קטגוריות
2021

סיפור מספר 47: משבר מאת רינה ז׳אן ברוך

כורעת, גבה כפוף, היא הציצה לתוך תיבת הפלסטיק הגדולה. בית קטן, גלגל מתכת, כלי קטן לאוכל ומתקן למים. היא הושיטה אגרוף קפוץ אל מעל כלי האוכל ופרשה את האצבעות, ממטירה תערובת של גרעינים ודגנים יבשים שהרעישו כמו שבר ענן מקומי וקצר. היא חיכתה רגע, לראות אם האף הקטן והוורדרד ייצא מתוך הבית הקטן, לבדוק מה זה היה, אם יש סיבה לבהלה, אבל לא נראתה שום תזוזה. היא יישרה את גבה ולקחה חופן נוסף משקית האוכל שבידה וחזרה על אותה פעולה בתיבה השנייה, הדומה בכל לראשונה. גם שם חלוקת האוכל הדו-יומית לא עוררה התרגשות. הן אוהבות לישון בבקרים. בעצם, הן אוהבות לישון כל היום. רק בלילה הן יוצאות, והיא שומעת מחדרה קולות כרסום וריצה מטורפת, בלתי פוסקת, על גלגלי המתכת, הן היו מלאות אנרגיה חייתית מבוזבזת. איזה מן חיים אלו, היא חשבה לעצמה מדי פעם. 

היא לא לקחה אותם מרצונה. היא לא אהבה חיות בכלוב. היא גם לא אהבה חיות שלא חכמות מספיק כדי להכיר בנוכחותך ולהחזיר לך איזו מידה של אהבה. כשהוציאה אחת מהן וניסתה ללטף אותה, היא לא נשכה אותה כל עוד היו גרעינים בידה. אבל היא בכל זאת היתה חייבת להציל אותן. כשחזרה הביתה מהעבודה יום אחד, היא ראתה שתי ילדות יושבות על גדר האבן בחזית הבניין שלה עם כלוב קטן, ופתק, ״אוגרים למסירה״. נראה שהן יושבות שם די הרבה זמן. היא עצרה לידן, למרות שהיא לא אהבה ילדים, וילדים נרתעו ממנה פעמים רבות. אתן מוסרות אוגרים? כן. אבא קנה לנו אבל אמא לא רוצה אותם בבית. אסור לנו לגדל אותם. היא חיפשה סימן לחיים בתוך גבעות הנסורת שמילאו את הכלוב הקטן, וראתה שני כדורי פרווה קטנים מכורבלים, צמודים זה לזה, ישנים. ומה אם אף אחד לא ירצה אותם? היא שאלה. אז אבא אמר שהוא ישחרר אותם לטבע. היא חשבה על החיות הקטנות האלו בפיו של חתול שכונתי. אחרי רגע היא אמרה להן שהיא תיקח אותם. היא אספה את הכלוב הקטן ואת שקית האוכל שהם נתנו לה. כשהיא נכנסה הביתה היא הניחה אותם ליד הדלת, מנסה להבין מה עשתה כרגע. 

היי, חזרת? איך היה בעבודה? מה זה, מה הבאת? 

היי. היה בסדר. טוב, את לא תאמיני אבל לקחתי זוג אוגרים. או אוגרות? לא יודעת. איך יודעים בכלל. 

אוגרים? מאיפה הם הגיעו? 

הצלתי אותם משתי ילדות כאן בבניין. אם מישהו לא היה לוקח אותם, היו משחררים אותם, ״לטבע״, היא סימנה מרכאות באצבעותיה, וגלגלה את עיניה. בחיי, אנשים לא חושבים לרגע אם הם באמת יכולים לטפל בחיה כלשהי לפני שהם מאמצים אותה. 

אוף, מסכנים. טוב, נו. לפחות הם קטנים ושקטים. אבל את יודעת שהם לא יכולים לחיות יחד בכלוב הזה. 

מה זאת אומרת? 

אוגרים הם חיה סוליטרית. אנשים תמיד עושים את הטעות הזאת, רוצים אוגר ואז בחנות אומרים להם לקחת כבר שניים, כדי שלא יהיה לבד, שיהיה לו חבר. אנחנו תמיד חושבים שהם כמונו, שהם יהיו בודדים. אבל זה הדבר הכי גרוע לעשות. כשהם גדלים הם לא מסוגלים לחיות זה עם זה. במקרה הטוב אחד ימנע מים ואוכל מהשני ובמקרה הרע הם ילחמו עד שיהרגו אחד את השני. היא הביטה בשני גושי הפרווה הקטנים. הם דווקא נראים חמודים יחד. עכשיו, אמרה אמא שלה. חכי שהם יגדלו. 

 

*

 

הטלפון צלצל, המנגינה של ״שרלוק״ זעקה בחדר. היא חשבה שזה יעזור לה להתעורר עם משהו שהיא אוהבת לשמוע, רק שהיא לא לקחה בחשבון, שהיא תתחיל לשנוא את המנגינה הזאת. עכשיו בכל פעם שצפתה (שוב) באחד מהפרקים בסדרה, כמו תמיד כשהיתה עצובה,  נלוותה למנגינה הזאת גם תחושת החרדה של ההתעוררות הכפויה בבוקר ואימת יום העבודה המתקרב. היא כיבתה את הצלצול. לא, לא, לא. רק לא בוקר. רק לא לקום. רק לא ללכת לעבודה. היא לחצה על נודניק. המחשבה על עוד יום מילאה אותה באימה. היא לא היתה טובה בעבודה שלה. האמת היא, שהיא לא היתה טובה בשום עבודה. בהתחלה חשבה שאלו העבודות עצמן, שהן לא מתאימות לה, שעדיין לא מצאה את העבודה הנכונה. אבל ככל שהחליפה עבודות היא הבינה שזאת היא. היא לא הבינה איך או למה אנשים עושים את זה כל הזמן. קמים כל בוקר, הולכים לאותו מקום. מבלים שעות בנסיעות יחד עם אנשים אחרים שמבלים שעות בנסיעות, מתמודדים עם האנשים סביבם, מנהלים שיחות ריקות בארוחת הצהריים. כל הדברים המשעממים והמטרידים והדוחים שצריך לעשות בשביל אנשים אחרים. ולצאת לקראת ערב, כשהשמש כבר שוקעת ולנסות להציל משהו מהיום, משהו מעצמה, לפני שהעייפות תשתלט עליה לגמרי, והיא שוב תשקע מול הטלוויזיה ליד אמא שלה, עד שתתייאש ותלך לישון. לפעמים היא החזיקה את עצמה ערה בכוח, עד השעות הקטנות של הלילה, בלי סיבה ממש, לראות עוד פרק בסדרה שהיא בכלל לא אוהבת, רק בגלל שידעה שאם היא תלך לישון, הבוקר יבוא. לא היה בזה הגיון, היא ידעה. הבוקר יגיע בכל זאת. אבל לפעמים הרף העין של השינה היה בלתי נסבל. 

עכשיו היא עבדה כמזכירה בחברת הייטק. היא היתה צריכה לקחת שני אוטובוסים כדי להגיע לשם לאזור שהיה מוצף בנייני משרדים, מוסכים ומכוני עיסוי שחיו זה לצד זה בסימביוזה מרשימה. המשרד שעבדה בו השתרע על פני כמה קומות, היו בו יותר משמונים עובדים. היא עבדה לצד מזכירה נוספת, מאיישת את דלפק הקבלה, עונה לטלפונים ומבצעת את המשימות היומיות שלה. 

היא המשיכה לשכב במיטה. איבריה אינם נשמעים לה. היא רצתה להמשיך להיות מכוסה כמעט עד הראש, רק האף בחוץ ולישון ולישון. היא התחילה לחשוב על הטעויות שעשתה אתמול במשרד, ועל הרשימה הבלתי נגמרת של דברים שתצטרך לעשות היום. היא חישבה מתי הדקה הממש אחרונה בה תצטרך לקום כדי עדיין להגיע בזמן. אם תוותר על מקלחת, יהיו לה עוד רבע שעה במיטה. היא כיוונה שוב את השעון והתכסתה עד מעל לראש. 

תיזהרי, היא אמרה לעצמה. את יודעת שזה מתחיל. 

היא כבר זיהתה את הסימנים. זה תמיד התחיל ככה והזדחל לקראת הנקודה הבלתי נמנעת שבה הרגישה שהיא לא יכולה להמשיך יותר והיתה מתפטרת. לפעמים הקדימו אותה, היו מפטרים אותה כי היא התחילה לחפף ולטעות ולא להגיע למשרד כל שני וחמישי. וזאת העבודה השלישית שלה השנה. היא לא יכולה שיפטרו אותה גם משם. המחשבה על לחפש עבודה חדשה עכשיו, לשבת ולשקר בעוד ריאיון עבודה, דיכאה והתישה אותה. בהתחלה היא חשבה שהיא פשוט צריכה להציג להם את צדדיה הטובים שלה, להגיד את הדברים הנכונים, להצליח להתחבב ברגע על אשת כוח האדם. אבל עכשיו היא הבינה שהיא פשוט משקרת. אומרת את מה שהם רוצים לשמוע, כדי שתקבל את העבודה. ועכשיו, כשהיא מודעת לכך שהיא משקרת, נעשה קשה יותר לשבת שם, בבגדים סמי-רשמיים ובאיפור קל, להסביר למה עזבת כל כך הרבה עבודות, להגיד שאת פרפקציוניסטית אבל בצורה טובה ושאת טובה במצבי לחץ, להגיד שאת אדם של אנשים ושיש לך מוטיבציה גבוהה. אבל בעצם, היא התחילה להבין שמה שהיא ממש טובה בו זה לספר לאנשים את מה שהם רוצים לשמוע. 

היא חייבת להחזיק את העבודה הזאת. בצלצול הבא היא הכריחה את עצמה לקום. היא לא הפסיקה לחשוב, אם היא יכולה להרשות לעצמה עוד יום מחלה, יום חופש, להגיד שמשהו קרה. אבל היא כבר לקחה שני ימי מחלה בשבוע שעבר, וכבר אז הם עשו קולות של חוסר סבלנות. אולי לא האמינו לה. כאב בטן. כאב שיניים. דלקת בדרכי השתן. שפעת. היא עברה על כל האפשרויות בראשה אבל שום דבר לא נשמע טוב מספיק. שום דבר לא נשמע מסתבר מספיק, אמיתי מספיק. אבל ככה זה בחיים, היא חשבה. לפעמים חוטפים שפעת ואחרי יומיים מתחילה לכאוב השן ובאותו יום מתפוצץ צינור במטבח. כן, בחיים זה ככה, החיים מעוצבים ביד גסה, או לא מעוצבים כלל. אבל שקרים צריך לבנות אחרת. בהרבה יותר זהירות ומחשבה מאשר החיים, אחרת לא יאמינו לך. שיט. היא תהיה חייבת ללכת היום. 

באוטובוס, כל משך הנסיעה לעבודה, היא עדיין חשבה אם יש דרך שלא תגיע. משהו טוב מספיק שתוכל לשלוח בהודעה מהדרך, ולרדת מהאוטובוס, לחזור חזרה הביתה, ולעולם לא לצאת משם שוב. 

 

*

 

היי, אני ממש מצטערת על ההתראה הקצרה, אמא שלי לא מרגישה טוב, אני נוסעת איתה למיון

אוי, אני מצטערת לשמוע! תרגישו טוב, הכי חשוב!  3> 3> תעדכני

 

*

 

היי מותק, מה, כבר חזרת? 

כן. לא הרגשתי טוב. 

אוי, את בסדר? 

כן, כן. אני בסדר. סתם רציתי יום חופש. 

שוב? יפטרו אותך עוד פעם בקצב הזה. 

כן. אני יודעת. אבל לא יכולתי. 

אני אכין לך משהו לאכול? רוצה תה?

לא, זה בסדר. אני הולכת לישון קצת. 

טוב. תנוחי. מחר תרגישי יותר טוב. 

 

היא חזרה לגור בבית של אמא שלה אחרי שעזבה את הדוקטורט. אף אחד לא הבין למה היא עזבה בעצם. היא כבר היתה צריכה להיות בשלב הכתיבה, והיו לה סיכומים והערות לשני פרקים לפחות. אבל היא לא יכלה לכתוב. במשך חודשים היא היתה קמה בבוקר, בדירה הקטנה ששכרה ליד האוניברסיטה בבאר שבע, בוהה במסך למשך שעות, לפעמים למשך כל היום. הדוקטורט שלה היה על מושג המשבר בהגותה של חנה ארנדט וערימה נכבדה של ספרים שלה ועליה היתה מונחת על השולחן מולה. היא קיבלה מלגה נדיבה בזכות הצעת המחקר שלה, שזכתה לשבחים מחברי הוועדה המלווה, וכבר הרצתה בכמה כנסים. אבל משהו כבה. היא לא הצליחה להבין יותר מה היא עושה, להפוך את הרעיונות שלה לדפים כתובים בעולם. 

בעמוד הראשון של העבודה שלה, שבו היא בהתה רוב הזמן, היה כתוב:

 

Crisis 

noun

A time of great disagreement, confusion or suffering.

An extremely difficult or dangerous point in a situation.

A moment during a serious illness when there is the possibility of suddenly getting either better or worse. 

The English word crisis was borrowed from the Latin, which in turn was borrowed from the Greek κρίσις krisis “discrimination, decision, crisis”. The noun is derived from the verb κρίνω krinō, which means “distinguish, choose, decide”.

 

וזהו. יום אחד היא הבינה שהיא לא תעשה את  זה. שהעבודה הזאת לא תיכתב לעולם. היא לעולם לא תסיים. בלילה היא כתבה מייל למנחה שלה שהיא עוזבת, ומייל למחלקה שהיא מפסיקה את הלימודים וסגרה את המחשב לחודשיים. היא לא ענתה לטלפונים של המנחה שלה, עד שהדלדלו ופסקו לבסוף. היא ארזה את כל הספרים והקלסרים והודיעה לבעל הדירה שהיא עוזבת וחזרה לבית של אמא שלה יום אחד, בלי אפילו לשאול אם אפשר. אמא שלה היתה מופתעת, אולי מאוכזבת, אבל אמרה לה שכמובן, שהיא תמיד יכולה לחזור ושהדלת פתוחה בפניה תמיד. אבל המבט שלה גם שאל למה, למה זרקת גם את ההזדמנות הזאת. מה ייצא ממך בסוף. היא עשתה כאילו היא לא מבחינה במבט והתמקמה מחדש בחדר נעוריה. בהתחלה היא אמרה שהיא חזרה כדי להתאושש ולאסוף כוחות. לחסוך קצת כסף לדירה, אולי בתל אביב. אולי תחסוך כדי לטוס קצת לטייל, תמיד רצתה לנסוע לאירלנד. עמוק בפנים היא כל כך שמחה שהיא יכולה פשוט להרפות מלנסות כל הזמן. להודות, אפילו לרגע, שהיא כבר לא יודעת איך חיים את החיים האלה. שהיא לא בטוחה שיש לה כישורים כלשהם שיאפשרו לה להתקיים בעולם. שאולי לא כולם מצליחים, שאולי היא לעולם לא תצליח. בכלום. והיא חשבה שאמא שלה תשמח לא להיות לבד ושהיא תהיה שם לעזור לה. היא תישאר שם רק קצת, היא חשבה. עד שתתאפס. 

 

היא התעוררה לקראת הצהריים. אמא שלה יצאה. הבית היה ריק ולרשותה. היא הכינה לעצמה כוס קפה ונשכבה על הספה, הכרית מועכת את לחיה. זה הרגיש כל כך טוב להיות בבית, לבד על הספה. היא שמחה שלא הלכה לעבוד היום. אבל כבר התגנבו המחשבות הרגילות. כמו אלו שאמללו את ימי שבת שלה, שהיום הזה תיכף ייגמר, ואחריו תצטרך שוב ללכת לעבוד. ושוב. ושוב. היא בסך הכול דוחה את הקץ קצת. אבל היא ניסתה לא לחשוב על זה יותר. היא לא ידעה איפה הטלפון שלה. היא דחפה אותו עמוק בין הכריות של הספה כשהגיעה הביתה. היא לא רצתה שמישהו יתקשר לשאול אותה משהו. שאף אחד לא יתקשר אליה בכלל. אבל היא חשבה שלא יזיק להציץ בהודעות. היא קמה וגיששה אחר הטלפון שלה בין כריות הספה באצבעותיה. המסך היה קריר תחת אצבעה. שתי הודעות היו שם. אחת מאמא שלה, שהיא יצאה לקניות ותחזור אחר כך. והשנייה מבושמת שעבדה איתה.

 

 היי, איך אמא שלך?? 

 

היא סגרה את הטלפון והשליכה אותו בחזרה מאחורי הכריות. היא הרגישה רע שבחרה לשקר דווקא בנוגע לאמא שלה. היא היתה חולה בטרשת נפוצה מאז שהיא היתה בת חמש-עשרה. רוב הזמן המחלה היתה בהפוגה. קיוו שהמצב ימשיך ככה הרבה זמן. עד להידרדרות הבאה, שאי אפשר היה לצפות מתי תגיע. היא היתה בת יחידה. אביה מת כשהיא היתה בת תשע. ומאז הן היו רק שתיהן יחד, נגד העולם. היא עזבה את הבית בפעם הראשונה כשהיתה בת עשרים, לגור שנה בתל אביב, בחדר קטן עם מרפסת מוכת פרעושים שהיא חלקה עם שותפה שתמיד היתה בטוחה שהיא גונבת ממנה דברים. אף פעם לא היה לה כסף שם, ונמאס לה לחיות על ארבעים שקל בשבוע. אז כשנגמר החוזה שלה, היא חזרה שוב הביתה בתחושת כישלון. 

לאחר זמן מה נרשמה לתואר הראשון בבאר שבע וגרה שם במעונות. היא היתה חוזרת כל סוף שבוע הביתה, והיה לה טוב שם. סוף סוף, היא חשבה שמצאה את מה שתרצה לעשות לכל חייה. אף אחד לא היה מופתע יותר משתיהן שהיא הצליחה לסיים אותו ועוד בהצטיינות. זאת היתה הפעם הראשונה שהא הצליחה לסיים משהו אי פעם ולא לעזוב פתאום. היא כל כך שמחה כשקיבלה את התעודה הרשמית, היא לא נתנה אפילו לרגע של פחד לחדור אליה ומיד נרשמה לתואר השני. אותו כבר סיימה בעור שיניה. לשלישי נרשמה כבר כי לא יכלה לחשוב מה תעשה אם לא תעשה את זה. 

 

אמא שלה חזרה הביתה אחרי כמה שעות, ומצאה אותה ישנה על הספה. היי, בואי תעזרי לי. את לא יודעת מה קרה.

היא התעוררה בבהלה, קמה אל אמא שלה שנראתה נסערת, לקחת ממנה כמה שקיות ואת התיק. 

נפלתי בדרך הביתה, עם השקיות והכול. פתאום הרגשתי חלשה כל כך. 

היא נזכרה בהודעות ששלחה בבוקר ואשמה הציפה אותה. מה פתאום. אין קשר בכלל. אמא שלך חולה באמת. זה לא קשור להודעות שלך, מטומטמת. אבל באמת, מה את תינוקת? משקרת על אמא שלך כדי להתחמק מעבודה.

אולי את צריכה ללכת לבדוק את זה. מזמן לא היית אצל פרופסור אברמסקי. 

כן, את צודקת. אולי אני צריכה. 

הן אכלו את ארוחת הערב שהיא בישלה לשתיהן, בשקט, על הספה. לא מדברות כמעט, נותנות לרעש הטלוויזיה לעמעם להן את המחשבות.

 

*

 

היי, לא אגיע היום. אמא שלי לא במצב טוב. 

חיבוק! החלמה מהירה. 

 

אחרי שבוע היא שוב לא הצליחה לקום בבוקר. לאחר אותו יום סיפרה בעבודה על המחלה של אמה, על כך שהיא איתה כדי לעזור לה. נראה שכולם מאמינים לה, והיא קיבלה כמה מבטים מבינים ואמפטיים. זה עבד, היא חשבה. זה בסדר. היא חשבה שתוכל לנצל את הסיפור הזה עוד כמה פעמים, אולי. אולי רק במקרי חירום ממש. כשממש לא תוכל, כדי שלא יפטרו אותה. כדי שיהיה לה קצת אוויר. למרות שהרגישה שזה לא בסדר. אבל היא לידעה איך עוד להציל משהו מעצמה. היא היתה נואשת גם אם לא אמרה לעצמה את המילים, על סף, על סף מה. היא יכלה לומר את המילים. 

היא המשיכה לישון עד אחת עשרה והתעוררה מפרץ של שיעול של אמא שלה. היא שכבה שם באותה מיטה שהיא ואמא שלה בחרו לה יחד כשהיתה בת שש-עשרה, מקשיבה לה משתעלת. אחרי כמה דקות היא יצאה מחדר השינה. 

היי. את בסדר? היא שאלה. 

כן, כן. סתם איזה שיעול מציק שלא עובר. 

אולי כדאי שתבדקי את זה. 

נו, מה יש לבדוק. זה סתם שיעול. יגידו לי לשתות תה ולקחת אקמול. זה יעבור. 

היא הכינה לעצמה קפה והתיישבה ליד אמה שהחניקה עוד שיעול. היא הניחה את ראשה על כתפה של אמה. משהו שהיא לא עשתה שנים. משהו בשתיהן נרגע, הסכין לרגע. 

איך הולך בעבודה? אמא שלה שברה את השקט. 

בסדר. הדבר האחרון שהיא רצתה לדבר עליו היה העבודה הזאת. 

את חושבת שתחזרי מתישהו לסיים את הדוקטורט? פעם היה לך כל כך טוב שם. כל כך אהבת את האוניברסיטה. לא סיפרת לי אף פעם מה בדיוק קרה שם.

אני לא יודעת. אמא שלה שתקה לכמה  שניות, מחכה שתגיד עוד משהו, אבל היא המשיכה לשתוק. 

אולי תעשי תעודת הוראה? או איזו הסבה? את לא יכולה להמשיך בעבודות האלו כל החיים. אני יודעת שאת לא אוהבת שאני מתערבת. אבל זה לא בריא לך ככה. לחיות עם אמא שלך, בלי חברים, בלי בן זוג, בלי קריירה. עוברת מעבודה זמנית לעבודה זמנית כל יומיים. 

כן, אני אחשוב על זה, היא אמרה והמשיכה לבהות במסך. עייפות גדולה מציפה אותה. היא רצתה רק לישון שוב. 

לא שאיכפת לי שאת פה, להיפך, אני מאוד שמחה שאת כאן. אבל את צריכה להחליט לאן ואיך את ממשיכה. את צריכה לבנות את החיים שלך. את יודעת, אני דואגת לך לפעמים. מי ידאג לך כשכבר לא אהיה פה. אני לא נעשית בריאה יותר או צעירה יותר. 

די, אמא, אל תגידי את זה. דמעות עלו בעיניה. היא התרוממה ממקומה ליד אמה על הספה, ועברה אל הקצה שלה. 

טוב, טוב, אבל זאת האמת. תהיי חייבת להתמודד איתה מתישהו. 

היא העבירה ערוץ בשלט ושתקה. 

למחרת היא הלכה לעבודה. היא הכינה טבלת יאוש קטנה ביומן שלה, ומחקה כל יום שבו הצליחה ללכת לעבודה. את פשוט תלכי לשם כל יום וזהו, היא אמרה לעצמה. היא הצליחה להחזיק שבועיים וחצי הפעם.

 

*

 

היי, תקשיבי, לאמא שלי יש בדיקות בבית החולים היום. אני צריכה לנסוע איתה. אני לא אגיע. 

טוב, בהצלחה בבדיקות! נשיקות. 

 

רגע לאחר מכן, נשמעה חבטה מהסלון. הצליל הזה שלא ניתן לטעות בו, גוף נחבט ברצפה. היא קמה מהמיטה ויצאה מהחדר. אמא? אמא? את בסדר? אמה שכבה על הרצפה, היא נראתה מבולבלת. אני… אני לא יודעת מה קרה, היא התיישבה, ניסתה לייצב את עצמה. הלכתי למטבח ופתאום היתה לי כזאת סחרחורת, ראיתי שחור. את בסדר עכשיו? כן… כן… אולי קמתי מהר מדי. אני בסדר. היא עזרה לאמא שלה לקום מהרצפה והושיבה אותה על הספה. היא הלכה להביא לה כוס מים. מהמטבח שמעה אותה מתחילה להשתעל שוב. כשחזרה, הביאה איתה גם כוס תה ואקמול. 

אני לא יודעת מה קורה איתי בזמן האחרון. הרופאים אומרים שזה שום דבר, הם לא מוצאים כלום, אבל אני מרגישה יותר ויותר גרוע. אולי זה הגיל והמחלה. 

החדר הסתחרר סביבה, היא היתה חייבת לצאת משם, מהבית. היא אמרה לאמה שהיא חייבת לצאת, שתחזור עוד מעט, היא חטפה את התיק מהשולחן שליד הכניסה ויצאה אל הרחוב, לבה הולם בה. לא, זה לא יכול להיות. אבל מה אם כן? מה אם היא עושה את זה לאמא שלה? בכל  פעם ששיקרה לעבודה, קרה לה משהו, המחלה המשיכה להידרדר, היא התחילה להשתעל. הכול החמיר. דמעות עלו בעיניה והיא הגבירה את קצב הליכתה. זה לא יכול להיות. הרופאים שלא ידעו מה קרה. היא בחיים לא תעשה את זה שוב, מטומטמת, עלובה שכמותה. היא אמורה להיות כבר אדם אחראי, בוגר. היא כבר בת פאקינג שלושים. היא תלך לעבודה כל יום ותרוויח כסף שהיא תשים בצד ותחסוך והיא אולי תמצא עבודה אמיתית, משהו שהיא פחות שונאת והיא לא תצטרך לשקר יותר אף פעם. והיא תוכל לנשום סוף סוף, ולא להרגיש כל כך… כל כך… היא בכתה יותר עכשיו, הולכת מהר יותר ומתעלמת ממבטי האנשים שהלכו סביבה. היא ניסתה ללכת ברחובות צדדיים יותר, לחמוק ממבטם של אנשים. היא הלכה והלכה עד שהבינה שאין לה בעצם לאן ללכת. היא חזרה הביתה. אמה כבר ישנה. 

 

וכך עברו הימים. בחלקם היא הצליחה לגרום לעצמה לקום, להגיע לעבודה. היא התחילה לעשות מדיטציות בבקרים אחרי שהתעוררה, היא חשבה שזה יעזור לה עם החרדות. אבל זה לא עזר. רק הבריאות של אמא שלה המשיכה להתרופף, המחלה המשיכה להתפתח. היא הלכה לבדיקות ולכמה רופאים. הם לא ידעו לומר מה מקור השיעול הטורדני שהתחיל כך פתאום, מעיר אותה בלילה ומציק לה בימים. 

אחרי כמה ימים כאלו, שחשבה שהנה, היא מצליחה להיות שייכת לממלכת האדם, שהיא מתחילה להבין איך עושים את זה, ואולי הפעם היא תצליח לשמור על העבודה שלה, היא שוב קמה במצב רוח נוראי. ושוב, המחשבה על לקום וללכת ולבלות שם יום שלם היתה נוראית מדי. היא לקחה את הטלפון בידה ובלי לחשוב הרבה, שלחה הודעה.  

עכשיו היא כבר לא יכלה להעמיד פנים יותר. המצב של אמא שלה הדרדר בכל פעם שהיא השתמשה בה כדי לא להגיע לעבודה. היא לא הבינה למה היא לא מפסיקה, למה היא לא יכולה להפסיק. זה משך אותה פנימה כאילו אבן קשורה אליה באמצע אגם. היא שקעה יותר ויותר, אילו אפשרויות יש מתחת למים, כשאת קשורה לאבן. את יכולה להשאיר עיניים פקוחות או סגורות, שנייה לפני שהחיים שלך נגמרים. זה כל מה שאת יכולה לעשות. 

 

*

 

היא שכבה על המיטה בחדר שלה, בוהה בתקרה. היא שמעה את אמא שלה משתעלת, מחרחרת מהחדר השני. אם רק תקומי. אם רק תקומי ותתלבשי ותחיי ותלכי לעבודה. אולי זה יעבור. היא המשיכה לשכב שם. השיעול של אמא שלה החריף והיא השתנקה. הפחד לפת אותה, עולה מהבטן אל הריאות והגרון. היא צריכה לקום ולראות מה קורה איתה, היא תמות ככה. היא צריכה לקום. היא צריכה לעזור לה. המצב של אמא שלה החמיר בהתמדה. הרופאים אמרו שהם עדיין אל יודעים למה. שאין להם מה לעשות מלבד לשלוח אותה הביתה, לדאוג שיהיה לה נוח, לטפל בה עד שתתאושש או תמות. היא הרגישה כל חלק וחלק של גופה, איך שהם מונחים על הסדין, שוקעים בכבדות לתוך המזרן, המיטה, הרצפה. היא הרגישה את קווי המתאר של גופה, היכן שהעור נפגש עם האוויר. את חייבת. את חייבת בשביל אמא שלך. את חייבת בשבילך. מה תעשי עכשיו. תשמעי איך היא משתעלת. את עשית את זה. הדבר היחיד שהצלחת לעשות בחיים. בין שיעול לשיעול אמה קראה לה, בבקשה, את מוכנה לבוא. אני צריכה מים. בבקשה, בואי. אל תשאירי אותי לבד. היא עצמה את עיניה. בואי. ידה גיששה על המיטה לידה, עד שמצאה את הטלפון שלה, מדליקה אותו בלחיצת אגודל ונכנסת להודעות. 

 

היי, אמא שלי חולה ממש. אני לא יכולה לבוא. בעצם, אני חושבת שכבר אף פעם לא אוכל לבוא. 

 

היא שמטה את הטלפון מידה, לא טורחת לקרוא את ההודעה שנשלחה לה כעבור רגע. מקשיבה רק לשקט המשתרר בדירה הקטנה. היא התהפכה, פניה אל הקיר. היא נרדמה.