קטגוריות
2021

סיפור מספר 3: סיבוב אופניים מאת אמיר חרש

זאת היתה שנת הדרקון. טוב, טכנית זאת לא באמת היתה שנת הדרקון. כולם קראו לה ככה, אבל לפי לוח השנה הסיני זאת היתה שנת העכברוש. בכל מקרה, הילדים היו הראשונים שראו אותו. אולי כי הם מביטים יותר אל השמיים. אולי כי הם, בניגוד למבוגרים, מאמינים למה שהם רואים. אחר כך זוג טייסים של אל-על ראו זנב קשקשים בלתי מוסבר, ובלתי אפשרי, מתרחק ונבלע בענן. הם לא סיפרו לאף אחד. 

 

אחר כך כולם ראו. 

 

ערב אחד, בשעה שמתעמלים וזוגות יוצאים לצפות בשקיעה, הוא פשוט טס מעל חוף הים. ראו אותו בכל חופי הארץ, מנהריה עד אשקלון. מי שלא היה שם בעצמו, ראה כמה דקות אחר כך ביוטיוב ובאינסטגרם, ומאוחר יותר גם בחדשות. דרקון! זה היה מטורף, אף אחד לא הבין איך זה יתכן. 

 

ראש הממשלה כינס מסיבת עיתונאים. הוא התחיל בלהרגיע את הציבור, ואחר כך ניסה להציג את זה כמו הישג אישי שלו. "אנחנו על המפה, ישראל בהנהגתי מובילה בתחום נוסף. אנחנו מספר אחד בעולם בענף הדרקונים". העם יצא לרחובות לרקוד, קפץ למזרקות בכיכרות. מי שהיה לו גג, ארגן מסיבה על הגג. כולם הביטו לשמיים בתקווה. המשקפות והטלסקופים אזלו מהחנויות. אבל החגיגות היו מוקדמות מידי. הסתבר שהדרקון קנאי לשמיים, הוא רצה אותם רק לעצמו. תנועת המטוסים הפריעה לו. בהתחלה הוא הציק להם, אחר כך הטריד אותם, ואז הפיל מטוס נוסעים שחזר מאמסטרדם. המטוס התרסק בחוף הרצליה ואיש לא ניצל. כל הטיסות בוטלו. השמיים נסגרו. וחייל האוויר יצא לצוד את הדרקון. לחץ בינלאומי כבד הופעל על ישראל שלא לפגוע בו. ארגוני סביבה התנגדו, וגם ארגונים דתיים. בכל זאת, דרקון, ועוד בארץ הקודש. הנשיא האמריקאי אהב את האופן שזה מצלצל: "אֶ-הולי דרגון אי דֶה הולי לאנד". הוא הבטיח לישראל חבילת סיוע נדיבה אם לא יפגעו ביצור לרעה. נחתמה איזה עסקה סודית. ראש הממשלה התקפל והורה לרמטכ"ל להפסיק את המבצע. 

 

כך התחילה השגרה החדשה, זו של שנת הדרקון. הוא חפר לעצמו מאורה בהר החרמון ופעם בכמה ימים יצא לגיחות. לפעמים הוא סתם טס בשמי הארץ וחזר למאורה שלו עם דברים נוצצים. לפעמים הוא עשה תעלולי אוויר. נסק מעלה לעבר השמש ואז ירד בספירלות, כאילו הוא משחק. אבל בדרך כלל הוא פשוט יצא לצוד. תוך חודש הוא חיסל את רוב הפרות של רמת הגולן. האמריקאים שלחו סיוע – נושאות מטוסים עמוסות בבקר טקסני משובח. זה סיפק אותו, אבל לא לגמרי. הוא יצא מידי פעם לצוד בערים. הדרקון לא היה בררן באוכל, הוא פשוט תפס כל מה שזז: חתולים, כלבים, סוסים, אנשים, מכוניות, אוטובוסים, רכבות. הוכרז עוצר ביתי. המבוגרים לא נסעו לעבודה, הילדים לא הלכו לבית הספר. כל אחד נסגר בקופסא שלו, מנסה לא להשתגע מרוב פחד ושעמום. 

 

*

 

לדגן וארי כבר נמאס מכל העניין הזה. בהחלט נמאס. לא מהדרקון, אלא מזה שכל המציאות עברה למחשב. השיעורים של הבית ספר – במחשב. השיעורים של כיתת המחוננים – במחשב. ואפילו הפעולות בצופים – במחשב. וכשנמאס מהמחשב הם משחקים – משחקי מחשב. נכון, הם תאומים, הם תמיד היו מספיקים אחד לשני. לא צרכים חברים, ולא את העולם החיצוני. פעם, אם חבר מהכיתה היה בא לבקר אחד מהם, הם היו משחקים בעיקר אחד עם השני והחבר היה יושב בצד ונעלב. אבל זה כבר היה מוגזם. שנה שלמה בבית! ואם לא יוצאים החוצה גם אין סיבה לחליף בגדים. אז הם נשארו באותה פיג'מה כל השבוע, יום ולילה. מסתבר שהם כן זקוקים לאנשים אחרים.

 

כמובן שאמא היתה בבית כל הזמן, וזה היה שינוי לטובה. אבל עכשיו בגלל שהיא עבדה מהבית, זה הרגיש שהיא לא באמת נמצאת. הגוף שלה קרוב, והראש שלה רחוק. אבא נחשב עובד חיוני, כי הוא עובד בביטוח ועכשיו כולם עשו ביטוח נגד שריפות. רכב משוריין חסין אש אסף אותו כל בוקר מוקדם והחזיר אותו  כל ערב מאוחר. הדבר היחידי שקרה בבית, הדבר היחיד שהיה אפשר למצוא בו עניין מסוים, זה האחות הקטנה. נכון, היא אחותם והם אוהבים אותה, ברור שהם אוהבים אותה, אבל בדרך כלל הם לא ממש שמים לב אליה. האחות הקטנה אפילו כבר לא היתה ממש קטנה כבר. בת עשר בערך. הם ניגשו אליה והסתכלו טוב טוב. היא היתה עסוקה בלהעסיק את עצמה. היא בדיוק קפצה בחבל בסלון.

 

"דובי, רוצָה לשמוע חידה?" שאל ארי.

 

היא המשיכה לקפוץ ומלמלה בקול:

 

"תשעים ו… ארבע, תשעים ו… חמש, תשעים ו… שש, תשעים ו… שבע, תשעים ו… שמונה, תשעים ו… תשע — מאתיים!" היא הורידה את החבל, מתנשפת כולה, ושאלה, "כן, דובי, מה?"

 

"אין לו צורה, אבל הוא ארוך או קצר, אין לו סוף, אבל לפעמים הוא נגמר…"

 

"זמן!" מיהרה האחות הקטנה לענות, "שכחת? כבר שאתם אותי את זה אתמול".

 

זה היה נכון. שנת הדרקון הארורה! כלום לא קורה בה, וכל הימים דומים. איך אפשר לזכור מה היום ומה אתמול?

 

ובי!" היא נזפה, טיפה נרגזת, "רציתם משהו?" היא לא הבינה מה הם עומדים ככה ובוהים בה. 

 

"כלום," מיהר דגן לענות. 

 

עבר רגע ארוך ושקט, וארי הרגיש צורך להגיד משהו. הוא שאל: "אמ… תגידי, דובי, מה את עושה?"

 

האחות הקטנה לקחה צעד אחורה ואז התגלגלה לעמידת ידיים, וענתה:

 

"לא ידועת. כלום. ממש כלום. למה?"

 

"כי היום…" דגן לקח אוויר וחיפש רעיונות, "כי היום…" ואז למזלו היה לו רגע של השראה, "כי היום את 'זאת שמחליטה'."

 

"היום!" היא ענתה בהתרגשות, אבל גם קצת בחשד. 'זאת שמחליטה' היה משחק שהם שיחקו לפעמים. הכללים פשוטים: היא זאת שמחליטה מה עושים, היא המלכה והם חייבים לציית. כמובן שהיא המציאה את המשחק, וכמובן שתמיד היא ה"מחליטה", ואף פעם לא הם. וזה גם הגיוני, כי המשחק נקרא "זאת שמחליטה" ולא "זה שמחליט". פעם אחת היא החליטה שהיא לא דורכת על הרצפה כל היום והם חייבים לסחוב אותה מחדר לחדר. פעם אחרת שהיא אלזה ומי שהיא מקפיאה קופא במקום ואסור לו לזוז עד שהיא מפשירה אותו. לא פלא שרק לעיתים נדירות הם מסכימים לשחק 'זאת שמחליטה'. והנה, פעם ראשונה שהם מציעים מרצונם. זה באמת היה מפוקפק, והיא ישר חשדה שמשהו מוזר מתרחש. הם זוממים משהו, התאומים האלה. סוג ערמומי במיוחד של נקמה. מצד שני, כבר הרבה זמן שהכל נורא מוזר. כמעט שנה שלמה. היא הביטה על האחים שלה וראתה שהם פשוט עומדים שם ומסתכלים עליה. אין להם מושג מה לעשות עם עצמם. הם באמת צרכים מישהי שתחליט עבורם. ומי מתאים להיות האדם הזה יותר ממנה? 

 

"באמת? באמת? ובלי חרטות?" היא שאלה.

 

שני האחים הנהנו והסכימו.

 

"בלי חרטות." הם אמרו בבת אחת.

 

"אז אני מחליטה…" היא אמרה, והביטה מסביב, מחפשת רעיונות מענינים. ואז העיניים שלה נחתו על אופני הכושר הביתיות שסבתא קנתה להם כשרק התחילה שנת הדרקון. בהתחלה הם באמת עשו תחרויות וכל מיני אתגרים של כושר. רק שזה נמאס די מהר, ועכשיו בעיקר אבא רוכב עליהם בשבתות בזמן שהם רואים עוד פעם מרתון של סרטי סטאר וורז, או מארוול או הארי פוטר. היא אף פעם לא הבינה מה כיף באופניים שלא זזות. הרי כל העניין באופניים זה שאם אתה מתאמץ זה בשביל להגיע ממקום למקום. ועם אלה שבסלון אתה רק מתאמץ וזהו. כל המחשבות האלה עברו לה בראש בחלקיק השנייה, ומיד נהיה לה ברור מה היא רוצה. 

 

"אני מחליטה שנצא לטיול אופניים."

 

האחים פרצו בצחוק. טיול אופניים! איזה אחות מצחיקה! זה היה כמו להגיד שהיא מחליטה שהם יטוסו למאדים. כי כבר כמעט שנה הם לא דרכו מחוץ לבית, חוץ מפעם אחת שדגן היה חייב לרופא שיניים, וגם אז הוא ואבא נסעו לשם מוגנים ברכב משוריין. טיול אופניים! באמת… 

 

"לא יעזור לכם." היא אמרה ברצינות, "זה מה שהחלטתי. טיול אופניים. זאת ההחלטה וזה סופי."

 

הם הפסיקו לצחוק. 

 

"אני לא חושב שכדאי." אמר דגן לאט. "זה מסוכן…"

 

"שטויות." היא אמרה, "רק טיול קטן מסביב לשכונה. רוב הדרך אפילו יש עצים שיסתירו אותנו."

 

כל העיניים פנו לארי, והוא הבין שהוא צריך לחשוב טוב טוב. מצד אחד הוא פחד לצאת, מצד שני נמאס לו להיות תקוע בבית, עד כדי כך שהוא מוכן להסתכן קצת. וחוץ מזה, הוא ידע שאם זה מה שהאחות הקטנה החליטה, הם חייבים לעשות את זה. 

 

"הדרקון לא יצא היום בכלל מההר שלו," ארי אמר, "קראתי בחדשות הבוקר. חוץ מזה, הוא די עצלן, ובדרך כלל טורף אנשים רק בצפון הארץ. כמעט אף נטרף מאומת לא  היה מראשון לציון. ואת כל מי שהוא כן אכל בראשון הוא אכל רק בראשון מזרח, ולא במערב. וחוץ מזה, הוא כמעט לא נוגע בילדים. אין לנו מספיק בשר. הוא מעדיף אנשים מבוגרים. זה ידוע."

 

"אתה רואה," אמרה האחות לדגן בנימת ניצחון ושילבה ידיים, "לא כזה מסוכן."

 

"אבל…" אמר דגן, " מה אם יקרה משהו?"

 

"מה כבר יקרה?" שאל ארי, "במקרה הכי גרוע נראה את הדרקון עובר רחוק בשמים. תחשוב רגע, איזה משוגע זה שאף פעם לא ראינו אותו, רק בתמונות. מתי זה קרה בכלל אי פעם? דרקון בישראל, ואנחנו לא ראינו אותו בעיניים. איזה בזבוז."

 

היה בזה משהו. כשיש התראות 'צבע דרקון' ההורים לא נותנים להם להתקרב לחלון. פעם אחת היתה התראה והמשפחה נכנסה לממ"ד, ואז, למרות שהיה צהריים נהיה צל גדול, ורגע אחרי זה הוא חלף. וזהו. זה הכי קרוב שהם הגיעו אליו. ואחר כך בזום-כיתה כולם סיפרו שהם הסתכלו מהחלון וראו אותו. אבל הם כנראה שיקרו. כי בטח גם ההורים שלהם אסרו עליהם להתקרב לחלון. בקיצור, כל זה היה מבלבל מאוד. מצד אחד דגן חשש שהם עלולים לפגוש את הדרקון, מצד שני הוא דווקא רצה לראות אותו סוף סוף. מצד שלישי הם חייבים לציית, כי האחות החליטה, והם אפילו אמרו 'בלי חרטות', ומצד רביעי, ארי בצד שלה, אז איך אפשר להתנגד? זה שנים נגד אחד, והוא האחד שהשניים נגדו. כנראה שראו עליו את כל המחשבות האלה, כי האחות אמרה, "טוב, זזים." והלכה למלא בקבוקי מים לדרך וארי יצא לסככה בחצר למלא אוויר בגלגלים, כי כבר כמעט שנה הם לא רכבו על האופנים וכל האוויר ברח. ההכנות לקחו טיפה זמן, ועשה קצת רעש. דגן קיווה שאמא תשמע ותרד לראות ותעצור אותם. אבל היא היתה באמצע פגישה חשובה במחשב, ולא שמה לב. 

 

הם פתחו את השער שמחבר את החצר אל השכונה והביטו למעלה: שמי אביב כחולים וריקים. שום סימן לענן או לדרקון. זה היה הרגע האחרון שאפשר להתחרט בו. דגן הסתכל על שני האחים שלו, והם נראו לו מהססים. אף אחד מהם עדיין לא רכב החוצה.

 

פתאום זה עצבן אותו. 

 

הם מכריחים אותו לעשות את זה ואז הם בעצמם משתפנים? מה הם חושבים לעצמם?! הוא עלה על האופניים, דחף את הדוושה חזק ורכב בעמידה. מיד הם מיהרו ובאו אחריו, מתאמצים להשיג אותו. הוא רכב מהר, הכי מהר שהוא יכל, טס על כביש הגישה המרוצף ואז על המדרכה ואז בין הבתים עד שהוא הגיע אל שביל האופניים שמקיף את השכונה. הוא עצר וחיכה להם מתחת לעץ. אחרי עשר שניות הם הגיעו, מתנשמים ומתנשפים. הם הביטו עליו כאילו הוא משוגע, אבל גם קצת בהערכה.

 

"מה אתם רוצים?"

 

"כלום" אמרה האחות, "קח מים. תשתה".

 

הוא שתה ונרגע. רק אז הוא הבין מה קרה. לא הבין בראש – הבין בגוף. הוא נמצא בחוץ. כמה מוזר. כמה מוזר. במקום פתוח. בלי שום ממ"ד או מקלט להתחבא בו. פגיע כמו זבוב שחור על קיר לבן, כל שנייה מישהו עלול להכות אותו בעיתון מגולגל. 

 

אבל מה שהיה הכי מוזר זה השקט. דממה של יום כיפור, או של אמצע הלילה. בלי מכוניות, בלי מטוסים, בלי קולות אנושיים. הם לבד. לגמרי לבד. דממה אסטרונאוטית של החלל החיצון. או להפך, של כדור הארץ – אם הם האנשים האחרונים שנשארו בחיים אחרי האסון הגדול.

 

"ממשיכים," אמר ארי, ורכב הלאה. גם האחות רכבה. מה דגן היה יכול לעשות? הוא רכב אחריהם. 

 

הם התקדמו לאט מאוד ובזהירות. מביטים כל הזמן למעלה, משתדלים לא להרעיש. כעבור כמה דקות הם הגיעו לפינה בה השביל מסובב את קצה השכונה ופונה שמאלה. הם כבר לא נדחקו בין בתים וגדר הפרדה, כאן השביל התרחב לפארק עם דשא, מגלשות ושולחנות פיקניק, והכל היה ריק, נטוש, בלי נפש חיה. הם עצרו לנוח מתחת לסככת בטון ארוכה שהסתירה אותם מהשמיים. דגן הקפיץ את הרגל בעצבנות. הוא חשב שזה מספיק. הם יצאו החוצה. הם עשו את מה שהאחות החליטה. היה כיף. עכשיו אפשר לחזור. לא חייבים להשלים את הסיבוב מסביב לשכונה. 

 

"החלטתי עוד משהו" אמרה פתאום האחות הקטנה וחייכה חיוך זומם.

 

אוי לא, דגן ידע ששום דבר טוב לא יצא מזה.

 

"אני מחליטה," היא המשיכה בקול מתגרה וחסר פחד, "שנרכב באופניים עד החוף!"

 

"מה??????" דגן לא האמין. לרכב עד החוף! "לא. לא. לא. לא!" הוא קרא, "את לא יכולה להחליט דבר כזה." ואז פנה לארי, "נכון שהיא לא יכולה להחליט דבר כזה?" כי זה באמת היה מוגזם. קודם כל, זאת רכיבה ארוכה. נכון שהם כבר עשו אותה פעם אחת, כשהדוד שכותב סיפורים בא לבקר אותם באופניים מתל אביב. אבל זה היה מזמן. בתקופה אחרת. בשנה שעברה.

 

דגן הזכיר להם שהחזרה מהחוף היא כולה בעליה, והם לא בכושר, ושכל הדרך צמודה לכביש פתוח, בלי שום עצים, ולכן יראו אותם מהשמיים ואין מקום להסתתר. וזה כבר ממש ממש מסוכן. ולא רק בגלל הדרקון. מה עם שוטרים? הרי לצאת מהבית זאת עברה על החוק! ניידת תעצור אותם והשוטרים יספרו להורים. הוא אמר את כל זה בלי לנשום וכמעט עלו לו דמעות בעיניים. הדברים שלו די שכנעו את האחות הקטנה, ואולי יותר מהדברים שאמר שכנע אותה האופן שבו הוא דיבר, מהר ונרגש ומבוהל. אבל דווקא ארי הסתכל עליו במבט קשה, ואמר:

 

"אם אתה רוצה לחזור, תחזור. אנחנו ממשיכים." 

 

זה לא שארי לא פחד. אלא שכל כך הרבה זמן הוא לא היה בחוץ. אפילו לא לביקור אצל רופא שיניים. ודי. זהו. נמאס לו.

 

"טוב," אמר דגן נעלב, "אז אני חוזר."

 

"אז תחזור" ענה ארי כאילו זה לא משנה לו בכלל. 

 

ומיד הוסיף בשקט, כמו מי שמדבר לעצמו:

 

"מי רוצה לחזור, שיחזור…"

 

אף אחד לא זז. זה בלבל גם את האחות, כל הוויכוח הזה. היא לא אוהבת ויכוחים. היא אוהבת שעושים את מה שהיא אומרת, וזהו. 

 

"מה אתם חושבים שאתם עושים!" היא התפרצה עליהם, "שכחתם שהיום אני זאת שמחליטה? ואני מחליטה שלא מתפצלים. או שחוזרים כולם ביחד. או שממשיכים כולם ביחד. אין באמצע."

 

שני התאומים הביטו אחד על השני, ואז עליה, ואז שוב זה על זה. אם אלה הכללים אז אלה הכללים. הם הנהנו.

 

"דובי," היא אמרה לדגן, "אתה כבר הסברת לנו למה כדאי לחזור. עכשיו תתן לדובי לדבר," היא הביטה על ארי, "קדימה דובי, תורך. למה כדאי להמשיך?"

 

ארי משך בכתפיים. אחר כך הוא עשה תנועה רחבה עם היד, שלדעתו הסבירה הכל. אבל הם לא הבינו, אז הוא הבין שצריך להסביר להם גם במילים. הוא אמר שעד עכשיו הוא לא קלט כמה שזה חסר לו: אוויר פתוח. ושמייים! שמיים! כחול שאין לו התחלה ואין לו סוף. אז מה אם יש שם דרקון, להפך, זה דווקא טוב. הרבה יותר טוב. כמו ששמים עם ברקים או זיקוקים יפים יותר משמיים ריקים. אז מה אם הם עלולים למות. אנשים מתים כל זמן, ובלי שום סיבה טובה. אבל הוא, אם הוא ימות היום, הוא לפחות יראה דרקון רגע לפני כן. דרקון אמיתי! דרקון חי! אז די. זהו. כמה אפשר לפחד. או שאתה חי או שאתה מת. אין באמצע. 

 

"בסדר," אמר דגן והנהן, זה היה נאום משכנע.

 

"כן, במקרה הכי גרוע נמות." אמרה האחות הקטנה וחייכה בשובבות.

 

הם עלו על האופניים, ורכבו בעליה שמחברת את הפארק עם העולם שמחוץ לשכונה. למעלה הכל היה נטוש, לא ראו לא אדם ולא מכונית. זה אזור של כבישים מהירים מרובי נתיבים, שלטים גדולים, ומבני תעשיה ארוכים שאף אחד לא יודע מה קורה בהם. הם חצו את הגשר הגדול והמשיכו מערבה על שביל האופניים שלצד הכביש הריק. הם שמעו רק סירנה רחוקה. אחר כך ניידת משטרה התקרבה במהירות, חלפה על פניהם והתרחקה. אף אחד לא ניסה לעצור אותם. אף אחד לא שאל מי הם ולמה הם לא בבית. המשטרה התעסקה בדברים אחרים. אחר כך חלפו גם כמה משאיות של מכבי אש ושני אמבולנסים. גם הם מיהרו לאותו כיוון כמו המשטרה. אולי קורה שם משהו רע.

 

הרכיבה עברה מהר ובלי מאמץ. הרבה ירידה, ואז עליה אחת די רצינית, ואז שוב ירידה כל הדרך עד החוף. הם הרגישו את הים לפני שראו אותו, וראו אותו לפני שהגיעו אליו. בהתחלה הוא היה נוכח רק ברמז – האזור במערב שאין בו בניינים. אחר כך ראו דבר כחול וגדול ופתוח. וכשממש התקרבו אליו דווקא אז הוא נעלם. 

 

ופתאום: ים!

 

הם הניחו את האופניים בלי לקשור אותם ורצו אל החול. הם בים, בים, בחוף הים. כמה מדהים שזה עדיין שם. הגלים והמלח והרוח העדינה בפנים. והחול! הם הורידו נעלים וגרביים והרגישו את הגרגרים הנעימים בין אצבעות הרגלים. הכל כל כך פתוח, כל כך יפה, כל כך שקט. כמעט משכיח את השנה הזאת של להיות תקועים בחדר כמו בכלוב. הם בים עכשיו. הם בסדר עכשיו. ומעכשיו, הכל יהיה בסדר.

 

ואז הם הרגישו שנהיה טיפה יותר חשוך: כאילו נפל עליהם צל של ענן, למרות שלא היה שום ענן. הם הרימו את הראשים ביחד. שלושה ראשים התרוממו בבת אחת וראו גוש ענקי של של חושך שכמו מילא השמיים. זה לא היה כמו בתמונות או בוידאו, בכלל לא. במסך אתה לא קולט כמה שזה עצום. זה לא כמו ציפור, או איזה בעל חיים. זה כמו הר. הר שלם שנעקר מהאדמה ונמצא פתאום במקום הלא נכון. לא ברור איך דבר כבד כזה לא נופל עליך. 

 

ברגע הבא הם הריחו אותו. 

 

ריח לא נעים שמגרה את האף, שונה מכל מה שהם הכירו. זה הזכיר קצת את הריח של ביצים רקובות או של ים המלח, אבל היה הרבה יותר חריף מזה, ושרוף מאוד. מזכיר כסא פלסטיק בוער שמישהו זרק למדורת ל"ג בעומר. אבל מצד שני זה גם היה ממכר, לא יכולת להפסיק להסניף אותו. היה גם קשה להפסיק להביט עליו. בגלל שהוא היה גדול כל כך, בגלל שהוא לא הפסיק לזוז, לא הצלחת לראות את כולו. יכולת לתפוס רק משהו אחד בכל פעם: את הנחיריים המתרחבים, את נימי הדם שבעיניים, את הקשקשים המתפתלים נחשית, או את הציפורניים המתעקלות כמו ציפורני ציפור טרף. וברגע הבא כל מה שראית ממנו היה השיניים, יער צפוף של שיניים, חרבות שיניים בוהקות בלבן-נוצץ-מהפנט, רחבות מספיק בשביל לרסק עצמות של שור. 

 

האחים עמדו ובהו בלי לזוז. זה היה כל כך נפלא. כל כך איום. כל כך עצום – גדול אפילו יותר ממה שהוא היה קודם. הם שמו לב שהוא הולך וגדל, אבל לא הבינו שזה אומר שהוא מתקרב, שהוא עף ישר אליהם. האחות הקטנה היתה היחידה שקלטה מה באמת קורה. היא צרחה, צרחה ממש, גבוה וחזק והרבה. היא צעקה צעקות שיכולות להעיר מתים, שאמורות להעיר אותם, אבל האחים שלה בכלל לא הגיבו לקול שלה. היא תפסה אותם בידיים ומשכה בכוח. אמרה להם לבוא מהר, לבוא עכשיו. היא טלטלה אותם וצעקה שחייבים לברוח. המלתחות היו די קרובות, בערך עשרים מטר מהם, וזה נראה כמו מבנה חזק ובטוח. אם הם ימהרו הם יספיקו להתחבא שם. אבל הם לא ענו לה. העיניים שלהם היו פתוחות לגמרי, עיני זכוכית שלא מצמצו, הנחיריים שלהם נפערו רחב לנשום את הריח. היא הבינה שהם משותקים, שהם לא יכולים לזוז. 

 

גל של חום חרך את האוויר, והיא קלטה סילון של אש שנורה לכיוון שלהם. הלהבה פגעה בים בעוצמה והשפריצה חלק מהמים החוצה. השאר התאדו מרוב חום. האוויר הפך לבן מקיטור ושחור מעשן. העיניים שלה צרבו ודמעו. הענן הקיף אותם. אי אפשר היה לראות שום דבר בערפל שנוצר.

 

פתאום היא הבינה מה היא צריכה לעשות. היא צעקה עליהם בקול מצווה:

 

"דובי ודובי! אתם חצופים. אני זאת שמחליטה היום, ואני החלטתי שבורחים!"

 

זה העיר אותם. 

 

הם עדיין לא ממש הבינו מה קורה, אבל הם הרימו את הרגליים, ופרצו בריצה.

* * *