קטגוריות
2021

סיפור מספר 39: לא תשתיקו את קולי מאת שרה וינברג

"להתחיל מפרק ראשון זה אידיוטי"

פרק שני

קבלה

 

אביה הקיש על הדלת עצבני מעט. הוא היה מוטרד כל הדרך. לרגעים ניסה לקשור שיחה והתחרט. היא לא ניסתה לעזור לו. גם לעצמה כבר מזמן התייאשה מעזרה. 

קשיש עם זקן וגבות עבותים כיער הפראי שהקיף אותם מכל עבר פתח את הדלת. הוא סקר אותה לא מקשיב למלמוליו של האב. "אז-" הרעים בקולו, "באת לראיון במוסד שלנו". תוך כדי שהטיח את הדלת בפרצופו ההמום של האב ומכניס את הילדה. 

חיוך ראשון מזה זמן רב בצבץ לרגע על שפתיה ונעלם במהירות. היא הוכנסה לאולם גדול מעץ, שאפה את הריח, נרגעת מעט. כונניות הספרים העמוסות צדו את עיניה לפני שאר הפריטים המסקרנים שפוזרו בחדר. היא התישבה זקופה בכיסא. הקשיש גיחך. "נימוס זה דבר שהרבה זמן לא ראינו כאן" הפטיר.

"אין פה דבר שהיית רוצה לחקור?" שאל. 

היא לא ענתה. רק נעצה בו מבט יציב וחודר לא נכנעת לסקרנות העזה. המבט ששבר את כולם עד כה. 

"תשכנעי אותי למה לי לפתוח את המוסד שלי בפנייך". דרש. 

הילדונת המשיכה לנעוץ בו מבט, חושקת את לסתה. בקרבות מבטים היא טובה. 

 

אישה צעירה נכנסה לפתע לאולם. רעמת תלתלים מקיפה את ראשה ויורדת עד לכתפיה בגלים, בעוד זר כמעט בלתי נראה של פרחים שזור סביב מצחה כמנסה לתת גבול לשיער. הילדה הוסחה לראשונה להרף עין עיניה גלשו למחשוף שאבן כחולה זוהרת קובעה בתוכו ממש מעל הלב. ידיה גלשו בלי משים לצווארה צעיף כיסה על אבן דומה. 

האישה הבחינה במבט וניהלה שיחה חרישית עם הקשיש. נראה שהם הגיעו לכלל החלטה. הם יצאו מהחדר ונעלו את הדלת בלי להפנות אליה מבט ובלי לומר מילה.

קיאומי המשיכה לשבת. אך, כשנהיתה ערה לדממה שנמה סביבה. החלה לשוטט בחדר ולסקור את החפצים מקרוב.

היא פנתה לפוחלצים וליטפה קלות את התוכי הצבעוני. היא לא הכירה את הזן הזה. ואז מצמצה לרגע כשחשבה שהתוכי קרץ לה.

גילופים לא מלאים מעץ סיקרנו אותה ניכר היה שהושקעה בהם מחשבה מרובה ומטרה שלא הייתה ברורה לה דיה.

היא תהתה לעצמה אם הקשיש והאישה מנסים לשבור אותה.

 

קול בכי נשמע לפתע והחריד את הדממה. מוטרדת היא פסעה בעקבות הקול וגילתה חדרון צדדי בו תינוקת תובענית התישבה במיטה וצרחה בקול רם.

הן שתיהן הופתעו לראות אחת את השנייה. התינוקת לאחר שיקול זריז פשטה זרועות מלאות אמון במחוות 'תרימי אותי' של נסיכה שרגילה שכל בקשותיה מתבצעות לאלתר.

קיאומי היססה לרגע גורלי כי הנסיכה עיוותה את פניה בכעס ופרצה בצרחות קורעות אוזניים. קיאומי נכנעה והרימה אותה. 

הנסיכונת הצביעה על הרצפה וכשקיאומי הניחה אותה פניה התמלאו שביעות רצון משל אומרות 'לפחות המשרתת הזמנית שלי לא מטומטמת'.

קיאומי הרהרה לעצמה שמאז שנגזרה עליה שתיקה לא בילתה בחברת בני גילה קל וחומר לא בחברת רודנים בני שנה.

הרודנית החדשה לא שהתה להרהוריה והעבירה אותה ממטלה למטלה. מסתבר ששעמום זה הפחד הכי גדול של  פעוטות.

היא הרכיבה מהגילופים בית וניסתה לגרום לנסיכה להיכנס.

היא נכנסה בעצמה, זוחלת, מחכה לראות אם תחקה את פעולותיה. אך הנסיכה לא הביטה לעברה. ויותר התענינה בפירוק הקיים

קיואמי קמה מתוסכלת ודרכה על פעמון קטן שהפיק דנדון עדין שצרם לאוזניה והעלה זיכרון שניסתה להדחיק. ואז גילתה שהנסיכה הרימה ראש למשמע הדנדון ובצהלות שמחה הראתה שרוצה שוב, מעבירה את המבט מהפעמון לקיואמי. קיואמי חייכה ותלתה את הפעמון על הדלת המאולתרת היא נקשה בכאילו, צלצלה בפעמון ואז נכנסה. נסיכונת זחלה אחריה במרץ חוזרת על הפעולות.

ואז נעצרה מבולבלת קיואמי שהסתתרה בסמוך הציצה ונסיכונת גילתה אותה ופרצה בצחוק מתגלגל שהדביק את קיואמי. היא צחקה בקול ולקח לה כמה רגעים לקלוט שזה הפעם הראשונה שהפיקה קול מאז שנה שעברה. מאז המקרה.

לאחר שעה קלה קיואמי הבחינה שנסיכונת מתפתלת בחוסר נוחות היא בדקה וגילתה שהיא רטובה ונעמדה מעט חסרת אונים. נסיכונת בפרצוף מיואש ומתורגל משכה בשמלתה, נתנה לה יד וכיוונה אותה לעבר המיטה תוך מלמול המבהיר את דעתה על רמת המשכל הכללית בחדר ואצל מי היא.

בצידי המיטה תלתה ציפית עם טיטולים ובגדים נקיים. כשהכל סודר והבעת השביעות רצון המוכרת פשטה שוב על פני נסיכונת נשמע קרקור רם מבטנה.

קיואמי גיחכה שוב. הפעם כבר לא חיכתה חסרת אונים. היא פשטה את ידיה לצדדים כמסמנת איפה ואז על פיה ובטנה כאומרת אוכל. נסיכונת הבינה וכיוונה אותה לעבר המטבחון.

הן אכלו תוך עווית פרצופים וצחקו כשהקשיש והאישה נכנסו שוב לחדר בצעד חרישי.

נסיכונת צעקה "מא" ופשטה ידים. האישה הרכינה ראש לעברה של קיואמי במחוות תודה ללא שום הבעה של רגש על פניה ונטלה את נסיכונת.

קיואמי נופפה לעבר הילדונת בתחושת עצב מוזרה, שמטה את כלי האוכל והרצינה.

היא בחנה את הזקן הפעם מזווית חדשה וראתה סקרנות עזה וניצוץ של שובבות. היא כבר מזמן לא באמת הביטה בפנים של המשוחחים איתה. התמקדה רק במילים. 'החמצתי הרבה' הבינה עובדה בסיסית.

"עברת את מבחן הכניסה" הודיע לה בגיחוך טוב לב. "יפה שלמורה הראשונה שלך לא מלאו שנתיים.

כעת ספרי לי מה למדת. אם ברצונך להמשיך במוסד שלי".

 

התגובה הראשונה שעלתה בה הייתה כעס. כמו תמיד כשזה נגע לדיבור שלה. ואז ההבנה חלחלה. היא התמודדה בלי הדיבור במשימה. ולמדה לתקשר מחדש כמו תינוקת. זה לא פחות יעיל. הסיקה.

היא הצביע על הזקן ואז סימנה על המצח "קוקו" כשהזקן פרץ בצחוק רועם הצטרפה אליו. מרגישה שחרור בפעם הראשונה מאז—.

"למספרים וסדר אין משמעות"

פרק 21

מיקוח

נקישות החרידו את שלוות הצהרים בבית. קיאומי הביטה באביה שנדרך מעט כיאה לאיש הכי חשוב בצבא. 2 זרים רמי קומה וכהים עמדו בפתח. "סוחרים, הפטיר האב בבוז, אינכם רצויים בביתי". 

אחד מהם הסיר את כובעו, נשען על המפתן בניחותא, חוסם את הדלת מלהיטרק בפרצופו. "באמת נריש", הפטיר באיטיות. "בתור אסטרטג לא לשמוע מה בפינו לא מעיד על תכנון קר רוח". 

הזר השני נעץ מבט בוחן בקיאומי, משחק קלות בצרור שמחובר למותנו. דנדון עדין נשמע מהשקיק. קיאומי מסוקרנת ומפוחדת מעט התקרבה לאימה. 

אפשר להצטרף לסעודתכם? השני דיבר בקול צרוד ומאומץ. קיאומי פערה עיניה אפילו היא חשה בחוסר נימוס הבסיסי בשאלה. האב חשק את שיניו בולם את הכעס. "תתכבדו" הגיב באיפוק ,מפנה להם מקום. 

"תודה". השיב הראשון בגיחוך קל, גורם לאב להדק שוב את שפתיו. 

הם אכלו בשקט סוקרים את הבית ומידי פעם בוחנים שוב את קיאומי. כשסיימו התרווחו מעט. 

הראשון לקח את מושכות השיחה לידיו. "אתה יודע, לקרוא לנו סוחרים…" הוא הניד ראשו בחוסר שביעות רצון, "מילא העם. אבל אתה?" 

"איך אתם מכנים את עצמכם אינו חשוב". וריד פעם במצחו של נריש. 

"השם זה הכל". השיב הזר בקולו העמוק. "שם מייצר את המהות, קובע את היחס של האדם לעצמו או אחרים כלפיו. לקרוא לנו בשם לא נכון מוריד אותנו לרמה שלכם. ואז אתם מרגישים נעלים או יכולים ללעוג לנו".

"אז מה השם שלכם?" קיואמי שאלה בהעזת פנים. הזרים קפאו לרגע מבטיהם הבוחנים שבו להינעץ בה. 

נריש פנה לעברה נועץ בה מבט המבהיר את חוסר שביעות רצונו. אך, לפני שהספיק להוציא הגה, השני השיב בקולו הצרוד, "אנחנו 'מעצבי עתיד'." הוא החזיר מבטו לנריש. "אתה יכול להמשיך ללעוג, אבל לפחות תדע שיש מעבר למה שכולם חושבים". 

"ומה תועיל לי הידיעה?" נריש הרצין. 

"כמו שניחשת לא באנו הנה לפטפט. באנו כדי לעשות עסקים. אנו רוצים את הקול שלה". הוא הצביע לכיוונה של קיאומי. 

נריש החוויר מכעס ועלבון. "אין משהו שתוכלו להציע לי שישווה לשלומה של בתי". הוא השיב. הראשון צקצק בחוסר שביעות רצון. "אתה עדיין מתייחס אלינו כאל סוחרים. זה לא משא ומתן של תן וקח. יש לך אחריות להוביל את הצבא לניצחון. אתה מכל האנשים אמור להבין את חשיבותו של העתיד לעומת הרגע הנוכחי. איך תגיב כשתפסיד במלחמה הבאה? וכשחילי האויב ירצחו את העם עליו נשבעת להגן תתנחם בקול צחוקה?" הראשון הנמיך את קולו. "ואיך תתרץ למלכה האם את כישלונך?"

"אין לכם יכולת כזאת". נריש הנסער תפס במסעד הכיסא מפרקיו מלבינים ממאמץ. 

"באמת?" השני צחקק בקול נבחני ומיד השתעל בכבדות. "נראה לך שהגעת לאן שהגעת בצבא כי אתה כל כך מוכשר?"

"עד היכן ידכם מגעת?" פער נריש עיניו בפחד, מזהה לראשונה את מי שמינה אותו לפני 8 שנים כשקיואמי נולדה לתפקידו הנוכחי בצבא. 

הראשון השיב לו ברצינות, "עד מעבר לזמן.

למזלך אתה לא צריך לעשות את הבחירה". הראשון המשיך כששמץ רוך מתגנב לקולו. הוא והשני נעמדו בתיאום כאשר כל אחד שולף כלי נשק ארוך וחד שקיאומי לא זיהתה למרות השיעורים הרבים שהעביר לה אביה. הם כיוונו את הנשק להוריה בעודה מתקרבים אליה באיטיות. 

"האם תמסרי לנו את קולך או שתוותרי על הורייך?" הוצעה לה הבחירה הבלתי אפשרית. הראשון הושיט את ידו. קיאומי פערה עיניה בפחד נדחקת לפינת החדר. היא הנהנה בפחד כדור כסוף זוהר התגבש מגרונה מרחף לעבר ידו של הזר. 

"תענוג לעשות עימכם עסקים" הם הפטירו בלעג פונים לעבר הדלת בעוד השני דוחף בנונשלנטיות את הכדור לשקיקו.

קול דנדון עדין נשמע שוב.

 

"לכל מידה ומספר יש ברכה וקללה"

פרק 13

עצב לא שווה דיכאון

לאחר המבחן הקשיש הציג את עצמו בשם מיור. וקיואמי סימנה בידיה 'אוקי'. סימון שלאחר מכן הפך גם לשמה. מיור ליווה אותה למגוריה במוסד. "ברוכה הבאה" הוא השתחווה כשפתח בפניה את הדלת. "נתראה מחר בכיתת הלימוד". 

קיואמי הביטה בחדרון האפלולי. 2 מיטות קומתיים היו בצדדים וביניהם שידה. אז היא קלטה שאין לה חפצים ושיתכן שאביה עדיין מחוץ לדלת – מחשבה שגרמה לחיוך להתגנב שוב לשפתיה ואז לנקיפת מצפון קלה. 

היא זיהתה 2 בנים במיטה בצד אחד ובת במיטה התחתונה בצד שני. היא עלתה בצעד עייף בסולם. שומעת חבטה עמומה ואפילו לא טורחת להביט מה נפל. מרגישה את הנסיעה, ההליכה הארוכה ביער ואת המתח שלא ידעה שהייתה נתונה בו בזמן ראיון הקבלה. היא פשטה את בגדיה ונשכבה לישון בתחתון וגופיה.

 

הבוקר הגיע מוקדם מידי לטעמה. וקולה של השכנה מלמטה צרם באוזניה כשדפקה על מיטתה מלמטה בזעף. "לא יכולת להרים חזרה את הרגליים שלי?" שמעה קול נרגן. 

מבולבלת הציצה למטה. באור יום זיהתה ילדה עם שיער חום קצר ופרוע. מתחת לסבך צץ מבט כעוס תמידי. על הרצפה בסמוך היא זיהתה 2 מקלות מגולפים בצורת רגלים. היא גיששה אחר שלבי הסולם והגישה לילדה את הרגליים בהבעה מתנצלת כף ידה פרושה מעט מעל ליבה. חיוך רחב, עקום שיניים ומפתיע חצה לרגע את פני הזעופה כמו מטאור.

היא הביטה בגרונה החשוף לראשונה מזה שנה של קיואמי האבן הכחולה נצצה קלות באור השמש. היא הפנתה את ירכה והראתה אבן דומה בעודה מציגה את עצמה כבונס.

מהעבר השני של החדר קפץ בן מהקומה העליונה מתעלם מהסולם. ניגש בהבעת פנים מוטרדת לעברן. "גם אתן הגעתן אתמול?" שאל נסער. "איפה החפצים שלנו?"

בונס ענתה עם המבט הזועף הרגיל שכן ואין לה חפצים כי היא יתומה. אך, הבן רק חזר על השאלות שוב ושוב באופן רפטטיבי.  

לקח לקיואמי רגע לקלוט שזה לא עגיל כחול באוזנו. אך בונס פרצה שוב בקול נרגן שהתרומם לפלצ'ט בצורה די מלחיצה בכל סוף משפט. "מה אתה דפוק? אתה לא יכול להקשיב רק לדבר?" הבן הפשיל את שרווליו באיטיות, חשף את שיניו וללא הכנה מקדמת קפץ למיטתה של בונס והחל להיאבק איתה בפראות.

עיניה של קיואמי נדדו לעבר המיטה התחתונה 2 עיניים בצבע  שמים עמוק פעורות בפחד בהו משם בלי למצמץ באופן מעט קריפי.

היא נאנחה התקדמה לעברו הגישה לו את ידה ולחצה בעדינות. הוא קפא בבהלה ואז התאושש והחזיר לחיצה רפה. "שמי חילו הגעתי לכאן אתמול ואני עיוור" סיפר בלחש. "מה זה הרעש הזה?" שאל, בוהה לעבר המאבק שלא ראה רק שמע. 

קיואמי הרגישה את הגל של חוסר האונים הישן מנסה להשתלט עליה אך היא דחקה אותו בכח. היא נטלה את ידו של חילו והרימה לעבר גרונה נתנה לו למשש את האבן. הבנה פשטה בפניו. הוא נעמד בחדות פסע לעברו השני של החדר בעודו מושך את קיואמי עימו. ואז נלפת בבן בעודו מסמן לבונס לעצור. קיואמי נעמדה מול הבן הנסער שנאבק להשתחרר.

והחלה לסמן לו האם אתה בסדר כעת ואפשר להניח לך? היא סימנה על עצמה ואת האוקי שאימצה כשמה ואז החוותה עליו עם סימן שאלה. שריריו המתוחים ממאמץ רפו והוא השיב גבריאל. היא גיחכה קלות והרימה ידיה בתנוחה של גיבור. פרץ צחוק קליל נשמע בחדר.  גבריאל הסמיק מעט אך אימץ את המחווה.

מיור הקיש באותו רגע בדלת. "מצוין! הכרתם אני רואה. השיעור הראשון מתחיל בעוד כרבע שעה באולם הגדול. 

כדור נייר חצה את האוויר בתגובה ופגע ישירות במצחו של מירו. "אופס". הפליטה בונס בהתרוממות רוח מוזרה. "נשמט לי". 

היא נעמדה, נעזרה במקלות המגולפים.

 קיואמי מצמצה לרגע כשקלטה שבראש המקל מסתתר מקלע קטן. היא ישנה לבושה וכעת נדחקה בין מירו לדלת בעודה דוחפת אותו באגביות. 

מבט לא מובן העיב רגע על פני מירו ואז הוא חייך לעברם ופנה לכיוון השני דופק על דלת בהמשך המסדרון. חילו לא מצמץ הוא הקשיב דרוך. קיואמי נאנחה היא הרגיש מדריכה היא פנתה לגבריאל וסימנה לעבר ארון הבגדים ואז כיוונה את חילו לשם. הם התארגנו בזריזות ופנו לחקור את הדרך לאולם. האולם הגדול התברר כיציאה למרפסת שהפכה בבת אחת ליער שבחוץ. היא הבחינה בתריסר בנים ובנות. חלקם הסתתרו בצמרות העצים חלקם מיששו בעצבים עצמים מגולפים שלא זיהתה את מטרתם. בונס ישבה באמצע בגלוי נשענת על גזע רחב ולצידה ה"רגלים". קיואמי התקרבה לעברה ונשכבה על הדשא. "לפחות את שקטה". בונס מלמלה בחוסר נימוס בסיסי. להפתעתה גילתה קיואמי שזה מעלה לה חיוך. היא חיפשה בעלווה הרכה עד שנתקלה באבן קטנה ואז בתנועה חלקה תפסה את "הרגל" שחררה את המקלע ופגעה בגזע מעל לראשה של בונס. בונס הרימה את ראשה הפרוע הביטה באבן ואז בקיואמי המבט הכעוס נסדק לרגע כשהחיוך השובב עיטר אותו שוב. "אם את מצליחה לדבר כ"כ טוב בלי לדבר, מעניין מה היית אומרת ביקום מקביל". פסקה.

צעיר חינני פסע בצעד גיי לראש גבעה סמוכה. העיף מבט מזלזל בחבורה המוזרה שתחתיו. והחל בנאום שנצרב בתודעה של קיואמי. 

"ברוכים הבאים למוסד החינוכי שלכם. למוסד קוראים-" הוא עצר לשם הדרמה, "גיבורי תחת. כי אתם מבינים, הטעים. "להיות גיבור על- זה לא חוכמה. לקחת את התכונה הכי טובה שלכם ולהתחיל להתנשא. כמאמר הפתגם זה גיבור על חלשים. אתם נבחרתם ומוינתם לכאן המשיך בתיאטרליות כי כולכם תחת כולכם! דפוקים, מתחת לממוצע. אבל, לכאן מגיעים אלה שבחרו לאמץ את הפגם שלהם ולהפוך אותו מכיוון-" הצעירון פרש ידיו. "שכאשר הופכים את המילה תחת עדיין. נשארים. עם. תחת. אבל הפוך". קיואמי הבחינה בתנועות של חוסר נוחות למשמע הנאום. אך, בונס משועשעת נעמדה בעזרת ה"רגלים", שרקה ואף ענטזה קלות. הצעיר השתחווה לעברה במלודרמה והמשיך בפאתוס. "זה שהתקבלתם לא אומר שתמשיכו איתנו. התקבלתם כי משהו בכם עדיין לא נכנע. אתם תעברו פה מבחנים שמטרתם לעזור לכם למצוא צורת מבט חדשה, התמודדות עם אתגרים. וכשזה יהיה גדול עליכם ותשברו, תעופו מכאן. שאלות עד לכאן?"

 

כחכוח נשמע מצמרת עץ קרובה וקול חד של בת עשרה נשמע. "למה אתה מדבר בלשון זכר?" הצעיר העיף קווצת שיער סוררת ממצחו בנשיפה והגיב בנונשלנטיות "כי אני גיי."

קיואמי הבחינה שוב בבת הצחוק על פני בונס. הומור שחור. היא סימנה לעצמה. 

הגיי התיישב בשיכול רגליים על הגבעה. "הגעתם לפה כי אתם מכירים את סבל- אח שלי. אין פה אחד מכם שלא התאבל על מה שהיה ואבד. נשארתם עימנו כי בחרתם להיפרד מהחבר היקר שליווה אתכם תקופה. כי להיות עצוב פירושו לא לפעול. החבר החדש שתמצאו פה הוא דיכאון- למי שמאמץ אותו הוא נחמד ומרשה לקרוא לו דיכי. ההבדל ביניהם שדיכאון מעורר לפעולה. זה אומר שתפסתם את סבל הבטתם לו בלבן של שורשי השערות ואז החלטתם. או להגדיל ראש או לתלוש את הקרקפת. זה שיכולת הבחירה שלכם חזרה לא אומר שתבחרו טוב יותר. ואני כאן כדי לצפות במשחק הזה ולשפוט כל פעם מי הגרוע ביניכם שהולך מכאן". הוא שילב את כפות ידיו מתחת לראשו מביט בעננים. נהנה בברור מהשקט המופתע שהשתרר. 

הקול החד נשמע שוב. "מתי מתחילים לשחק?" נערה עם צמה שטנית ארוכה שהגיעה עד לקרסוליה ועיניים אחת סגולה ואחת אדומה גלשה בחינניות מצמרת העץ. 

"יש לנו מתמודדת ראשונה!" הזדקף המורה בקריאת לעג. "ספרי לנו מה נלקח ממך". 

"היופי". היא השיבה בקול שקט ובוטח. הצעיר היטה את ראשו בהרהור." זה שאני גיי לא אומר שאני לא רואה יופי". הטיל ספק בדבריה. 

הנערה לא התבלבלה והשיבה בפסקנות  "יופי בעיניי המתבונן, יש שנותנים לו מספרים. אבל לכולם יש אמת מידה לשיפוט הזה. לי אין. מצד שני גם כיעור אין לי". 

"ספרי לנו על העצב" כיוון הגיי. 

"עצב  זה היעדר חיות. זה לקום להסתכל במראה ולא לאהוב את מה שרואים וגם לא לשנוא. זה להפוך ממישהי שיודעת מה ללבוש ולקנות ,למישהי שלא מבינה מה הקשר של צבעים אחד לשני. האבל הכי גדול שלי היה על האומנות. כבר לא מצאתי בזה את הרומן שהיה ביננו פעם". 

"ומה עזר לך להיאבק?" הצביע המורה על מטרת השיעור. 

"שיחה עם אבי". השפילה הנערה את ראשה. "אבי לא מתאר את ילדותו בכלל. הוא לקח אותי יום אחד לטיול הגענו שם למערה די חשוכה ומוזרה הוא סיפר לי שבמקום שממנו בא יש אומנות שלמה שמתבססת על כיעור. לאומנות הוא קרא בוב-פלצת. כשנפטרים מכל הביקורות של א.נשים ומתיחסים רק לאומנות, התוצר הוא המצאה חדשה. 'אם תוציאי יופי וכיעור מהמדד של ההכנה. אולי תגלי עולם חדש. זה לא יהיה העולם שאת רגילה אליו' הוא טען. 'אבל, מי אמר שאת עדיין שייכת אליו?'. הוא השאיר אותי במערה לבד. ואז יצרתי מחדש אומנות. הדבקתי חושך וצל וקשרתי להם ענף שנשרף לאט. האומנות שלי בערה שוב. וריקדה על קירות המערה. כשיצאתי שוב מצאתי את עצמי כאן". 

המורה הניח ידו על ליבו בפאתוס. "אנא הדגימי לנו מאש היצירה שבך". הוא עצר לרגע כשואל לשמה. "דייז". היא השיבה. היא הכניסה ידה לטלאי גדול שתפרה על בגדה ככיס עצמה עיניה ומיששה את החומרים. היו שם אצטרובלים, ענפים, אבנים ממקומות שונים. היא מוללה אותם בידיה וחיברה אותם אחת לשני בדרך אקראית שנראתה ללא היגיון לסובב. ואז העמידה על העשב לידה את התוצר. היא והיצירה פקחו עיניים יחד, הייתה קיואמי בטוחה. הקריצה הייתה מוכרת לה. "ועכשיו מספיק עם ההקדמות" גירש המורה את דייז למקומה בתנועת יד. "המבחן הראשון שלכם הוא לקחת את התחת. ולהפוך אותו לעל. אחזור בעוד כתקופת זמן כלשהיא שלא אמורה להטריד אתכם". הוא נסוג אחורנית בחינניות ובתיאטרליות שייחדה אותו, הצביע לעבר ערמת כלים שהונחה בסמוך בתוך גזע עץ חלול ונעלם. 

קיואמי שוטטה החל להתגבש לה רעיון. היא התהלכה עד ששמעה פכפוך של מים היא פלסה את דרכה בין העצים עד שלאט לאט העצים התנמכו והעשב הגביה לעבר הקול. נחל זרם שם בעוז משפריץ מולקולות מים שזהרו לרגע באוויר יוצרות צורות ערטילאיות ואז מתנפצות בחדווה לתוך המים שוב. היא הביטה במראה מהופנטת קמעה ואז התעשתה. מספר ציפורים פרחו כשהתקרבה. היא סקרה את הסביבה עד שמצאה מספר קנים. היא אספה 8 בגדלים שונים ואז ליפפה בשרך דביק וארוך שמצאה בסמוך. היא קירבה לפיה ונשפה בעדינות ואז הקשיבה להד שענה לה. מעבר לנחל נחתה ציפור אותה ראתה מטושטשת מבעד לבועות השקופות זוהרות שהמשיכו לרצד מעל האגם. הציפור הטתה את ראשה וענתה לה בשריקה חדה. חיוך שלו עלה על פני קיואמי. היא נשכבה על העשב עצמה את עיניה והתרכזה בלהכיר את הכלי החדש. אח"כ חשבה על הדברים הבאים להם נזקקה. היא התקרבה ליער שוב מצאה עץ והחלה לשרוט באבן שמצאה בסמוך. את השרף אגרה בקנה ואז סתמה את הקנה מ-2 הצדדים. היא החלה להבין את הרעיון בטלאי שדייז תפרה לבגדה כאשר אספה עוד מספר דברים וחזרה בצעד זריז ל"אולם" הכיתה. היא כמעט רצה בראש הגבעה לגזע החלול נברה בין הכלים השונים עד שנתקלה במקלף עצים, והחלה לגלף את החתיכה מהעץ שחלבה ממנו שרף. היא יצרה בו חור והכניסה לשם חלוק נחל התנועות שלה הפכו למיומנות ובטוחות יותר עם העבודה. זאת הייתה המשרוקית הכי גולמית שראתה בחייה. אבל היא לא ניסתה לחפש יופי אלא היגיון. בזמן שנותר עד שהופיע המורה שוב היא לקחה קרש דק ושבור שמצאה ושייפה אותו שוב ושוב. 

המורה הופיע מאחוריה בפתאומיות בצעד קל וחרישי. הוא פשט את ידו. קיואמי הניחה את החפצים שיצרה מתקשה להיפרד אפילו לרגע. המורה סקר אותם בשביעות רצון והנהן. "קראי לו" הצביע לכיוונו של גבריאל בעודו מחזיר לה את החפצים. היא נופפה לעבר גבריאל וכאשר צדה את תשומת ליבו סימנה לו לבוא. 

"בוא תראה לנו מה עוללת בזמנך החופשי והאם יצרת משהו שהופך את התחת למעלה או שתצא לחופשה ארוכה מאיתנו". גבריאל הסתכל בריכוז על שפתיו של המורה על עיניו היו קשורים 2 עיגולים שקופים ובוהקים. הוא כיוון את ידו עליה היה קשור בסרבול מספר קנים שרטטו נגד עורו כאשר המורה דיבר. המתח שהיה נעול בו מאז שהגיע החל להתפוגג. "אני בניתי מתרגם של דיבור לרטט", הצביע על הקנים. "כי השמיעה שלי בתחת". השתמש בביטוי של המורה "ומצאתי זכוכית שמתמקדת ומגדילה את הפה כדי שאוכל לקרוא תנועות שפתיים". 

קיואמי הוציאה את המשרוקית ושרקה. המורה הפנה לעברה את ראשו "השיעור הסתיים. שמעתם את הפעמון". הצביע לעברה. 

גבריאל הביט שוב חסר אונים כשלא הצליח עם מכשיריו החדשים להבין את הנעשה. 

"מי שראיתי ואישרתי את הפעולות שלו משוחרר. יש לכם ארוחת ערב במטבח ואתם יכולים לבלות שעה בחלל החופשי. בונס יכולה להראות לכם אותו. ניפגש מחר". הוא פנה בצעד קל לעבר שאר התלמידים שקיואמי עדיין לא פגשה.

קיואמי פנתה עם שאר התלמידים. את חדר האוכל הם מצאו אותו בעיקר בזכות חוש הריח והבטן המקרקרת. היא פתאום קלטה שלא אכלה כלום מאז הארוחה עם נסיכונת. "מא" חיכתה במטבח מגישה בזריזות ארוחה חמה. זיק היכרות חלף בפניה למראה של קיואמי, שוב ללא שום רגש נלווה. 

החלל החופשי התברר כמקום בו פוזרו כורסאות ופופים ליד שלל כלי נגינה, משחקי קופסא שקיואמי לא זיהתה. אם כי היה בזה את היופי הגולמי כמו היצירות שלהם היום. אולי של התלמידים הבוגרים הסיקה. היא פנתה לבחון את המפוחית שלה מביטה קצרות על התלמידים הנכנסים מנסה לשפוט לפי מבט חולשות וחוזקות, אך בלי ליצור קשר. מעט אחר כך פנתה לחדר שינה והתארגנה בזריזות לשינה אחרי שיצרה טלאי כיס משלה לבגד של מחר והכניסה לתוכו את הכלים מהיום. 

 

"אני מכחיש משמע אני קיים"

פרק 0

הכחשה

קיואמי התעוררה בזריחה. היא ראתה את חבריה החדשים עדיין נמים ונזכרה שנרדמה לפני שבכלל חזרו לחדר. היא התלבשה בזריזות חיזקה מעט את הטלאי, נעצרה במטבח, אכלה משהו בזריזות וטמנה מספר פירות להמשך היום בכיס המאולתר. לאחר מכן יצאה לסיור במרפסת-היער מתאמנת על נגינתה. מתמוגגת מזה שמצליחה להפיק קול. היער התעורר ביחד איתה. דייז הייתה הראשונה שהופיעה בקרחת היער. קיואמי ראתה בזווית העין את שערה המתנופף היא לא נעצרה או התייחסה לנוכחות קיואמי. אבל, קיואמי שרקה לה וסימנה בעודה שואלת היכן היצור שהדגימה אתמול את הכנתו. דייז הבינה וענתה במסתוריות שליצירה יש חיים משל עצמה ונעלמה. אחרי שעה קלה הופיע נער גמלוני וחששן מעט היא שמעה את הזרדים הנשברים הרבה לפני שראתה אותו. היא נופפה בידה קלות והוא חייך בהיסוס מרים את ידו באיטיות ותוך כדי מעד על ענף שלא שם לה אליו. קיואמי ניגשה להושיט לו יד והוא נעזר בה  בעודו מסמיק. היא סימנה על עצמה אוקי והוא הנהן כמכיר ואז הציג את עצמו בשם מיגל. קיואמי הכניסה יד לכיס והוציא את הלוח-ענף והעט-קנה וכתבה מה התחת שלך? מיגל קרא בעיון וענה בלי בת צחוק שהנכות שלו מתבטאת בחוסר היכולת לשמוח. החברים הנוספים הגיעו הפעם הם כבר התישבו מעט יותר קרובים אחד לשני במעין איים של גבישי חברויות. 

המורה צץ בראש הגבעה בצעד קל. הוא סימן גיבור עם הידיים בעוד קיואמי תהתה לעצמה מאיפה מכיר את הכינוי שהדביקה לגבריאל. גבריאל קם בזעף ממקומו וניגש לעברו. אז מה אתה מכחיש גברי פנה אליו המורה בחלקת לשון. גבריאל ענה כמעט בלי לחשוב. אחרי שנעזר במתרגמים שלו כמו מצטט פסוק קדוש מפי המלכה האם  "אלימות כן פותרת הכל". איך זה יעזור לך אם אגיד שכעת אתה מגורש מהמוסד הקשה המורה בקלילות דעת אופיינית מהתל בו. גבריאל חשק את שיניו ושלח אגרוף מהיר ללחי המורה. המורה גיחך בעוד הסימן מאדים והחזיר בעיטה. ללא כל ספק גבריאל היה מיומן בלהרביץ ולמורה הענוג לא היו אותם יכולות ואותו מבנה גוף. אבל קיואמי סימנה לעצמה שבעוד גבריאל נאנק מידי פעם מפגיעה מכוונת היטב. המורה לא הפיק קול גם כשדימם. לגבריאל נמאס מהמשחק די מהר והוא רץ לעבר המורה מתכונן להשתמש במבנה הגוף ובמשקל כדי להכריע את המערכה.  להפתעתו המורה גיחך והרים ידיים. נכנעתי אתה משוחרר סימן לו ללכת במחיאת כף. תודה על העזרה בדייט היום. אני בטוח שהמראה חינני מתמיד. גבריאל קרטע לעבר חילו רוטן והתיישב משפשף את ידו הימנית. 

כשמכחישים מציאות חלום יכול לקרום עור וגידים. המורה החל לנאום. לעיתים כל מה שנדרש זה לפצוע את היקום כדי להגיע לקיום מקביל. בהצלחה במעבר הנהר הפטיר תצטרכו לאחוז בדמיון חזק, להרפות מהמציאות ולתת לבלתי ידוע להוביל. לאלה מכם שיכשלו. יש מקומות מאד ספציפי בהם תוכלו לשרת את המלכה האם אינכם רצויים כאן ותודחו בסוף הערב כמו סריל מאתמול. קולה של דייז נשמע בתגובה מידית. על מה סריל הודח? המורה עצר רגע כשוקל את מילותיו. התחת של סריל. הוא השיב לבסוף. היה חשיבה. הדרך שלו להתקדם הייתה יכולה להיות לחקות את פעולות האחרים. יד הגורל אם היה מוצלח יותר או פחות. אבל, סריל העדיף לישון. וזה הוא יכול לעשות במקום אחר. הוא קד קידה מפונפנת לעברה של דייז ופנה לעבר הבית.

קיואמי קמה הראשונה היא פסעה לעבר הנהר שראתה אתמול. כשהגיעה ניסתה להיכנס למים וגילתה שבועות המים המקפצות הינן כבדות והטיפות שלהן כאשר מתפוצצות כואבות והזוהר נדבק לעורה וצרב. היא חשבה על ההדגמה עם גבריאל ונאום המורה והבריק לה רעיון שבתחילה חשבה לפוטרו כמוזר  ובסוף אימצה אותו. היא ניגשה לעץ השרף ומשחה את עצמה בעודה מספרת לעצמה שזה יגן מהצריבה. אחר ניגשה לנהר, עצמה עיניים, הושיטה 2 ידיים לצדדים והמתינה היא הרגישה את הבועות בלי לראותם מתקרבות. היא המשיכה לטוות את הסיפור בראש כשהבועות נשאו אותה בעדינות לעבר השני בבטחה. היא המשיכה לעצום עיניים מדחיקה את המציאות כשהבועות הניחו אותה במקום לא ידוע. היא ניגנה לעצמה בראש את המילים "יש לי קול, יש לי פה" המנטרה הלכה וגברה. עד ששמעה קול משועשע עונה לה בקרקור אין לך קול אבל אולי מעכשיו נשאיל לך מקור. היא פקחה עיניים וראתה תוכון צבעוני מנקה את כנפו. לא לימדו אותך, שאם הפה כבר לא שימושי, אז לא צריך לפעור אותו סתם, שמע את הקול של התוכי בראשה. את עוד תבלעי זבוב וזה יהיה לא נחמד שתיקחי לי את הארוחה שלי. הוסיף למראה התמה של קיואמי. קיואמי סגרה את פיה. ולא קוראים לי תוכי הוסיף היצור המפואר. שמי גופיק. הוא התעופף בפתאומיות. קיואמי צעקה אחריו חכה במוחה אך שמע את קולו מתרחק אני יכול להיות חבר שלך אך זה לא הופך אותך לגבירה שלי. היא פנתה לבחון את סביבתה. והבינה שהיא לא רואה שום דבר ברור הכל היה מטושטש. היא התרכזה בשמיעה והבינה ששומעת טפיפות של סוס. היא הכירה את הקול מהמצעדים בצבא. בונס הופיעה חובקת את רעמתו של סוס כביר. היא הושיטה יד לקיואמי בנדיבות בלתי אופיינית והם פצחו בדהרה ללא כיוון בנוף הערפילי קיואמי התרכזה במראה חורשת הלימודים ולבסוף היא הופיעה לפניהם. בונס עצרה את הסוס בטפיחה והצביעה לקיואמי לרדת. קיואמי שדווקא חיבבה את מצבי הרוח המוזרים של בונס ניתרה בזריזות ארצה הוציאה תפוח מכיסה והגישה לסוס. היא פנתה להביט מסביב וראתה את גבריאל משחק עם נחש שנכרך סביבו ברכושנות. לחילו ישב דרקון קטן נושף אש על הכתף. ולדייז. מצמצה קיואמי. בהפתעה הלך על כף ידה היצור שהכינה אתמול. הוא סובב את ראשו לעברה כמבחין בקיומה וקרץ.

המורה הופיע בשקט ליד מיגל וסימן לו לגשת להדגמה מיגל הנבוך נעמד באיטיות מועד מעט. זה החבר החדש שלי ליץ הראה על קוף שנתלה על עץ סמוך והשתובב בהנאה מרובה גיחוכים עלו על פני הסובבים. ומיגל הרים את זוויות פיהו בחיוך מעושה. ואז המורה הצביע על ילדה נוספת הייתה לה קרחת שבהקה בכחול ורידי עמום. היציאה בכיוון הזה הפטיר בעודו מניע ראשו לכיוון ההפוך מהמרפסת. כשהדמיון קונקרטי יותר מהמציאות. לא נשאר לאן לברוח. הילדה עזבה בשקט וללא ויכוח. בונס חשקה שיניה והפנתה מבט זועף בלי ליעד לו אדם או מיקום ספציפי.

השיעור הסתיים מוקדם מהצפוי. קיואמי חיכתה שכולם יסיימו במטבח ואז ביקשה מגופיק להשתתף בשיחה עם "מא". הוא הגיע והתיישב על ראשה לופת את שערותיה בציפורנים. 

למה נשארת אם לקחו לך את הרגשות היא שאלה בבוטות. "מא" עצרה את עיסוקיה. את חכמה ציינה בלי להתרשם במיוחד. קיואמי ענתה באמצעות גופיק כשנלקח הדיבור כל מה שנשאר זה להתבונן. "מא" חזרה לעיסוקיה וקיואמי חשבה כבר לעזוב כש"מא" ענתה לבסוף. מצאתי מטרה. וכרגע התפאורה מסביב לא חשובה. 

 

"המטר האחרון הוא קו הסיום וההתחלה

איפה הנקודה החסרה?"

פרק 99

כעס

למחרת קמה קיואמי למשמע רשרושים זהירים בקומה מתחתיה. היא צפתה בבונס מכינה שקיק כלשהוא ותולה על ה"רגליים" היא יצאה משתדלת להרעיש. השיעור באותו יום החל עם דריכות מסוימת. לקח לקיואמי רגע להבין שהמתח שחשה היה מכיוון שהתרגלה לנוכחות גופיק במוחה וכעת הוא נעלם. המורה הופיע בחיוך הזדוני הרגיל שלו. חברכם נלקח הוא אמר בקצרה. הוא גם לא יחזור אם לא תוכיחו את עצמכם היום. אז אני מקווה שלא נקשרתם מידי. או פיתחתם ציפיות לא ראליות מהחיים.

חילקתי אתכם לזוגות. יבחנו הכישורים החדשים שניסינו ללמד אתכם פה והיכולת שלכם להסתגל לעצמכם ולאחרים. "בונס וגבריאל". בונס שלחה מבט זועף לעבר גבריאל. מאותו לילה ראשון היחסים ביניהם היו נפיצים. "דייז ומיגל" המשיך המורה באופן תמציתי. "חילו וקיואמי". ואז נקב בעוד שני זוגות שקיואמי עדיין לא הכירה. בהצלחה איחל המורה. קיואמי החלה לדאוג זה לא היה ממנהגו של המורה. 

היא ניגשה לחילו. בעודה מנסה לפתור את המשוואה של לא רואה ועוד לא מדברת מה נשאר. היא נגעה קלות בזרועו. הוא מישש קלות את ידה עולה לגרונה ומשש את האבן. היא נתנה לו למשש את הכלים שהכינה. ונשפה בהם כדי שיזהה את הקול. הוא הנהן מאשר את דרך התקשורת החדשה שלהם. ואז לקח את המשרוקית ושרק שריקה אחת. נאבדתי אמר בקול. שרק 2 שריקות ואז אמר סכנה. 3 – עזרה. הוא לקח את המפוחית והתקדם בעודו נושף באיטיות הוא התרכז בהד שענה לו וניווט את דרכו בין העצים חזרה לקיואמי.. קיואמי הבינה חייכה והכינה לעצמה מפוחית חדשה מקנים ששמרה בכיס-טלאי. היא הוציאה שרך ליפפה 3 רצועות לצמה ארוכה וחזקה. קשרה קצה סביב זרועה ואז סביב זרועו של חילו.

חילו המתין בזמן שידיה מצאו את התנועות הנכונות. נראה לי שמובן שמבין שנינו את תהיי הנווטת. היא לחצה את ידו לאות הן ואז הרפתה ומשכה בצמה פעם אחת. חילו חייך.  לחיצה אחת כן. 2 לחיצות לא פירש. קיואמי פנתה בתחושת דחיפות לכיוון הנהר. חילו הילך במרחק נגיעה מתאמן על היכון הד. היא נטלה את ידו של חילו כשהגיעו ועצמה את עיניה בעודה טווה סיפור חדש. אך, כלום לא התרחש. חילו הבין ראשון והרפה מידה. תכניסי אותי לסיפור שלך לחש ואני אכניס אותך לשלי. הפעם המסע היה מהיר יותר. היא לא טרחה לפקוח את עיניה בעבר השני הפעם היא נתנה לחילו להוביל. כשאין למציאות מראה עדיף לא להסתמך על עיניים. היא חיפשה את גופיק במוחה פותחת את הכלא שבדמיונה. קול פקיעה נשמע היא פקחה את עיניה וגופיק היה שם עם דרקוניון. הם נראו כמו לאחר קרב קשה . אך לא נתנו מידע. עצמי עיניים גופיק הורה בחיפזון. היא נשמעה לקולו החרד. והרגישה איך היא מתרוממת. הצמה המתוחה המשיכה לחבר בינה לבין חילו. בקרחת היער התאספו התלמידים שקטים יותר מתמיד. המורה גם לא הכביר במילים. המודח החדש הוא פתח מיד. אך בונס קטעה אותו בחדות. ברשותך הפיקה בבוז אני מדיחה את עצמי. היא ישבה על אציל ופצחה בדהרה מיד. חכי צעקה קיואמי באמצעות גופיק ורצה אחרי דמתה המתרחקת. בונס נעצרה באי רצון. למה החוותה בשפתיה בלי קול. בונס הישרה לעבר את מבטה הזועף. כעס הוא אדון תובעני ואמת היא תמיד חלקית השיבה. מירו מצא אותי ואת אחותי התאומה ברחוב והפריד ביננו בכח. היא לא הייתה מספקת כדי להביא אותה לכאן. רציתי להגן עליה. אין לי על מי לכעוס חוץ מעל עצמי על שנתתי לו לקחת אותי ולא נאבקתי. קיואמי ענתה באמצעות גופיק שאולי אין על מי לכעוס אבל זה לא אומר שאת לא מנסה. חיוך חצה כברק את פניה של בונס. את בעצמך מלווה בכעס על אביך. לא ניסית לפגוש אותו מאז שהגעת לכאן. קיואמי חשקה את שפתיה בהפתעה על המידע. אבל, בונס לא התייחסה. אני יוצאת למצוא את אחותי. כי כעס יכול להיות כלפי פנים, או כלפי חוץ- היקום רק שהוא צריך לשרת מטרה וכרגע הוא רק מאכל אותי. תמצאי את המטרה שלך וניפגש שוב היא אמרה כמו נושאת תפילה למלכה האם. היא דהרה שוב בלי לעצור ולהביט אחורנית.  מילותיה של "מא" הדהדו באוזניה של קיואמי. המטרה למצוא את מעצבי העתיד גמלה החלטה בליבה. אף אחד לא ישלוט על עתידי מלבדי מעכשיו.