קטגוריות
2021

סיפור מספר 38: לוויה בכוכב לכת #115 מאת נועה קובו

מלכת כוכב מספר 115 שלטה על מעט מאוד. הכוכב מנה בקושי אלף תושבים, רובם חוקרים ועובדי תחנת הדלק ששימשה את החלליות בדרכן למחוזות רחוקים ומעניינים יותר. מאז איחוד הגלקסיה ומספור כוכביה, רוב האוכלוסייה הילידית עזבה את הכוכב בעקבות פרנסה מעבר לניקוי שמשות מאבק כוכבים ומכירת מתנות בחנות המבקרים. הבודדים שנשארו כיבדו את המלכה, מכיוון שמשפחת המלוכה מלכה עוד מהימים בהם לכוכב 115 היה שם אחר, שם אמיתי. כאשר הוא היה עולם ומלואו, ולא רק עצירה בדרך. 

מלכת הכוכב, טרה, בת לשרי, בת לעמיאל, שלטה על עולמה מכס שהורכב משתי מושבי חללית שחוברו יחדיו, ועליהם הונך משטח עץ. פעם, הכס המלכותי היה דבר מפואר עשוי מתכות יקרות, אך הוא מזמן כבר אבד, או אולי לא באמת היה. מרכיבי הכס הנוכחי הגיעו מהפסולת שנערמה בתחנת הדלק. טרה ואחיה בנו אותו יחדיו כשהיו קטנים. ביום הראשון של שלטונה טרה גררה את הכס לראש מגדל התצפית של הכוכב, שנועד לכוון חלליות נוחתות. היא התמקמה על משטח העץ עם קערה מלאה באגוזים וסירבה לרדת עד הערב. טרה אהבה לראות את כל המתרחש בממלכה מתחתיה, אך לפעמים היא גם הסתכלה לשמיים וחלמה על הכוכבים האחרים, הגדולים, מלאים במפעלים וחנויות ורחובות על גבי רחובות. מידי פעם, הייתה מדמיינת שמעבר למצוק, איפה שידעה שיש רק חול וחול, הכוכב היה ממשיך, מלא באנשים שמעולם לא פגשה ובתים שמעולם לא ביקרה בהם. 

ביום שבו החללית המפוארת הגיעה, המלכה ישבה על הכס ובחנה את ממלכתה. מימין ראתה את תחנת הדלק הריקה ואת חלון חנות המבקרים, ומשמאל את הכפר בה גדלה. במעלה הכפר עמד הצוק, שם היה מעגל האש אותו הדליקו בחגים. מרחוק, היה ניתן לראות את קצה תחנת המדע, אליו הגיעו החוקרים. למלכה לא היה מושג מה הם חקרו, וזה גם לא עניין אותה. כל עוד היו כאן מדענים, היו כאן גם תשתיות, אספקת מזון, וקצת תשומת לב מהגלקסיה. מצידה שיספרו את גרגרי החול אחד אחד. 

החללית המפוארת עברה את האטמוספרה בהבזק של אור וריחפה לרגע מעל מגדל התצפית לפני שנחתה. הייתה זאת חללית קטנה, לנוסע יחיד. היא הייתה צבועה בלבן ושחור, והבריקה באור השמשות התאומות. היא נראתה כמעט מלכותית.

אישה במדים יצאה מהחללית והסתכלה סביב. גם מרחוק טרה יכלה לראות את האכזבה על פניה כאשר ראתה לאן הגיעה. היא אמרה משהו לאיש שניגש לחללית, נתנה לו כמה מטבעות, ויצאה ממתחם התחנה. היא התקרבה לכיוון הכפר, ועצרה מתחת למגדל התצפית. 

"היי! את!" היא נופפה בידיה. היה לה מבטא משונה, אבל היא דיברה בשפה הבין-גלקטית הנפוצה.  "צריכה עזרה?"

"לא תודה." טרה קראה חזרה. "אני מסתדרת."

"מה?!" קולה היה גבוה וחורק. היא לקחה עוד צעד לכיוון המגדל. 

טרה נאנחה וקמה מהכס. היא התחילה לעשות את דרכה במורד המדרגות הרעועות של המגדל. 

"זה נראה מסוכן." אמרה האישה. מקרוב, טרה ראתה שהיא דומה יחסית לאנשי המקום. היו לה את אותם גפיים. עורה היה כתום כמו החמר שהתגבש בנחלי הכוכב. במקום שתי עיניים, היו לה שלושה, אחת מתחת לשפה התחתונה. כולן הסתכלו על טרה בתמיהה. בידה השמאלית היא החזיקה פנקס.

"האם הגעתי לכוכב 115?" שאלה האישה. 

"כן." הלשון הבין-גלקטית הרגישה מוזרה בפיה. אמא שלה לימדה אותה איך לדבר עם זרים, אבל עברו מאז כבר שנים. 

"יופי." האישה הצמידה יד למצח, כאות שלום. "אני פקידה בשירות נשיא כוכב 867."

טרה בהתה בה. כוכב 867 היה כוכב גדול במרכז הגלקסיה, עם מיליוני תושבים. היא מעולם לא ביקרה בו, אבל אמא שלה אמרה לה פעם שהיו שם לא פחות מאלף תחנות דלק, ויותר ממאה חנויות מבקרים. טרה הרימה את היד למצח. 

"נעים להכיר, כבוד הפקידה." אמרה. "אני המלכה טרה, בת שרי, בת עמיאל. ברוכה הבאה לכוכב שלנו."

"אני במקום הנכון?" הפקידה הסתכלה מסביב, על הכפר השומם, על תחנת הדלק הריקה. היא הביטה שוב בפנקס שלה. 

"כמובן." טרה אמרה. סוף סוף הגיע היום שאמא שלה, וסבתא שלה חיכו לו. היום שבו פקידה מאחד הכוכבים הגדולים באה לכוכב הצנוע שלהם. המשפחה של טרה נשבעה אמונים לגלקסיה לפני שנים רבות. הובטח להם בתמורה יחס אישי ממנהיגי הגלקסיה, או לפחות כך סיפרה לטרה סבתא שלה. אך כאשר אנשי הגלקסיה באו, כל מה שעשו היה להקים את תחנת הדלק, על מנת לפתח את המקום, לטענתם. סבתא שלה הייתה בטוחה שיום מהימים, הם יחזרו ויראו למשפחת המלוכה את הכבוד הראוי להם. טרה מעולם לא חשבה שזה באמת יקרה. 

"יופי. תנחומיי."

"סליחה?"

"אני כאן לכבוד לווית המנהיג הרוחני של הכפר." אמרה הפקידה. "ברור לי שמאוד קשה לכם, במיוחד במצב הנוכחי." היא שלחה מבט חוזר אל הכפר. "בטח נאבד איתו המון ידע שלא ניתן להחזיר לעולם."

"ללא שום ספק." אמרה טרה. ליבה הלם. כל זקני הכפר, למיטב ידיעתה, חשו בטוב. האחרון שמת נפטר לפני שנים , ולקרוא לו זקן מכובד הייתה הגזמה קלה, בהתחשב בכך שהוא בקושי זכר את השירים המסורתיים, ונהג ללכת עם סלסלת ביצים על ראשו. הפקידה כנראה טעתה בדרכה לכוכב אחר, אך טרה לא יכלה לסבול את המחשבה שתעזוב כל כך מהר. הייתה לה הזדמנות להראות לאישה מהכוכב הגדול את ממלכתה. היא לא רצתה להחמיץ אותה.

"בואי איתי, כבוד הפקידה." טרה אמרה. "הלוויה תחל בקרוב." 

הפקידה עקבה אחריה לתוך הכפר. כמה ילדים רצו ברחובות, אבל חוץ מזה המקום היה ריק מאדם. הכביש הראשי, עשוי חמר כתום, התפתל בין בתי האבן הלבנים. בקצה הכפר, מתנוסס מעל שאר הבתים, עמד הארמון. פעם, נצבע בצבע ממלכתי כחול שהובא במיוחד מגלקסיה אחרת על ידי הרפתקן אמיץ. עכשיו דהה ללבן אפרורי. טרה פתחה את הדלת הכבדה והובילה את הפקידה למרכז הבית. 

"תתכבדי, בבקשה," היא אמרה. הפקידה התיישבה על אחד הכורסאות הנוחות. מהמטבח עלו ריחות של תבלינים ורעש של כלים. טרה פקדה על הפקידה להרגיש בנוח ונכנסה למטבח. אחיה עמד ליד האש, עסוק בבישול. הוא הרים את ראשו כשראה אותה נכנסת. 

"מה פתאום עזבת את מגדל השמירה שלך?" הוא שאל. 

"הגיעה לכאן פקידה מטעם הנשיא של כוכב 867." טרה לחשה. הוא מיד הזדקף והציץ לסלון בסקרנות. 

"למה?"

טרה היססה. "זה עניין מלכותי." היא שיקרה. "אני סומכת עליך שתגרום לה להרגיש בנוח. אני חייבת ללכת לארגן כמה דברים."

אחיה הנהן. טרה עזבה אותו, הבטיחה לפקידה שתשוב בקרוב, ורצה במורד הרחוב לכיוון מועצת זקני הכפר. 

הזקנים היו באמצע ארוחת הבוקר שלהם. הארוחה הייתה ארוחה מתמשכת, שהחלה בבוקר ונגמרה כאשר ירד הלילה. ילדי הזקנים סיפקו את המזון הרב והחליפו בין תבשיל ותבשיל. לא היה מאכל בכפר שלא נטעם קודם על ידיהם. הזקנים ישבו באוהל גדול במרכז הכפר סביב שולחן נמוך. כאשר הם ראו את המלכה הצעירה, הם חייכו ובירכו אותה לשלום. 

טרה בחרה באחד הקרוב אליה, תפסה אותו בידו ומשכה אותו מחוץ לאוהל. הוא מצמץ בשמש, מבולבל. 

"קרה משהו, מלכתי?" שאל. 

"אנחנו צריכים לארגן לוויה." טרה אמרה. עיניו החומות של הזקן התרחבו. "אל דאגה, אף אחד לא מת," טרה מיהרה לומר. "אבל נשיא כוכב 867 חושב שכן."

"נשיא 867 כאן?" שאל הזקן, מסתכל סביב כאילו מצפה לראות אותו מתחבא מאחורי אחד הבתים.

"פקידה שלו. היא פה להלוויה מטעמו. אני צריכה את העזרה שלך."

הזקן חייך חצי חיוך. שיניו היו כתומות כמו החמר של הכוכב, וסדוקות באותה מידה.

"מלכתי, אם אף אחד לא מת, אז אין לנו גופה. אנחנו לא יכולים לעשות קבורה כשורה ללא גופה." הזקן גירד בראשו. "גם אם הייתה לנו גופה," הוא המשיך, "לוויה כשרה דורשת שבוע של התארגנות."

"זה לא משנה אם זה יהיה כשורה או לא!" טרה נאנחה. היא חשבה לרגע על מה שהזקן אמר. "אני צריכה שק באורך אדם מלא באבנים ושמיכה. אתה יכול להשיג לי? שמיכה יפה, בבקשה."

"כמובן, מלכתי." אמר הזקן. הוא קד קידה לכיוונה. 

"וגם תגיד לכל השאר להיראות עצובים." טרה פקדה. "אנחנו לא רוצים שנשיא 867 יחשוב שאנחנו חבורה של ברברים."

הזקן הנהן. טרה הסתובבה וחזרה לארמון. 

בארמון מצאה את אחיה יושב למרגלות הפקידה בזמן שהיא מסבירה לו על יוזמות תחת פיקודה. 

"יש לנו קשרי חוץ מצוינים עם כוכבים פריפריאליים יותר," אמרה בהתלהבות כזאת שלא שמה לב לטרה מתגנבת לתוך המטבח. "אנחנו עוזרים להם להתפתח, מקימים מפעלים, חנויות. תחנות הדלק היו רק ההתחלה. יש עוד כל כך הרבה שאפשר לעשות…"

טרה ניסתה להתעלם מהפקידה. היה לה יום לתכנן לוויה לאיש שלא הכירה, ולא הייתה מודעת לקיומו עד לפני שעות ספורות. היא אפילו לא ידעה מאיזה כוכב הוא. לוויה אמיתית תהיה מסובכת מידי, אבל הפקידה לא ידעה באיזה כוכב היא נמצאת. היא לא הכירה את המסורת.

 מה אמא שלה הייתה אומרת, אילו הייתה כאן? טרה בהתה בעצבנות בסיר, שהתחיל לרתוח על הכיריים השחורות. האש מתחת בערה בצבעי הקשת. טרה חייכה, ומהירה להוריד את התבשיל מהאש. היה לה רעיון.

בשעת הצהריים לקחה טרה את הפקידה סביב הכפר. רוח נשבה והביאה איתה את הריח הכימיקלי של מעבדות תחנת המדע- ריח של חומרי חיטוי, נייר שרוף, וזרים. בתחנת דלק עמדה חללית אספקה, וטרה שמעה את קולותיהם הצוהלים של אנשיה מפרקים אותה. פעם, שהיא הייתה קטנה ואמה עוד חיה, טרה הייתה מטפסת על החבילות השונות ומנסה לנחש מה יש בכל אחת. תמיד הפורקים היו מושיטים יד פנימה ומביאים לה את הפרי הכי בשל, את החולצה הכי יפה. 

"תגידי לי," אמרה הפקידה, "מהי מסורת הקבורה שלכם? אני כבר שמעתי על כל מיני מסורות שונות ומשונות. פעם, הייתי על כוכב בו הם היו משליכים את מתיהם לחלל החיצון. היית מאמינה? אנחנו, כמובן, מקפידים לשמור על כבוד מתינו."

היא הסתכלה סביב, קורנת חשיבות עצמית. "לפחות אין לכם כאן את העצמות על הדלתות, כמו שתושבי 901 עושים. האנשים האלה. מי היה מאמין?"

טרה חייכה לעצמה. לפי המסורת, כאשר אדם מת, אנשי הכפר הפשילו אותו מעורו וחפרו את הרחוב הראשי. כל הכפר היה עורם את האדמה הכתומה לצידי הדרך עד שהגיעו לתעלת המתים שהובילה מתחילת הכפר ועד הארמון. זקני הכפר היו מניחים את הגופה לצד אחיה, ומחסים את התעלה. הדרך הייתה נסללת שוב, על ידי אלה שהלכו אותה, עד שהכאב היה שוכך, או שהגיע הזמן לקבור עוד גופה. כאשר המלכה הקודמת מתה, אמא של טרה, הדרך נשארה משובשת ובוצית חודשים על גבי חודשים. הסיפור, כפי שסיפרה אמא של טרה לטרה לפני מותה, סיפר שכאשר המתים יגיעו לדלת הארמון, הוא יקרוס לתוך עצמו, והכוכב ייפול בשמי הלילה עד שיגיע לקרקעית החלל. לטרה הייתה הרגשה שהפקידה לא הייתה מעריכה את המסורת הזאת, וממילא, היא לא תכננה לחלוק אותה איתה. 

"את תראי." היא אמרה בפשטות. 

השמשות התאומות החלו לשקוע כאשר טרה הובילה את הפקידה למצוק. מאחוריהם הלכו שני אחיה, סוחבים שק אבנים באורך של אדם עטוף בשמיכה. לפניהם, בקצה המצוק עמד מעגל האש. 

"איזה נוף מרהיב." נאנחה הפקידה. "סבתא-רבא שלי נולדה כאן, את יודעת? לכן התעקשתי לבוא למסור את תנחומיי."

"באמת?" 

"כן. היא הייתה מספרת לי על המקום הזה, על הכוכב הזה. הוא בדיוק כפי שדמיינתי אותו."

"מעניין מאוד." טרה אמרה. היא ניסתה לשמור על פנים רציניות. 

"היא הכירה את זקן הכפר הזה אישית, כשהיה ילד. עצוב, איך שהתרבויות הישנות נמחקות. אך יש לזה גם צד חיובי."

הם היו כמעט בקצה המצוק. טרה שקלה להגיד לפקידה שלפי המסורת היה איסור חמור לדבר, אך התאפקה.

"מה הצד החיובי?"

"אתם כמובן עדיין מתאבלים. זה ברור לגמרי. אך זאת הזדמנות גם להתפתח." הפקידה הנמיכה את קולה. "שמעתי שזקן הכפר היה קצת… מסורתי. יכול להיות שהגיע הזמן להמשיך הלאה. הרי, יש לכדור הזה כל כך הרבה פוטנציאל, אילו היה יותר מודרני. אני צופה שהוא עוד ימומש."

הם הגיעו לקצה הצוק. טרה הדליקה את מעגל האש, ואחיה הניחו את שק האבנים בין הלהבות. האש בערה בצבעים מרהיבים. אמא שלה תמיד הייתה אומרת שהאש בכוכב שלהם היא היפה ביותר בכל הגלקסיה. כשהיא הייתה מספרת על כך לטרה, בלילה, לפני השינה, היא הייתה משתמשת בשם הכוכב שלהם, אומרת אותו בשקט בשקט, שאף אחד אחר לא ישמע. בשמיים, השמשות שקעו, כמו זוג עיניים נרדמות. ירח גדול וכחול בצבץ. טרה שמחה פתאום שזאת לא לוויה אמיתית, אלא רק אחיזת עיניים. היה בה חלק שלא רצה שהפקידה הזאת, מהכוכב הגדול, תסתכל על המסורת שלהם ברעבתנות. אולי בגלל זה אמא שלה תמיד הייתה לוחשת את שם הכוכב שלהם.

"איזו מסורת יפה." לחשה הפקידה. "זכות לי, לראות אותה לפני שהיא נעלמת." האש בערה עד שלא נשאר כלום חוץ מאבנים לוהטות. הירח הכחול קרץ את פני הלילה. 

טרה הובילה את הפקידה חזרה לחללית שלה. חללית האספקה כבר המריאה, וקולות הפורקים דעכו. את המזון כבר הכניסו למשמרי המזון בכפר, והכלים והחצפים, אם היו, חולקו בין התושבים. שני גברים נעמדו כשראו את הפקידה. ידיהם ומפניהם היו מרוחים במיץ פרי כלשהו. 

"אני מודה לכם." אמרה הפקידה, והצמידה את ידה למצחה. "על שחלקתם איתי את המעט שנשאר לכם."

היא חייכה, ועקבה אחרי שני הגברים שהובילו אותה לחללית. טרה טיפסה חזרה למגדל התצפית שלה, וצפתה בחללית הפקידה עד שהיא הייתה רק נקודה בשמי הלילה. אז היא בחנה את ממלכתה, לאורכה ולרוחבה, וראתה אותה כמו שהיא, מלאה ואינסופית.