קטגוריות
2021

סיפור מספר 25: מפגש שני עם מלאך המוות מאת יצחק גוילי

בזווית עיניו הבחין נחמיה כי אצבעותיו של הבחור הצעיר אותו העלה לרכב שלו לפני כמה רגעים שינו גוון, הן הפכו אט אט לאפורות ואחר כך לשחורות, הציפורניים בידיו התארכו והפכו חדות, אך נחמיה משום מה לא נבהל, איכשהו השינוי נראה לו מובן וטבעי, הוא הסיט לאט מבטו מהכביש אל עבר הבחור היושב לידו, ומה שראה מזדקר מפניו של הבחור משום מה לא הקפיא את דמו כפי שניתן היה לצפות, אלא אפף אותו במין שקט מוזר.

 

המפגש עם הבחור התחיל כמה דקות לפני כן כשנחמיה אסף אותו לרכב בצומת נתניה בכביש החוף, בדרכו מביתו בתל אביב ומביקור בוקר מוקדם אצל נכדיו ושני בניו, שגרו בבית דו משפחתי סמוך לו, אל פגישה עם מנהל התיאטרון בחיפה, שביקש ממנו בטלפון כמה שירים למחזה מוזיקאלי חדש על תקופת התנאים- והוא הוחמא מהעניין החדש שגילו בו, והיה סקרן מאוד מה גרם לתיאטרון לעסוק בעניין ולפנות דווקא אליו.

 

הבחור החיוור עמד בתוך קבוצת חיילים ונראה כשייך להם, איכשהו הוא נראה לנחמיה מוכר, אך נחמיה לא זכר מהיכן, הייתה זאת שעת בוקר נעימה של פברואר, שלהי החורף, ופה ושם שלוליות ניקוו על הכביש.

 

״לאן מגיע?״

החיילים שאלו כשעצר מולם בזהירות ופתח את החלון.

״לחיפה״ הוא ענה, ולעצמו אמר שלא יזיקו לו כמה מעשים טובים בדרך לפגישה בתיאטרון.

 

ובטרם הספיק לאמר דבר, הבחור החיוור שחבש כיפה שחורה ענקית ולבש מכנסיים ונעליים שחורות וחולצה מכופתרת לבנה וארוכת שרוולים, אשר ציציות הציצו עבות וארוכות מתחתיה, התיישב במושב לידו ופלט:

״ תודה חבר, תוריד אותי בבקשה ליד הכניסה לחיפה, במחנה דוד באזור בית הקברות הצבאי״

פניו היו בהירות וצעירות ללא שיער או שמץ גילוח, ועיניו היו אדומות ועייפות, אולי מבכי,

וליבו של נחמיה נכמר ולא יכול היה לסרב עוד, אף כי לא נטה להסיע עמו אזרחים והוא אמר :

״סגור, בסדר, אוריד אותך ליד בית הקברות הצבאי״.

נזכר בכמה חברים טובים שלו הטמונים שם, נצבט בליבו על כי שנים ארוכות לא ביקר אותם, אבל אמר רק:

״שים חגורה שלא יהיו בעיות עם משטרה״.

 

הדקות המתוחות חלפו, הם הגיעו אל מול זיכרון יעקב , נחמיה אזר אומץ הביט קצת יותר ימינה, ועכשיו לא רק אצבעותיו אלא גם פני הבחור התחדדו הפכו שחורות וקרן איילים שחורה וקטנה כזרת הופיעה מתוך המצח שלו -מגוחכת ומפחידה באותה מידה, ובנוסף זקן שחור מחודד עיטר את פניו של הטרמפיסט שהניד בראשו :

"אנא אל תביט בי נחמיה"

וכעת נחמיה קצת נבהל:

"מי אתה ? ומאין אתה יודע מה שמי" והבחור ענה:

" אני מי שבני האדם קוראים לו מלאך המוות, סמאל, שטן ושאר שמות רעים ומטופשים, אבל תירגע נחמיה, סע, תהנה מהנוף"

אבל נחמיה לא נרגע, נזכר בישיבה התיכונית בה למד בנעוריו, ובגמרא במסכת ברכות:

"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים "

ואמר:

" שמע נא, אני תיכף בן שישים, אבל פה עוד זקוקים לי הבנים הנכדים ובעיקר אחותי הענייה והערירית, והבחורים בכולל של הרב חייט ברכסים בהם אני תומך, ועוד כמה מסכנים, אתה בטוח שקיבלת אישור לכל זה?  "

והבחור החיוור שהפך למלאך אמר:

"שמע נחמיה אני פה רק השליח, וזהו זה אתה צריך להתקדם הלאה לעולם הבא, אתה סך הכל בחור טוב, אל דאגה, כמה ימי תשלום על קנסות וחטאים אצלי בגיהינום מרוכך, ותגיע למה שאתם קוראים גן עדן – ושם יהיה בסדר, בוא נתקדם, זה נגמר ".

עם כל זה היצור לא נשמע לנחמיה משכנע לכן אמר:

"וזה נגמר ככה? אצל כולם אתה מופיע? תהיה תאונת דרכים ואמות? הלב ישבות? ובאמת יש גיהינום וגם גן עדן, אלוהים וכל זה?? אני אפגוש את הוריי? את אשתי עליה השלום?"

והבחור החיוור שהפך מלאך ענה:

"תתקדם הלאה ותדע הכל יקירי"

נחמיה הרגיש חולשה בטיעוניו, וכאילו יש לו בחירה או מוצא ואמר:

" שמע נא, הבנים שלי מסודרים נכדים ברוך השם וכולי, רק תן לי שבוע לסדר משהו לאחותי המסכנה, שהיא לבד בעולם ובוא חזרה ותיקח אותי , ניפגש באותו מקום ושעה ואשמור על כל זה בסוד, הולך?  "

 

נחמיה הביט ימינה והבחור שהפך למלאך המוות נעלם באחת.

 

"צדקה תציל ממוות"

שוב נזכר במשפט חז"ל ונאנח לרווחה.

 

היה לו שבוע והוא פנה לכביש הישן חזרה דרומה, התאטרון יחכה לי, אם בכלל, חשב לעצמו, ממשיך לנהוג עד שעצר את הרכב מול הסניף של הבנק שלו בחדרה שבו ניהל את חשבונו כבר יותר מארבעים שנה.

 

פתח את היומן שבוע קדימה וסימן בעט מגמגם שמצא מונח בתא בין המושבים, איקס על עשר בבוקר באותו היום שבוע קדימה.

 

על מכשיר הפלאפון צלצלה הודעה, וכשפתח הופיעה ממספר חסוי:

"כל רמז בעניין שלנו העניין יופסק מיד ואתה תעבור הלאה"

 

לתדהמתו ההודעה נמחקה אחרי כמה שניות,

אך הייתה בהודעה הזאת הקלה גדולה.

 

זאת לא הייתה הזיה.

 

לפתע הציף אותו הזיכרון היכן ראה את הבחור הזה קודם.

היה זה בלילה נורא באוגוסט 1982 בפאתי ביירות במהלך קרב קשה מול כוחות קומנדו סוריים כאשר הנגמ"ש בו נע נחמיה בראש כח בשכונה בדרום העיר ביירות, חטף אש כדורים חזקה ולאחר מכן סדרת סאגרים (טילים מונחים מרחוק חודרי שריון), ובנס של ממש, רק אחד מהטילים פגע בשרשראות הנגמש שלהם ובמנוע הקדמי שלו.

הרעש מחריש האזנים של ההתפוצצות והמתכת הנמחצת והנקרעת מעוצמת אבק השריפה, המם אותו ואת חברי הצוות , והנגמש החל לבעור עם כל התחמושת בתוכו.

כולם קפאו המומים ומבוהלים מריח העשן השחור הנורא אשר מילא את הנגמ"ש ונחמיה בעצמו קצת רצה לשקוע בעשן להתייאש ולגמור עם כל זה.

 

מפקד הצוות קלט את הרפיון הרגעי אצלו, חבט בו עם קת הרובה בעוצמה ‏בקסדה וצרח:

״קום מיד קח מה שחייב ולאחור״

ונחמיה אסף כוחות מהייאוש והתופת שסגרה עליו.

הורדה רמפה אחורית, והם נסו שישה חיילים תחת ירי כבד להיכן ששיערו שנמצא עיקר הכח שהלך והתרחק מהם.

בדרך עברו בתוך כרם גפנים ועדת כלבים ענקיים רדפה אחריהם.

עדיין בלילות נטולי חסד בחלומותיו הכלבים ההם רודפים אחריו.

 

במהלך מנוסתם, קצין שאינו מהיחידה שלהם, אשר נס איתם רגלית מהאזור מוכה האש לאחור, חטף כדור בבטן ודימם קשות, הם העמיסו אותו על אלונקה שפתחו, ואחרי כמאה מטר מצאו מבנה הרוס, מעין מרתף, אליו נכנסנו כדי להמשיך הטיפול בו,

‏ולפתע מעליהם ברחוב שמעו צעדי ריצה וירי, וכשהציצו ראו חבורה עצומה של פלוגת חיילי קומנדו סוריים, ואיתם משוריינים מתוצרת רוסית, אשר אולי חיפשו אותם כדי להשלים את המלאכה.

שם בין החיילים הסוריים ובחסות החשכה עלה בזיכרונו באחת מראה פניו של הבחור החיוור אותו פגש כרגע, ונחמיה נרעש כשנזכר כיצד מאימת המוות המתקרב, וכיוון שהם היו כמעט ללא תחמושת השתתקו הוא וחבריו באחת, מהסים את הפצוע הגונח.

 

נזכר כיצד לבסוף אחרי כמה דקות אימה שחורה הסורים המשיכו הלאה, אך פניו ועיניו של הבחור הזה שהיה אחד מהחיילים הסורים, שננעצו בחשכה בו ובחבריו, ומשום מה התעלמו מהם, נותרו תקועות בזיכרון.

‏הם היו אובדי עצות, האם להשאיר הפצוע שם עם אחד מהם ולהזעיק סיוע על ידי שאר הצוות, או להמתין, כי מצבו הלך והחמיר והכוחות, כך נראה היה להם, הלכו והתרחקו.

 

נחמיה המבוהל התחיל בעל פה קריאת תהילים בניב הכי אשכנזי שיש כמו בישיבה בה למד:

״שיר למעלות ממעמקיםםם קראתיך אדויינויי,

אדויינויי שימעה בקולי תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוניי״

 

וכך הלאה כל הפרק מראשיתו ועד סופו עד שהגיע הבוקר.

‏סוף דבר כנראה נשמעה תפילתו של נחמיה ומשום מקום הופיע מול המבנה ההרוס טנק ישראלי, אותו עצרו אנשי הצוות בקושי בסמרטוטים ובחולצות שנופפו מולו בצרחות ייאוש, ולבסוף הוא הבחין בהם ועצר את נסיעתו, והם טיפסו עליו יחד כולם בחרדה ובדמעות שנחמיה לא ישכח לעולם.

 

‏וכך חברו בשלום לכח העיקרי אחרי כמה שעות אימה איומות.

 

במשך שבוע נחמיה סידר את הצוואה כך שהבית והביטוחים שנותרו יועברו בחלקים שווים לבניו, וניהל עם כל מי שיכול היה, חברים, שותפים עסקיים בהווה ובעבר שיחות קצרות וכביכול מזדמנות נעימות ומפייסות.

״תמיד אתה מנסה להיות נחמד לכולם " הייתה אומרת לו אשתו המנוחה בחיוך, אבל הוא לא התכוון להשתנות עכשיו.

פניו של הבחור החיוור מביירות ומאותו הבוקר בכביש החוף לא נתנו לו מנוח, והבטיח לעצמו כי מיד כשייפגשו שוב הוא ישאל אותו האם היה גם אז בשליחות להרוג אותו, ומה בכלל קרה אותו לילה.

 

את הכספים שנצברו בחשבון הבנק העביר לאחותו ואף ניגש איתה, להפתעתה, לסייע לקנות לה מכספו דירה קטנה בחדרה, עליה דיברו בזמן האחרון ,והכל בחיוכים ובשמחה גדולה, ולבסוף היא חיבקה אותו חיבוק גדול, אולי כי הרגישה משהו, הוא מצדו נזהר לא לגלות דבר.

 

את הפנסיה החודשית האחרונה שקיבל השאיר לסידורי לוויה לעצמו בחשבון הבנק.

 

ובאותו בוקר מיועד כעבור שבוע התגלח התבשם נסע לביקור בוקר מוקדם אצל הנכדים ובניו, המופתעים ושמחים לראותו, ויצא צפונה לכיוון נתניה למפגש עם הבחור המלאך.

 

כשהתקרב לצומת נתניה ראה את הבחור עומד ומחכה לו, הוא הניף את ידו אליו, והתמלאה בו שלווה גדולה, כשהבחור טיפס אל המושב לידו והידק את חגורת הבטיחות.

 

״ רק עשה לי טובה בלי תחפושות, תישאר ככה ״ פלט נחמיה בחיוך, כאשר הבחור נכנס והתיישב.

 

הבחור נשען על החלון ואמר:

״חכה רגע, אל תיסע, בעל הבית שם למעלה אוהב אותך מאוד נחמיה, קיבלת ממנו ארכה רצינית, תמשיך לעשות חסד ולכתוב ככה, וכן, אתה לא צריך לשאול, אני פגשתי אותך אז בביירות ב-1982 והיית אמור להצטרף אליי גם אז עם חבריך, ובגלל מעשה טוב של סבא שלך באותו יום קיץ עצמו שהוציא מים קרים לפועלי בניין ערבים, והברכה שלהם, וגם בגלל התפילה הכנועה שלך במשך שעות, בעל הבית חס על סבך הצדיק ועליך ברגע האחרון והמשכתי הלאה בלעדיך ובלעדי חבריך ״

 

והוא נעלם באחת, ורק דף תלוש מספר, ובו שיר מודפס נשאר על המושב.

נחמיה הרים אותו וקרא בקול:

 

אין לי היום משהו עבורכם

או משהו לעצמי,

הרי הכל כבר נאמר,

ואני ניסיתי רק על דעת עצמי הנרעדת,

להיות הדובר של השתיקות שלכם,

שליח מצווה של הדמעות,

לתת כמה תשובות לחוסר הפשר,

לתת מילים שיהיו מפלט

להסיח הדעת במקצת,

ואם יש לכך עוד ערך,

לתת שורה או שתיים לדרך,

בואו בבקשה מחר,

אולי אכתוב,

אולי אהיה מאושר.

 

שיר נוגה מתוך ספר שירים ישן שנחמיה כתב פעם, ונחמיה נאנח לעצמו בשקט, והמשיך בנסיעה צפונה לבדו.