קטגוריות
2021

סיפור מספר 29: טרנסצנדנטי מאת ספיר בלומברג

״תום?״

   אין תגובה. רק משיכה איטית של הזרוע הימנית, נסיון כושל להרים אותה, רחש של רגל המנסה להתחפר בסדין.

   ״תום, אתה שומע אותי?״

   הצפצוף האיטי, הקבוע, שנדמה שהיה כל מה שהצליח לשמוע, משך אותו החוצה מהשינה. הכל כאב ולא כאב לו בה בעת, כאילו הוא היה איזו גרסה מפורקת של עצמו שטושטשה עד לאחרון העצבים בחומרי הרדמה, משככי כאבים, דברים חסרי שם עם ריח כימי של נקיון. תום פקח עין אחת ועוד אחת אחריה, וכשהביט בצינורות הארוכים שנשרכו החוצה ממנו הזדקף מיד. הכאב הגיע מיד – עז כל כך שזה גרם לאוזניו לצלצל ולעולם כולו לרעוד – ואז ידיים שלא הכיר השכיבו אותו בזהירות בחזרה במקומו.

   ״לאט לאט,״ הרופא לצד המיטה אמר. ״אתה יודע איפה אתה?״

   בפאקינג לונה פארק, תום חשב בעודו מביט במוניטור המצפצף, המנחם באופן משונה, והמחשבה הצחיקה אותו. אבל שפתיו כאבו מכדי לחייך. הוא פתח את פיו בזהירות, ניסה להתגבר על הצריבה הבלתי נסבלת בגרונו (הייתי מוכרח לצנרר אותך, לא הייתה לי ברירה, אמר לו הרופא לו אחר כך, כששאל אותו לפשר העניין, ואז הסביר לו מה זה לצנרר), ושאל: ״איפה ליסי?״

   הרופא שתק. זה ענה לו באופן מסויים על השאלה, אך היעדר המילים הפך את זה לגרוע יותר. הוא חשב שעוד רגע ויבכה, אבל עיניו רק כאבו מעט וזה היה הכל. ״מה קרה לה?״ הוא שאל. רק רגע קודם לכן, ככל שהיה ידוע לו, היו שניהם בדרכם לסופרמרקט. ליסי רצתה להכין לזניה ונגמרו להם כל העגבניות. אנחנו צריכים גם גבינה, היא אמרה, ויין, ועוד כמה דברים, אתה יודע מה, אולי פשוט אקפוץ רגע לעיר ואקנה את הכל. אתה רוצה לבוא איתי?

   ״אני מצטער,״ הרופא אמר. ״היא לא שרדה את התאונה.״ התמונות הופיעו מולו אחת אחרי השניה כאילו מישהו הציג אותן במקרן: הם נוסעים באיטיות לאורך הכביש המוביל אל העיר בדרכם למרכז המסחרי, ברדיו מתנגן שיר ששניהם אוהבים, ואז המשאית שמולם יורדת לשוליים, מאבדת שליטה, ומחליקה אחורה היישר אליהם כמו איזה כדור מתכת על משטח משומן. כל מה שקרה אחר כך – אם היה אחר כך, בחייו החדשים שנקלע אליהם בלי שאף אחד שאל אותו לדעתו – נקבר במקום שכבר אי אפשר היה לגשת אליו יותר. הקובץ אינו תקין, אנא בדוק הרשאות. הוא נמלא אשמה ומיד אחריה כעס – אם לא היה נכנע להתעקשות שלה לעבור לגור מחוץ לעיר, לקדיחות הבלתי פוסקות שלה שניקרו במוחו כמו ברז מטפטף בשעת לילה מאוחרת, שמוטב להם לחיות במקום בו האוויר צח תמיד ואפשר לראות את הכוכבים בשמיים, שום דבר מאלה לא היה קורה. אבל הוא תמיד הסכים לכל מה שביקשה, חסר עמוד שדרה שכמוהו, תמיד מיהר לרצות אותה, רק רצה לראות אותה מחייכת; כל כך אהב אותה, שלא היה מסוגל אף פעם לומר לה לא.

   ״ניצלת בנס,״ הרופא המשיך. ״אתה בריא לחלוטין, פחות או יותר: לא נגרם נזק לאף איבר חשוב. אבל איבדת את הפנים שלך.״

   ״למה אתה מתכוון?״ המילים הכאיבו לו. פתאום נעשה מודע לקישיון המוזר סביב שפתיו, סביב עיניו, אפילו אוזניו הרגישו משונה, כאילו שמעו אחרת. הוא ניסה למקד את עיניו ולהביט על אפו אבל הצליח לראות רק גוש קטן וורדרד שהתרחב והתכווץ כשנשם דרכו. השלווה בה הדברים חלחלו לתוכו, כשדמיין את עצמו כמעין גוף בלי קצה, פני שלד על מקל, מקלון אוזניים משומש, העבירה בו תחושה לא נוחה. אולי משככי הכאבים (היו כאלה בדמו, לא היה לו כל ספק) מנעו ממנו להבין את חומרת המצב במלואה, הוא חשב, וכשהשפעתם תפוג בעוד כמה שעות, ההכרה תזחל לפתע מאיזו פינה חשוכה ותנשך אותו בלי שאף אחד רואה.

   הרופא נאנח. הוא הסתובב, פסע לפינת החדר והוציא חפץ עגול ושטוח עם ידית ארוכה מאחת המגירות. תום ראה את הרצפה משתקפת בו והבין שזו מראה. הרופא התקרב בחזרה אל המיטה, הניח אותה על הגוף המוטל בה והביט היישר בעיניו. ״זו הייתה האפשרות היחידה שלי,״ הוא אמר והצביע אל המראה. ״לא הייתה לי כל ברירה אחרת. תאמין לי, ניסיתי הכל. תסתכל כשאתה מרגיש מוכן.״

   תום הרגיש את משקל החפץ הנח על הגופו. הוא הרים את ידו, שלח אותה קדימה, פלט קללה בלתי נשלטת כשסילון בוער של כאב קרע אותו בבית החזה ושמט אותה בחזרה. צנתר הפלסטיק שהודק לעורו ביותר מדי פלסטר ריקד באוויר ונפל על זרועו בדממה. מה אני אמור לראות? חשב, ולראשונה עלה בו פחד אמיתי, טהור, שהוא עומד להביט בערימה פועמת ואדומה, משהו שמוטב שאיש לא יראה. ליסי רצתה לזניה, ולזניה היא תקבל. רק חבל שלא הייתה כאן כדי להנות מכל הטוב הזה.

   הוא רכן שוב קדימה, התעלם מהתחושה שהוא עולה באש, והרים את המראה באחת אל מול פניו. לרגע קצר הספיק לראות את מבטו של הרופא בוהק באיזה תערובת לא נעימה של סקרנות ודאגה – והיה שם עוד משהו, כן, הייתה שם גם הנאה, כאילו היה מרוצה מאוד מעבודתו וציפה לשבחים – לפני שהרגיש איך העולם סוגר עליו מכל הכיוונים במסגרת שחורה ולוחצת. המראה נפלה על גופו בשקט בנשיקה כואבת ונשמטה אל המרווח שבין המזרן למעקה הבטיחות. הוא שכב מעולף במשך שתי דקות שלמות לפני שהתעורר.

   ״כן, טוב, ידעתי שזה אולי יהיה יותר מדי בשבילך,״ הרופא אמר. הוא החזיק בידו מזרק מלא נוזל לבנבן עכור, נעץ את המחט בצנתר המחובר לגב כף ידו של תום ודחס אותו במהירות לתוכו. חלף רגע ואחריו שריריו נרפו מעט והכאב התעמעם. ״הנה, איך זה עכשיו? יותר טוב? זה אמור לעזור." הוא העביר את משקלו מרגל לרגל, ואז השליך את המזרק לפח פלסטיק אדום בתנועה תיאטרלית כאילו הסיר מעליו איזה עול בלתי נסבל. "אני מבין שאתה בטח דואג ולא יודע מה לעשות עכשיו, אבל יש לי חדשות טובות: דאגתי לטפל גם בכל השאר.״ הוא הצביע אל חזהו של תום, התעכב עליו רגע ארוך, ואז משך את האצבע באיטיות מטה עד שנעצר בין רגליו וחייך. הוא קרץ וסגר עיגול מושלם באצבעותיו. ״אהבת אותה מאוד, אני מנחש? טוב, אם תחשוב על זה, אין דרך יותר טובה מזאת להנציח אותה.״

   זה לא יכול להיות, תום חשב. הוא רצה לצעוק, לקום, לברוח משם, אבל שפתיו רק נפתחו לכדי סדק זעיר לפני שנסגרו בחזרה. מבלי שהבחין נעשה כל כך עייף. אפילו הדרך בה ניסה לחשוב נראתה לו איטית, מרוחקת, לא שלו בכלל. ההשתקפות במראה נצרבה בעיניו ככוויה, כאילו הביט ישירות בשמש: פניה של ליסי, מהמצח ועד הסנטר, תפורים סביבו כמו מסיכה בחוטים מתכתיים דקיקים שכבר התחילו להנמס. אפילו נקודת החן הקטנה מעל גבתה הימנית הייתה שם. השתגעת לגמרי, הוא חשב והביט ברופא, או שאני השתגעתי, ואולי בכלל מתתי בתאונה הזאת, וממש עכשיו אני לכוד מתחת למכונית וזו הדרך של המוח שלי לומר לי להתראות.

   "מה עשיתם ל-" הוא התחיל לומר כשמשהו השתחרר בתוכו פתאום כמו שן מתנדנדת שסוף סוף נחלצה מהשורש, והוא הבחין שאל הכאב העז באיברים שנתפרו לגופו (ובאלה שנכרתו ממנו), נוספה עתה תחושה חדשה: מעין אדישות, כאילו היה זה המצב מאז ומעולם. הוא הרים שוב את המראה, הסתכל בתוכה, קירב אותה אל פניו עד שנגעה באפו. ברגע קצר ומבעית מצא את עצמו חושב שזה דווקא לא היה כל כך נורא, ועצם קיומה של המחשבה הזאת עורר בו חרדה אינסופית. אבל אז החרדה הזאת התכסתה גם היא בקרום האדיש הזה, קמלה בתוכו כמו זבוב במלתעות של דיוניאה, ומצאה את מקומה הרחק ממנו במקום בו לא יכלה לגעת בו יותר.

   "את אוהבת את זה, נכון?" הרופא שאל. הוא חייך וחשף שורה של שיניים לבנות מדי. ההבעה של אני-מרוצה-מעצמי-תביאו-לי-פרסים כיסתה עתה היטב את פניו ודחקה מהם כל רמז לדאגה, אפילו הסקרנות כבר נעלמה מהן. ולמה לא, בעצם? לא היה בה עוד צורך. נראה שהניתוח הצליח, התרופה עבדה, זה היה תקדים של ממש, פריצת דרך שאיש לא חלם לכבוש. כל חייו חיכה להזדמנות הזאת, וכשראה את שתי האלונקות הדוהרות לאורך מסדרונות בית החולים ידע שהרגע הגדול שלו סוף סוף הגיע. הוא הזריק לליסי את הפנטניל במיומנות וצפה בה שוקעת בשקט אל הכלום כשכל שריריה נרפים ומתקשים לסירוגין וקצות אצבעותיה נמתחים ברעידות אקראיות, ואפילו לא חיכה עד שדממה לגמרי לפני שמיהר לקלף מעליה את פניה כאילו הייתה בצל. ועתה הוא עמד כאן מול מה שכל עמיתיו אמרו לו שלעולם לא יצליח לעשות, מה שהוא עצמו לא האמין עד הסוף בהיתכנותו, והההרגשה הייתה כל כך טובה, כל כך משחררת שזה גבל בייסורים.

   "אני לא יודעת," תום אמר. הוא מתח את צווארו קדימה, ומבטו נתלה בין שתי הגבעות החדשות על חזהו. הימנית הייתה גבוהה במעט מהשמאלית. זה לא הפריע לו – אדרבה, הוא מצא את עצמו מחכה שיחזרו הכוחות לשריריו הרפויים כדי שיוכל לגעת בעצמו. אולי אפילו יעשה זאת מול המראה, כשהוא ערום, אם המחזה לא יהיה קשה מדי בשלב זה של ההחלמה. כך או כך, חשב, זו תהיה חוויה מעניינת. הוא זקף אצבע וכיוון אותה אל מגש המתכת מאחורי הרופא. "מה הזרקת לי?"

   "משהו שיעזור לך להסתגל," הרופא השיב. "אבל בקרוב לא תזדקקי לזה יותר, אני מאמין. ואם אצליח איתך, אולי אוכל לרפא סוף סוף גם את כל הסוטים האחרים. נשמות אומללות. אני לא שונא אותם, את יודעת, רק מרחם עליהם. נשגב ממני איך עד עכשיו אף אחד עדיין לא מצא להם פתרון."

   תום נראה מבולבל. "סוטים?"

   "העולם השתנה," הרופא המשיך, ותום לא היה בטוח ששמע אותו בכלל. "גברים חושבים שהם נשים, נשים חושבות שהן גברים, בחיי, שמעתי על ילדים – בני שלוש, ארבע אפילו – שלא מוכנים ללבוש מכנסיים, שרוצים ללכת לגן עם שמלה. אומרים שהם נולדו כלואים בגוף הלא נכון, כאילו שהם יודעים מה טוב להם. וההורים חסרי אונים, פשוט מקבלים את זה בשקט, מדקלמים קלישאות על חופש, וכל זה בחסות הקידמה." הוא השתהה רגע. "אבל אנחנו נשנה את זה. את תעזרי לי. נכון?"

   תום הנהן. הוא לא הבין מילה ממה שהאיש הזה אמר – בשתי הדקות האחרונות (אולי יותר) מצא את עצמו נזכר במכונית צעצוע שהייתה לו כשהיה ילד קטן. הוא היה מריץ אותה בידיו במעלה השביל שבחצר, נוגע בחומת האבן הנמוכה המפרידה בינו לבין הבית הסמוך, ואז נותן לה להתדרדר בחזרה עד שנעצרה על הדשא. אם המכונית הזאת הייתה לצידו עכשיו, היה מסיע אותה במעלה הגבעות שעל חזהו, מנסה לייצב אותה ביניהן על בד החולצה. "כן, כן," הוא אמר. עוד זיכרון של קרן שמש שובבה בחצר ההיא, של הוריו יושבים על כיסאות מפלסטיק וצופים בו, ואחריהם חשב על ליסי ועל האופן בו נעה ברחבי הבית שלהם כשישבנה מתנדנד מצד לצד. הוא זכר איך היה חופן אותה במפתיע, פשוט מופיע מאחוריה ומכניס את ידו למכנסיה בלי התראה, מכה בקולניות על העור, דוחף את האצבעות מתחת לגומי התחתונים המתוח. הוא חשב על פניה המתכסים בחיוך מלא עונג, על עיניה העצומות המביטות אל התקרה, על נשימותיה הרטובות והכבדות. פתאום התמלא גועל, כאילו דחף את ידו לאסלה מטונפת בשירותים ציבוריים וניסה להדוף מעליו את המחשבה. למה אי פעם עשה זאת בכלל? ממקומו החדש זה נראה כמו איזו טעות נוראית שהלכה ונמשכה לנצח, וגברה בו התחושה שצעד כל חייו לאורכו של השביל הלא נכון ורק עתה הוא סוף סוף ראה את הדברים כפי שהיו באמת.

   הוא התכסה זיעה. הצפצוף במוניטור האיץ. הרופא הביט במסך, ואז עליו, ואז חזרה במסך. "את צודקת, את צודקת, זה באמת יותר מדי ליום אחד," אמר, וחיבר שוב את המזרק אל הצנתר. לחיצה קטנה, ומה שנותר מהחומר נבלע בתוכו גם הוא. "נמשיך מחר. לילה טוב, בינתיים." מכונית הצעצוע שקעה במורד השביל, הלכה והאיצה, והשביל לא נגמר, רק המשיך להתארך ולהתפתל עד שנעלם בתוך ענן לבן בוהק.

 

*

השבועות הבאים חלפו לאט והימים בהם נראו מן הצד כמעט זהים, אף שלא היה כך כלל. התהליך היה הדרגתי: תום היה מתעורר כשהוא שטוף זיעה, גונח מכאב, צועק שישחררו אותו משם, ואז הרופא היה מגיע עם מזרק מלא בחומר לבן ומשכיח ממנו את הכל. מקץ שעות ארוכות של חושים דהויים הלילה היה יורד, ובבוקר המחרת היה מיילל קצת פחות. כבר לא היה מחובר לצינורות, מלבד הצנתר שהוחלף בקפידה אחת לשלושה ימים. הוא הלך בכוחות עצמו, קרא בעיתון, צפה בטלוויזיה, השתין, חירבן. דמותה של ליסי במראה נעשתה עבורו מובנת מאליה, כאילו היה היא תמיד, וזכרונותיו ממנה נדחקו לפקעת קשיחה כמו אבן בשולי תודעתו וצצו רק בואקום הקצרצר בבקרים לפני השפעת התרופה או בשרידים של חלום טרוף. אבל גם הם הלכו ואיבדו את ממשותם יחד עם זיכרון פניו הקודמים. לפעמים ניסה להזכר בהם, אפילו חשב לבקש מהרופא איזושהי תמונה, אך בחלוף הימים גילה שהוא כבר כמעט ולא מרגיש בכך צורך ולא ידע בודאות לומר אם אי פעם היה בעצם מישהו אחר. אלמלא סימני התפרים היה ככל הנראה שוכח מהכל, אבל גם הם כבר הלכו ונעלמו.

   וגם חזהו הפסיק לכאוב – הוא יכל לגעת בו, למשש אותו, ללחוץ על הפטמות חסרות התחושה. כשהביט במראה הארוכה שהרופא תלה על הקיר הרגיש שלם. סוף סוף התחבר החלק האחרון בפאזל, הכפתור הקליק, והיה יכול להיות מי שהוא באמת, מי שהיה מאז ומעולם. החֶסֶר בין רגליו לא הרגיש כאילו חסר בו דבר, ועל אף שצרב לעיתים כשהשתין – הרופא נתן לו משחה וייעץ לו להשתמש בה פעם ביום, עד תום תקופת ההסתגלות – הוא לא עשה מזה איזשהו עניין גדול. ובכל מקרה, זה לא היה לו אכפת: הדבר היחיד שעניין אותו היה להחלים ולצאת משם, לנשום קצת אוויר, לקנות קפה בשדרה במחיר מופקע או לעשות קניות במרכז המסחרי. לחזור הבייתה, לנהל את החיים הרגילים שלו. כבר מזמן לא הלכה לעבודה, מי יודע כמה זמן, בטח חלפו חודשים, סביר שכבר מצאו לה מחליף. וגם זה לא הדאיג אותה – הכל טבע בתוך המעטפת הכימית העכורה של האדישות. בקרוב היא תצא מכאן, כמובן, איזו מן שאלה, הרופא הבטיח, וזה יקרה ברגע שתהיה מוכנה לחייה החדשים. זה היה מונח שחזר עליו שוב ושוב, לפחות פעמיים ביום, ובשלב מסויים תום – השם נראה לה לפתע לא מתאים, גברי מדי, מה הוריה חשבו לעצמם כשבחרו אותו – חשבה שאין לה מושג למה בעצם התכוון. ככל שיכלה לומר, היא בסך הכל עברה תאונה והייתה צריכה להתאושש ממנה, חיים חדשים נשמעו לה כמו משהו דרמטי, משהו שקורה כשחוזרים אל הבית אחרי שנים של היעדרות. בכל זאת המשיכה להשתדל ולענות כמיטב יכולתה על שאלותיו שחזרו על עצמן מדי סוף יום: איך את מרגישה, איך קוראים לך, האם את זוכרת את התאונה, מה תרצי לעשות כשסוף סוף תצאי מכאן?

   בוקר אחד הרופא נכנס לחדר בסערה. הוא לחץ על מתג האור וראה את תום נחלצת מהשינה. "בוקר טוב," אמר, ופתח את המזוודה שלו. הוא הוציא ממנה את המזרק וחיבר אליו את המחט, כפי שעשה בכל בוקר, אך כשהסתכל עליה וראה את השקט בו קיבלה אותו, השתנתה ההבעה על פניו. הוא התקרב אל המיטה בזהירות, כשהוא כמו נאבק באיזושהי אינרציה שהכתיבה לו כיצד לפעול, ובמקום לנעוץ את המחט בצנתר השאיר את המזרק על השולחן מאחוריו. לא היו יבבות או שאלות, ובטח לא היה זכר לצרחות האיומות שליוו את השבועות האחרונים – רק שקט עדין של התעוררות, שבכל מקום אחר היה מוכתם אולי בציוץ ציפורים ורעש של משאית זבל מחוץ לחלון, אבל כאן התקבל במשיכת רגליים איטית על הסדינים.

   "בוקר טוב," תום אמרה. טרוטת עיניים היא הושיטה את ידה קדימה והמתינה שיזריק את מה שזה לא היה. אבל הוא רק חכך בידיו, הסתובב, קפצץ מעט במקומו בהתרגשות וריתק את עצמו חזרה לרצפה כאילו לא היה בטוח שמותר לו לשמוח.

   "איך את מרגישה?"

   "טוב."

   "כאבי ראש?"

   "אין."

   "כאבי בטן?"

    "אין."

   "מה לגבי שני אלה?" הוא הצביע על החזה, שעמד זקוף מתחת לחולצה הדקה.

   "אני לא מבינה את השאלה."

   "את מרגישה משהו?" הוא שלח יד ולפת בין הרגליים שלה, סחט, סובב, לחץ. הקלילות בה עשה זאת נראתה לה חיננית, כאילו שהייתה עבורו פסנתר.

   "לא," אמרה והנידה בראשה. "אני אמורה להרגיש משהו?"

    "לא משנה, לא משנה," כבר לא יכול היה להסתיר את ההתרגשות מפניה. עם כל הכבוד לרצינות שבניסוי שלו גם הוא היה בסופו של דבר בן אדם, שרק רצה לחגוג את ההישג הבלתי נתפס שלו. הוא שלח יד אל השולחן, לקח ממגש המתכת שלו פד לבן מרובע והצמיד אותו אל גב כף ידה, ובזריזות שלף מתוכה את הצנתר. טיפה אדומה קטנה התרחבה על העור לפני שהוא חבש אותה בפלסטר הדוק. "טוב, קומי," אמר. "אני חושב שהגיע הזמן."

   היא הזדקפה במיטתה. "הגיע הזמן למה?"

   הוא הסתכל עליה כאילו ראה אותה לראשונה. "לחזור הבייתה, מה זאת אומרת?" שאל. "מה חשבת, שתישארי פה לנצח?" הוא הסתובב בחזרה אל השולחן, פירק את המחט מהמזרק מלא הנוזל העכור והכניס את שניהם בזהירות בחזרה למזוודה שלו, אחרי שסגר אותם בשקית קטנה. הוא התכופף ופתח את אחת הארוניות הצמודות לקיר. תום כבר ידעה מה היה בתוכה; בזמנה הקצר-ארוך כאן כבר הספיקה לבחון כל פינה שלא הייתה נעולה בבריח. "הנה, תלבשי את זה," הוא אמר והניח לצידה ערימת בגדים.

   תום המשיכה לשבת חסרת תנועה במיטתה, כשרק כפות רגליה נוגעות ברצפה בזהירות. זמן כה רב ציפתה לרגע הזה שיגיע, ועתה לא הייתה בטוחה מה היה עליה לעשות. המחשבה על העולם שבחוץ מילאה אותה אימה. העובדה שלא ידעה כמה זמן בילתה שם בעצם מאז התאונה הנוראית ההיא בה כמעט וקיפחה את חייה גרמה לה לחשוב שהיא למעשה באיזשהו עולם אחר (הרופא מעולם לא הסכים לספר לה במדויק, רק רמז שמדובר בפרק זמן לא קצר ולא ארוך). ועל אף שחשה צורך נואש באוויר שלא הגיע דרך מערכות האוורור ובחברתם של אנשים שלא היו רופא חביב אחד, היא חשבה שהיא מעדיפה להשאר שם. לפחות לעוד לילה אחד, בו תוכל להכין את עצמה לפני שתושלך בחזרה אל המציאות.

   "נו, למה את מחכה?" הרופא שאל. הוא עמד לצד הדלת ורגלו רטטה מעלה ומטה בעצבנות. "קדימה, בואי נזוז!"

   תום קמה מהמיטה, התלבשה מהר וגררה את עצמה אל הדלת. היא העיפה מבט אחרון אל המיטה מכוסת הסדינים הלבנים ואז בעיניו של הרופא, ורצתה לומר לו שזה דווקא יהיה בסדר גמור אם ישנה את דעתו ויחליט פתאום שהיא צריכה להשאר להשגחה נוספת. אבל היא לא אמרה כלום, רק נשרכה אחריו לאורך מסדרון מחורר בדלתות פתוחות למחצה, שחשפו מאחוריהן חדרים ריקים. הם הגיעו לדלת נוספת, הרופא דחף לתוכה מפתח והיא נפתחה מיד ומאחוריה עמדה דלת עץ ישנה שנראתה כאילו היה די בנשיפה כדי לפתוח. הוא פשפש בתיק שלו, שלף ממנו צרור מפתחות נוסף ודלה ממנו מפתח ישן. עוד קליק, סיבוב, והשמש הכתה על פניה.

   היא עמדה בפתח הדלת והרגישה איך גופה מתרכך. רוח בוקר כחלחלה נשבה דרך שיערה שכבר הספיק להתארך עד שכיסה את אוזניה והשריקה השקטה מילאה אותה צמרמורות. פתאום הרגישה מטופשת, כשחשבה על כך שהעדיפה להשאר במיטתה החשוכה, במקום לעמוד כאן עכשיו בחוץ ולתת לשמש ללטף אותה במה שהיה ללא ספק הרגע הנפלא ביותר בחייה או בחייהם של כל האנשים כולם. "אין כמו הדברים הקטנים בחיים, אה?" הרופא שאל והביט בה בעליצות. "קדימה, בואי נלך." הוא אחז בידה ומשך אותה כשהוא כמעט רץ לאורך שביל ארוך עם מגרש חניה בקצהו.

   "לאן אנחנו נוסעים?" היא שאלה שעה שהם נסעו בשקט לאורכו של כביש ריק ממכוניות. הנוף החליף את פניו מבעד לחלון בכל פעם שהביטה: קודם שדות אינסופיים של כותנה, אחר כך שממת בטון ארוכה, ואז פרדסים עמוסי עצי תפוז, עוד שדה כותנה, מקטע של דשא, בתים ישנים ונמוכים, פרות שהסתובבו חופשיות ושתו משוקת עצומה. לאט מאוד הפכו הבתים הקטנים לגבוהים יותר, קודם בעלי שתי קומות ואחר כך גם חמש ושש, ורק כשהבחינה באוטובוסים הומי אדם ועגלות תינוק ואנשים שעמדו במעברי חצייה הבינה שככל הנראה כבר היו קרובים אל היעד. היא הרימה את עיניה, משתאה נוכח העומס הבלתי אפשרי של העיר – עלה בה מעין דה-ז'ה-וו מוזר, כאילו פעם הלכה בעצמה באחד מהרחובות ההומים האלה, בחיים שבהם לא חשבה שזה היה משהו להתלונן עליו – ובחנה את שדרת החנויות שנפרשה מולה ככל שהלכה והאטה המכונית. היא נעשתה רעבה. רצתה לשתות קפה, לאכול עוגיה, לעשן סיגריה על שולחן עגול על המדרכה. עד אותו הרגע כלל לא חשבה על כך שהייתה מעשנת. משהו סביבה העיר בה חשקים שלא ידעה על קיומם.

   המכונית עצרה והרופא הרים את בלם היד בזהירות לפני שנשען אחורה על המושב. "זהו זה, הגענו," הוא אמר, ורכן קדימה מעליה. הוא פתח את דלתה והניח את ידו על כתפה עדינות, כשאצבעותיו מלטפות אותה לאט. "אני מקווה שתצליחי בחיים החדשים שלך."

   היא לא אהבה את הטון שבו אמר את זה. זה הרגיש לה כמו פרידה. אם ינטוש אותה כאן לבדה, חשבה, היא פשוט תרוץ ותתחבא באיזו פינה עד שישנה את דעתו ויחזור לקחת אותה. הוא יהיה מוכרח. מה זה היה אמור להביע? היא לא הכירה אף אחד מלבדו, אף אחד בעולם. הזכרונות היחידים שהיו לה של אנשים היו עתה כתמים חסרי משמעות, כאילו פוסלו בגסות על אבן. הוא לא יכול פשוט להשאיר אותה כאן ולנסוע. ועוד פעם השטות הזאת, החיים החדשים שלה, על מה לעזאזל הוא מדבר? היא שלחה אליו את ידיה ואחזה בירכו הימנית כמו ילדה המסרבת להפרד מאמא שלה ביום הראשון של כיתה א'. עוצמת המחשבות הייתה בלתי ניתנת להכלה, הן דקרו אותה בקלשונים מכל כיוון. לו רק היה יכול להוציא את המזרק מהתיק שלו ולטפטף לתוכה מעט מהחומר הלבן – היישר אל הוריד, אין צורך בצנתר – זה יכול היה להיות עולם ומלואו. אוטובוס חצה אותם, דלת של חנות נפתחה, רוכב אופניים צלצל בפעמון ונעלם בעיקול הרחוב. זה היה יותר מדי. דמעות נקוו בעיניה, חסרות כל תחושה, וזלגו מטה עד שמחתה אותן בכתפיה.

   "אה, אין צורך לבכות, באמת," הוא אמר. היא הרגישה את ידו לוחצת על כתפה, ולא הייתה בטוחה אם דמיינה את זה, אבל עלתה בה ההרגשה שהוא מנסה לדחוק אותה החוצה משם. ואם כך באמת היה, היא הייתה נעלבת עד לשד העצמות. הוא ליטף אותה, העביר יד רכה בשערה, ושוב היא הרגישה איך בין כל אלה הוא מפעיל עליה כוח, אולי ציפה שפשוט תתגלגל החוצה מהמכונית כמו איזה מטען עודף והוא יוכל לנסוע משם כבר. "הנה, הנה. הכל יהיה בסדר. אני מבטיח. באמת. את נהדרת, אין מה לומר, אין לי ספק שהדרך החדשה שלך תהיה נפלאה." הפעם הלחיצה על כתפה כבר לא הייתה מרומזת, אלא דחיפה של ממש. היא הבינה את שהייתה צריכה להבין. הדמעות הפסיקו לזלוג ממנה בפתאומיות שהייתה כולה מחאה.

   "להתראות," היא אמרה כשעמדה על המדרכה, אבל המכונית כבר התרחקה ממנה. היא המשיכה להביט בה זמן ארוך לפני שהעזה להסתובב והתחילה ללכת לאורך הרחוב. היא בחנה את דמותה בהשתקפות על חלון ראווה של חנות בגדים ונראתה לעצמה פחות או יותר בסדר, היא לא מצאה שום דבר חריג. מלבד התחבושת הבולטת על כף ידה היא נראתה סתם כמו עוד אחת, אישה רגילה וחסרת כל ייחוד. היא תלשה אותה מעליה והשליכה אל הפח הקרוב. מגע האוויר על הוריד הנפוח ניחם אותה במעט.

   לאן הייתה אמורה ללכת? לא הייתה בטוחה. היא הריחה קפה אבל לא היה לה כסף. אולי תעבור בכספומט, ואז תוכל לעשות סיבוב קצר, לגבש לעצמה איזו תכנית. אבל איך בדיוק? הארנק שלה לא היה עליה. טוב, מה הבעיה, חשבה, פשוט תחזרי הבייתה. עלה בה פתאום איזה צל של רעיון לגבי היכן הבית הזה היה, אבל זה לא היה כאן. כאן היה יותר מדי רעש, יותר מדי פיח.

   מישהו עמד מאחוריה. קרוב, צמוד. ההשתקפות שלו על הזכוכית נראתה לה בגובה שלושה מטרים. היא שמעה אותו נושם על עורפה, והריחה ממנו זיעה והבל אספרסו. היא הסתובבה מבוהלת ונתקלה בו במרפקיה. הם נהדפו בחזרה לגופה כאילו נתקלו בקיר. "מה זה אמור להיות?" האיש שאל בקול נמוך והתקרב אליה עוד יותר. הוא הרים את ידו וקירב אותה אליה כמו עומד לסטור לה, והעביר את אצבעות באיטיות סביב פניה לאורך הגלדים המאורכים הבולטים. "מה את?"

   היא הדפה את עצמה לאחור וחמקה אל המדרכה. "למה אתה מתכוון?" שאלה בקול שיצא ממנה בקושי. ליבה הלם חזק, מהר. "מה זאת אומרת, מה אני?"

   "את בן או בת?" הוא שאל וצמצם את המרחק ביניהם. היא התרחקה ממנו שוב כשהיא צועדת אחורה ומצאה את עצמה עומדת באמצע הכביש. מכונית צפרה לה ועקפה אותה במהירות עם צרור קללות שנעלמו באפקט דופלר. "מה זה אמור להביע?"

   גרונה ננעל. התחושה הייתה מוכרת; היא זכרה אותה במעומעם. אותה התחושה שהציפה אותה כשהייתה מתעוררת על המיטה ההיא בחדרו של הרופא. אבל כל זה קרה לפני מליון שנה, ועתה בחייה החדשים לא היה מזרק שיוריד את העול מכתפיה, היה עליה לפעול בכוחות עצמה. "אני בת," היא אמרה ונגעה באגביות בשדיה הבולטים, כמו מחזקת את עצמה. מישהו הסתכל עליהם מצדו השני של הרחוב, התעכב רגע, ואז הסתובב ונעלם.

   "אני לא חושב שזאת האמת," האיש אמר ונצמד אליה שוב. הוא הרים את ידו וסגר אותה לאגרוף, והמכה הפתאומית הגיעה מהר כל כך שבקושי הבחינה בכאב. "אני חושב שאתה חתיכת קוקסינל." שוב הניף את ידו, סגר אותה, והפעם המכה הייתה חזקה כל כך שהיא התרסקה על האספלט. היא בלמה את עצמה בכפות ידיה, שהעור התקלף מהן ככפפה על הכביש, וצרחה בקול. האיש היה מטורף, לא היה לה ספק, והיא הייתה מוכרחה לברוח משם תכף ומיד. היא ניסתה לעמוד, התנדנדה, חמקה ברגע האחרון מהאגרוף השלישי שנשלח אליה, אך לא הבחינה במגף השחור שבעט בין רגליה. היא הסתכלה לצדדים, ראתה את העולם נצבע באפור, ניסתה לנשום ולא הצליחה. לא היה שם אף אחד, רק היא והוא וההשתקפות של שניהם על חלון הראווה.

   "אני לא יודע מאיפה הגעת, אבל דברים כאלה לא מקובלים כאן אצלנו," האיש נהם ורכן מעליה. הוא משך אותה בידיו והעמיד אותה על רגליה רק כדי שיוכל לבעוט בה שוב. היא דחפה את עצמה הרחק ממנו וגלגלה את עצמה אל שפת הכביש, ואז זחלה על ברכיה ומשם על רגליה והתחילה לרוץ. מכוניות צפרו לה, כמעט ריסקו אותה בחריקות בלמים מחרישות אוזניים, אך לא היה בהן אף אחד, רק לוחות מחוונים והגהים שאף אחד לא החזיק בהם. אני משתגעת, היא חשבה, אני יוצאת מדעתי. האוויר אזל מריאותיה, ובכל זאת המשיכה לרוץ. כל גופה בער. פניה, חזה, בין רגליה, ועכשיו גם הבטן שלה צרחה בכאב חושף-שיניים שנשך אותה שוב ושוב. היא דילגה מעל ערימת עיתונים בפתח בניין, חיפשה בטירוף אחרי שער פתוח, דלת פתוחה, משהו, כל דבר, אבל נתקלה במנעולים. "תחזרי לכאן תכף ומיד," הקול מאחוריה שאג, קרוב מאוד עתה, "אני ואתה עוד לא גמרנו."

   "לא!" היא צרחה. היא זינקה מעל גדר נמוכה שהפרידה בין שורת בניינים אל שביל חצץ, וחצתה אותו בארבעה צעדים עד שהגיעה לגדר נוספת, גבוהה יותר. היא קפצה ונאחזה בה, נתלתה עליה כשאצבעותיה משתפדות על זיזי עץ בולטים, והביטה אחורה בעיניים פעורות וקהות מתחושה. הדם הנותר בפניה אזל גם הוא כשראתה אותו רץ – לא, לא רץ, טס לעברה – מצמצם את הפער כשגופו גדל ומשתנה בכל צעד. נדמה שהיה כבר בגובה עשרה מטרים, ואז שלושים, אולי יותר, וציפורני אצבעותיו התעקלו החוצה כמו קרסים. הוא כבר לא דיבר – לא בשפה שהכירה, בכל אופן – רק נהם.

   היא מתחה את גופה קדימה ומשכה את עצמה אל מעל לגדר, ולפתע דמיינה את עצמה בחדר הכושר, עושה עליות מתח בגוף שלא הכירה עם ידיים שהיו חזקות מכדי להיות שלה. איזשהו קול אמר לה: אולי אוכל לרפא סוף סוף גם את כל הסוטים האחרים. בכוחות שנותרו לה היא משכה את גופה וזרקה את עצמה בקושי אל מעבר לגדר. היא התרסקה על הקרקע בתוך ערימה של אבנים קטנות. מצידה השני של הגדר שמעה את האיש-חיה נוהם, הריחה את הצחנה שלו, ראתה טיפות סמיכות של רוק נקוות לשלולית גדולה על האדמה.

   מכונית צפרה לה ועצרה בחריקת בלמים. דרך החלון הפתוח היא ראתה גבר יושב מאחורי ההגה, ומסמן לה בידיו להכנס. "מהר!" הוא קרא ופתח את הדלת, "מהר, אנחנו חייבים לעוף מפה עכשיו!"

   החיה התחילה לטפס על הגדר. במבט זריז מעבר לכתפה ראתה את הקרסים ננעצים בלוחוץ העץ, כשהם מושכים אחריהם את הגוף שכבר לא היה גוף מכוסה בשיער שכבר לא היה שיער. המכונית צפרה שוב. "קדימה!" הגבר צעק, והיא חשבה שהיא מזהה את הקול. "קדימה, ליסי, קדימה!"

   היא ניתרה קדימה והשליכה את עצמה על המושב. הדלת נטרקה מאחוריה כשהמכונית דהרה קדימה על הכביש. האדמה רעדה מתחתם, חשפה קצוות פעורים של תהום שלא היה לה סוף, והיא חשבה: זה הסוף שלי, זה העונש שלי, הגעתי לגיהינום ומכאן כבר אין לאן לחזור.

   הם נסעו במהירות ועקפו רכבים אחרים בדרכם. הרדיו ניגן בקולי קולות שיר שלא הכירה, מוזיקה קצבית של מסיבות. ״מי אתה?״ היא צעקה אל הגבר הנוהג כשקולה כמעט ולא נשמע. ״לאן אנחנו נוסעים?״

   הוא סובב את ההגה ועקף רוכב אופנוע במעיל עור כבד. ״את לא יודעת?״ הוא שאל, ״איך זה ש-״

   משהו התרסק. משהו גדול וחסר צורה שעשה את דרכו אליהם במהירות. היא ראתה את המשאית נוטה על צידה ומתחתיה ניצוצות שהעלו עשן בגלגלים. ההגה משמאלה הסתובב בלי שליטה וננעל על צירו באיזה מאמץ אחרון לחלץ אותם משם. המכונית החליקה, הסתחררה, נחבטה בשולי הכביש והתרסקה אל חומת ההפרדה הנמוכה בין הנתיבים, ונהדפה ממנה בחזרה אל הכביש כשהיא פונה נגד כיוון התנועה. בתנועה אינסטינקטיבית היא ניסתה לאחוז במושב, חשבה על כך שדווקא היום מכל הימים לא חגרה את חגורת הבטיחות, והרגישה את ידו של הגבר המנסה לגונן עליה לוחצת בכוח על חזה. צופר הדהד בלי הפסקה, קרוב אליהם אך עדיין ממרחקים. ריח של גומי שרוף מילא את האוויר. הזכוכית קילפה אותה כאילו הייתה עגבניה לוהטת כשהתעופפה ממנה החוצה. בשלוש השניות בהן הייתה באוויר ראתה את העיר מתכווצת מתחתיה, ואז הכל החשיך.

 

*

 

״קום,״ קול אמר. סטירה, עוד אחת.

   האיש המבוגר בבגדים הרטובים פקח את עיניו.

   ״מה-״

   ״אתה הולך להפסיק עם זה?״ מישהו עמד מולו. הוא עטה משקפי שמש כהים ורחבים למרות ששניהם היו בחדר חשוך חסר חלונות.

   ״להפסיק עם מה?״ האיש השתעל. ידיו ורגליו היו קשורות לכיסא. גרונו היה יבש, פצוע, פיו היה מלא טעם מתכתי והוא בקושי הצליח לנשום. הוא הזיע עד לנקודה בה בגדיו כבר לא עמדו בזה, וטפטפו את הזיעה החוצה מהם בזרזיפים דקיקים אל הרצפה. הוא הריח ריח חזק של שתן.

   האיש במשקפי השמש התקרב. הוא החזיק בידו תצלום של אישה, אולי בת עשרים, מחייכת למצלמה על חוף הים. ״אחותי מתה בגללך,״ הוא אמר בקול כועס וחנוק מדמעות. ״הרגת את אחותי.״

   האיש המזיע שהשתין במכנסיו השתעל. ״על מה אתה מדבר-״

   ״אתה הרגת את אחותי!״ משקפי שמש צעק, וסטר לו שוב. היד החליקה על הלחי הרטובה ונתקעה בקיר בצליל קצר של פקיקה. ״טיפולי המרה הם רצח.״

   ״אני לא הרגתי אותה,״ האיש המזיע אמר. ״אני לא יודע על מה אתה מדבר, בבקשה, אני רוצה כוס מים-״

   עוד סטירה. ועוד אחת. הרעש הדהד, ואז נמוג.

   ״היא לא עמדה בזה. אתה לקחת אותה, השחתת אותה, גמרת אותה. לא השארת ממנה כלום. היא חזרה הבייתה להורים שלנו ואמרה שזה עבד, שהיא החלימה, אבל זה היה שקר. בבוקר מצאנו אותה תלויה במקלחת.״ הוא התייפח, שאג לאוויר בלי שליטה. ״הדם שלה על הידיים שלך, אתה מבין? אתה מבין? טוב, זה לא משנה עכשיו. כלום לא משנה עכשיו. אתה מוכן לעוד סיבוב?״ הוא הרים משהו שנראה כמו משקפי תלת מימד מגושמים ונטולי עדשות, עם מסגרת חשמלית מוארת בכחול זרחני. מסמרי ברזל דקיקים הקיפו אותם מבפנים והתחברו בחוטי חשמל אל קוביה קטנה שרותכה אליהם ברישול. פתאום הפסיק לבכות באחת והנמיך את קולו כמעט ללחישה. ״אני לא יודע עוד כמה פעמים תוכל לעמוד בזה, אז אני אשאל אותך שוב, בפעם האחרונה: אתה הולך להפסיק עם זה?״

   ״בחיים לא,״ האיש השיב. הוא היה אדום, לחיים אדומות ומצח אדום ושפתיים נפוחות אדומות, אפילו המפרצים בשיערו אדומים, כאילו היה בעיצומו של התקף לב שלא הייתה לו התחלה ולא היה לו סוף, רק שיא פראי וחסר מעצורים שנמשך ונמשך. ״כולכם חוטאים, כולכם תלכו לגיהינ-״

   ״אוי, בחיי, לעזאזל עם האלוהים שלך, תסתום כבר את הפה.״ דקירה בזרוע. משהו נדחס לתוכו בכוח. הוא ניסה לזוז, לא הצליח, מפרקי ידיו הנפוחים מתחת לאזיקי הפלדה בקושי הצליחו לזוז על ידיות העץ. הוא נעשה מסוחרר, פלט צחקוק מלא רוק, ואז ראשו נתלה על כתפיו במעין ריחוף חולמני. המשקפיים המוזרים נצמדו לפניו, כאילו התמגנטו אליהן, וננעצו בתוכו בצליל יניקה שרק הוא שמע.

   ״נתראה,״ האיש במשקפי השמש אמר.

 

*

 

״ליסי?״

   היא עקרה את עצמה בקושי מתוך החלום. המיטה הייתה רכה, נעימה. ריח של מרכך כביסה בסדינים. משהו כאב, אבל היא לא ידעה בדיוק מה.

   ״ליסי, את שומעת אותי?״