קטגוריות
2021

סיפור מספר 50: ניק הרדלי – התפתחות מאת אביחי שינבוים

לשבלול שזחל לא היו מחשבות עמוקות כלל, הוא היה עסוק בלטעום את הריר והחול הרטוב, 

הוא לא היה צריך לתהות על משמעות הקיום שלו, או על הסבל שביקום, הוא לא היה צריך להחליט אם הוא שבלול או שבלולה, הוא גם לא הרגיש כל צורך לחקור את מהות הזמן, לא. הוא רק היה צריך ללחכך עפר להנאתו, בפשטות.

הוא היה שמח אם זה היה נשאר כך.

נוזל ורוד ותוסס נשפך עליו, הוא לא הבחין בהבדל אז, תפיסת הכאב או המישוש שלו הייתה פשוטה להפליא, למה שלשבלול יהיה אכפת אם נוזל נוגע בו? כל עוד זה לא מלח, הוא שמח. 

לָאטו הבין שזאת הייתה התרסקות קשה במיוחד, הוא ניסה להתחמק מהשוטרים באזור לכן הוא פשוט האיץ את החללית אבל זה היה קרוב מדי לחור הכבידה שהתגבר בחלל,

השוטרים לא העזו להתקרב, הוא צדק ומצד שני, הם צדקו. 

הוא נקרע לגזרים, פשוטו כמשמעו, למזלו היה לו מספיק כוח להתאחות בחזרה, לפחות שמונים אחוז ממנו.

 

קרטיף.

טיידי 0086 עגנה בחניון העקרב הפיסח, בפנים משקאות הוגשו לכל בעלי חריצי השתייה והכבדים, 

המסבאה הייתה חשוכה וקלישאתית כהרגלה. 

"אני מקבל בירה על חשבון הבית?" שאלתי 

"על גופתי המתה" ענה זדלוק הברמן 

"אני יכול לארגן את זה" רמזתי לו בחיוך ופתחתי את הקסדה שלי.

זדלוק הרים גבה, הוא זיהה אותי. הוא בדרך כלל מרים גבה. הייתה לו רק גבה אחת, סגולה.

"אני שמח שחזרת ,ניק הרדלי. כרגיל, בירה על חשבון הבית ומישהו ביקש אותך בשולחן שש" 

זדלוק חרחר והתחלחל במיוחד, הוא ממש שנא לחלק בירות בחינם אבל ציידי ראשים מתעקשים לקבל בירה בחינם וזדלוק מעדיף להשתמש בטחול שלו.

הוא חיכה לי בשולחן לבוש בפאה בלונדינית, משקפי שמש וכובע מגוחך. לגמתי לגימה חינמית וזחוחה.

"אתה אידיוט" הסברתי באדיבות, "אתה פשוט צועק 'אני חשוד, שמישהו יעצור אותי'" 

העפתי לו את הכובע מהראש ומספר קורי ריר נמתחו ממנו, אשתו צרחה בבהלה:

"מה עשית?! הפרדת את המוח של בעלי! מהר שמישהו יעזור לי לחבר אותו" הייתה המולה קטנה.

"איזה שולחן זה?" שאלתי את הראשגונית.

"חמש", ענתה, הבנתי.

"אופס סליחה, טעיתי בשולחן, הנה קחו בירה חינם, איחוי נעים", הם ראשגונים, הם יסתדרו.

עכשיו התיישבתי ליד שולחן שש באמת, 

דמות אדמומית ורועדת קיפצצה קלות מולי, הנחתי שאני במקום הנכון,

בעיקר כי שמעתי "ניק הרדלי צייד הזבל, חיכיתי לך", רטטה הדמות האדומה בסוודר ירקרק.

"לא חם לך בסוודר הזה? אתה ממש מזיע פה על השולחן", תהיתי.

"זאת לא זיעה, זה חלק ממני, אני חייב חום גבוה כדי לשמור על הצורה שלי".

הנוזל חזר מהשולחן אל תוך הסוודר. 

ג'לאטנין, דמויי אנוש אדמומיים, גמישים ונוזליים, הייתי צריך להבחין בגרביים הארוכות שבלטו מן הסנדלים של הלקוח.   

"איך אני יכול לעזור לך?" שאלתי וחשתי חשק עז למקפא.

עיניו רטטו בחשש לכיווני, 

"לאט לאט איש הזבל, קודם אני צריך להיות בטוח שלא תשאל יותר מדי שאלות"

זרוע גמישה יצאה מצווארו וזרקה מטבע לכיווני. תפסתי אותו בקלילות, זאת אומרת, לאחר שהיא פגעה בקרקפת של שתיין מזדמן.

בחנתי את המטבע, הוא היה ממשאב נדיר להפליא.

"אני מבין", חייכתי בביטחון, "היה בטוח, הסוד שלך יהיה שמור איתי מר…"

"לאטו" ענה הבחור האדום השקוף ברעדה. התאפקתי שלא להזיל ריר.

"אני צריך שתמצא את החלק האחר שלי, איבדתי אותו בירח השני של כוכב גרנוב"

"גרנוב? הכוכב הקורס? מסוכן מאוד, ותן לי להבין איבדת חלק מעצמך?" 

"כעשרים אחוז ממני"  קיפץ לאטו. 

הוא הרים את הסוודר שלו, חושף את גופו האדמדם שקוף, מבנה גופו היה מוצק ורוטט, הבחנתי בקרע גדול מאוד באזור הצלעות שלו,

התחלתי לתהות אם לאטו היה בטעם פטל.

"אני מתקשה להתמצק", הסביר, השתדלתי לא לצחוק.

"ניסיתי למצוא את החלק שלי לבד אבל הוא ברח ממני"

"זה בדרך כלל קורה?" שאלתי, אמי הייתה נוהגת לפנק אותי בקיץ בג'לי קריר.

"ממש לא, בדרך כלל הגוף שלי מתחבר בקלות, אבל החלק הזה ספציפית התפתח" הוא רטט, הייתי שותה את הג'לי הקר בקשית מעוגלת, רגע, מה הוא אמר?

"אמרת שהחלק שלך התפתח?"

הג'לטנין החמים הושיט את ידו לכיס הסוודר שלו, הוא הוציא משם משהו והניח אותו על השולחן, זה היה שבלול, הוא היה די קטן אבל אני די בטוח שהוא היה ממושקף.

"תראה" הדגיש לאטו.

"כן, זה שבלול, מה מיוחד?"

"הוא משחק שחמט עם עצמו"

"וזה משהו מיוחד?"

"בוודאי!, הנה, עכשיו הוא פותר אינטגרלים" לאטו העביר לו טוש מחיק זעיר לטובת החישובים.

"בסדר" עניתי.

-"שבלולים לא יודעים לעשות נגזרות"

-"הם לא?"

"בדרך כלל. בכל אופן על השבלול הזה נשפך חומר שהיה בחללית שגנבתי… סליחה, בחללית שלי שהתרסקה, המוח שלו עבר התפתחות מואצת ". לאטו נזל מעט בבית השחי.

"החומר הזה נשפך גם על החלק שלך?" התחלתי להיזכר ברגל הקרושה שהיינו אוכלים בחגים.

"בדיוק! אתה תופס מהר איש הזבל" החמיא הג'לטין הרוטט.

"תלוי כמה תשלם לי" צחקתי בקול, לאטו הצטרף ברטט אל הצחוק , גם הראשגון נטול הכובע צחק בטירוף.

 

"ניק, אני מקווה שאתה נרקב מבפנים" חברי הרובוט בירך את פני בפולינקרטובית,

אני לא מצליח לשנות את ההגדרות אצלו בחזרה אז פשוט התרגלתי לציניות והקללות של ביבק.    

"ביבק, אני כל כך שמח לראות אותך, יש לנו משימה חדשה" 

"אתה מטומטם שרוצה למות"

"תודה ביבק, זה באמת כסף טוב, קבע מסלול לגרנוב"

"אתה תחייה חיים ארוכים בגרנוב!"

"אני יודע"

"יהיה לך טוב בגרנוב"

"אני יודע ביבק, הכוכב עומד לקרוס, אבל הטיידי חזקה, היא תוכננה לעמוד בזה" הטיידי עמידה להרבה מאוד סוגים פגעי הטבע, לא סתם בחרתי בחללית לאיסוף אשפה גלקטית, ספינת זבל היא כמעט בלתי ניתנת להשמדה ויכולה להגיע להרבה מאוד פינות מסריחות של הגלקסיה.

לביבק לא הייתה נחת, עד כמה שתוכנה מלאכותית יכולה לחוות חוסר נחת. 

"מקסימום תמיד נוכל להשתמש בפצצת האולטרה-אטום-מגה-יום-הדין-סופר שיש לנו למקרה חירום"

חיוך קטן ריצד על פניו ביבק, הוא הצדיע לי בכבוד על ידי אצבע משולשת והזין את הקואורדינטות.

הטיידי 0086 יצאה לדרך.

הכוכבים עברו במהירות, האור התקפל במרחקים, המנועים רעמו ופלטו בערה מגנטית בטרטור שקט יחסית, ישבתי בכיסאי המרווח ובהיתי בחלון בריור, סיימתי את כל סוכריות הגומי שהצלחתי לסחוב מהעקרב הפיסח.

הבטחתי ללאטו למצוא את החלק שלו ולהחזיר כל נוזל התפתחות ורוד שאמצא,

הוא בחר בי בכוונה, צייד הזבל, הוא ידע שהטיידי הכילה ציוד לאיסוף סחלה רדיאוקטיבי, היא לא תתקשה לאחסן את הנוזל הוורוד.

אור אדום וקולות אזעקה פרצו מכל מקום.

"אריכות ימים ושפע" ייחל ביבק.

"מה קרה??" שאלתי

"הכוכב גרנוב עומד לקרוס לסופר נובה, המסה הכבידתית שלו מתעצמת"

"בסדר ביבק, לא לדאוג, רק תדאג לשמור מרחק מהכוכב ותביא אותנו לירח השני, קלי קלות" 

הטיידי רעדה קשות, היא שינתה כיוון והתהפכה.

"נפלא" קילל בגסות ביבק, "ניק, נלכדנו בשדה הכבידה של הכוכב" בישר בקולו החצי מתכתי.

"מנועים במלוא העוצמה" צעקתי, לא קרה הרבה אז לחצתי על הכפתור של המנועים.

הטיידי ניסתה לזנק קדימה אך רעדה במקום לזמן קצר, לאחר מכן הרגשתי שהטיידי מתקדמת לאחור, אנחנו נמשכים לשדה הכבידה.

הלחץ על מגיני הספינה היה עצום, שמעתי חריקות קשות מהטיידי, כאילו דפנות החללית עומדות לקרוס עלי. 

"ההגאים נתקעו" דיווח ביבק.

הכבידה התגברה, אז דפקתי את הראש בצג הראשי של הספינה, למעשה לא יכולתי להרים את הראש.

"מה עובד?" שאלתי בקול מעוך במיוחד, התחלתי להתקשות לנשום.

"הכל עובד מעולה" ענה לי ביבק, הבנתי, הכל אבוד.

הרעד והחריקות המשיכו להתגבר.

"ניק, היה לי זוועה להכיר אותך, אתה אדם מנוול ומסריח" התוודה

"גם אני אוהב אותך ביבק אבל אל תספיד אותי עדיין"

ניסיתי להרים את ראשי מהמחוגים.

"הקיום הוא סבל" חשבתי שחשבתי לרגע, המחשבה הזו הדהדה כמו ליקוק בתנוך "בשביל מה להתאמץ, עוד כמה שנים גם ככה נמות" הייתי שרוי בחוסר נחת, כאילו מישהו מתנשף בתוך אוזני, רגע אחד! מישהו באמת מדבר לי לתוך האוזן.

"מי מדבר איתי?" שלחתי אצבע לאוזן, הרגשתי איך יצור רך וצמיגי ינק את קצות אצבעותיי, הבטתי על ידי, היה שם שבלול ממושקף. 

"מה אתה עושה פה?" שאלתי וקירבתי את הרכיכה לאוזני.

"אין לנו זמן לפילוסופיה עכשיו" ענה השבלול "לא קיבלתי שכל נעלה כדי להימחץ כמו אחרון הרכיכות" 

"מה אתה מציע שבלול?"

"מטוטלת!" אמר השבלול

"חבצלת?" שאלתי?

"לא! מטוטלת אנחנו נטוס בכיוון הכוכב הקורס, נגיע לקצה השני של המשיכה ונשתמש בזה בתור מומנט כדי לברוח בנקודה אופטימלית"

"לא הבנתי כלום" ציינתי בפני השבלול.

"ניק, זה יכול לעבוד, אנחנו נטוס לכיוון הכוכב, ואז הוא ישגר אותנו בחזרה כמו רוגטקה שנמתחת" הסביר ביבק.

עדיין לא ממש הבנתי אבל ביבק היה מסוגל לנהוג עדיין.

"לך על זה ביבק"

"תאחל לי שנמות" בירך וסחט את ההגאים. התכוננתי,  השבלול נאחז באצבעי בחוזקה.

הטיידי זינקה במהירות עצומה לכיוון הכוכב, ביבק הצליח להחזיר את השליטה על הגאי הספינה, צללנו כמעט לתוך הכוכב, ביבק סחט את מלוא עומת המנועים והתחלנו לצבור מרחק מהכוכב שוב, לאט לאט הטיידי האטה שוב עד שנעצרה ועמדה להמשך בחזרה למרכז.

"עכשיו!" צעק השבלול אבל זה נשמע כמו צפצוף קליל.

נמשכנו בעוצמה בחזרה למרכז הכוכב, 

"אנחנו נצטרך עוד דחיפה חזקה" אמר השבלול, הוא הסתכל על הכפתור הגדול שהיה על לוח המחוונים, 

"חכה! זאת פצצת האולטרה-אטום-מגה-יום-הדין-סופר"

"מעולה" שמח השבלול וקפץ על הכפתור.

הטיידי שיגרה כדור קטן אל עבר הכוכב הקורס, היה שקט למשך כמה שניות.

"האמת חשבתי שיהיה בום ממש גדול" אמרתי לביבק.

היה בום ממש גדול.

אור עצום ומסנוור התפרץ לכל עבר, האטומים בחלל רעדו בעוצמה, גל הדף עצום של אור ואנרגיה התרחב בחלל לעבר הטיידי מצד אחד והכוכב מהצד השני.

הרגשתי כאילו מישהו הכה כדור גולף במחבט עצום, הטיידי הוטחה בעוצמה רבה, היא השתחררה משדה הכבידה ונזרקה הישר לכיוון הירח השני של גרנוב. 

גרנוב הכוכב העצום והגוסס החל להיסדק בצורה רחבה ומהירה יותר.

הירח השני של גרנוב 

שניות לאחר מכן והטיידי כבר בערה באש כשחדרה לאטמוספרה במהירות, ביבק ואני השקפנו מחלונות הטיידי על הירח המלא בצומח, ירוק וחיים תוססים.

הטיידי הוטחה לתוך נחל, מגן הספינה הקפיץ אותנו בחזרה לתוך מספר עצים, שברנו מספר כאלו עד שנבלמנו לכדי עצירה מלאה.

"נחיתה רכה" ציין ביבק.

"כל הכבוד" אמרתי והקאתי את נשמתי.

השבלול נדבק על כתפי.

"בדיוק כמו שחישבתי" אמר.

"נעים להכיר שבלול, אני ניק הרדלי"

"פרופסור סאלביה" קד השבלול הקטן.

"אתה אידיוט מצחין" ציין ביבק

"תודה לך רובוט המתקרא ביבק" הוחמא סאלביה.

"אני רואה שאתה כבר מבין פולינקרטובית" הופתעתי.

"כמובן שאני מבין, המוח שלי מתפתח מרגע לרגע, אני דן עם עצמי בשאלות אונטולוגיות בזמן שאני מדבר איתך"

"אוי תרגיש טוב" עניתי. "בכל אופן תהיתי איך הגעת לכאן"

"פשוט מאוד, השארת אותי על הקסדה בפאב, ולא הספקתי לברוח אז מצאתי את עצמי אתכם, אני אמנם חכם אבל לא מהיר מספיק"

האדמה החלה לרעוד, עשרות ציפורים נבהלו ופרחו אל האוויר, ענפים ורחשושי עלים נשמעו מכל עבר, ביבק ניסה להסביר מה קרה

"חדשות טובות! הכוכב גרנוב קורס מהר"

"הפצצה שזרקנו זירזה את התהליך, בתוך מספר שעות כל הירחים החיים ומערכות הכוכבים סביב גרנוב יחדלו להתקיים"

"נפלא ביותר" נאנח ביבק.

"שטויות, לא סיפור, פשוט נמצא את לאטו ואת הנוזלים שלו כמה שיותר מהר" הוצאתי מכשיר קטן ומרובע, ומבחנה אדמדמה.

"לקחת דגימה מלאטו? ערמומי מצידך צייד ראשים" חייכתי לסאלביה, פתחתי את המבחנה וטפטפתי על מכשיר האיתור. את שאר הטיפות במבחנה לגמתי בשלוק מהיר, מממ, באמת היה לו טעם פטל שכזה. 

כיוונתי את המכשיר לכל מיני כיוונים עד שהוא צפצף מהר יותר.

"זה הכיוון", קבעתי, ביבק ריחף אחרי.

הג'ונגל בירח השני היה מאוד מוכר, גרנוב היה כוכב תאום של כדור הארץ, רק גדול יותר פי מאה.

המכשיר צפצף חזק יותר,  עצים רבים נעקרו ממקומם חלקם נשברו, מצאנו את אתר ההתרסקות של החללית של לאטו, שברי מתכת חלקי מנוע וכנפיים היו שקועים בבוץ על ענפי העצים, בשיחים ובכל פינה. תא ההצלה של הספינה היה חסר, לאטו השתמש בו כדי לברוח מהכוכב הלא מיושב.

במרכז הספינה נפער חור רחב ביותר ממנו התפרצו נוזלים רבים שיצרו על השטח נהר ורוד תוסס ומזוהם.

"זהו נוזל ההתפתחות" ציין סלאביה.

"ביבק האם הנוזל מסוכן?" שאלתי.

"תראה בעצמך" ענה הרובוט והביא לי משקפת מיוחדת.

הבטתי מבעד למשקפת אל עבר הנהר הוורוד השוצף, יכולתי להבחין במספר חד תאים ששחו, בקושי מצמצתי וראיתי איך הם התפתחו והפכו לדו תאים, בזמן קצר הפכה קבוצת התלת תאים לארבעה תאים.

תהיתי לעצמי מה אני רואה, התייעצתי עם פרופסור סאלביה.

"נראה שהנוזל האיץ את יכולתו" הסביר בהתנשאות "אנחנו יכולים לצפות בתהליך האבולוציה במו עינינו"

מספר יצורים משונים החלו לשוט בתוך המים, כמה שניות עברו והם החלו לפתח גפיים. חלקם טבעו פתאום לתוך הנהר וחלקם עלו על היבשה והחלו לזחול, עוד ועוד יצורים החלו לצאת מהמים, חלק מהם התחילו לגדול ולהתנפח, בגופם החלו לפרוץ יותר ויותר גפים.

"ראו את תהליך הברירה הטבעית, רק הפריטים המוצלחים יצליחו לשרוד ולהתפתח הלאה"

לטאת תרנגולות מוזרה ניסתה לעוף בשמיים, היא נפנפה בשלושת כנפיה כשקרוקודיל מאורך ופוזל קפץ מתוך הנהר וטרף אתה, הוא לא הפסיק להנות הרבה מארוחתו כיוון שהיפופוטם מקורנף ענק הרים אותו מהמים ובלע אותו שלם, מספר זברות טורפות הגיחו מהמים ואכלו את כולו, כשטירקס מכונף נחת עליהם וסעד את ליבו. 

ביבק הפעיל בועת מגן שחצצה בינינו לבין כרישים מעופפים נושמי האוויר שהחלו להתרבות כמו משוגעים. הדינוזאורים התחילו לגדול ולהתרחב, חשבתי שלא יכול להיות גרוע יותר עד שמטאור הגיע מהשמיים לא רחוק מאיתנו, הפיצוץ היה עצום וההדף התגבר לעברנו בכל העצים, אני וסאלביה היינו מוגנים בבועת המגן של ביבק, הדינוזאורים לעומת זאת נכחדו שוב.
"גרנוב מתפרק" הסביר סאלביה, "בעוד כמה שעות כל הכוכבים במערכת יכחדו, לפחות אני אפסיק להתייסר  כל כך"

"אנחנו חייבים למצוא את החלק העודף של לאטו ולצאת מפה" עניתי ושאפתי מספר נוצות דינוזאור, התעטשתי מאוד חזק לכיוון הנהר הוורוד.

"אתה מבין מה עשית?" שאל סאלביה

"לא קרה כלום" הסביר ביבק בפסיכולוגיה הפוכה.

הווירוסים ששיגרתי לנהר החלו להתפתח ולהתקדם, הם קפצו על החיות שהחלו שוב לצאת מהמים וגרמו להם לשנות לצבעים עם נקודות, חלקם התפגרו חלקם שינו התנהגות. יצורים דמויי תולעת החלו לרקד בקבוצות, עופות נפלו מהשמים וחלק מהיצורים שהתפתחו נוצרו עם מסכות פנים להגנה משאיפת וירוס.

חבשתי את קסדת איש הזבל שלי, במסגרת התפקיד של איש הזבל הוא חייב להיות מוגן מפגעים ביולוגים.

"ביבק, מצב רכיבה!" החלטתי להסתלק הלאה

ביבק ייצר משטח על גבו ומאחורי ראשו צצו ידיות אחיזה, הוא עבר למצב רכיבה, עליתי עליו הושטתי את אצבעותיי אל פרופסור סלאביה.


"שיהיה לכם בהצלחה, אני מעדיף לבלות את שעותיי האחרונות בצפייה בסודות היקום" התעקש השבלול החכם שהיה מרותק מהתהליכים השונים, תולעת עם שיניים חדות התקרבה לכיוונו, מתוך הקונכייה יצא מכשיר לייזר זעיר ופורר את האיום. "אני אסתדר יש לי מעבדה בתוך הגב, לכו" אמר. משכתי בכתפיי וביבק איחל לו כישלון גדול.

 

  כיסנו שטח רב במהירות, העצים הגדולים עברו במהירות לצידנו, הג'ונגל נגמר וכרי דשא ירוקים עתירים בפרחים ונהרות נגלו לכל כיוון באופק עמוס הרים מושלגים, שופעים במעיינות ונחלים קרים. מדהים כמה שמקום נטול 'ציוויליזציה' משגשג כל כך, ובמשגשג אני מתכוון להתעלם לרגע מהאסטרואידים הבוערים שהחלו לפול מדי פעם לכל עבר.  

המאתר שלי הבהב וצפצף ככל שהתקרבנו לכיוון הג'לטין הסורר, הוריתי לביבק לעצור.

האזור הכיל פרחים אדומים רבים.

"יהיה לנו קשה למצוא אותו פה" הערתי לביבק, קטפתי פרח והבטתי בו, הפרח הביט בי החזרה "מצאנו אותו" חייכתי, הפרח לעומת זאת,  בעט במרכזי נפל על האדמה ופתח בריצה.

 

סלאביה זחל לתוך החללית המרוסקת, הוא כבר לא היה בטוח אם הווירוס התפתח לכדי יצורים חיים או שהיצורים התפתחו לווירוסים קטנים, מוחו המפותח לא הרפה ממנו מלבטים פילוסופיים קשים, לא היו תשובות טובות הכל היה גרוע, הוא הנדס משהו בגבו, הקונכייה שלו הוציאה זרוע רובוטית שאחזה במכשיר כלשהו, הוא כיוון אותו לאזור, ראשו היה זה מכשיר אנרגטי שנראה כמו אקדח לייזר קטן.

הוא התלבט לרגע וחשש, אך הוא היה נחוש, הוא רצה לשים לזה סוף.

"אף אחד לא יבין אותי" מלמל לעצמו וירה. זרמים חשמליים עברו בכל גופו הרכיכי , הוא קיפצץ וזהר באור חשמלי כחול, השבלול הקטן קרס לרצפה.

 

ביבק שיגר מספר טילים שחלפו מעל הייצור האדום, הם המשיכו במעופם ופגעו בהרים המושלגים, מפעילים מפולת שלגים עצומה, שאריות שלג החל למלא את העמק.

ביבק ירה שוב בנשק רב עוצמה ואייד אזור שלם לכדי מכתש.

"היי, אני צריך אותו חי ביבק!" הערתי, והוא עבר לירי אוטומטי עדין יותר.

הג'לטנין הקטן התגלגל ככדור והמשיך לדהור רחוק מאיתנו.

הכנתי את הכבל בחליפה שלי, הוא שימש במקור להיקשר לחללית הזבל בחלל ושיגרתי אותו אל הג'לי האדום, הכבל השתגר וחלף דרכו.

גשם מטאורים קטנים חדר את אטמוספרת הכוכב , הם קרסו מסביבנו והרעידו את האדמה, בולענים החלו להיפער כשהאדמה נסדקה, הג'לטנין האדם המשיך בגלגולו עד שנפל לנקיק חדש ועמוק להפליא מי תהום קפואים קיררו את המקום.

"לכדנו אותו" קראתי בניצחון. ירדתי מביבק והבטתי על הנקיק העמוק, ניסיתי לתפוס אותו בידיים שלי אבל הוא נזל מבין ידי בכל פעם, שלא כמו עוגת ג'לי, הטמפרטורות הנמוכות פגעו בהרכב המיוחד שלו והוא התקשה להתמצק ורק חלחל עמוק יותר לנקיק.

"הטמפרטורה הורגת אותו, הוא גוסס" ניתח ביבק.
"עזבו אות" צעק הג'לי

"אתה מדבר!! איך זה ייתכן" תהיתי

"כל הג'לטיניאים מדברים" העיר הג'לטין הקט.

"הוא פיתח מודעות מלאה ואוטונומית" העיר ביבק.

"יש לי את רוב הידע והזיכרון של לאטו המקור שלי" אמר.

"אל תדאג קטנצ'יק, אנחנו נציל אותך" אמרתי למה שהיה פעם הצלע של לאטו.

"לא אתם לא! אתם פשוט תנסו לאכול אותי" אמר ברעדה, מעניין, אני מניח שהוא יהיה בטעם פטל.

"מה שמך?" שאלתי.

"ראדי" ענה לי מן הבור.

"בוא איתי, אני אחזיר אותך למקור שלך, לאטו, הוא דואג לך"

"איך אני יכול לבטוח בכם? יריתם עליי טילים"

"הוא אידיוט גדול" שיבח ביבק את האינטלגנציה שלו.

"הכוכב שאתה נמצא עליו הולך להתפוצץ, גרנוב נכנס לשלבים הסופים של הקריסה, אם לא תבוא אותנו תושמד עם כל הטבע שכאן"

"אתה רק מנסה לאכול אותי, זה לא יעזור לך, בן אדם, גם אם תאכל אותי אני חסין למיצי הקיבה שלך חבל לבזבז עלי אנרגיה"

"אני לא מנסה לאכול אותך ראדי, אני מנסה להציל אותך" הסברתי.

ראדי רעד מקור ונזל עוד יותר, הוא נאבק להשאיר את פיו הוא התמהמה מעט, הוא חשב.

"מאוחר מדי, אני לא יכול לצאת מהבור הזה, אני לא יכול להתמצק"

"ביבק אין לך כלי כלשהו שיכול להוציא אותו?" 

"אין לי, חתיכת טינופת" ענה בלבביות.

חשתי תסכול רב, הבטתי בעולם הגוסס והיפה הזה, דמדומי האפוקליפסה השתקפו בנהר הזורם והציורי, גבעולי הבמבוקים נישאו ברוח בשלווה, הם לא היו מודעים לאסון המתממש.

"ביבק תביא את הטיידי לפה"

"אני אנטוש אותך אדם מיותר" התווכח ביבק.

"תמהר אני אדאג לראדי, אני אחשוב על משהו תמהר בבקשה"

 

סלאביה התעורר, האדמה רעדה ממכות מטאורים, זה עבד, חשב לעצמו, הוא הצליח לעצור את ההתפתחות האין סופית של מוחו, הוא אמנם נהנה מאוד מכך אך הבין שהוא הגיע לקצה היכולות שלו להתפתח לפי חישוביו גופו הרכיכי היה מתפוצץ אם היה ממשיך, הוא התחיל לזחול החוצה ופלט ריר , לא כי היה פצוע אלא כי היה חלזון.

הוא עדיין היה השבלול הכי חכם ביקום, החיות המשנות בשולי הנהר המשיכו להתפתח, ג'ירפות מים השלו את עור הנחש שלהם כשלפתע הנהר הוורד החל לשלוח זרועות ורודות לכל עבר וספג בחזרה את החיות אליו, הנהר החל להתמצק ולהתאחד לגוש גדול אחד.

"המים הוורודים מתפתחים!" נדהם סלאביה, הוא ראה תהליך מדהים של יצירת ישות גדולה ומדהימה, מאות אלפי הליטרים הוורודים התאגדו במקום אחד , וייצרו ענק ורדרד וצמיגי בעל גפיים ורגלים. שישה כנפיים ענקיות היו לגבו  שריחפו מעל הקרקע, כמו מלאך שמימי עצום וורוד.

סלאביה הפעיל כפתור וקונכייתו המשודרגת נפתחה חלקית, תותח ניטרול התפתחות זעיר יצא ממנה, הוא כיוון אותו לייצור הוורוד והתלבט.

הייצור הביט בסאלביה ונשקו, הוא הטה את ראשו, הוא לא היה תוקפני כלפי סלאביה, הוא לא ניסה להתנגד, הישות הנעלה הצליחה לפנות לסאלביה בטלפתיה.
"עשה זאת שבלול, סיים את תודעתי, הקיום הוא סבל"  שידרה התודעה המתייסרת. סלאביה היסס.

"אכן, גם אני חשבתי כך, אבל אז גילתי שאני רוצה לחוות , אני רוצה להנות ממה שיש כל עוד אפשר" ענה, "מה הטעם לדעת שהגלקסיה עצומה, מה הטעם לדעת על הירח השני של גרנוב, על היופי של הטבע שלו, מבלי לבקר בהם באמת, מה הטעם לדעת אם אי אפשר לחוות, וכדי לחוות חייבים להתקיים"

עייניו המאורכות והגדולות  של הייצור הוורוד נאורו, הוא חייך לרגע, מטאור עצום הכה ברקע.

"אני מקנא בך, שבלול, מצאת תכלית בזמן קצר כל כך לקיומך, אך ברור הוא לי שבחרת להקטין את מוחך כדי להסתפק במה שיש" זה היה ברור לסאלביה, שהייצור הוורוד סבל, התודעה המתרחבת שלו הסיקה מסקנות עצומות , גילתה פלאים רבים אך היא גם הבינה שהיא לבד, שלא יהיו כמוה, שאין בה טעם, היא הייתה חסרת תכלית.

מוחו של סלאביה הבריק, "אתה צריך תכלית" אמר,  הוא הפעיל משהו בקונכיתו וקסדה שקופה הקיפה את אזור ראשו, שני סילונים קטנים יצאו מצידו ואפשרו לו לרחף הוא התחיל לנסוק כלפי מעלה.

"בוא איתי" אמר לישות הוורדה.

 

ביבק כבר הטיס את הטיידי מצד לצד, הוא ניסה להתחמק מן האסטרואידים שנפלו מן השמיים בתכיפות גדולה מרגע לרגע, היו אלה רגעיה המאוד אחרונים של מערכת גרנוב, הטיידי ריחפה מעט מעלי, אני הייתי רכון מעל הנקיק, מעל ראדי. השתמשתי בסכין הרותחת שלי, במקור החום הגדול שימש להשאיר את הלהב חדה, אבל אני ניצלתי את זה להרתיח מים ולשפוך על ראדי.

"ניק אתה אדם איום, חייבים ללכת" קרא לי ביבק ברמקול החללית.

"אני לא משאיר אותו כאן ביבק" אמרתי, שמתי לב שצל גדול נפל עליי, משהו עצום התחיל לצוץ בשמיים.

"ניק! אסטרואיד עצום עומד לסיים את כל החיים בכוכב הזה, אנחנו חייבים לטוס מפה"

לכל הרוחות המצב היה רע.

"לך ניק, תציל את עצמך" אמר לי ראדי בשארית כוחותיו, סירבתי להיכשל כך, הרוח הצליפה על פני, הסטתי את מבטי,

הבמבוקים השתוללו ברוח החזקה.

"זהו!" אמרתי בקול ורצתי אל הנחל

"ניק חייבים לזוז!" קרא ביבק. מיהרתי אל הבמבוק הארוך ביותר שמצאתי וחתכתי אותו בסכין שלי, רצתי אל הנקיק והשחלתי את הקשית המאולתרת שמצאתי.

"בוא ראדי, תיכנס לקש" קראתי, ראדי לא הגיב.

"ניק! האסטרואיד" ביבק שיגר כבל מהחללית אלי.

"רגע ביבק!" צרחתי, לקחתי את כל האוויר שיכולתי קירבתי את הפה שלי לקש ולגמתי את ראדי, היה לו טעם של פטל.

הטיידי משכה אותי וכך חמקתי ממספר מאבני אסטרואיד קטנות שניתכו,  נכנסתי לבטן הספינה.

"ניק מה עשית" שאל ביבק.

"שתיתי את ראדי" אמרתי בעצב, הייתה לי בחילה, אבל השתדלתי שלא להקיא, 

"ביבק איפה סלאביה?"

"הוא לא היה ליד החללית של לאטו, הוא והנוזל הוורוד נעלמו"

"עצוב" אמרתי, "תוציא אותנו מהאטמוספרה" פקדתי.

כל מנועי הטיידי שאגו וזינקו מחוץ לירח הקורס שברי גרנוב נגלו לפנינו השמש הרחוקה האירה בקרניה על הקטסטרופה, למתבונן מבחוץ סוף העולם היה אירוע מרהיב ביופיו כמו להבת נר המתגברת לפני דעיכתה הסופית.

ואז ראינו משהו מדהים.

 

הדלק במנועים של סלאביה נגמר, הוא לא ממש תכנן להסתובב יותר מדי, האוויר יספיק לו לעוד כמה דקות אבל זה היה שווה את זה, חשב, הוא חש נחת לצפות כך בסוף העולם, בשורה הראשונה.

"צדקת שבלול חכם", אמרה הישות הוורודה. היא ריחפה בחלל והביטה במרחבים המרהיבים.

"החלל מדהים ואינסופי, הוא לא נתפס, זה ייקח נצח להבין את כולו" היא הייתה מחייכת אם היה לה פה.

"מצאת לי תכלית שבלול" סלאביה שמח, לשמוח ברגעים האחרונים זהו ניצול טוב של אוויר, חשב, הוא כבר לא היה בטוח שאין טעם בקיום , אבל זה היה גדול ממנו הוא לא היה יכול לעשות כלום בנידון.

הייצור הוורד לעומת זאת, היה יכול.

הוא שעט במהירות אל האסטרואיד העצום והקיף אותו, בכוחו הגדול הצליח לשנות את כיוון מהירח של גרנוב.  אלפי זרועות ורודות דקיקות נשלחו לשאר שברי האסטרואידים ותפסו אותו. הישות הוורדה אספה את שברי כוכב גרנוב, היא עדיין התפתחה, היא הצליחה לזוז בחלל במהירות גדולה, היישר לתוך הכוכב הקורס גרנוב, הנוזל הוורוד נכנס לליבת הכוכב הרותח.

סלאביה שראה את כל זה מבחוץ תיאר זאת כמו זריחת שמש ורודה, אנרגיה עצומה וחזקה איחדה מחדש את הכוכב המתפרק, תהליך הקריסה נעצר והתהפך, זה היה מחזה מדהים, הישות הוורודה התאחדה עם הכוכב המת והפיחה בו מחדש חיים, היא מצאה תכלית, הקיום שלה נתן תועלת לכל החיים והסביבה, בליבת הכוכב היא תוכל לחקור ולתהות על היקום האינסופי, זה אולי ייקח לה אינסוף זמן אבל היה לה את הזמן הזה.

סלאביה חייך, האוויר אזל.

ואז הטיידי שאבה אותו לבטן הספינה.

 

 קרטיף.

טיידי 0086 עגנה בחניון העקרב הפיסח, בפנים כרגיל, משקאות הוגשו לכל בעלי חריצי השתייה והכבדים.

זדלוק הברמן זיהה אותי הפעם והרים את גבתו.

"בירה על חשבון הבית?" שאל אותי

"המון תה חם בבקשה" עניתי לו. 

לאטו חיכה לי בשולחן תשע, הבנתי את זה אחרי שביקרתי בשולחן שש ומצאתי מספר תיירות מזאטורי אלפא, הם היו מאוד נחמדות וממש התעקשו שאחזור איתם לנסות את מטחנת הבשר החדשה שלהם.

"בפעם אחרת" סירבתי בנימוס ושתיתי עוד מהתה של זדלוק, הגעתי לשולחן תשע, הוא היה שם בסוודר ירוק, הג'לטנין המתקרא לאטו. 

"שמעתי נכון? הצלתם את כל מערכת גרנוב?" אמר

"כן, טוב זה בזכות הברקה של סלאביה פה" סלאביה ישב על כתפי, אם היה לשבלול דם חם הוא היה מסמיק, הוא בעבע קצת במקום.

"התאונה שלך יצרה אותי , אז במובן מסוים אתה הצלת את הכוכב" הצטנע סלאביה.

"ואני הרווחתי קצין מדע שימושי מאוד" אמרתי, "זה מאוד נוח לשלם לו בחסה" חייכתי, לאטו היה מדוכדך.

"אז אני מבין שלא הצלחתם לחלץ את הנוזל הוורוד?"

"לא, לא הצלחנו" התנצלתי.
לאטו נאנח ורטט. "הג'לטנין מתקשים מאוד להתרבות" הסביר לאטו. "אם זה לא מספיק משהו בריח שלנו גורם למינים רבים לרצות לאכול אותנו"

"כן זה נכון" הסכמתי ולגמתי עוד מהתה החם.

"אז הנוזל הזה היה אמור לעזור לגזע שלי להתרבות, רק שופכים אותו על חלק שלנו והוא מקבל מודעות ואת הזיכרונות שלנו"

"אז החלק שלך שהתפצל ממך הוא בעצם…" הבין סלאביה.

"הוא היה הבן שלי, הוא ברח לי כשהפעלתי את פד החירום, הגעתי לכאן וחיפשתי מישהו שיחזיר אותו אלי" הוא הביט בי באכזבה.

"קיוויתי שניק הרדלי צייד הזבל יהיה הגון מספיק לא לאכול לי את הילד" נחרדתי קלות.

"סלח לי לאטו תוכל להמתין לי לרגע אני חייב להתפנות עכשיו" אמרתי ולגמתי שוב תה חמים, אוי אני מקווה שסאלביה צודק, השארתי אותו על השולחן ורצתי לבית השימוש. היה תור גדול אבל הצלחתי לשכנע אותם לתת לי קודם, זה לקח לי זמן.

חזרתי לשולחן תשע.

"לאטו אני רוצה שתכיר את ראדי, הבן שלך" אמרתי.

מאחורי התגלגל ראדי הוא רץ וחיבק את אביו, הוא היה העתק של כל מחשבותיו, הם הכירו אחד את השני עוד לפני שנפגשו.

"אני לא מאמין ניק! הצלת את ראדי" אמר לאטו ורטט משמחה.

"מה זה היה" שאל ראדי

"אני מניח שאתה ראית את הכליות של ניק מבפנים" הסביר סלאביה.

"אתה אמרת לי שאתה חסין למיצי הקיבה שלי" אמרתי.

"אז הכנסת אותו לבטן שלך וחום הגוף שלך הציל את ראדי, מדהים"

"והוא רק בן אדם" התנשא סאלביה כולנו צחקנו.

לאטו אפילו שילם לי בונוס קטן ונפרדנו לשלום  

"ניק תודה לך" אמרו לאטו וראדי.

"שטויות" השבתי "היה טעי..נעים להכיר" חייכתי, השניים הלכו והשאירו אותי עם סלאביה.

סימנתי לזדלוק להגיע אלי, הוא וגבתו התייצבו בשבילי.

"ניק עוד סיפור לאוסף שלך, מה תרצה להזמין"

"תכין לי בבקשה את המקפא הכי גדול שלך" אמרתי.

 

הסוף.