קטגוריות
2021

סיפור מספר 4: התפרצות מאת ליאת כהן

דנה-389 השכימה קום. השעון הפנימי שלה צלצל, היא לחצה על הרכה והתעוררה לעוד יום עבודה. היא פקחה את העיניים, משתהה עוד רגע במיטה לפני שהיא מתחילה את היום. מנסה לשחזר את החלום שחלמה בלילה. היא זוכרת שלבשה בגדים של פעם, ממש כמו שראתה בתמונות פעם ב-FASTNET: חזיה ותחתונים, בשפה הפוסט-גלובלית קראו לזה לנז'רי, היא פעם קראה.


בחלומה, היא נמצאת בדירה גדולה וישנה. הדירה מוכרת לה, נוח לה, אולי אפילו התגוררה שם. מסביב הכל שקט, נדמה לה שזה היה בעבר, בעידן של לפני ניו-TLV, והיא חיכתה למישהו. היא זכרה את ההמתנה הנצחית הזו. היא הלכה מצד לצד בדירה הגדולה, היה חם, לא היה מיזוג והחלונות היו סגורים ואטומים. בזמן ההמתנה היא אפילו שאפה ונשפה עשן מחפץ דלוק פוסט-סרטני. אבל כל צליל קטן הקפיץ אותה. היא רק ידעה שהיא ממתינה למישהו בהחבא וציפתה מאוד לבואו. לאחר זמן ממושך שבו היא בודקת את השעה בעצבנות, התגנבה ללבה תחושה שמשהו לא כשורה. זיעה קרה כיסתה את מצחה ולבה החל להלום בפראות. לפתע, דפיקות חזקות נשמעו בדלת. דפיקות שהלכו ותגברו, הלכו והתגברו. לבה נעתק ממקומו. היא ידעה שאסור לה לפתוח את הדלת. היא נעה בבית במהירות, מחניקה את יבבותיה מנסה למצוא דרך לשמור על שקט כדי שמי שמאחורי הדלת יבין שהדירה ריקה. אבל איכשהו, היא הרגישה שהיד שחובטת בדלת בחוזקה יודעת שהיא נמצאת שם. לדפיקות נלוו צעקות בשפה שהיא לא הכירה. היא שמעה ניסיון לפרוץ את המנעול ועברה מחדר לחדר כדי למצוא פתח מילוט. הדבר האחרון שהיא זכרה זה מבט מלא הסלידה שנתן בה האיש גדול המימדים שחבט בה.
דנה- 389 מיששה את פניה בלי לשים לב, חשה את ליבה עדיין הולם בחוזקה מזכר החלום. היא לחצה על המתג סמוך למיטה המתכווננת והדליקה את האורות בדירתה הקטנה. אחרי כמה רגעים, השעה 7:00 היבהבה לה ברשתית והיא הבינה, שאין ברירה, חייבים כבר לקום. היא התרוממה, לחצה על הכפתור סמוך למיטה שקיפל את המיטה שנתחבה לתוך פתח צר בקיר ובמקומו נפתח הארון הקטנטן שלה. היא חשבה לעצמה אולי היא צריכה להקשיב לעצתו של ד"ר ירון-373. קפסולה אחת יכלה לאפשר לה שינה רציפה, עמוקה וטובה, נטולת חלומות. אבל היה משהו בחלומות האלה שריתק אותה, למרות שזה פגע באיכות השינה, אורכה ובסדר מחשבותיה, היא הרגישה שהיא לא יכולה לוותר עליהם. 

היא הוציאה סט חדש של מדים לבנים והתלבשה מול המראה הגדולה בוחנת את גופה העירום באדישות. חלק, לבן ומוצק. סירקה את השיער השחור החלק, אספה אותו, נעלה את נעליה, לקחה מהארון את הקפסולת מורנינג ויצאה לרכבת העילית כדי לא לפספס את ה-FASTMOVILE  בדרכה לעבודתה במחלקה לשיקום בביה"ח ARISON-523. העבודה במחלקה עניינה אותה. למרות שזו הייתה שנת התמחות בדרך ללימודים מתקדמים בנוירו-פסיכו-בוטיקה היא הרגישה סיפוק והתקדמות ותכננה איך בעתיד תוכל לעבור מדירת 20 מ"ר שלה למחלקת הדיור הבאה בסולם של 35 מ"ר. איך תוכל לקבל קליניקה משל עצמה ולחקור את המטופלים כאוות נפשה.


בדרכה לרכבת העילית, היא הייתה צריכה לעבור בכביש המחבר בין ה-ZONE שלה ל-ZONE של ההומניטריים. שתמיד עוררו סלידה בכל מי שעבר שם. הוריה מאוד רצו שהיא תעבור דירה, כדי לא להיות קרובה אפילו במרחק פסיעה מההומניטריים. "דנה-389 זה מאוד מדאיג אותנו. אי אפשר לדעת אילו מחלות, זיהומים וחיידקים הם נושאים…אנחנו לא רוצים שתגורי סמוך כל כך". אבל דנה-389 דווקא חשבה שזה "אקזוטי" לפגוש אותם בדרכה לעבודה. אפילו שהם מלוכלכים, לעיתים בגילופין והם נטפלים לעוברים ושבים כדי לבקש קפסולות. הם לא היו מזיקים בעיניה. וחוץ מזה, זה סיפק את אחד המניירות הסודיות שלה. בכל פעם שהייתה חולפת מול אחד ההומניטריים היא הייתה מרחרחת את הריח שנדף מהם. זו הייתה תערובת של זיעה חמוצה, ריחות בישול מנוונים ושתן. היה אחד שאפילו כבר זיהתה. גבוה, שיער חום עבות, כפות ידיים גדולות ועיניים עכבריות. היום הוא היה שם. היא זיהתה אותו מרחוק, כורע לחרך הפסולת התת קרקעי שבקרקע, מנסה לתחוב את ידו פנימה ולאחוז במשהו בלתי ידוע. הוא התרומם נרגז, הסתובב, הבחין בה, החל לצעוד לכיוונה בצעדים מהירים ואגרסיביים, לרגע קל היא נבהלת, הוא חולף על פניה כשבפעם הראשונה הוא במכוון, נתקל בכתפה וממשיך הלאה. היא לא עוצרת, היא ממשיכה קדימה בפחד כמעט פניקה, לא מצליחה להבחין בין החרדה להתרגשות מהמעשה הלא שגרתי. 

היא מציצה אחורה אבל הוא כבר נעלם. מסדירה את נשימתה, היא מוודאת שהמדים נותרו חלקים ונקיים ללא רבב ומוציאה ספריי חיטוי כיד להתיז על עצמה, לא לפני שהיא מרחרחת לרגע, בלי שאף אחד ישים לב, את דש הבגד שלה כדי לנסות להבחין בבדל הריח שאולי עוד נותר. 

היא עולה במעלית לרכבת העילית ונטמעת בהמון שמזדחל לכיוון קרונות ה- FASTMOVILE . 

בכניסה למחלקה היא מעבירה את טביעת האצבע שלה. "בוקר טוב דנה-389" עונה לה פקידת הקבלה. היא משיבה לה בנימוס, נדהמת עד כמה הפקידה הזו אנושית וחמימה. הם עשו עבודה טובה עם הרכש החדש, היא חושבת בינה לבין עצמה. 

בחדר הטיפולים כבר החלו להתאסף כל המתמחים. הגיע מקרה חדש, היא מספיקה כבר לשמוע. על מיטת הטיפולים שרוי בתרדמת גבר בן כ-45. זיק של שיבה, רזה, קמטוטים קטנים בזוויות העין. ככל הנראה התמכרות ל-V-FANTASY, מספיק אחד המתמחים כבר לעדכן אותה. ד"ר ינאי-695 מתחיל להסביר על המקרה ולנתח את הממצאים הנוירו-פסיכיאטריים. אבל דנה-389 עסוקה בלבחון את התנהגותו של המטופל בעודו בתרדמת REM מחובר לאלקטרודות. כנראה שהוא תחת השפעת הקפסולה, היא מהרהרת. אבל הוא מראה תסמינים כפייתים קשים, הוא נאנח, ומעשה את הזיקפה שלו ללא הפסקה. המתמחים מנתחים את הסימנים החיוניים של המטופל, דופק: 182, לחץ דם: 160 על 110. דנה-389 כותבת בשאלון המטופל שלה את הנתונים ומנסה להאזין להסבריו של ד"ר ינאי-695: "אנחנו עדים פה, למקרה חריג של התמכרות ל-V-FANTASY. ככל הנראה המטופל צרך את הקפסולות במשך 3 יממות רצופות, אנחנו הכנסנו אותו לתרדמת כדי לנסות לשכך את השפעת הקפסולה בהדרגה, תוך שימוש בנוגד-חלימה כדי להפחית בהדרגה את הזקפה, הדופק המהיר ולחץ הדם הגבוה ולהחזיר אותו למצב תודעה 11". אבל תוך כדי ההסברים, דנה-389 לא הצליחה להתנתק מהבזקי תמונות שעלו לנגד עיניה. היא התעמקה בצג הסימנים ששיקפו האקלטרודות המחוברות לראשו, והבזקי משגל הופיעו לנגד עיניה. המטופל אחז בשדיה של צעירה עירומה שרכבה עליו. הוא העביר את ידו על גבה המיוזע, הם מתנשפים בחדר החשוך, היא גונחת, הוא הופך אותה בפראות, מנסה להחדיר את איבר המין שלו לתוכה, אבל היא מחליקה למטה והופכת אותו בחזרה, היא מחככת את איבר מינה בקצה של האיבר שלו. "דנה-389 – איזה טיפול ראשוני את מציעה?…דנה-389??" קולו של ד"ר ינאי-695 נשמע חזק בחדר החשוך, היא התנערה והביטה בו, סומק פשט בלחייה, היא התעשתה. "הייתי מתחילה בזריקת לופרקסון לדיכוי התסמינים הפיזיים בשילוב עם 100 מ"ג ליבידאוף". ד"ר ינאי-695 הביט בה לרגע, כמו אומד את הריכוז שלה. "בהחלט! אני מסכים. אבל לאור התסמינים הקשים אני ממליץ להתחיל ב-250 מ"ג". 

דנה-389 נשמה לרווחה. הפוקוס עבר למתמחה הבא שענה על השאלה הבאה. היא הסתכלה על האחרים כדי לוודא שאף אחד לא בוחן אותה, אבל לתדהמתה הרגישה רטיבות קלה בין ירכיה. היא השפילה מבטה, כדי לוודא שזה לא ניכר במדי העבודה המגוהצים למשעי. "מה קורה לי היום?" היא שאלה את עצמה אח"כ בדרכה להפסקה. כיצד יכולתי להתנהג כך? ולמה הגוף שלי הגיב בסימפטומים האלה??. מזל שאף אחד לא שם לב אלי. הייתי יכולה להסתבך כהוגן. כנראה שממש השתבשתי היום, אולי אקח את הקפסולה הלילה, כדי לישון יותר טוב, זה לא משפיע עלי כ"כ טוב. 

אחה"צ זו הייתה התורנות שלה להגיע למטופל ולבדוק את הסימנים החיוניים לנוכח הטיפול שהוא קיבל. הוא עדיין נע וזע על גבי המיטה, מזיע מדי פעם, אך הזקפה נחלשה וניכר שהוא קצת יותר רגוע. היא קרבה אליו, בדקה את החום, דופק ולחץ הדם שלו ומיקמה את האקלטרודות טוב יותר על ראשו. לפתע, הוא לפת את ידה בחוזקה, היא ניסתה להתנגד ולחלץ את ידה מלפיתתו, אבל הוא היה חזק ממנה ואחז בידה בחוזק רב. הוא הניח את ידה באלימות על זיקפתו והניע אותה על גבי איברו למעלה ולמטה, היא נאבקה בו, לשווא. הדבר היחיד שהיא יכלה לעשות זה לצעוק לעזרה, אבל הכל קרה מהר מדי, היא עשתה כמבוקשו וכשהמשיכה מונוטונית בתנועה הוא לאט לאט הרפה את אחיזתו, היא המשיכה למרות שהוא שחרר כמעט לגמרי את הלפיתה, הוא גנח והזיע ואחרי מס' רגעים איברו הגיר נוזל זרע. גופה התאבן. היא משכה את ידיה מהר, מנגבת בסדין מיטתו וממהרת ליטול נוזל חיטוי שעמד בסמוך למיטה. תחושת כבס עלתה בגרונה. זה הפעם הראשונה שראתה דבר כזה במציאות. בקורס "מבוא להיסטוריה אנטומית" כמובן לימדו את התסמין הזה, ואך הראו להם סרטים ממאות מוקדמות יותר, אבל היא לא תיארה לעצמה אי פעם שהיא תתקל בעצמה בדבר כזה.
מה שיותר הדאיג אותה, זה שהלחלוחית בין ירחיה הופיעה שוב. אני לא מבינה. לפני שבוע אני ויובל-301 נפגשנו בדירה שלו ועשינו MIND-INTIMACY, למה זה קורה לי?, למה אני מגלה סימפטומים קדם בינתיים? מוטב שאקבע תור אצל ד"ר יעלה-785 בדחיפות. זה לא יכול לחכות לסשן הבא. זה פשוט לא יכול לחכות. אני עלולה להביך את עצמי ויותר גרוע לפגוע בסיכויים לסיים את ההתמחות.

מוטרדת ונסערת סיימה דנה-389 את המשמרת ויצאה מהמחלקה. שמחה שהיום הזה הסתיים מבלי שמישהו הבחין במצבה. בין ירכיה היא עדיין חשה דביקות מסוימת והיא הרגישה מלוכלכת. בדרכה הביתה ב- FASTMOVILE  היא ניסתה לשחזר את מאורעות היום והרגישה איך הבכי גואה בה. כשירדה בתחנה שלה, פניה כבר היו רטובות. היא התהלכה בדרך המוכרת לה, בכביש היא ראתה עדיין את ההומניטרי מהבוקר יושב בספסל ליד. מבטיהם הצטלבו לרגע, היא הסתכלה בעיניו החלולות ונזכרה בהתחככות שלו עמה הבוקר. היא אזרה אומץ והחלה הולכת לקראתו, הוא לא הסב את מבטו אלא המשיך להביט בה בבוז מעורב עם הפתעה. היא התקרבה אליו, הוציאה מתיקה קפסולות והגישה לו, הוא הטיח את הקפסולות בפניה וצחק צחוק ערסי מלא בלעג. "את חושבת שאני רוצה את הקפסולות שלך?". היא הביטה בו המומה אפילו פגועה מגסות הרוח שלו. "חזרי למחילה שלך, חזרי" הוא המשיך ללעוג לה. היא הסתובבה כדי לסטור לו, אבל הוא הצליח לתפוס את ידה בזמן ולכופף אותה בחוזקה מאחורי גבה. "מי את חושבת שאת?". היא החלה להתנשף ולהזיע מהפחד. ריחות חריפים עלו לנחיריה והממו אותה. הוא קרב אליה יותר, קרוב לאוזנה, היא יכלה לשמוע את הבל פיו בתנוך אוזנה, היא נחרדה ממנו. הוא לקק את הזיעה שנקוותה בצווארה, הוא קרב את חלציו לירכיה ונתן לה לחוש את זקפתו. הוא התחלחלה כשהבינה במה מדובר, ידה הלפותה כאבה לה, היא הרגישה איך הדם אוזל מפניה והתעלפה. 

כשפקחה את עיניה היה כבר מאוחר בלילה. היא מצאה את עצמה על הספסל סמוך לתחנה. התיק שלה כבר לא היה עמה. היא שפשפה את היד שסימני הלפיתה כבר ניכרו בה. זה הזכיר לה שזה באמת קרה. היא לא הזתה. היא הסתכלה לצדדים לחפש את ההומניטרי, אבל לא היה לו סימן. היא פנתה לביתה. בלילה הזה, היא לקחה את הקפסולה וישנה שנת ישרים רצופה ונטולת חלומות.