קטגוריות
2021

סיפור מספר 9: הילוד הבא נקבה מאת רויטל גולדשמיד

ליזי סגרה את הרגליים, לפחות עד שהרופא יחזור. ״פעם רביעית שהוא יוצא מהחדר״. היא חשבה לעצמה ומצצה את הסוכרייה-על-מקל האדומה. הרופא רמז שעדיף למעט בסוכר, אבל היא הרגישה צורך ולאשה בהריון לא אומרים לא. רכבת נוספת יללה מחוץ לחלון והרופא חזר עם מכשיר מתכת גדול ומרובה כפתורים.

ליזי פתחה את הרגליים שוב, הברכיים שלה נמתחו כמו שני מחוגים שמנים שניסו לפסק את עצמם לזווית של שעה מאוחרת. כבר שעתיים שהיא שוכבת כאן והרופא עוד לא אמר מילה אחת רק נהם ומלמל לעצמו. לכן היא נבהלה וקפצה בכסא כשאחרי מספר דקות הוא אמר פתאום בקול רם:

 ״זהו, את יכולה להתלבש״. 

היה נראה שגם הוא נבהל מהצעקה הקטנה שנמלטה ממנה. ליזי ניסתה לנגב בנייר סופג מחוספס את כל הבהלה והמבוכה שנזלה לה במורד הירכיים ואת תחושת האונס המתכתית מהמכשירים שנכנסו ויצאו מהגוף שלה בשעתיים האחרונות. 

 

ליזי היא מהדור האחרון שנולד באופן טבעי עם כל הפגמים שהטבע יכול להנחיל בגוף ובלי רשות מהממשלה. בימינו כמעט כבר לא יעלה על הדעת איך פעם, רק לפני דור אחד, אנשים הורשו ללדת כמה ילדים שהתחשק להם ואפילו הזוי מכך – סמכו על התהליך הביולוגי לברירה טבעית של גנטיקה בתינוק. כיום, בגלל התפוצצות האוכלוסין בעולם מותר לכל אדם לגדל רק ילד אחד. במקרה כזה, כל הורה רוצה שהילד האחד שלו יוולד מושלם; גם השלטונות רוצים אזרחים ללא פגמים או בעיקר להימנע מהפגנות ומחאה אזרחית –  ולכן קמו כל המכונים הביוטכנולוגים הממשלתיים להנדסת תינוקות.

 

ליזי ידעה שאת התינוק שלה היא תבחר בקפידה כך שיהיה עם עיני שקד חומות כמו שלה אך בניגוד אליה שלא יבהל מכלום. לא היה לה כסף לשלם על תכונות נוספות אך מכיוון שהיא התנדבה להיות בין הנשים הראשונות שעומדות ללדת תינוקות מהונדסים מהזן החדש ("למען האנושות"! היא שמעה בראש את הפרסומות מהטלוויזיה) – נתנו לה לבחור במתנה עוד שתי תכונות חינם. ליזי התלבטה בין טוב לב, הגינות, יצירתיות וחוכמה. עם טוב לב לא קונים במכולת – ליזי בחרה בתושייה וחוש כיוון. אף אחד לא בוחר ב״חוש כיוון״. היא בחרה.

 

התינוק הלך והתפתח. כבר היו לו את כל האונות במוח וכל האיברים במקום ובסדר הנכון, ולה היו המון תמונות אולטרסאונד צבעוניות בתלת-מימד. בשבוע האחרון היא התחילה להרגיש את הבעיטות הקטנות בשעות הערב. הבעיטות הקטנות הפכו לחבטות איומות. למעשה הבוקר, ליזי התחילה את השבוע ה-25 להריון והרגישה כאילו התינוק מנסה לקרוע את דופן הרחם. כל תנועה שלו היתה כרוכה בכאב גדול. אחד הדברים המעטים שהרגיעו אותו היו סוכריות על מקל אדומות, או כנראה, הסוכר שבהן. הילד אהב מתוק והיא החליטה להגיע לבדיקה.

 

ליזי נזכרה שהרופא אמר כבר בהתחלה, כשהתינוק עוד היה עדיין רק צבר תאים פועמים: 

״יש לו לב חזק״. 

למרות שהיא לא בחרה את התכונה הזו, היא שמחה. לב חזק זה בטוח סימן לילד בריא. לפני הכל, אמהות רוצות את הילדים שלהן בריאים. נשים כמוה, ללא מספיק כסף לקנות תכונות טובות לתינוק, התפללו לתינוק בריא. לקנות תרופות, אם הוא יחלה, זה סיפור יקר שיכול להיגמר רע מאד. מכיוון שכל התינוקות נולדים מושלמים, תרופות נהיו מצרך נדיר ויקר. באופן חסר צדק לחלוטין – רק עניים שלא יכולים לשלם על הנדסת תינוקות, מוצאים את עצמם משתעבדים בעבור תרופות לילדים. לפעמים שומעים בחדשות על אנשים שמוכרים את התינוקות המהונדסים חלקית שלהם במחיר מוזל. ליזי לא רצתה למצוא את עצמה מוכרת את איתן. ככה היא בחרה לקרוא לו, לתינוק – איתן. 

 

ביום בחירת התכונות לאיתן הושיבו אותה בחדר מרווח על ספה אדומה וקטיפתית. ריח ורדים-וניל מלאכותי השרה על החדר תחושת רוגע מאולצת. על השולחן עמדה ערימה גבוהה של טפסים מלאים במילים קטנות וצפופות שהיא לא הבינה את כולן, והאמת שגם לא היה לה חשק להתעמק כי פתאום נגמר לה האוויר. 

״אולי זו טעות, כל ההרפתקאה הזו של ילד…״ המחשבה הציפה אותה בבחילה אפורה. ליזי הרימה את הראש אל הדלת במחשבה לצאת ולא לחזור לעולם, אבל העינים המוטרדות שלה פגשו את הטכנאי של מכון הנדסת האנוש. הטכנאי לקח אותה לקצה המסדרון לחדר צדדי וטרק אחריהם דלת ברזל עבה. 

״יש לך עוד זמן לחסוך״ הוא לחש

ליזי הייתה מבועתת. היא לא רצתה להאמין שהוא קורא מחשבות

״אתה מהונדס?״ היא שאלה אבל הטכנאי התעלם. 

״אתה קורא מחשבות?״ ליזי ניסתה למחוק, ללא הצלחה, את כל מה שרץ לה בראש רק ליתר ביטחון

 

״תקשיבי לי, אין לנו הרבה זמן״ הוא העיף מבט לעבר הדלת

״ינסו ללחוץ עליך להחליט הכל עכשיו, לקחת הלוואות ולשלם מראש את כל הכספים שאין לך אבל בעצם את לא חייבת. את יכולה לשדרג את הילד עד גיל ארבע – מקסימום חמש, עד שיתחילו ליפול לו שיני החלב הראשונות ומאותו הרגע – זהו. מי שהוא יהיה כך הוא ישאר״. 

ליזי נשארה לשבת כשהטכנאי יצא מהחדר. היא ספרה בשקט עם הלשון עד 30 כמו שהוא ביקש, הציצה למסדרון ורק אחרי שהיא ווידאה שהוא ריק – יצאה והתרחקה חזרה אל חדר הבדיקות.

 

עכשיו, חצי שנה אחרי, התינוק כבר בעט חזק מדי עד שהיא נאלצה לחזור הבוקר למכון להנדסת אנוש לבדיקה. כשהיא אוחזת במקל הדביק של הסוכרייה ביד אחת ומרימה את התחתונים ביד השנייה ליזי בקושי הצליחה ליישר את החצאית על הבטן הגדולה שהייתה לה. הרופא קיפל בינתיים את המכשיר עם הכפתורים וגילגל את הכבלים של החשמל חזרה לתוך מזוודה שחורה. ליזי התיישבה על הכסא ורכנה קדימה. רכבת נוספת יבבה בחוץ והתינוק זז באי נוחות אולי בגלל הרעש או אולי כי היא התכופפה לנעול את הסנדלים ולחצה עליו. הוא כבר גדול והיא כבר מגיעה בקושי לאצבעות הרגליים. 

 

״תשמעי גברת ליזי״ הרופא נראה עייף אבל השתדל לחייך:

״לילד שלך יהיה חיוך גדול מאד״ 

ליזי חייכה אבל לה היה חיוך קטן וחושש

״אני מתכוון שעד כה הוא מתפתח מאד יפה. אני רואה שיש לו שרירים חזקים שאת מרגישה את הבעיטות החזקות שלו. הלב שלו פועם בעוצמה ואפילו שריר המִּלְעָס שלו מאד חזק. הילד שלך יהיה כדורגלן ובמקום לינוק יאכל סטקים״

עכשיו שניהם צחקו; הרופא בצחוק קטן עד כדי גיחוך צר אך ליזי בהקלה:

"אם זאת הבעייה שלו דוקטור – אז אין בעייה". 

 

בדרך הביתה באוטובוס התיישבה מולה עוד אשה בהריון. 

״ככה זה.״ ליזי חשבה לעצמה 

״כשאת בהריון את לא רואה את כפות הרגליים של עצמך אבל מסביב את רואה בכל מקום הריוניות אחרות״.

ליזי רצתה לשאול אותה אם גם אצלה זה ככה, שהתינוק שלה חזק ולא נותן להן מנוחה, אבל בדיוק אז ההריונית צרחה באיימה והרצפה תחתיה התמלאה בנוזלים ודם. נהג האוטובוס עצר בין התחנות. מישהו הזמין אמבולנס. תוך כמה דקות אנשים בחליפות סטריליות מכוסים לבן מכף רגל ועד הראש עלו מהדלת האחורית ופינו את היולדת לבית החולים. אחר כך עלה לאוטובוס מישהו עם מברשת וחומר חיטוי וניקה את כל הנוזלים מהכסא והרצפה לתוך בקבוקים.

ליזי, המומה, ראתה את אחד האנשים הלבנים מושיט מעטפה לנהג. היא שמעה אותו אומר: 

״עשית נכון״ .

 

בשבוע ה- 34 להריון אצבעות יד שמאל שלה היו עיסת עור רטובה ודביקה. כל הזמן, עד שראו לה את טביעות האצבעות בולטות כמו אחרי מקלחת ארוכה במי סוכר. ליזי לא יכלה לסבול יותר את סוכריות המקל האדומות אבל אחרי שלושה אשפוזים, בגלל נסיונות כושלים להיגמל מהן, ורק כי התינוק בעט עד שהאיברים הפנימיים שלה דיממו – ליזי הכריחה את עצמה להמשיך למצוץ. כל יום – כל היום. סוכריה אחת אחרי השנייה. זה הרגיע אותו. אצבעות דביקות זו לא בעייה גדולה גם לא העובדה שהפה שלה התמלא שריטות וחתכים "העיקר שאיתן בסדר", תינוק הסטקים שלה, שרק יהיה בריא. 

 

הלידה הלכה והתקרבה. בשלב הזה ליזי הוזמנה לבדיקה כל שבוע. את הטכנאי היא לא ראתה יותר והרופא שלה היה מודאג מכמות הסוכר שהיא צורכת. 

״כשתרגישי דקירות צירים בגב, תתקשרי אלינו ונבוא לקחת אותך ללידה מכל מקום שתהיי בו. זה חלק מהשירות שלנו ללקוחות״ 

הרופא וכל הפרטים הטכניים שיצאו לו מהפה ריפרפו סביבה כמו עש סביב מנורת לילה. היה לה קשה להתרכז ולהכיל בבת אחת את כל הפרטים עם הצרבות, האצבעות הדביקות והעירום התפוח והגמלוני שנהיה ממנה. המבט שלה עבר דרך החלון כמו קרן אור והתפזר על הבניינים הצפופים של העיר. 

״יותר מדי אנשים חיים בעולם״ היא חשבה, 

״איך איתן ימצא את המקום שלו בחיים צפופים כאלה?״ 

המחשבות הטורדניות לגבי העתיד טרפו את שנת הלילה שלה ועכשיו כשהלידה התקרבה גם המחשבות בהקיץ לא ריחמו עליה. בקושי הצליחה להקשיב לרופא. 

 

האישונים שלה נעו יחד עם הרכבות שחלפו על הגשרים בין הבניינים כל כמה דקות. היא ספרה רכבות כדי לשכוח את אנשי החלוקים הלבנים שפתאום צפו לה בזכרון.

 

״בילד הבא אני רוצה בת״ ליזי שמעה את עצמה אומרת לרופא

 

״מין הילוד זה הדבר היחיד שאתן לא יכולות לבחור״ הרופא ענה בשקט קשוח. הקול שלו בקע מתוכו מדויק וחד כמו פיצוח אגוזי אדמה

 

״מין הילוד תלוי במה שמשרד הבריאות העולמי מחליט שחסר בעולם, וחוצמזה..״ 

הרופא הרים את מבטו מבין הרגליים הערומות שלה והביט בשקית הסוכריות שהציצה לה מהתיק הפתוח

 

״וחוצמזה, אין דבר כזה ׳ילד הבא׳ ליזי. אלא אם כן הוא..״ הרופא הצביע עם המרפק על התינוק שנראה על מסך המוניטור והמשיך לחפור לה בגוף עם האצבעות

 

״אלא אם כן הוא ימות בקרב למען המדינה ואז הממשלה כאות הוקרה תאשר לך ללדת עוד אחד. תצטרכי כמובן להגיש בקשה חדשה, ותקווי שתהיי עדיין צעירה כי אחרי גיל 45 כבר לא מאשרים יותר ו…״

 

ליזי התחילה לבכות. כל ההורמונים התנפלו בבת אחת על האיימה שהיא הרגישה כשהרופא כבר הורג לה את איתן לפני שהוא נולד. אבל הרופא לא התרגש מהדמעות שלה. נראה שהוא לא מתרגש מכלום רק רושם כל הזמן בטאבלט שלו, מהמהם וממעט במילים. 

 

כשליזי נכנסה הביתה היא גילתה ששקית הסוכריות שלה נעלמה, בטח נפלה מהתיק הפתוח אצל הרופא. התכנון שלה היה להתקלח ולהתנקות מהמגע המטריד של הבדיקה הפולשנית שחדרה לה לגוף ולנשמה ואז לקפוץ מעבר לכביש למכולת לקנות עוד – 

אבל כאב חד הפיל אותה על הברכיים. 

הכאב לא היה דקירות בגב אלא דווקא התכווצות אדירה בקדמת הבטן ואחריה עוד אחת

מים חמים שטפו לה את הרגליים, דם החל לנזול ממנה אל הרצפה והיא בקושי הצליחה לנשום.

בידיים דביקות ורועדות היא הוציאה את הטלפון מהתיק כדי להתקשר שיבואו – 

ליזי איבדה את ההכרה.

התינוק כרסם את דרכו החוצה – דרך הרקמות שלה; חורר את דופן הרחם, ועם חוש כיוון מפותח במיוחד, זחל במעלה הבטן כדי לינוק.

 

הרופא חיכה בשקט מעבר לדלת עד לחבטה ברצפה ואחר כך הצמיד את האוזן לדלת והקשיב לציקצוקי הלעיסה הקולניים של התינוק.

״זה לא לקח הרבה  זמן הפעם״ הוא חשב לעצמו 

״הצלחנו לשפר את העניין הזה של ההרג, כך שיהיה מהיר והנשים לא תסבולנה, ותצעקנה כמה שפחות״. לא היתה לו, לרופא, בעייה עם דם אבל צרחות של נשים? אין דבר שהוא שנא יותר מצרחות של נשים ולכן הוא שמח שהיא מתה מהר ובשקט.

 

הרופא הסתכל בשעון ורשם: ״03:14 דקות לידה. מזל-טוב״. אחר כך לקח מגבון לח, הניח על הידית הדביקה ופתח את הדלת. אנשי המעבדה בבגדיהם הלבנים נכנסו אחריו. בזמן שהם שאבו את הנוזלים מהרצפה לצנצנות ניסוי, הוא עצמו נעמד מעל מה שהיה עד לא מזמן גופה השמנמן של ליזי ומבחינתו ביצה אנושית לגידול דור העתיד. 

 

״אני מצטער ליזי״ אמר בקול כדי שכולם ישמעו אבל הוא לא באמת הצטער.

 

״בעולם הצפוף שלנו זה אחד-תמורת אחד. חיים נוצרים מישהו חייב למות. היית צריכה להקפיד לקרוא את הטפסים שנתתי לך ולרשום שם של מישהו אחר אבל השארת את השורה הזו ריקה״

 

הרופא יצא מהדירה הקטנה עם איתן על הידיים. בחדר המדרגות מלמל לעצמו ״הילוד הבא… ממ.. עכשיו צריך נקבה חדשה״.