קטגוריות
2021

סיפור מספר 5: צל הרים מאת עמרי אברך

בהתחלה נעלמו תרנגולות ולייבלה חיזק אזורים מועדים לפורענות בגדר, אחר כך ארנבות והוא חיפש מחילות של נמיות, אבל כש'חיה', תרנגולת ההודו ששקלה 26 קילו נעלמה בלי להשאיר אחריה נוצה לנחמה, לא הייתה ברירה אלה להודיע בקבוצת הווטסאפ של הישוב שיש בעיה. ההודעה התקבלה על ידי התושבים בכובד ראש, פינת החי הייתה מקור לגאווה, משפחות הגיעו לבקר בא מכל קצוות הבקעה, ממבוא יריחו ועד שדמות מחולה.

בהודעה נכתב כי בשבועיים האחרונים, מישהו פורץ לפינת חי כל כמה לילות ומדלל את האוכלוסייה החוסים. לא ידוע מי האחראי; תאילנדים, האויב הערבי, אולי גייס חמישי, אבל חייבים לעשות משהו כי אבדן בעלי החיים הופך קשה מנשוא. לפני יומיים היה צריך להסביר לילדה שמגיעה בכל שבוע לטפל ב'עטרת' הארנבת, שעטרת ברחה מיוזמתה. הילדה בכתה ולייבלה לא ישן טוב בלילה. הוא לא ידע כמה שקרים עוד יוכל לפזר, בסוף לא תהיה לו ברירה אלא לספר.

ללייבלה היו את החשדות שלו. במושב לא עבדו הרבה תאילנדים ואלו שכן, פחדו שיגרשו אותם. הפועלים הערבים היו גונבים מפעם לפעם, אבל לא הייתה סיבה שיפרסו את המבצע על פני כמה לילות. החשד שלו נפל על בני הנעורים שאולי מצאו להם תחביב חדש. אחרי חקירה פנימית שלא הובילה לגילויים חדשים עורבו רשויות האכיפה. לשוטרים לא הייתה חסרה עבודה בגזרה, באותו שבוע שלייבלה התקשר הם רדפו אחרי רכב גנוב לתוך אוג'ה, ספגו אבנים ויצאו בלי שמשה אחורית. רב פקד אריה אסד אמר ללייבלה שהם ישימו עיין, למרות שזאת נשמעת לו כמו עבודה מבפנים ורמז שכדאי למושבניקים לעשות בדק בית, לערוך סריקה במטעים ובחממות, לבדוק שבני הנעורים לא מקימים פינת חי אלטרנטיבית. 

לייבלה עצמו האמין שהחיות יימצאו בסופו של דבר בריאות ושלמות, אך אירגן בחדרי חדרים משמר לילי. אריאל שחל, שבדיוק השתחרר ולא עשה עם עצמו שום דבר מיוחד היה מועמד מתאים. לייבלה הכיר אותו מאז שהיה ילד, הוא אהב את בעלי החיים והתנדב בפינת החי עד הגיוס. אריאל קיבל סכום סמלי מהקופה הקטנה והעביר חלק מהלילות בתצפית על פינת החי וסביבתה הקרובה.

*

היה זה יום שישי, ירח מלא זרח מעל ואריאל סיים את הסיבוב השלישי. הוא הסתכל בשעון. המשמרת הסתיימה, רבע לשלוש והוא עדיין לא יכול לחלום על ללכת לישון, רק המחשבה על סדינים עשתה לו לא נעים. הוא היה בחור עם לב טוב, לא מכוער ולא יפה, כשהשמש עוד עמדה באמצע השמיים הוא הציעה לאביה לצאת איתו. היא אמרה שהיא לא מעוניינת, הוא ענה 'סבבה' ונפרד ממנה עם חיוך, אבל מתחת להבעה הקשוחה והזיפים הדמעות זרמו פנימה. הוא חלם עליה מאז כיתה י' ואף פעם לא היה לו האומץ לבקש. לב שבור הוא שותף לא נוח למיטה, היה יותר פשוט לפזר את הכאב באוויר של הלילה. אריאל הרים את הראש מהשעון חזרה אל השביל, על העפר הלבן הוא ראה זוג דמויות שחורות.

ילד עם כלב? לא. משהו בתמונה לא הסתדר. הילד ניסה לברוח, אריאל תפס אותו בקלות. שלוש שנים בתותחנים אבל רגלים טובות תמיד היו לו. 

 

כשהסתכל בפנים של העצור הוא כמעט צעק: "דני?! דני, זה אתה שגונב את החיות?"

דני היה ילד שקט, בלי הרבה חברים, שהתנדב בפינת החי. לייבלה סמך על דני עד כדי כך, שהילד זכה למה שלא ניתן לאף מתנדב לפניו או אחריו. צרור מפתחות משוכפלים לדלתות ולכלובים.

 

הילד ניסה להכחיש ולהתחמק, אמר שרק הוציא את 'כפרה' העז ללחך עשב טרי, אבל כשאריאל לחץ והציג את העובדות, דני נכנע.

"אבל למה דני?" אריאל שאל בקול רך, "אתה משחרר אותן? אתה יודע שהם לא יסתדרו בטבע."

"אני יודע." דני ענה בשקט.

אריאל הבין שהאינטואיציה הראשונית לא הייתה סבירה, דני היה אנציקלופדיה מהלכת בנושא בעלי חיים וידע שהחיות לא ישרדו בחוץ ושהוא לא יוכל לדאוג להן לבד.

"דני." אריאל שינה את הטון, "תגיד את האמת, אתה יכול לספר, מישהו מכריח אותך לעשות את זה? לקחת את החיות? אין לך מה לפחד. אני אשמור עליך. אם מישהו יתעסק איתך יהיה לו עסק איתי."

דני לא ענה ישר, הרעיון להפיל את העניין על בני הנעורים עלה לו כבר כשאריאל שם עליו את היד, אבל מחשבה מעמיקה הביאה אותו למסקנה שזאת לא יכולה להיות הדרך הנכונה. האמת תצוף אל פני השטח ואז הוא יהיה בבעיה. 

"לא, אף אחד לא יודע", ענה בשקט והסתכל על השביל, "חוץ ממני ועכשיו אתה".

"אז למה?", אריאל הקשה. 

דני הסתכל אל הפנים של הבחור, על העיניים הטובות שלא יכלו לראות רע. לבסוף ענה, "אני יכול להראות לך, אבל רק אם תבטיח לא לספר."

"אני מבטיח" אריאל ענה בלי לחשוב, "אבל למה שלא תגיד לי פשוט?"

"אתה לא תאמין, תחשוב שאני משקר."

 

אריאל התחבט בינו לבין עצמו, לבסוף הסקרנות ניצחה, דני חזר להרים את החבל שהיה קשור לצוואר של 'כפרה' ושלושתם המשיכו ללכת עד שהגיעו לפרצה בגדר. לפני שעברו אריאל שאל את דני כמה זמן ייקח להם. דני סובב אליו את הראש, ברק הירח נצנץ חזרה מתוך עינו. הוא ענה שיש להם שעה להלוך ושעה לחזור, פחות או יותר, "אנחנו הולכים לרדת לנהר" אמר והתלהבות כבושה התגנבה לקולו. אריאל חשש אבל לא היה מופתע, כולם ידעו שדני מכיר את הפרצות ואת שבילי השועלים שעברו בין גדרות התיל ושדות המוקשים והובילו אל סבך הקנים ומי הירדן שהתפתל בעצלתיים, מתחת לרמה עליה הוקם המושב.    

 

אריאל דני והעז הלכו יחד על מרבד החוואר. הירח צבע את המטעים והחממות בגוונים של כחול, ורחוק במזרח ערוצים שחורים חצו את הרי הגלעד. 

כשהגיעו למדרון שתחם את אפיק הירדן, אריאל ניסה לסגת, אמר שהם רחוקים ולמטה בעמק יש מוקשים. אבל דני הסביר שהם כבר עברו שדה מוקשים אחד בלי שאריאל שם לב, שהצבא לא רואה ושהירדנים רחוקים. למטה אין לא בני אדם ולא שום דבר שקשור באנשים, רק קנים, עצים ונהר. "אתה יכול לחזור אם אתה רוצה, אני ממשיך." דני הכריז בקול מתריס וליטף את ראש העז. חיוך קטן התגנב לקצה שפתו העליונה וחשף שיניים לבנות. אריאל הביט אחורה אל אורות המושב, איך הוא יחזור עכשיו לבד?, הילד אמר שהם עברו שדה מוקשים, "נו טוב, יאללה" ענה לבסוף.

 

בתחתית המדרון קיר צמחיה התנשא מעליהם. רוח הניעה את מברשות הקנים, ברקע הדהדו צווחות השועלים ויללות תנים, דני גרר את העז לפרצה בסבך. למעלה הירח האיר אבל הפתח בצמחיה היה פרוזדור שחור. 

"אתה בטוח שאתה יודע לאן אנחנו הולכים?" אריאל שאל בהיסוס. 

"כן, כן!" דני ענה בהתלהבות "אני נכנס לפה כל הזמן, החושך הוא בגלל הצל של הקנים, העיניים שלך יתרגלו." 

הילד והעז נכנסו ראשונים, אריאל שנצמד מאחוריהם הרים יד לראשו, אבל במקום 'שמע ישראל' נפלטה לו קללה.

דני הסתובב ושאל מה יש. 

"הכיפה לא עלי, בטח נפלה כשרצתי אחריך." אריאל הסתכל על הראש החשוף של הילד "גם לך אין כיפה," אמר בהפתעה. דני הסביר שהוא לא שם כיפה כשהוא יורד לנהר, בגלל שעם כל העשב והצמחים הן נופלות בלי שהוא שם לב.    

 

כשהתקדמו, ראה אריאל את הכוכבים מנצנצים בצבעים של כחול וצהוב בין ראשי הצמחים, הוא אף פעם לא ראה אותם ככה, אפילו לא בניווטים, כל כך בהירים.

"תפסיק להסתכל לשמיים" דני פקד לפתע ולמילים שיצאו ממנו הצטרפה נימה ארסית.

"מה? למה?" אריאל לא הבין.

"יש יותר אור בשמיים מאשר על האדמה, העיניים שלך לא יתרגלו לחושך אם תמשיך להסתכל." 

בתוך הסבך הצטרפו לקול הרוח בקנים צרצורים ושריקות. אריאל התחיל להרגיש כאילו הלילה והצמחים שעטפו אותם הם יצור ענק, עם רצונות ומחשבות משל עצמו. גוש שעיר חצה את הדרך. אריאל נבהל ונפל לאחור, דני הסתובב "זה תן" אמר "יש הרבה מהם כאן." עיניו נצצו בחושך, בהירות וחלקות. הוא הסביר תוך כדי הליכה שהם נמצאים ב'זור' או גאון הירדן, אחד המקומות הכי שמורים מבחינת טבע בכל ארץ ישראל. אף אדם לא נכנס או יוצא, לא מהצד שלנו ולא מהירדני. ככה זה היום וכך היה תמיד, "ובארץ שלום אתה בוטח ואיך תעשה בגאון הירדן", זה מה שירמיהו כתב בזמן שהיו מלכים בישראל." אמר בהתלהבות. 

 

ברקע נשמע פכפוך מים ושבילים רבים נוספים התפצלו בין הקנים, לצמחיה מסביב הצטרפו שיחי פטל קוצני ששרטו ודקרו את בכל מעבר צר. דני התקדם מהר, העז צמודה לעקביו. על הדרך שיחקו צללים, הילד והחיה נעלמו מעיניו של אריאל שוב ושוב. הוא ביקש להאט, אבל דני רק עודד אותו להמשיך. אריאל ניסה לעמוד בקצב, אך רגליו נתקעו בין ענפי פטל וגפנים, והוא מעד פעם אחר פעם עד שנפל לאדמה. 

 

הרוח שרקה חזק מעל, על השביל מתחת לצמחיה זרם פלג מים. כשאריאל הרים את הראש דני וכפרה נעלמו כלא היו, הוא קרא אחריהם אך לא הייתה תשובה. היד שלו נשרטה ודם טפטף ממנה אל האדמה, המכנס היה כבד וספוג מים. הוא לא ידע מה הדרך, מאיפה הגיע, מה נמצא לפנים, ומי מבין עשרות השבילים יוביל אותו חזרה אל גדרות התיל ושדות מוקשים, שנדמו לפתע מוכרים ומנחמים. אבל לא הייתה ברירה, הוא ינסה ואם יצליח, יספר לכולם בדיוק מה הילד עשה. הוא ניסה לנווט בעזרת הכוכבים שהציצו בין הקנים, אחרי הליכה קצר הבין שחזר לאותה נקודה ובחר שבילים אחרים. אחרי עיקול הופיע לפניו על השביל בין הקנים דמות כהה. אריאל נרתע לאחור, דני עמד זקוף על הדרך, אור וצל שחקו בפניו, מאירים אותם לרגע בכחול בהיר ואז מכסים בשחור. צרחות השועלים נשמעו שוב, קרוב יותר הפעם.

 

"איפה היית, חיפשתי אותך." דני סינן מבין שינו.

"החלקתי," אריאל ענה בהיסוס "אתה הולך מהר מדי."

"אני אלך לאט יותר." הילד ענה בקוצר רוח.

"תגיד דני, איפה 'כפרה'?", אריאל אמר והפעם למילים שלו התווסף נימה ברורה של חשש.

"קשרתי אותה לעץ כשראיתי שאתה לא איתנו, לא מלמדים אותכם לנווט בצבא?"

"לא במקומות כאלו. תשמע דני חשבתי על זה, זה לא לעניין, נלך להביא את העז ואנחנו חוזרים למושב." אריאל רצה לצעוד קדימה אבל משהו בתוכו מנע אותו מלהתקרב.

"אתה יכול לחזור. אני נשאר." דני קבע.

"אני צריך אותך, אני לא אמצא את הדרך."     

"אז אתה חייב להישאר!. נו בוא כבר, אנחנו קרובים. אתה לא סומך עלי? אתה חייב לסמוך עלי!"

אריאל צעד קדימה בזהירות ובחן את הפנים של הילד, מקרוב הוא נראה תמים ולא מזיק.

אריאל לקח נשימה "אני בא, אבל רק אם אתה הולך צמוד אלי, ליד הרגליים שלי" ענה. 

דני הסתובב בלי לענות, הם המשיכו ואספו את 'כפרה' שנקשרה לגזע ערבה. מקרוב ניתן היה להבחין בציפייה עצורה בדני, שהלכה וגברה ככול שהתקדמו. 

 

באוויר סביבם עלה ריח חדש, מתוק ולח.

"הנהר" אריאל לחש, דני נעצר וקפא במקום, כמו לפקודה.

"מה יש?" אריאל שאל ולא קיבל תשובה, הוא הניח יד על הכתף של הילד שענה "אנחנו קרובים… אני קצת מפחד."

"אתה רוצה להגיד לי מה הסיפור? מה הסוד הגדול?"

"לא, עדיין לא. אתה חייב לראות כדי להאמין, אנחנו קרובים, מאוד."

 

אחרי שעברו גזע ענק ורקוב הם הגיעו לחלקת חול נקייה מצמחיה, לפניהם היה הירדן, רחב ודומם, מפניו השתקף שביל החלב בגוונים של אור. אריאל הסתכל על המים, דני התרחק מעט וקשר את החבל עם העז לענף גדול, "מצטער 'כפרה'," לחש באוזנה של החייה, חזר לעמוד לצד אריאל, תפס חזק בפרק כף ידו והסתכל בעיניים פקוחות לרווחה על חור שחור בין הקנים, דומה לזה שדרכו הם עצמם נכנסו. 

רשרוש נשמע מבפנים. 

דני התחיל לדבר בקול חזק וברור אל תוך החושך, "יהודה, יהודה, אתה יכול לצאת". נהמה עמוקה הרעידה את הבטן של אריאל, מתוך החושך הופיעה ראש ענק מוקף שיער, זוג עיניים צהובות ננעצו ישר בפניו. כפרה התחילה לצווח וניסתה להשתחרר מהחבל ורגליה כשלו בחול, אריאל רצה לזוז אבל הגוף שלו קפא במקום. 

"זה בסדר, יהודה הוא חבר." דני עודד את היצור שהתקדם לאט, מושך אחריו גוף אדיר ובהיר מתוך החושך, אז לחש לאריאל, "אל תראה לו שאתה מפחד, אסור לך להראות לו שאתה מפחד, שהוא לא יחשוב…"

"זה אריה…" אריאל מלמל כלא מאמין "דני, זה אריה!".

"אל תפחד, הוא זקן," דני ענה בלי להתרגש, "אתה רואה איך הוא גורר את הרגליים? ובקצה של הראש הרעמה שלו חסרה, כמו קרחת. זה אומר שהוא זקן, קראתי באינטרנט. 

"יהודה!, תראה מה זה?." דני הצביע על העז הצווחת, יהודה העביר את תשומת הלב שלו מאריאל ל'כפרה', התקרב בלי חשש ובתנועה אחת מהירה סגר את הלסתות על הגולגולת שלה, קול עצמות מתרסקות נשמע והצווחת הפסיקו בבת אחת.

 

"הוא מבין אותך…" אריאל אמר כמו לעצמו. 

יהודה קרע בבשר של 'כפרה' דני חייך וענה, "לא, הוא לא ממש מבין, אני חושב שהוא מזהה את הטון של המילים. אריות הם חברותיים, חיים בלהקות, אני והוא מכירים, הוא לבד, אין לו אף אחד חוץ ממני." הוא הסביר שיהודה גדול גם ביחס לאריות אחרים. בפעם הראשונה שנפגשו דני כמעט חטף התקף לב, אבל יהודה חלף על פניו בלי לתת לו יחס מיוחד. אחר כך האריה התרגל לנוכחות שלו ועכשיו הם ממש חברים, הוא אפילו נותן לו לגעת בו לפעמים. 

 

“אבל מה הוא עושה כאן?" אריאל קטע את ההסבר הנלהב, בזמן שיהודה בלע גושים גדולים ממה שהיה פעם 'כפרה,. דני ענה ש"לפני כמה שנים ילדים שיחקו עם אמצעי ראיית לילה בהר הלבנון והצליחו לצלם דובה וגור, אחרי שכולם חשבו שהדובים נכחדו מהאזור מזמן."

"מה זה קשור עכשיו?" אריאל התפרץ לדבריו אבל דני המשיך. 

"אריות חיו בסוריה עד שנות התשעים של המאה ה- 19, בעיראק צדו את האריה האחרון ב- 1918, בסעודיה ב- 1923. זה פחות ממאה שנה. אומרים שהם נכחדו מהארץ במאה ה- 16, אבל פה אף אחד לא בדק. גם הנביא ירמיהו כתב " הנה כאריה יעלה מגאון הירדן".

 

דני הסביר שלדעתו 'יהודה' הוא האריה האחרון בארץ ישראל, אולי בכל המזרח התיכון. שבוע אחר כך, דני ואריאל נתפסו עוברים גדר המערכת עם 'נחמה', אחותה הצעירה של 'כפרה', הסיור של צה"ל הפקיד אותם בידיו רב פקד אסד. 

 

דני לא הוציא מילה בתשאולים, אבל אריאל נשבר. במצב רגיל השניים היו נשלחים לאבחון פסיכיאטרי, אבל לאריאל ודני היה שם של בחורים עם רגליים על הקרקע. לא הייתה ברירה אלא לבדוק. פקחי הרט"ג היו בטוחים שהשניים הוזים או משקרים, אבל נתנו להם הובילו אותם דרך הסבך לשפת הנהר. למרות הקריאות של דני והבשר הטרי שנזרק על האדמה, יהודה לא הסכים לצאת מהמאורה. לאון שחץ, אחראי הגזרה, התקדם בלי להתרגש, האיר פנימה בעזרת פנס כיס ואז נסוג אחורה חיוור כמו סיד.

 

מהון להון הסתבר שליהודה היו חיים מעניינים. הוא נולד בהמבורג, בילה את נעוריו בקרקס רוסי, הוצל על ידי חובבי חיות דנים ובערוב ימיו, נשלח לשעשע ילדים פלסטינים בגן חיות ליד שכם. גן החיות נפגע במבצע חומת מגן, הפלסטינים הניחו שהאריה נקבר מתחת להריסות ולא טרחו לחפור. 

את יהודה העבירו לתנכי, ולאון סיפר לדני  שיש גם איזה נמר שמסתובב בשומרון כבר כמה שנים, אבל שלא יקבל רעיונות.