קטגוריות
2021

סיפור מספר 51: לגדול החוצה מאת הדר הורן

"אתה יוצא עכשיו?"

לעזאזל. "כן אמא אני חייב לצאת. עכשיו. ממש עכשיו". בחיי שניסיתי לצאת לפני שהם ישימו לב כדי להימנע מחיבוק הפּוּךְ המחניק של אמא, אבל הרשרוש החזק של עלי הכניסה הפך את המשימה לבלתי אפשרית. "בטוח קיימות שיטות דיור יותר מוצלחות וחשאיות" חשבתי לעצמי. "בסדר, רק תן לאמא להגיד בהצלחה לגוזל שלה. תראו איך הוא גדל כל כך מהר. אני זוכרת את הרגע בו הוא בקע כאילו זה היה אתמול".

למעשה, גם אני זוכר את הרגע הזה כאילו הוא היה אתמול. כלומר, אן לי באמת זיכרונות מהאירוע עצמו כי הייתי רק גוש צווחני מכוסה ריר באותו זמן. אבל הוריי דאגו לספר לי על המאורע כל כך הרבה פעמים עד שהוא נחרט בזיכרוני לפרטי פרטים. לפעמים אני תוהה אם כל ההורים לא מפסיקים לספר את סיפור הבקיעה של הצאצאים שלהם או שזה ככה רק אצלי. 

"זו הייתה ביצה גדולה במיוחד." אמא הייתה נזכרת בערגה, ככה סתם באמצע ארוחת הערב. "אבא שלך תמיד טען שאין טעם להשגיח עליה כי אף פורץ לא יצליח לגנוב אותה ממילא. לא שזה עזר לו לברוח מהאחריות, כן?" 

"בגללך את כל ליגת האלופות נאלצתי לראות מהבית, וכאילו שזה לא מספיק דווקא בגמר החלטת לבקוע." אבא היה נושף מתחת לשפמו. עד גיל מסוים הצחיקה אותי העמדת הפנים. 

"היינו המון זמן במדגרה. 18 שעות של סדקים! באיזשהו שלב הרופאים אפילו הציעו לבצע ניתוח ניסורי. אבל כל ההמתנה הייתה לגמרי שווה את זה כשהאחות נתנה לנו להחזיק אותך לראשונה. היית הדבר המתוק ביותר בעולם, עם הכנפיים הגדולות ביותר שראינו."

"ידענו שמדובר במשהו יוצא דופן בגלל הביצה הגדולה, אבל לא תיארנו לעצמנו עד כמה. הרופאים אמרו שבמשך כל שנותיהם במקצוע הם מעולם לא ראו בוקע עם כנפיים כאלה גדולות." 

"ובאותו רגע ידענו שאתה מיועד לגדולות" אמא אמרה בחיוך הגאה שלה.
גם עכשיו אותו חיוך (פלוס כמה קמטים, אבל תגלו שאמרתי את זה!) היה נסוך על פניה החמימים. הרגשתי שגם הפנים שלי מתחממים ומיהרתי לצאת כבר אל האוויר הקר, אך לא לפני שאבי טפח על כתפי ונתן אחד ממשפטי האבא הטיפוסיים שלו, אלה שנשמעים תמיד כמו כובע נֵסְטבּוֹל (NestBall) –  בנאליים ומתאימים לכולם. "בהצלחה בן. אני בטוח שתגיע גבוה."

אבל הפעם המשפט הזה הרגיש קצת יותר כמו נעל שיושבת "בול". מדויק מדי עד כדי אי נוחות. 

 

התיישבתי על העף-נוע שלי ולחצתי על דוושת הגז שהזניקה את המכשיר ברעש גדול. הדגם שלי חדיש מספיק בשביל לאפשר נהיגה שקטה לחלוטין, אבל בכל תעופה נדרש משק כנפיים כלשהו. אולי כדי להזכיר לך שהדבר אפשרי. 

"אתה בדרך למבחן עכשיו?" הקול של שני הדהד בקסדה שלי לאחר שעניתי לשיחה. "כן. אני אמור להגיע לשם בעוד 20 דקות. מה איתך? איך הלכה הפגישה היום?" "As expected. הוחלט שהיצירה שלי תצטרף לתערוכה שסיפרתי לך עליה. היא תרוץ בארבעת החודשים הקרובים בניו זילנד, ואז גם תוצג בצרפת ובדנמרק."

שני ניסתה להישמע קוּלִית, אבל חשתי בהתרגשות שלה. בכל זאת, לא בכל יום קורה שתערוכה ברמה בינלאומית תציג את אחת היצירות המשמעותיות ביותר עבורה. למען האמת, "Growing" (כך קוראים ליצירה) היא כנראה האהובה עליי מבין היצירות של שני. שתי תמונות של עצים: האחד תמיר וזקוף, ענפיו הקצרים מופיעים בסימטריה מופתית משני צדדיו ועליהם סדורים אחד אחד עלים כמו חיילים צייתנים. לעץ זה קוראים "Growing up". ענפיו של העץ השני הזדקרו לכל עבר והתפתלו בכיוונים משונים. הגזע עצמו היה צנום וחלול ונראה היה שהוא קורע תחת משקל ענפיו. לעץ זה קוראים "Growing out". שני מאוד אהבה ליצור בהשראת עצים והם היו מוטיב חוזר ברוב היצירות שלה. "תמיד נראה שהם מנסים להגיע לשמים ולהשתחרר מהקרקע הכובלת, אבל הם לא מבינים שהם לא יכולים להתקיים בלעדיה", היא הסבירה כששאלתי אותה באחד הדייטים הראשונים שלנו. 

"אבל עזוב אותי. מה איתך? Feelin’ Ok ?". "למה שאני לא אהיה אוקיי? אין לי משהו יותר טוב לעשות והתוצאה לא משנה. זה סתם עוד מבחן." אני מודה שיש לי נטייה להסתיר משני דברים אבל אני אף פעם לא משקר לה. השקר הזה היה בשביל לשכנע את עצמי.

את שני הכרתי במסיבה לפני שנה וחצי. באותה תקופה הייתי במסיבות באופן קבוע והן היו כל כך זהות אחת לשנייה עד שאני בקושי יכול להבחין איזה אירוע התרחש באיזו מסיבה. גם בגלל האלכוהול אבל בעיקר בגלל שפשוט לא התרחש שם שום דבר חדש. מזרקות של אלכוהול זול ובכמויות מספקיות בשביל שלא נשים לב לכמה גרוע הכיבוד וכמה ששום דבר פה לא שווה את הכסף. הרחבה תמיד מלאה בטקסי חיזור משמימים עם אותן צעידות טווסיות וזחוחות, ראש מורם וכנפיים פרושות. לפעמים איזה תרגיל באוויר או משהו אבל שום דבר ששווה לזכור. 

עד שמישהי נכנסה למרכז המעגל והחלה לנוע באופן שמעולם לא נראה. כנפיה היו סגורות וגופה התפתל באיטיות ובגמישות, איבר – איבר, ממש כמו תולעת. במקום מפגן הכוח הקבוע היא הראתה איזושהי פגיעות, נתונה כולה לצלילי המוזיקה ולקצב שסוחף אותה ואחריה גם אותנו. היא אולי נראתה כמו פיתיון, אבל נראה שדווקא אני נפלתי במלכודת. 

שני נכנסה לחיי בקופה בה כל יום עבורי היה בעיקר רצף של שעות ריקות. בתחילת התיכון עזבתי, לתדהמת כולם, את נבחרת הכַּדּוּרָחַף והפסקתי להיות פעיל בנוער הדואה. כאשר לא יכולתי לסבול יותר את התעניינותם הבלתי פוסקת של חבריי ללימודים בנוגע לנסיגה הפתאומית שלי, הפסקתי ללכת גם לבית הספר. ההנאה מהזמן הפנוי הרב שפתאום היה לי התחלפה מהר מאוד בתחושה חלולה. הייתי מעביר כל יום בחיפוש אחר מקום נוח ושקט שבו אוכל לישון בזמן שהוריי היו בטוחים שאני ממשיך ללכת לאותן מסגרות שזנחתי. או שאולי הם לא היו בטוחים בזה. הורים תמיד שמים לב, גם כשהם לא יודעים. אני לא יכול להגיד ששני מילאה את חיי. למרות שהיא עזבה את בית הספר הרבה לפניי, היא הייתה מאוד עסוקה עם היצירה שלה. אבל היה משהו מקרקע בפשוט להיות שם בשבילה. לא עשיתי שום דבר מיוחד עבורה, רק הערכתי את מי שהיא ואת מה שהיא עשתה. ובאותו אופן גם היא תמיד הייתה שם בשבילי. ממנה בא הרעיון להוציא רישיון על עף-נוע (למורת רוחה של אימי) כששיתפתי אותה שאני חש כבול, ובזכותה התחלתי לאהוב נופים. הייתי מבלה שעות ברכיבה ונהנה מהנוף שפתאום הפך נטוי ונסחף במהירות אחורנית, כמו קלטת בריוויינד, ואילו אני נשאר במקום. לא סיפרתי לה יותר מדי על עצמי, וממילא הגעתי מעולם שמעולם לא התעניינה בו. לכן שני מעולם לא יכלה להעניק לי הבנה או הזדהות, אבל תמיד קיבלה אותי מבלי לשאול שאלות. אתה לא צריך להבין משהו בשביל לאהוב אותו, כך האמנו. 

"זה נכון שאני ממש אאוט, אבל אפילו אני יודעת שהמבחן הזה הוא ביג אישיו" "זה לא כזה אישיו" עניתי. "אוקיי. אם זה לא אישיו אז לשם מה אתה ניגש מלכתחילה?" לשני הייתה נטייה להישמע כמו מישהי שהרגע למדה עברית וכמו חברה באקדמיה ללשון העברית באותו משפט. לפעמים היא גם נשמעה כאילו היא מכירה אותי יותר מדי טוב ולא מכירה אותי כלל באותו זמן. "טוב הגעתי למכון, אני חייב לנתק. אוהב אותך. ביי". "אוקיי, ביי. בהצלחה."

 

"שלום וברוך הבא לאגף הבחינות הארצי. תעודה בבקשה". הגעתי לעמדת הקבלה והגשתי את כרטיס הזיהוי שלי לפקידה שניסתה למסך את העייפות שלה ביותר מדי נימוס. "רק רגע בבקשה" אמרה בחיוך המכאני שלה בזמן שהמחשב טען את הנתונים. יש בכלל מישהו שיודע מה עושים בזמן שמחכים מול פקידה? מסתכלים עליה? מסתכלים על כל דבר חוץ ממנה? "הו וואו" הפקידה פלטה בהתפעלות כשהופיעו לה על הצג מבחני העבר שלי. כבר העדפתי את החיוך המאוסה ממקודם על פני המבט המשתאה הזה. 

זה בטח די דומה בכל מקום אבל בכל זאת אסביר: במערכת החינוך יש סדרת מבחני תעופה שיש לעבור בשביל לקבל תעודת סיום. המבחנים נפרשים לאורך 12 שנות הלימוד בדרגת קושי עולה, כאשר הציון בכל מבחן משפיע על הדרגה הסופית בתעודה ועל הזכאות לגשת למבחן הבא. הסיבה להשתאות הפקידה הייתה העובדה שסיימתי את כל המבחנים כבר בתחילת החטיבה בציון מושלם. כל המבחנים חוץ מאת מבחן הממריאים. 

בעבר הרעיון לפיו אני בכלל צריך לעבור מבחן בשביל להוכיח שאני ממריא היה נראה לי מגוחך, כיוון שידעתי שאהיה כזה עוד לפני שידעתי את שמי. עוד בחורשון, כאשר יתר בני גילי התאמנו על דברים כמו נחיתות ושיווי משקל אני כבר הצלחתי להישאר באוויר לכמה שניות. עד כיתה ג' למדתי בעצמי לבצע פעלולים מורכבים, חלקם ברמת תיכון. הייתי מתבונן מלמעלה על חבריי לכיתה, שחלקם עוד לא הצליח לשלוט בנפנוף כמו שצריך, ומתמלא רחמים עליהם. כנראה שהם יישארו על הקרקע רוב חייהם. מה לעשות שלא כולם בקעו שווים? 

לא שזה דבר כל כך נורא. רוב בני הכנף ממילא מבלים את מרבית חייהם הבוגרים על הקרקע. אפשר לומר שהצעירים מבלים הרבה יותר זמן בתעופה מאשר מבוגרים. בין אם זה בשביל להשתפר ולרכוש מיומנויות חדשות, להרשים את החברים (או החברות) לכיתה או פשוט לשחק וליהנות. בכל פעם שהם מצליחים להתרומם טיפה יותר עם הכנפיים הקטנות שלהם ולהתרחק מהקרקע הכובלת הם מתמלאים בשמחה ובהתרגשות, אפילו שלמשקיף מהצד זה לא נראה כמו הרבה. 

ככל שמתבגרים ניתן לעוף גבוה יותר, אבל יחד עם זה התעופה הופכת להרבה יותר פרקטית. אתה משתמש בכנפיים שלך בעיקר כדי להגיע ממקום למקום, ולפעמים בשביל איזה טיול או פעילות ספורטיבית כלשהי. עם האמצעים הטכנולוגיים של היום, הרוב זנחו את התעופה כמעט לחלוטין כי היא פשוט לא פרקטית. לעוף זה מסוכן, מתיש ולא מניב שום תועלת. "עם כנפיים לא מגיעים למכולת" כך נהוג לומר. 

ואז יש את הממריאים, אנשים שמשתמשים בכנפיים שלהם כדי להגיע רחוק. ספורטאים, מנכ"לים, מנהיגים. כל אחד מאמין בצעירותו שהוא יכבוש את הפסגה, יעמוד במבחן ויגיע עד למעלה, אבל במקרה שלי היה ברור כשמש שלשם הכנפיים הגדולות שלי ייקחו אותי.

 

הפקידה העניקה לי את הערכה עם המספר הסידורי המתאים ואיחלה לי בהצלחה. זו כבר פעם שלישית היום שאני שומע את המילה הזו, וזה גרם לי לחשוב על כמה שהברכה הזו משונה. היא הרגישה לי קטועה. כאילו המאחל לא ידע כיצד לסדר משפט סביבה אז הוא פשוט הניח אותה ככה, כמו שהיא. אולי זו בעצם הצלחה, להכיל משמעות לבד בזכות עצמך, בלי צורך במילים נוספות סביבך. 

הערכה הכילה צמיד ובתוכו שבב מעקב, מגבת קטנה, פנס ראש, חוט בשביל נבחנים שמרכיבים משקפיים, כוסית לבדיקת שתן (ההקפדה על טוהר הבחינה גבוהה מאוד) וחטיף אנרגיה. את התדריך העביר גבר בגיל המעבר (שלמרות שהציג את עצמו שכחתי את שמו ואת התפקיד שלו). הוא הסביר לנו את כללי ההיבחנות, מה נחשב כפסילה, מה צפוי לנו ושאר פרטים יבשים שכל מועמד ממילא קרא לפחות שבע פעמים באתר של מרכז הבחינות. בתום ההסברים כל נבחן ניגש לעמדה שלו והמתין לאות הזינוק. 

"לשם מה אתה ניגש?" הדהדה בראשי השאלה, בזמן שכל אורות הסימון במתחם נכבו אחד אחד. אני ניגש כי זה מה שצריך לקרות. כי זה מה שאני – מיועד לגדולות. מעולם לא הייתי צריך לחשוב על רצון, תמיד היה לי את הייעוד. 

 

בחטיבה התאהבתי, לראשונה. 

זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצלחתי לעוף גבוה. ממש גבוה. לראשונה הגעתי עד לשמיים והתאהבתי. היופי הכחול והאינסופי היה מעוור, אבל התחושה שהתפשטה בכל גופי הייתה משכרת עוד יותר. הבטתי למטה וראיתי עד כמה קטן העולם. הרגשתי שאם אמתח את הכנפיים עוד טיפה אוכל לכסות אותו לחלוטין, ופתאום יהיה לילה באמצע היום. הרגשתי שאם אנפנף בכנפיים קצת יותר חזק אצליח להסיט אותו ממסלולו. התאהבתי בשמים אבל הרגשתי שהעולם צריך אותי. 

 

הספירה לאחור החלה להישמע במערכת הכריזה של מתחם הבחינות, שכעת היה חשוך לחלוטין. ניווט בעלטה היה אחד מהאתגרים הרבים שמבחן הממריאים העמיד בפני המועמדים. אלמלא החשיכה כנראה לא הייתי ניגש. לצד קולות הקריין ממערכת הכריזה, שמעתי מסביבי את קולות הרחש של הנבחנים המתוחים. ניסיתי להתמקד בבליל הקולות השונים ולזהות מה קורה סביבי. חלק פרשו את כנפיהם והתמתחו, חלק קיפצו או נעו במקום בעצבנות וחלק התמקמו בעמידת מוצא, דרוכים כמו קפיץ שכווץ עד הסוף. צופר ההזנקה נשמע בקולי קולות אך קולו הצורם נעלם תוך מאית השנייה על ידי רעש אחר, חזק בהרבה. זה היה הקול היפה ביותר ששמעתי. קול שיכול לפורר הרים ולהציף ערים. קול שאתה שואף להיות חלק ממנו, אבל גם לבלוט מתוכו. הקול של ההבטחות הגדולות ביותר. כך נשמע קול משק הכנפיים של אלפי ממריאים לעתיד.

וגם אני נסקתי מעלה. 

כדי לצלוח את המבחן צריך להגיע לנקודת הסיום שנמצאת בגובה 8 קילומוט מעל קרקע המתחם. בדרך לשם הנבחן נדרש לצלוח מכשולים מכל מני סוגים. יש מכשולים פיזיים כמו מעבר דרך פתח צר בעל צורה משונה או התחמקות מכדורים עפים. יש חידות ידע והגיון מתחומים שונים שמבלי לפתור אותן לא ניתן לעבור את המחסום ויש גם סתם מבחנים מנטליים כמו מנעול שיש לפתוח באמצעות ניסוי וטעיה עם כמה עשרות מפתחות שונים, או משחק סיימון שהיה הרבה יותר מאתגר משחשבתי. את הכל כמובן צריך לפתור באוויר תוך תעופה מתמדת. באמצע המבחן החל לרדת גשם זלעפות, גם זה היה חלק מהמבחן כמובן. כבר לפני המבול חשתי כבד ומותש, אבל עם הגשם הרגשתי שהגוף שלי רוצה להצטרף לטיפות שיורדות לארץ. בדיוק כמו באותו יום גשום שבו הכל התחיל. או יותר נכון, היום שבו מה שהתחיל סוף סוף התבהר לי. 

 

רוב התהליכים מתרחשים באופן הדרגתי ורציף כך שלוקח זמן רב עד שאתה שם לב שמשהו קרה. לוקח עוד יותר זמן עד שאתה מכיר בכך. כשהיינו קטנים ושיחקנו כַּדּוּרָחַף לא שמנו לב שהשמש שקעה לעיתה, ועד שהיה חושך מוחלט סרבנו להכיר בעובדה שהיום נגמר. לילה הוא לא סוף היום, אלא מתי שאנו מוכנים להודות בכך. ככה זה היה גם אצלי. אני לא זוכר מתי זה התחיל, אבל היו סימנים דקים לאורך החטיבה. התחלתי להפסיד במשחקים, הייתי מתעייף יותר בקלות ותחושת כבדות משונה החלה ללוות אותי. ההבנה נפלה עליי ביום גשום, כשגם אני נפלתי, לראשונה. הייתי בדרכי הביתה מאימון של נבחרת הכַּדּוּרָחַף, ממהר כדי להירטב כמה שפחות. האימון ההוא היה אינטנסיבי במיוחד כיוון שאליפות הנוער הייתה בפתח, אבל בתור הקפטן הייתי חייב לשדר עסקים כרגיל ולדאוג למורל הקבוצה. לא יכולתי להראות שאני בקושי נושם. כל טעות ומעידה הוסוו תחת התירוץ שחשוב לי לתת לשאר חברי הקבוצה הזדמנות. באמצע הדרך שמתי לב שאני מאבד גובה בהדרגה. שמרתי על קור רוח ונפנפתי קצת יותר חזק, "זה כנראה בגלל השילוב של הגשם והאימון" ניסיתי להסביר לעצמי. אבל לא משנה כמה התאמצתי ירדתי רק מטה ומטה. הרגשתי את ליבי הולם בחוזקה בחזה ובאוזניי וחום מתפשט בכל הגוף. חשתי כלוא בתוך הגוף שלי, כמו פרפר שלא מצליח לצאת מהגולם שטווה לעצמו. נשמתי בכבדות. הכל הסתחרר סביבי במהירות ולא ידעתי אם זו רק בחילה או שאני באמת מתהפך כמו עלה נידף ברוח. ואולי העולם בעצמו איבד את שיווי משקלו. באותו רגע לא היה לי איכפת מכלום, רק רציתי שזה ייפסק, מה שזה לא יהיה. 

במאמץ אחרון הצלחתי לדחוף את עצמי וספק לנחות ספק להתרסק בתחנת ריענון. ישבתי שם, מתנשף ומבולבל. למזלי במקרה עצר שם השכן בעל הטעם המוזיקלי המוזר שגר שני קֶנים משמאלנו בשביל לקנות משקה אנרגיה בחנות הנוחות. הוא הסכים ברוב נדיבותו לתת לי טרמפ הביתה, ולאחר נסיעה קצרה מלווה במוזיקה שנשמעה כמו שילוב של מקהלת כנסייה ולהקת רוק שכנראה הייתה מוצלחת בזמנה הוא הוריד אותי בכניסה. מיהרתי מייד לחדרי, מתעלם מהשאלות של אימי המודאגת (דאגה זה מצב ברירת המחדל שלה, אבל הפעם היא הייתה אפילו יותר מודאגת מהרגיל לאור הופעתי המרושלת וחוסר הזמינות שלי בטלפון). התבוננתי במראה ארוכות ולא הבנתי איך לא שמתי לב לזה קודם. ממש כמו שיער שצומח, ממש כמו זיכרון שדועך, אף אחד לא יכול היה לעקוב. אבל זה היה שם, בהיר כמו שמי לילה קיצי. הכנפיים שלי, שתמיד היו גדולות במיוחד, פתאום נראו קטנות. במיוחד. 

 

בכל דקה שעברה הגשם התחזק וחדר עמוק יותר לבגדים שלבשתי, ואז גם לעצמותיי. הרגשתי את כולי סופג את הטיפות ומתחיל לאבד גובה. חזרתי בדיוק לאותה תחושה, הנפנוף העיקש בכנפיים, הכבדות, כאילו כל גופי מלא עופרת והכנפיים שלי עשויות אוויר. הרגשתי טיפש על שאני משתדל כל כך ועל שאני לא משתדל מספיק. נאבקתי בכוח הכבידה, נאבקתי ברוח החזקה ונאבקתי בעצמי, עד שכלו כוחותיי. 

כיוון שבמאמצים עילאיים הצלחתי להגיע יחסית גבוה, הדרך למטה הייתה ארוכה והיה לי הרבה זמן לחשוב. חשבתי כמה מוזר זה שכל מה שהיה לי כל כך חשוב בעבר פתאום כבר מאבד משקל. חשבתי על הגבהים אליהם הגעתי ואל הפסגות שכולם ייעדו לי. באותם ימים הייתי קטן, אבל העולם היה נראה לי קטן עוד יותר, והשמים קראו לי. שום דבר על טבעי לא קרה באותו ערב גשום. פשוט גדלתי, וגם העולם שלי גדל. הדבר היחיד שלא גדל איתי היו הכנפיים שלי. תחושת הקלה שלא הולמת את הסיטואציה בשום צורה מילאה אותי, והרגשתי כמו הגשם, שנופל בדיוק לאן שהוא צריך להגיע. בדיוק לאן שצריכים אותו. 

צמיד המעקב שלי הבהב, החיישן חש תנועה במהירות גבוהה מדי כלפי מטה. הם כנראה מאוד מבולבלים שם בחדר הבקרה, חייכתי לעצמי, בטח פעם ראשונה שהיה צריך להזעיק מציל במבחן כזה. דמיינתי בעיני רוחי את המשגיחים יושבים מול המסכים הרבים ומנסים להבין איך מועמד להמראה צולל ככה, מבלי לבצע אפילו פעולת נחיתה בסיסית. האמת היא שמעולם לא למדתי לנחות. 

הקרקע התקרבה אליי יותר ויותר, אבל לא היה בה שום דבר מאיים. השמים הציעו לי אינספור כוכבים נוצצים ומזמינים, אבל כל הכוכבים האלה כבר מתו ממזמן, הם רק האור שנשאר ממשהו גדול. לעומתם האדמה הכילה בתוכה פוטנציאל אינסופי. חיים חבויים שרק המתינו שיגלו אותם, שיגדלו אותם. 

ובאותו רגע התאהבתי בעולם.