קטגוריות
2021

סיפור מספר 41: אדווה מאת גלית דותן

"""אני נושם לרווחה.

הרוח סביבי שורקת, קרה ומלטפת. שיערי מתבלגן ולחיי מאדימות. אני מרגיש את לבי פועם בעוצמה. אני מרים את ידיי, נותן לרוח לחלוף בין אצבעותיי.

אני שואף ונושף, נושף ושואף.

חיוך נפרש על שפתיי. אני מביט על האגם הכחול, הנפרש מולי. הוא שקוף כל כך, שאני יכול לראות את הדגים הקטנים, השוחים בו. החול מדגדג את כפות רגליי. אני מביט קדימה, מבטי ממוקד בנקודה מסוימת באופק. השמיים נקיים מעננים. יונה לבנה חולפת מעליי.

נשימה ועוד נשימה ועוד אחת אחריה.

דמעה קטנה מופיעה בזווית עייני הימנית. הרוח נושפת עליה בעוצמה, כאילו מנסה להעיפה מפניי. אני מוריד את בגדיי במהירות ומנסה שלא להסתכל על גופי. חולצתי כמעט נקרעת.

אני שואף אויר בפעם האחרונה ו…

קופץ.

אני קופץ.

בחלקיק השנייה הראשון אני מרגיש פחד. חרדה אדירה תוקפת אותי, מטלטלת ומסעירה, מנסה לעצור את רגליי מלעזוב את הקרקע. אולם, ברגע הבא, אני מתחיל להרגיש את החופש. אני, כמעט, מסוגל לשמוע אותו קורא לי. החירות – כאילו מושכת אותי אליה. התרגשות חסרת מעצורים משתלטת עלי.

ואז, מגיעה האפלה.

המים הקפואים תוקפים את עצמותיי. הם קרים כל כך, שאני מאבד תחושה בידיי וברגליי. אני חש איך גופי שוקע מטה-מטה. עיניי נעצמות. אט-אט, אני מרגיש את התודעה שלי מתעמעמת. דניאל הולך ונעלם.

ואז?

אז, אני מתעוררת.

דניאלה.

השמיים צבועים בגוונים חמים של וורוד וסגול. אני יוצאת לאיטי מהמים. טיפות זעירות נוטפות מעורי הרך, הצעיר. החול קריר ולח. תחושת רעננות מתפשטת בגופי ואני מרגישה, כאילו נולדתי מחדש. אני מרימה את כפות ידיי, המוכרות אך עם זאת זרות, ומעבירה אותן בשערי, מבלגנת אותו. צחוק ילדותי בוקע מתוך שפתיי וממלא את האוויר.

אני נושמת לרווחה.

ריח של פריחה שוטף אותי. אני עוצמת את עיניי וחיוך מאושר נפרש על שפתיי. אני מתחילה לטפס במעלה הגבעה. עשבים מלטפים את רגליי. אני פוסעת באיטיות, הרוח הקרירה נושפת עלי, כאילו מנסה להסיר ממני את שאריות העור הישן.'

"דניאל?"

'אני מוצאת את ערמת הבגדים הנקיים שהשארתי. השמלה הלבנה נוצצת באור השמש השוקעת. סוף-סוף, אני מרגישה כמו עצ-"""

"דניאל!"

הרמתי את עיניי, בבהלה.

"אתה שמעת מה שאלתי אותך?!" צביה התקרבה לשולחני, משלבת את ידיה.

"כן…?" אמרתי, בחשש. מנסה לחייך, בתמימות. ידעתי שאני מכניסה את עצמי למים עמוקים.

"אם כך, " היא חייכה והחוותה בידיה על הכיתה, "הכיתה מחכה לשמוע את התשובה שלך."

לחיי סמקו וניסיתי שלא לפגוש את מבטו של אף אחד מהם. "אני…"

'אני מטביעה את עצמי. זה מה שאני…' חשבתי, בייאוש.

היא התקרבה אל שולחני. סגרתי את מחברת הכתיבה שלי בחבטה. היא רכנה מעליי. ניחוח חזק קפה וסיגריות מילא את ריאותיי. ניסיתי שלא לעקם את האף.

"אני מאוד מקווה," היא אמרה בטון מפקפק, "שאתה מחביא שם את התשובה לשאלה," היא הצביעה על המחברת שלי.

מיהרתי להנהן.

"מצוין," היא חייכה ונראתה מרוצה מעצמה. "אם כך, אשמח לראות אותה. אנא, השאר אותה על שולחני בסוף השיעור."

בלעתי רוק והנהנתי באיטיות. הרגשתי את הבור העצום שנפער תחת רגליי נפער אף יותר. הייתי בטוחה שכל הכיתה שמעה את בליעת הרוק הרועשת.

היא חזרה לקדמת הכיתה ורגע לפני שהמשיכה בשיעור, היא הביטה בי פעם נוספת ומלמלה, "אלוהים יודע במה הילד הזה מתעסק…"

רציתי לקבור את עצמי.

המבטים!

הייתי בטוחה לרגע שכל הכיתה יודעת…

רגע מאוחר יותר, צביה המשיכה את השיעור.

לא הצלחתי להתרכז. לחיי בערו, בטני געשה, נשימותיי היו קצרות ומקוטעות. למרות שראיתי בבירור שהמבטים שהופנו לעברי נעלמו, הרגשתי שתשומת לבם של עדיין מופנית לעברי.

הייתי חייבת לברוח. לא פיזית, כמובן. לא כשגם ככה אני על הכוונת של צביה. לא רציתי לחשוב מה יקרה, אם אנסה לקום ולצאת. הלב שלי פעם במהירות. אצבעותיי ליטפו את מחברת הסיפורים שלי. מאז ומתמיד היא הייתה המפלט שלי. המקום שאליו הייתי בורחת, כשהמציאות הייתה הופכת לקודמת מידי. הבטתי בה.

רעד קר עבר בי. חשבתי על האצבעות המגושמות של צביה אוחזות במחברת, שהייתה האוצר הכי שמור שלי. דמיינתי אותה מדפדפת בה בחוסר זהירות. כפות ידיי הפכו לאגרופים. התחלתי לחוש מחנק.

ידעתי שאני מגזימה. 'זו, בסך הכול, מחברת', אמרתי לעצמי שוב ושוב, אבל לא הצלחתי להשתכנע. המחברת הקטנה הזו, שמונים דפי השורות הללו, הכילו כל כך הרבה סודות.

הייתי מוכנה לעשות הכול, כדי לגרום לה לחזור בה מהחלטתה, אך לא היה לי מושג מה יכולתי לעשות, כדי לשכנע אותה. היא הייתה אישה קשוחה ומבוגרת. הקו האדום אצלה היה חוסר הקשבה בשיעור. וזו לא הייתה הפעם הראשונה שחציתי אותו. למעשה, זו גם לא הייתה הפעם השנייה או השלישית.

שמעתי את קולה המעומעם של צביה, שדיברה על נגזרת של שורש, או משהו כזה. ידעתי שהייתי צריכה להתרכז. לבי המשיך לפעום בעוצמה.

כנראה ש-'לעשות הכול', לא כלל את הדבר האחד שהיה יכול להציל אותי – הקשבה בשיעור.

דקות ארוכות עברו, אך נשימותיי המשיכו להיות מהירות. חשבתי בזעזוע על צביה מביטה במילים שלי – המילים שלי! – ונוחרת מרוב צחוק. עורי החל לעקצץ.

כיסיתי במהירות את פניי בידיי ונשמתי נשימות עמוקות.

רק לא זה.

אסור היה לזה לקרות!

לא מול הכיתה…

מיהרתי לפתוח את המחברת.

"""מי הנהר היו צוננים. הדגיגים הקטנים ששחו בו דגדגו את אצבעותיי. עיניי היו עצומות.

'נוי' חשבתי, אבל לא אהבתי את הצליל שם השם.

'נעמה?'

התכופפתי והרמתי אבן קטנה. כשזרקתי אותה חזרה אל המים, לא יכולתי שלא להתפעל מהאדוות העדינות שהיא יצרה. חשבתי על המשמעות של הרגע. על המשמעות של בחירת שם. למראית עין, אדם יכול היה לחשוב ששינוי שם הוא פעולה שולית ביותר – פעולה טכנית ותו לא. אם אדם חשב זאת, סימן שהוא לא התייחס גלים הקטנים, לאדוות, שהפעולה גורמת.

לבי החסיר פעימה.

'אדווה'.

לפתע הרגשתי משב רוח אדיר. מיהרתי לכסות את פניי בבהלה.

רגע מאוחר יותר, הרוח שתקה. הרחקתי את ידיי הרועדות מפניי.

השתנקתי מרוב הפתעה.

הידיים שלי נצנצו. העור שלי, שלפני כן היה בעל גוון שזוף, קיבל גוון לילך – וזהר! הידיים שלי זהרו.

"אדווה," לחשתי, מרגישה את שריריי לחיי זזים לכדי חיוך. "קוראים לי אדווה!" קראתי.

אור בוהק בקע ממני. אור חמים ומלטף.

יצאתי מהמים והבטתי, כדי לראות את השתקפותי. לבי פעם בהתרגשות.

אני האמיתית, כך הרגשתי.

סוף-סוף הייתי אני.

שיערי הקצר התארך ונפל על כתפיי בגלים, עיניי הירוקות נראו מלאות חיים, שפתיי נראו מלאות יותר והחיוך שלי קרן.

"אדו…"""

"…ניאל!" שמעתי צעקה. "דניאל," צביה נאנחה. היה נשמע שהיא התייאשה ממני לחלוטין. "שוב אתה לא מקשיב?!"

רציתי לקבור את עצמי.

סגרתי את המחברת בחבטה. הרגשתי את פניי בוערות מרוב בושה. רציתי להתכווץ ולהיעלם. עורי החל לעקצץ שוב.

אולי זה היה עדיף. אולי עדיף היה לחשוף את צורתי האמיתית כך, מאשר לתת להם לגלות באמצעות המילים. כך, אולי, הם יהיו מופתעים כל כך, שלא תהייה להם אפשרות ללעוג.

צלצול קטע את מחשבותיי.

ראיתי את צביה נאנחת. היא סימנה לי להישאר במקומי. מבלי משים אצבעותיי חיבקו את כריכת מחברתי.

התלמידים סביבי החלו להתפזר.

כשהכיתה כבר הייתה ריקה כמעט, צביה התיישבה בשורה שלפני והביטה בי ארוכות. הרגשתי את הלחיים שלי מתחממות מבושה. זו לא הייתה בושה מהתוכן שבמחברת. הייתי שלמה עם מי שאני. זו הייתה אשמה. ידעתי שהיא הייתה הצודקת. הייתי צריכה להקשיב בשיעור…

ולמרות שלא התביישתי במילותיי, לא יכולתי שלא לדאוג מתגובתה של המורה שלי לאחר קריאתן.

"דניאל," היא אמרה, בקול רך בהרבה משציפיתי. היה בקולה גוון של שאלה.

מצאתי את עצמי משפילה מבט. הבטתי באצבעותיי. כופפתי ויישרתי אותן מסביב לכריכת המחברת, מקפידה לשמור אותן צמודות אליה, למרות התנועה.

צביה שתקה.

כשהרמתי את מבטי, עיניי פגשו את עיני השקד שלה, שלפתע נראו אימהיות כל כך.

"אני מצטערת," לחשתי.

היא מצמצה בהפתעה.

הרגשתי את האוויר הדחוס משתחרר מריאותיי. חיוך קטן השתחרר ממני. אחיזתי במחברת נרפתה.

מצאתי את עצמי מיישרת את ידיי ומושיטה לה את המחברת. אותה מחברת שהכילה את הסוד הגדול שלי.

"אני מצטערת," אמרתי שוב, הפעם בקול חזק יותר.

צביה, שגבותיה עוד נותרו מכווצות, לקחה אותה ממני. היא לא אמרה דבר, רק היא דפדפה בעדינות בין העמודים. לא הצלחתי להתיק את מבטי מאצבעותיה, המרפרפות על גבי הדפים.

הרגשתי את עור הלילך שמתחת לעורי מעקצץ בהתרגשות.

כעבור דקות ארוכות, צביה הרימה את ראשה וחייכה חיוך רחב. "זה בסדר," היא אמרה והרימה את אחת מידיה, כדי ללטף את כתפי.

כשנותרתי לבד בכיתה הריקה, הבטתי שוב בכפות ידיי. הזוהר החלש שהן פלטו גרם לי לחייך.

לא יכולתי שלא לחשוב על הנהר הזורם, שבו בחרתי את שמי. עם כמה שהרגשתי אז שעברתי שלב משמעותי, הוא היה כלום לעומת מה שחשתי כעת.

נעמדתי.

נשימותיי היו קלות בהרבה. הרגשתי, כמעט, כמו אדם חדש.

חשבתי על הביטוי 'אדם לא יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים'. נזכרתי שפעם דיברנו עליו בשיעור לשון. המורה הסבירה שטעות נפוצה לגבי הביטוי היא לחשוב שהכוונה היא שמי הנהר ממשיכים לזרום, כמשל על החיים – כשבפועל המשל הוא כפול – גם המים בנהר מתחלפים, אך גם האדם שנכנס אליהם. האדם מתבגר ומתפתח.

הבטתי שוב על אצבעותיי הזוהרות. יכולתי לחוש בקסם שזרם בהן. הקסם, שעד כה כמעט ולא הייתה לי שליטה עליו. סובבתי את ידי במהירות. מיד הרגשתי זרם חזק של אוויר ולרגע קט ראיתי להבה שניצתה.

'אדווה…' חשבתי בחום.

לא יכולתי להפסיק לחייך.

התיישבתי על שולחני והבטתי אל מחוץ לחלון. לא יכולתי להאמין שרק לפני חצי שעה פחדתי כל כך לחשוף את מחברתי. הייתי בטוחה שהחשיפה הזו תגרום לכדור הארץ לקרוס אל תוך עצמו.

אבל, לא כך היה.

צביה ידעה כעת את הסוד שלי. היא הייתה בסדר עם הסוד שלי. הלב שלי ניתר בהתרגשות לאור המחשבה. הרמתי את מחברתי וליטפתי אותה בעדינות.

פתחתי עמוד אקראי.

"""עמדתי מול המראה הגדולה, בחדר השינה של ההורים. הבית היה ריק. הבטתי בה.

באדווה.

הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי אותה כך – אמיתית, ולא דרך השתקפות של מים.

היא הייתה יפה כל כך! אצילית.

והיא הייתה אני.

היא הייתה אני.

ידעתי שזה היה נכון, אך התקשיתי לשכנע את עצמי בכך.

אדווה. לא דניאל. אדווה."""

סגרתי את מחברתי ומחיתי דמעה מעיניי.

ידעתי שעוד לא הגעתי לסוף השביל. דרך ארוכה עוד הייתה לפני.

היום עברתי רק את הגבעה הראשונה, את המכשול הראשון. הרבה קשיים ומכשולים עוד היו לפני, אך כעת, כשהייתי בראש הגבעה, יכולתי סוף סוף לראות את הנוף. והוא היה יפיפה!

והרגע הקטן הזה גרם להמשך המסע להיראות מפחיד הרבה פחות.