קטגוריות
2021

סיפור מספר 40: באובב מאת ניה לייס

זה היה זרע.
ללא כל ספק היה זה זרע.
אינהי פתחה את הקופסה הקטנה, שוב, למרות כל הפעמים שעשתה זאת כבר, והביטה בזרע הקטן שהיה מונח בפנים על מצע של צמר גפן. היא הכירה את הקונספט. אמנם עברו כבר הרבה שנים מאז הייתה בגן, אבל היא זכרה כיצד טמנו בזהירות הידיים השמנמנות את הזרע בתוך המוך הרך, ואיך הרטיבה אותו, שוקלת כל טיפה. היא הייתה אז חסרת סבלנות, מציצה בכל רגע לראות אם פול השעועית הקטן נבט כבר. הגננת הסבירה צעד-אחר-צעד את התהליך שקורה בעולם הטבע; איך הזרע נובט, מוציא שורשון ונצרון, ואז עלעלים ירוקים קטנים שגדלים והופכים להיות עלים ירוקים, שמתרבים , והגבעול העדין מתקשה והופך לגזע שמתעבה ומוציא עוד ועוד ענפים שמוציאים עלים ומצמיחים פירות, פירות שבתוכם יש גרעינים קטנים, גרעינים שיטמנו באדמה ויתחילו את כל התהליך מההתחלה. דמיונה הפורה של אינהי הקטנה כבר הצמיח עשרות עצי תפוחים מפול השעועית הקטן, אך הפול סרב לבצע את שדרשו ממנו. לאינהי שבדקה מה מצבו כל חמש דקות נראה היה ההסבר של הגננת, שלזרע לוקח לפעמים זמן רב בשביל לנבוט, בלתי-סביר עד מופרך; אבל אם הגננת אמרה, איש לא יוכל לחלוק על האמת הברורה הזו. לבסוף לקח לזרע הקטן שבוע עד שיצאו עלעלים זעירים. לאינהי זה נראה כנצח. אחר כך הוא מת, כי זכרונם הקצר של ילדים לא יכול להחזיק בזרע זמן רב כל כך. בכל אופן, הדבר החום הקטן בקופסה המצועצעת בהחלט נראה כמו זרע, ולכן היא עמדה שם מבולבלת כל כך. 

כשהוציא הבחור את הקופסה הייתה בטוחה שזו טבעת, כי זו הייתה קופסה כזאת קטנה של טבעות, והיא לא הצליחה להגיד כלום מרוב תדהמה ורק העיניים שלה נפקחו והתעגלו כמו צלחות וגבה אחת טיפסה לה גבוה כל כך עד שנעלמה בין התלתלים, כי היא הכירה את הבחור בסך הכל שעתיים וגם אם הייתה כימיה נהדרת זה בכל זאת מוגזם. אבל הוא לא כרע ברך אלא אמר שהוא ממשיך מכאן, ובצורה שבה הוא בוחר לעשות את המסע שלו הוא לא יכול לשאת את זה איתו, ולכן הוא ישמח מאוד אם היא תיקח את זה, אבל תפתח את זה רק במקום בטוח כי זה מסוכן מאוד. היא הבינה שיצאה אידיוטית, שמחה שאין קורא מחשבות שהיה יכול להיות עד לפדיחה הזו בסביבה, וניסתה מאוד שלא להגיד משהו טיפשי. לכן היא רק לקחה את הקופסה, אמרה תודה ושאלה אם אפשר את המספר שלו למקרה שמשהו יסתבך. הוא חייך חיוך מסתורי-עצוב כזה ואמר שאין לו פלאפון, ושאם משהו יסתבך הוא בכל מקרה כבר יהיה רחוק-רחוק מכאן, רחוק מכדי לעזור. היא שאלה לאן הוא טס והוא אמר שטיסה ללא יעד עשויה להיות מענינת יותר. היא שאלה, אם אין יעד, אז בשביל מה אתה נוסע, והוא אמר, אני רוצה לחזור אל המקום שממנו התחלתי ויש משהו שהבטיח לעזור לי, והיא אמרה, הבנו את הקטע, אתה קשה להשגה, אבל טוב, דמות הנווד המסתורי זה די נדוש, והוסיפה מבט מזלזל בטון עוקצני כי נעלבה שלא נתן לה את המספר שלו. הוא אמר בקול רך שהוא מצטער אם פגע בה, זה הגורל שלו, הוא תמיד חייב להשאיר מאחור את השושנה, את הכוכב ואת הכל, הכל הוא חייב להשאיר מאחור וללכת, והלך והשאיר אותה פעורת פה בגלל המילים שאמר והקופסה הקטנה והעצב והגורל שאיכשהו השתרבב לפה פתאום. 

כל הטיסה לא הצליחה לחשוב על משהו מלבד הקופסה הקטנה. היא החזיקה אותה חזק בכף ידה, לבל תאבד, (חבריה מעולם לא הבינו איך הצליחה לאבד את הדרכון חמש דקות בלבד אחרי שהנפיקה אותו, הפקידים במשרד הפנים פשוט לא האמינו לה) ובחנה אותה מכל הכיוונים. היא לא העזה לפתוח אותה כאן, במקום ציבורי, פחות כי האמינה להיפסטר המוזר שמה שנמצא בה מסוכן ויותר כי חשבה שניסה לצחוק על חשבונה, ולא הייתה מוכנה להביך את עצמה כאשר יש כל כך הרבה עדים באזור. אצבעותיה כבר הכירו כל שקע ושקע בפיתוחים המורכבים, שנראו כמו רונות עתיקות, שגולפו בפני השטח הממורקים של קופסת העץ. היא תהתה איפה קנה אותה ההיפסטר. הוא העיד על עצמו שהוא מרבה "לשוטט ביקום" כמו שהוא ניסח את זה, והקופסה נראתה כמו מזכרות זולות לתיירים שמוכרים במזרח הרחוק, אולי בוויטנאם או בפיליפינים. אלא שמשהו בה היה מוזר, כאילו חצתה מרחקים עצומים. הייתה לה הילה של חפץ עתיק, ששורשו באגדות-עם, ועובר מדור לדור במשפחה יחד עם הסיפורים הישנים. אינהי חשבה שלמען האמת כל הסיטואציה נראתה יותר כמו סצנה מתוך סרט מאשר כמו משהו שקורה בחיים האמיתיים.  כשהגיעה לפני שעות לשדה-התעופה חשבה שהבדיקות הבטחוניות יארכו זמן רב, אך בסוף הבודקים עשו מלאכתם נאמנה, וגם הטיסה, כמו במכוון, התעכבה, כך שלבסוף היא מצאה את עצמה על ספסל, ממתינה לטיסה, כשכל המתנות כבר נקנו ולא נשאר לה דבר לעשות בשלוש השעות שנותרו. היא אף פעם לא יוזמת מעצמה שיחה עם אנשים שנקרים בדרכה, אבל הבחור שישב בספסל לידה היה (בינה לבין עצמה היא יכולה להודות בכך) בהחלט חתיך עם השיער הבלונדיני, העיניים העצובות והצעיף המתבדר ברוח. לא שהייתה רוח, אבל הצעיף הכרוך סביב צווארו היה מהסוג שמתבדר. הכל הרגיש רק חצי-ממשי, הקול המוקלט המכריז על מועדי הטיסות, האנשים הממהרים לכאן ולשם עמוסי מזוודות, בליל השפות שמהדהד במבנה העצום. היא חשבה לעצמה שלהשלמת האווירה של התרחשות דמיונית הבחור עם הצעיף צריך לפנות אליה, ואם תתפתח בניהם שיחה, זה כנראה אומר שהיא חיה במופע של טרומן או משהו, אבל כשזה קרה זה בהחלט לא הרגיש כמו סרט כי בסופו של דבר היא מצאה את עצמה תקועה עם קופסה מוזרה שאולי יש בה משהו מסוכן ובחור חמוד שכנראה טס כבר לנפאל או משהו ואין לה שום דרך להשיג אותו. הדמיון שלה כבר המשיך לרוץ לכל הכיוונים וקבע שבקופסה יש שבב אלקטרוני שמכיל בתוכו את כל סודות הגרעין האיראני, או סם לא מוכר למדע, שהבחור מצא באחד ממסעותיו ברחבי העולם השלישי והוא גורם משהו מטורף במוח (מה בדיוק היה צריך עוד לפתח), או רעל קטלני שמשמש ציידים משבטים כה נידחים שהקדמה עדיין לא הצליחה להגיע אליהם להרוג את אויביהם, או סוג חדש של נשק ביולוגי, וכן על זו הדרך. לבסוף פסלה את כל הרעיונות מלבד 2: או שהקופסה ריקה, או מכילה משהו טיפשי (זו אפשרות אחת) וההיפסטר בסך הכל ניסה לצחוק עליה; או שיש בה באמת איזשהו סם, או חומר מפליל שהבחור פחד שימצאו עליו בבידוק הבטחוני ולכן מיהר להיפטר ממנו. היא לא הצליחה להעלות על דעתה עוד הסבר הגיוני ללמה הוא יתן את הקופסה דווקא לה. 

היא הייתה כה שקועה בשרעפים עד שהתעוררה להבין שהמטוס נחת רק כאשר שמעה את כל שאר הנוסעים מוחאים כפיים. היציאה, הבידוק, הנסיעה חזרה הביתה-כל אלה חלפו עליה כמתוך חלום. היא רק רצתה לדעת מה יש בקופסה. לבסוף הגיע סוף סוף הרגע המיוחל, היא הדפה את כל הקרובים והידידים שרצו לברך אותה על חזרתה ארצה ולשמוע חוויות, סגרה את הדלת, נעלה אותה פעמיים, נמלכה ופתחה אותה כדי שיהיה מישהו שישמע אם תצעק לעזרה, לגלגה על הדרמטיות המוגזמת של עצמה ופתחה את הקופסה. 

כאמור, זה היה בסך הכל זרע. 

מה יכול להיות מסוכן בזרע?

ורק זרע אחד! אי אפשר אפילו להסניף אותו מרוב שהוא קטן. אולי הוא זרע של צמח נרקוטי כלשהו, ועדיין, קשה לקרוא לו מסוכן. היא החליטה שכנראה ההיפסטר באמת ניסה לצחוק על חשבונה ונאנחה על כל החלומות שקשרה סביב הקופסה הקטנה. ועדיין, היא חשבה, זה היה נחמד, הוסיף ענין ואקשן לנסיעה, אז היא לא באמת כעסה עליו. היא לא ידעה כל כך למה, אולי בגלל שהצטערה שכך נגמר הסיפור, או בגלל הזכרונות שצפו מהגן, או בגלל שהזרע הקטן כאילו התחנן להשתל- היא החליטה לנסות להנביט אותו, מתוך סקרנות לראות מה יצא ואולי גם מתוך תקווה עמומה שהתוצאה תצדיק את האזהרות החמורות של ההיפסטר. היא לקחה כוס פלסטיק קטנה מהמטבח, מילאה אותה מים ובעדינות הרטיבה את מצע צמר הגפן הלבן. היא הניחה את הקופסה במקום חשוך והלכה לחלק לאנשים את המתנות שקנתה מבעוד מועד בדיוטי פרי. 

"אני די בטוחה שצמחים לא אמורים לגדול כל כך מהר" אינהי מדברת בקול כדי להתגבר על הרעשים העולים מהצד השני של הקו. "תראי, רק אתמול הרטבתי לו את הצמר גפן והוא כבר בגודל של שתיל", היא אומרת ומסובבת את הוידאו כדי שרעות תוכל לחזות במו עיניה בפלא. "לא יודעת," משיבה רעות, "אנלא מבינה הרבה בצמחים. אבל אם הוא כבר גדול מידי לקופסה אולי כדאי לשתול אותו בעציץ". אינהי עושה כעצתה, כי גם היא לא מבינה הרבה בצמחים, אבל עציץ תמיד רצתה שיהיה בדירה, ולכן היא חוזרת כעבור שעתיים עם עציץ גדול, ואפילו תוך כדי שהיא שותלת את הצמח המוזר היא מוכנה להישבע שהוא גדל עוד קצת.

מה שמוזר בצמח, שבנתיים כבר הפך לעץ בברור, יותר מקצב הגדילה המטורף שלו הוא העובדה שככל שהוא גדול יותר, כך קצב הגדילה שלו גדל. אם בהתחלה היה אפשר למדוד את קצב גדילתו במילימטרים לשעה, עכשיו כבר אפשר למדוד אותו רק במטרים, ובכל שעה שעוברת הקצב רק גדל. אינהי מחייגת שיחה בהולה לידיד שמבין בצמחים, והוא, אחרי שהוא מבין שזאת לא מתיחה מתקשר למכר שלומד אגרונומיה. למכר לוקח כמה זמן להשתכנע שמדובר בסיפור אמיתי, אבל אחרי שהוא רואה בעיניו הוא מזעיק את הפרופסור שלו, ומפה לשם ועדה מיוחדת של מומחים עולמיים בתחום האגרונומיה, הביולוגיה והבוטניקה מתאספת בחצר הקטנה של אינהי, שעכשיו כבר אי אפשר להיכנס אליה כי את כולה ממלא עץ עצום. המומחים מתקשים להאמין, דנים, מתווכחים, עורכים תצפיות ומדידות, מתווכחים עוד קצת, כותבים מאמרים ומגרדים בראשהם במבוכה. לבסוף הם מגישים לאינהי את התוצאה בחגיגיות: מדובר בעץ באובב. אינהי לא כל כך יודעת מה היא אמורה לעשות עם האבחנה המדויקת הזו; אבל לשמואל (הידיד שמבין בעציצים) מתחילים להתרקם כבר תוכניות גדולות יותר לעתיד. 

 

רובן אוהב להגיד לאנשים שהוא עובד בחברת הייטק, ואומנם "באובב: הייטק בעץ"  הייתה סוג של חברת הייטק (הוא אף פעם לא הצליח להבין מהן הדרישות המדויקות שהופכות חברה כלשהי להייטק), ואמנם הוא גם עבד בה, אבל לא כמתכנת אלא כמהנדס כניסה ויציאה, או, בנוסח פשוט יותר, "הזקן הזה, שבשער".אין הרבה שומרים שאוהבים את המקצוע שמצאו בו את עצמם יום אחד, אבל גם אין הרבה אנשים ששונאים את עבודתם כמו רובן. בשעות השיעמום הארוכות הוא אהב לחלום שהוא אחד ממנהלי החברה, כמו האישה הזאת עם השם המוזר. הוא, שלא כמו הנפוחים האלה, כשהיה עובר על פני השומר לא היה שואל אותו "מה הענינים" בקול מתנחמד כזה, אלא היה דואג לשומר לשי לקראת החגים, כזה כמו ששאר העובדים עם האף בשמיים מקבלים, שובר ל"פוקס הום" או מכונת קפה עם קפסולות. הוא ראה את המנהלת עם השם המוזר משייטת ברכבה המופאר, אולי טסלה או ב.מ.וו., הוא אף פעם ללא הבחין בין רכבים, רק ידע לראות שהרכב עלה הרבה מאוד. היא צפרה כדי שיפתח את השער, והוא פתח, ממלמל שמה קרה, תחכה קצת, אף אחד עוד לא מת מהמתנה של כמה שניות, ואז חשב שהרבה מהאנשים שמתו, למשל, מהתקף לב, דווקא כן מתו מהמתנה של כמה שניות, וזה ביאס אותו לאללה. הוא שקע בדיכדוך הרגיל, שעיקרו בעובדה שאם היה משקיע יותר בתיכון, כפי שיננו באוזניו הוריו המאוכזבים, יתכן שהיה יכול להיות עכשיו כמוה, עם רכב מפואר וכמויות של כסף בבנק. הוא קרא פעם ראיון איתה, שם טענה שהחברה פיתחה את העץ בעל יכולות הגידול המופלאות, אבל בפייסבוק היו אנשים רבים שטענו שהיא גנבה ממישהו את הפיתוח החדשני, שכן נראה שהעץ גדל לפני שהחברה הוקמה. הבוסית טענה בתגובה שזה רק נראה כך בגלל שהוא גדל כל כך מהר; אי אפשר למדוד את גדילתו בכלים של עצים אחרים, אלא רק בפונקציות לוגרתמיות, אבל השמועות היו עקשניות יותר. כך או כך, החברה הייתה שייכת לה ולשמואל כהן, כך שאם הייתה זו גנבה היא בהחלט הרוויחה יפה מהסיפור. נראה שהמזל מאיר לה פנים בכל אשר היא פונה- חוץ מהצלחה כלכלית מונומנטאלית (חברת באובב הייתה מדורגת במקום ה20 ברשימת החברות בעלות השווי הגדול ביותר בבורסה) היא התרועעה עם החברה הגבוהה, ואף על פי שהיו לה מתחרים ורבים והרבה אנשים שעיניהם יצאו מקנאה, כמי שהצילה את העולם מסכנת כריתת היערות היא נתפסה כסוג של סופרמן. לפני" באובב:הייטק בעץ"  בעיית כריתת יערות הגשם הייתה ענן קודר מאוד בשמיה התכולים של הקדמה. האנושות הנאורה, השקועה עד קצות אוזניה בתרבות צריכה, כרתה עוד ועוד עצים למטרות רווח, ובנתיים היערות הלכו ונגמרו והאקלים הלך והתחמם. העמותות הירוקות הבטיחו עתיד אפוקלפיטי; אוקיינוסים מציפים את העולם, אטמוספרה מחוררת ודלה בחמצן, מגוון המינים מושמד, והאנושות נלחמת על שאריות כדי לשרוד. ואז הגיע הבאובב ובחי יד הפריך את האסון; העצים גדלו בקצב מהיר יותר מקצב הצריכה האנושית, ויצרו שפע של חמצן וחומר גלם עצי לשימוש. העץ האחד שממנו התחילהה החברה הצמיח פירות ובתוכם זרעים קטנים; הזרעים נזרעו באדמה ויצרו עוד ועוד באובבים. החברה הגיעה כעבור כמה שעות, כרתה את חלקם והשאר המשיכו לגדול. הבאובבים יצרו יערות-גשם שלמים תוך שנים ספורות, וכך ניצלו גם המינים שהיו בסכנת הכחדה. רובן הביט בשעונו. מפה לשם עברה משמרת, חשב, סרק את סריקת-הבטיחות הרגילה, בדק שכולם כבר הלכו, נעל את השער הכבד והלך הבייתה. ספון בכורסתו הרכה זפזפ בין הערוצים בהסח הדעת. הוא נחת על ערוץ החדשות, בו סופר על רעידת אדמה, 7.5 בסולם ריכטר. הוא תהה האם אכן יש בשנים האחרונות יותר רעידות אדמה, שטפונות ואסונות או שרק נדמה לו. תחושה מוזרה, שכל פעם שהוא פותח את הטלוויזיה הוא שומע על אסון, הטרידה אותו לפתע. הוא חיפש בגוגל כתבות על אסונות שכאלה, כי לאמיתו של דבר לא היה לו הרבה מה לעשות בשעה זו של הערב. לבסוף מצא מאמר של איזה דוקטורנט לגאוליוגיה שכנראה חשב כמוהו. הופיעה שם סקירה מדוקדקת של האסונות בשנים האחרונות. התחושה הייתה כאילו בשנים האחרונות האדמה רועדת מתחת לרגלי האנושות. התפרצויות לבה מהרי געש שלא היו פעילים שנים, וגילוים של כמה הרי-געש חדשים היוו תעלומה גלויה לגאולוגים. אף שלא יתכן שזה נכון, נדמה כאילו תנועת הלוחות הטקטונים הוחשה. תהליכים גאולוגים שבעבר התפתחו במשכן של מליוני שנים, נעשו עתה יותר ויותר מהירים. ישנן תאוריות קונספירציה רבות, כתב הדוקטורנט, אך לא ניתן להתכחש לעובדה שהתהליך המתרחש לנגד עיננו, שהוא התפתחות מהירה של תהליכי-עומק בכדור הארץ, התחיל במובהק בשנים האחרונות. רובן התחלחל, וחיפש בפייסבוק את תאוריות הקונספירציה. הוא חיבב דברים כאלה. רובן המכריע של התאוריות הללו היה מופרך לגמרי; הדרקון שבעומק כדור הארץ מתעורר, כתב מי שכתב בשכנוע עצמי עמוק, אנחנו מתקרבים למרכז הגלקסיה, כתב אחר, חסר כל הבנה אסטרונומית, אבל בין ערמות המלל לכד את עינו של רובן פוסט אחד, שבו הוזכרה בפרוש "באובב: הייטק בעץ". רובן התרווח בכורסתו, לקח לגימה מכוס המים שבידו ולחץ על הלינק. מה יש לכם ללכלך על החברה שלי? 

"עצי הבאובב הורסים את כדור הארץ" הייתה הכותרת. רובן המשיך. "כשהגיעו עצי הבאובב לעולם צהלנו. עצים שגדלים מהר יותר, חשבנו, זה מה שאנחנו צריכים. אז כן, עצי הבאובב מספקים לנו עץ לעיבוד בכמויות. אבל מה המחירים?" וכאן המשיך הפוסט וגולל טענות והוכחות. אם לתמצת את הפוסט הארוך, עצי הבאובב הורסים את הקרקע, שורשיהם העצומים מפוררים אותה. הכותב לא עצר שם; תחת הכותרת "אז מה אפשר לעשות?" הוא הציע, פחות או יותר, להעלות באש את החברה, על כל בנינייה ועובדיה, להשליך לכלא את כל מי שקונה ממנה, ואת הבאובבים עצמם להשמיד באמצעות טיל בעל ראש נפץ רדיואקטיבי. הי, חשב רובן, אני גם מתעב את החברה הזאת ואת מנהליה המוצלחים, אבל מפה ועד להאשים אותם באסונות טבע, להציע להשמיד אותם ואז לחגוג על החורבות העשנות, טוב, זה קצת מוגזם. 

כעבור חמש שנים דעתו הייתה מעט שונה, אולי בשל העובדה שכדור הארץ בהחלט עמד להחרב. 

לא עזר כלום, חשבה אינהי. בעקבות הזעם הציבורי מנהלי באובב לא עלו על ספינת החלל, למרות שהיה להם מספיק כסף בשביל זה. כל מי שהיה יכול עלה על רכב החלל הקרוב ונמלט מכדור הארץ המתפרק, איש לא רצה להישאר פה, ורק היא תקועה על האדמה הזו ומחכה לסוף. עצי הבאובב יצאו לגמרי משליטה. הם פשוט התפתחו מהר מכדי שמשהו יוכל לצפות את ההשלכות. אדמת הכוכב כבר לא הייתה ראויה לשום דבר. היה זה ענין של זמן עד שכדור הארץ יהיה זיכרון רחוק, עוד אחד מהכוכבים שהפכו לגושי מטאורים בחלל האפל. אינהי ניסתה להגיד לעצמה שלא היתה לה שום דרך לדעת שזה יקרה. זה היה נכון, גם אם לא מאוד מנחם. זה היה הגיון פשוט- החיים המודרניים התקדמו בקצב כה מהיר, עד שכל מה שהיה איטי יותר פשוט יצא מהמשחק. כדי לעלות שוב על הלוח היית חייב להביא משהו שיעבוד מהר יותר. טוב ויפה ונכון, אבל עדיין, בכל לילה מחדש היא התעוררה שטופת זיעה מאותו החלום, שחזר שוב ושוב.  כנראה היה זה זיכרון, שהודח לירכיה תודעתה, ושוב ושוב כנו בלופ ראתה את  פניו, המפוחדות באמת ובתמים, כשאמר, "בתוך הקופסה הזו יכול להיות מה שאת רוצה. אבל תזהרי, זה עלול להיות מסוכן."