודדים, חומים זהובים. משב רוח הביא עמו ריח סוכר נשרף, ואיתי שאף את הריח המתוק, מדמיין את הדוכן עם המוך הלבן המסתחרר של שערות סבתא. היו שם ודאי עוד דוכנים, חשב לעצמו, כאלו שהציעו מאכלים נוטפי שמן או מלאים בצבעי מאכל, שאמא לא הרשתה לו אף פעם לקנות. כמה שעות עברו מאז שאכל ארוחת צהריים?
מנגינת קרוסלה נשמעה מרחוק. היא עלתה וירדה, מסתורית וסובבת סחור סחור, מהפנטת.
מבולבל, חיטט בכיס הטרנינג ומצא שם מטבע של עשרה שקלים אותו מסר לשומר בכניסה. "ברוך הבא ליריד," אמר השומר ולהפתעתו זרק את המטבע באוויר. מעלה התעופף המטבע, מבריק ומסתחרר סביב עצמו לצלילי מנגינת הקרוסלה, עד שלפתע נעלם כלא היה, ואיתי  פסע פנימה, אל ים האורות הצבעוניים.

הוא נכנס אל האוהל הגדול של הקרקס, ההומה אדם, והתיישב על ספסל עץ קשה ביציע. ההופעה, כך נראה, בדיוק עמדה להתחיל. על הבמה עלתה דמות מוכרת, ועם הופעתה השתתק הקהל בבת אחת. אפילו צמד הילדים המעצבנים שישבו לימינו של איתי ועד לפני רגע עסקו בזריקת גרעיני פופקורן זה על זה על רקע הגערות של אמם, חדלו ורכנו קדימה להאזין לקריין. "ברוכים הבאים!" רעם קולו של המנחה, ברור ורהוט הדהד אל כל פינות האוהל הרחב. הוא היה לבוש עדיין בבגדים המוזרים, הישנים והאפורים, אך עמד זקוף, ואיתי הבחין שזקנו הלבן והארוך היה מטופח ומסורק. "אנו שמחים שהגעתם. חיכינו רק לכם!" הזָקֵן, שאיתי שם לב שכבר תויג במחשבותיו תחת הכינוי "גנדאלף", חייך, והביט היישר אל תוך עיניו החומות של איתי, אי-שם ביציע. הוא מדבר אליי, התפלא איתי, והסב את עיניו במבוכה, הוא חיכה *לי*. מי הוא? הסתקרן מאוד. אולי הוא מנהל הקרקס?
הוא חש את דפיקות ליבו. הכול היה שונה בקרקס. אולי, חשב, אולי גם אני אהיה שונה כאן. מתאים יותר. אני חייב לדבר עם הזקן, לבקש ממנו שיסביר לי את המודעה: מה זה אומר, להצטרף לקרקס? לספר לו שאני קורא מחשבות, כמו שהוא מחפש.

צליל תופים נשמע ותחת מסך עשן נעלם הזקן מהבמה. שישה אקרובטים ואקרובטיות עלו לזירה לתרועת הקהל, גמישים וזקופים ולבושים במלבושים קטנים מאוד ומנצנצים מאוד. גם אליהם חש נבוך מכדי להיישיר מבט. שדיה של אחת הלולייניות היו מכוסים רק על ידי שלוש אבנים קטנות ודמויות יהלום בכל צד, הוא לא רצה לחשוב מה יקרה אם יזוזו ממקומן בזמן שתקפוץ או תתגלגל באוויר. הלוליינים טיפסו מעלה, בסולמות דקים וגבוהים אל עמדות הטרפז, ואז קפצו באוויר ללא חת, מרהיבים, מתעופפים ואוחזים זה בזו ובזה בחיוך של ראווה ששידר יותר מכל את ביטחונם.
מישהו מלפניו פתח פחית בירה, וריח אלכוהולי הכביד באוויר, גרם לו להרגיש מסוחרר. כאילו עוד רגע יקראו גם לו לעלות על הטרפז ולהתעופף, לו – לאיתי, שסבל מפחד גבהים.
הוא קם ממושב העץ ונדחק אל פתח היציאה, מתנצל ומתכופף בין הצופים על מנת שלא להסתיר.

ריח הפופקורן עמד גם במסדרון האפלולי אליו הובילה היציאה. הוא הציץ בדלת הפתוחה מימינו. בחדר ישב בחור לבוש שתי וערב צבעוני, א-סימטרי, ואיפר את ריסיו מול המראה. פניו כוסו בשכבה עבה של צבע לבן, הגבות בשחור, ועל האף והלחיים עיגולים אדומים בוהקים. בין העין ללחי אחת צוירה דמעה גדולה. הוא נראה לו צעיר, לאיתי, צעיר ועדין ואולי אפילו נבוך לגלות במראה את בבואתו של איתי, כמעט כמו איתי עצמו. הם הביטו זה בזה. "אה, סליחה?" שאל איתי, "אולי ראית כאן את מנהל הקרקס? זאת אומרת, אני חושב שהוא המנהל – אדם זקן עם בגדים אפורים וזקן לבן, ארוך כזה…"
הליצן העצוב רק הביט בו, בעין מצוירת ויפה מאוד, ושתק.
"סליחה, טעות," התנשף איתי, "סליחה על ההפרעה", וברח משם. בזווית עינו לכד ברק שיער לבן, מתנפנף, בקצה המסדרון האפלולי.

הוא יצא אל האוויר הפתוח, המלא בצרחות מחזוריות של התרגשות מכוון רכבת ההרים, שם צווחו  הנוסעים בכל פעם שהחליקו במדרון התלול. מצדו הימני ראה נמרים ואריות מגודלי רעמה פוסעים בכלובם הלוך ושוב. הם נתנו בו מבט רעב, אבל הוא בקושי הבחין בהם, כי ליד הגלגל הענק ראה שוב את הזָקָן הלבן מתנופף כמו דגל ברוח. הוא נראה כמו גנדאלף, חשב שוב, כמו דמבלדור, המנהל האגדי מספרי הארי פוטר. הוא הזמין אותי להתקבל לקרקס. בראשו התפתחה שוב התמונה שהניח הזקן על דלת ביתו, אבל הוא הרגיש משהו בבטנו שוקע, כמו הנוסעים ברכבת ההרים, או אולי הייתה זו רק השפעת הזמן שחלף מאז אכל לאחרונה. האם יכלה עבודה בקרקס להתאים בכלל לילד בן שלוש-עשרה? האם התאימה – לו? 

הזָקֵן נכנס אל מתחם הגלגל הענק ואיתי אחריו. הוא ראה את הזקן באחד מהתאים התלויים וניסה להידחק בתור, להיכנס איתו אל אותו התא, אך העומדים בתור היו רבים והפרידו ביניהם, ואיתי מצא את מקומו רק בתא דמוי הכלוב שמוקם בדיוק בצדו השני של הגלגל הענק, כמו קו ישר נמתח ומחבר בינו ובין מושא מרדפו.
כך קרה, שכשהחל הגלגל להסתובב ואיתי עלה למעלה, משקיף על משחק האורות העליזים  ששכנו כעת במגרש השכונתי, הזָקֵן היה למטה, בדיוק מתחתיו. וכשהגיע תורו של הזקן להתרומם לגבהים, ישב איתי בבטחה בצד הקרוב לקרקע. כמו מרדף ללא אפשרות של ממש לתפוס או לברוח, חשב. גלגל הולך וסובב ללא הִתְפַּתְחוּת, ללא הכרעה. הוא שאף את האוויר המלא בריחות פרחים, ופופקורן, וסוכר שרוף, הביט בים האורות והחיוכים תחתיו ודמיין, לרגע אחד, את בוא השינוי.
את עצמו, בורח מהבית ומבית-הספר ומצטרף אל הקרקס בנדודיו. קורא מחשבות דרוש להם, וקורא מחשבות היה.

אבל משחק האורות המרצדים היה מתעתע. נגד עיניו התגלתה תמונה אחרת בכל ריצוד של אור: רגע מהבהב אחד הואר הכול באור חמים ומזמין, עוטף את איתי בתחושה של קסם, ורגע אחר כבה האור, והצללים שיוו לכל מראה גרוטסקי, מאיים. איתי ראה את לשונו השסועה של הנחש נחרצת לצליליו של מרקיד הנחשים, את עיניהם של הטורפים הגדולים בכלוביהם מבריקות בחושך.
מראות אלו כולם כמו התנקזו אל דמותו של הזקן. גם הוא נראה לרגע מפחיד בחשיכה, ואחר-כך, באור, חייך אל איתי חיוך בעיניים טובות. כל הקרקס הזה אינו אלא הזקן, חשב איתי. הוא הקרקס כולו, והשאר – בדיון מחשבותיהם בלבד. "מה החלטת, בחור צעיר?" שמע אותו לפתע, הקול הרהוט של הקריין שהשתיק את כל שאר הצופים באוהל לפני כן, "מה החלטת? אתה מצטרף אלינו, או לא"?
מצטרף או לא מצטרף? הוא לא ידע שהשאלה ברורה, חדה כל כך. החשיכה המנצנצת באורות צבעוניים חיבקה אותו, אבל באותו רגע ממש חשב רק על בית, על ספל תה חם של אמא ועל הספר הטוב המחכה לו לצד שמיכה רכה בחדרו, הספר הטוב ביותר שקרא.
ופתאום הבין איתי, הבין מי היה הזקן ומה היה תפקידו בקרקס זה. שינוי לא צפוי לו, גם לא בקרקס, כאן לא חיכו לו לא בני-ברית ולא מקצוע חדש…
כי הזקן לא השמיע את קולו באזניו, ושפתיו לא נעו, את מחשבתו של הזקן שמע איתי.
"מה החלטת, בחור צעיר"? לא הייתה זו מחשבה של אדם בינו לבין עצמו, כמו שהיה מורגל לקרוא: אל איתי פנו מחשבותיו של הזקן.  
"אתה, אתה קורא מחשבות"? שאל איתי, מבלי קול, מחשבה מרחפת אל מחשבה, תמונה בעיני רוחו אל תמונה בעיני אחר.
"אמת," ענה הזקן.
"אם ככה, למה קראת לי? למה הזמנת אותי לכאן להתקבל לקרקס?? כבר יש לכם כאן קורא מחשבות, מוצלח, מנוסה, מפורסם. אתה הוא קורא המחשבות של הקרקס!".
קריאות המוכרים בדוכנים שקטו, האורות התעממו וגם הקרוסלה חדלה אט אט מנגינתה.
חשיכה עטפה אותם, במקום שלא היה כעת אלא מגרש גדול וריק, בין שיחים קוצניים ומעגלי מדורות ל"ג בעומר כבויות.
שקט עמד באוויר. הזקן הסתכל שוב אל עיניו של איתי, היישר אל עיניו.
"אתה קורא המחשבות היחיד בעיר הזו מלבדי," אמר. "קראתי לך, כי חיפשתי חבר".