קטגוריות
מסלול רגיל 2022

הטירה ההפוכה מאת אודליה גולדמן

רוב הזמן הטירה הייתה עמוסה מדי בעיניה של קֶסי, עם יותר מדי חפצים קסומים ומשונים שהיה צריך לנקות. היום למשל בדיוק סיימה עם חדר-החדלונות בקומה השלישית. היא פיהקה כשחיכתה שיללה תעביר את זנבה הירוק על בקבוקי השיקויאוש במדפים העליונים כדי שתוכל לסיים לאסוף את האבק ולהשליך אותו אל הפיר שהוביל הישר אל חדר האבק שבמרתף. אֵשֶש הקפיד על זה באדיקות. כל יום לפי הסדר, התקדמו עם הניקיון, אבל זה היה קרב אבוד. לא היה לה ספק שכשיסיימו יום אחד את חדר-העזבונות, שהיה החדר הכי עליון בקומה השישית, יללה והיא ישובו חזרה אל חדר הנשכנים בקומה הראשונה ושכבות האבק יחכו להן כאילו מעולם לא ניקו שם. מאיפה האבק מגיע בכלל, היא לא הצליחה להבין. 

רק בלילות זה היה אחרת. משהו מוזר היה קורה לטירה, ויותר משהמסדרונות היו הופכים שקטים, הם היו פתאום ריקים. אבל לא בריקנות כמו של סל או קופסה. הרי במסדרונות עמדו ספסלים ואגרטלים ותמונות ושטיחים. לא. כשהייתה מתעוררת בלילות ומרגישה את הריקנות שלהם מפריעה לה להירדם, הייתה יודעת שהטירה ריקה כמו בטן רעבה. 

אתמול בלילה זה שוב קרה לה, שהתעוררה מרוב הריקנות הזאת ולא הצליחה להירדם. כשהייתה קטנה אשש לא הצליח להבין מה מפריע לה והביא לה מנורה כדי שלא תפחד מהחושך. אבל הוא לא הבין שזה לא היה החושך, זה היה השקט. הטירה הייתה שקטה כל כך שזה הרגיש כמו צעקה הפוכה אל תוך האוזן שלה. אבל עכשיו כבר גדלה וידעה שזה יעבור אם תצליח להירדם שוב. אבל אתמול בלילה לא הצליחה. אולי בגלל היומן שיללה והיא מצאו לפני כמה ימים במשחק "מי מוצאת". המשחק היה די פשוט – הן היו שולפות כרטיס פריט אקראי שכלל תיאור חיצוני של הפריט, עוול קסום ומיקום, והולכות לחפש אותו. כמובן שזה לא היה אמור להיות משחק מי-יודע-מה מוצלח אם הכרטיסיות של אשש היו מעודכנות. אבל הן לא היו, ורוב הפריטים היו מונחים במקומות אחרים לגמרי ממה שהיה רשום בכרטיס שלהן. צמיד נצמד אחד מחדר החניקות, למשל, הן מצאו רק אחרי חודשים מאחורי גליל נייר בחדר התפלצות. אשש טען שהן עושות לו בלאגן בכרטיסיות ואסר עליהן לשחק במשחק הזה, אבל קסי ידעה שמה שבאמת העלה את כעסו היה שגילו את כל בעיות הסדר שהיו לו. הוא לא הבין שהכעס שלו רק הפך את המשחק לסודי ולכן להרבה יותר מהנה. הפעם, מיד כשאשש נרדם יללה גררה אותה למשרד שלו והתעקשה לטפס מעלה ולשלוף כרטיסיה מקופסה שעמדה מעל הארון, כמעט מוחבאת. ליללה היו תמיד רצונות משלה. 

הפעם הן יצאו לחפש עט נוצה אדום עשוי נוצת תרנגועל שהיה אמור להיות בחדר החרמות. אבל כמובן שאף אחת מהן לא הלכה לחפש שם. בסוף הן מצאו אותו בחדר הזעמות בקומה הרביעית, בתוך מגירה נסתרת שיללה נבחה עליה. לקח לקסי די הרבה זמן לפתוח אותה, ולכן הכריזה על  שוויון, למרות נביחותיה של יללה. "בלעדי לא היית מצליחה לפתוח את המגירה בחיים," אמרה לזאבה החצופה, והיה לה חשד סביר שיללה ידעה שהעט יהיה שם ובחרה את הכרטיס הזה בכוונה, כדי לנצח. אבל מה שהיה מעניין יותר מהעט המוזר שהתחבא מאחורי יד תותבת משנהב וכדור עשוי מתכת, היה היומן שמצאו שם. קודם כל, שלא כמו ספרים אחרים, היומן לא היה זכרן בכלל. זאת אומרת, שהוא לא זכר משהו מהקסם שלו גם בטירה. כמובן שבגלל שבטירה לא היה קסם, שום חפץ לא היה יכול באמת לפגוע בהן, אבל היו כמה חפצים זכרנים יותר מהאחרים. ספרים למשל, שהיו המאובקים וגם הזכרנים מכל, ולכן קסי לא העיזה אפילו לחלום לקרוא בהם בגלל העקצוצים הכאובים שהם גרמו. אשש אמר שזה בגלל שקסם בצורתו הבסיסית הוא מחשבה מעוותת וספרים משמרים מחשבה טוב מאחרים. אבל היומן לא גרם לה לעיקצוצים, אולי כי בכלל לא היה לו קסם וסתם הגיע לטירה בטעות בתוך המגירה. זה שימח אותה מאוד. סוף סוף משהו מעניין שהוא לא כרטיסיות החפצים הקסומים של אשש לתרגל עליו קריאה. 

למרבה אכזבתה, רובו של היומן היה נראה כמו גיבובים של שטויות. רק אחרי מאמץ התחילה להבין שיש שם הגיון מסויים. היה מעניין לנסות ולקרוא משהו שכתב מישהו אחר. מאז בכל יום  באה בזמנה הפנוי לחדר הזעמות וניסתה לפענח משהו מהיומן. לפני יומיים הצליחה להבין שמדובר באשה. היו שם תיאורים של געגוע שלה לעץ תפוח עם ריח רענן אבל לקסי לא היה מושג למה היא מתכוונת. ממתי לפירות היה ריח. היו גם המון התייחסויות מוזרות לקסם ולדרכים בהם הוא עובד. היא לא הבינה כמעט כלום, במיוחד שלפעמים המילים היו מוזרות או הכתב עצמו הפך לא קריא, כאילו הכותבת קצת השתגעה תוך כדי כתיבה. זה היה חשד מבוסס כי היה שם גם עמוד שלם שהיה מלא במילים "קסם, קסם, קסם" שוב ושוב. גם הדפים היו בלויים כאילו קראו בהם פעמים רבות, והיא לא הבינה למה שהאשה תקרא שוב ושוב משהו שהיא עצמה כתבה. אבל מה שבאמת השאיר אותה ערה בלילה היה הקטע שמצאה שם אתמול – "שקט כאן מדי." היה כתוב שם. "לדברים אמור להיות רעש… אבל בטירה אין רעש. אתמול בלילה נפל עלי פחד שזה לא הרעש שנעלם אלא אני שהפכתי חירשת… אין לי דרך לדעת." הקטע הזה המם אותה. לא רק שהיא הבינה שהיא קוראת ביומן של מישהי שהייתה פה ממש בטירה, האשה גם הבינה בדיוק מה שקסי הרגישה. משהו שאפילו אשש לא הצליח להבין, ולא משנה כמה ניסתה להסביר לו. כשהתהפכה במיטתה והרגישה את השקט המאיים עולה סביבה, חשבה על מה שכתבה זאת מהיומן – "רצתי לקומת הגג בכותונת הלילה… אל הגינה והצמדתי את האוזן… החומה הגדולה… ושמעתי… מעבר לחומה, את הקסם לוחש לי מרחוק… אני לא יודעת אם באמת שמעתי אותו או שדמיינתי… רק כדי שלא להשתגע. אבל אולי כבר השתגעתי כאן מזמן." קסי לא הייתה משוגעת מספיק לרוץ לגג ולכן רק התהפכה לצידה השני. וכדי שלא לשמוע את השקט, זמזמה לעצמה שיר ילדים ותהתה למה האשה מהיומן המשיכה להיות כאן בטירה ולא עזבה אם היה לה כאן רע כל כך. אולי כמו קסי, הייתה עליה קללה, והיא לא הייתה יכולה לצאת חזרה החוצה למקום שיש בו קסם. או כמו יללה, שהגיעה לא הרבה לפני קסי לטירה אחרי שזרקו עליה בחוץ לפיד של אש-תמיד ואשש אמר שהוא בקושי הצליח לכבות אותה. אם רק יצאו שתיהן מהטירה ימותו מיד. אבל שלא כמוהן, האשה הזאת סבלה נורא בטירה. הייתה פסקה שבה היא תיארה איך היא הולכת לאיבוד כל הזמן במסדרונות, משהו שלא קרה לקסי או יללה מעולם. קסי המשיכה לזמזם עד שיללה ששמעה את הזמזום הגיעה ללקק אותה ועזרה לה להרדם. 

מדהים איך כשמגיע הבוקר, הטירה חוזרת להרגיש עמוסה מדי, חשבה קסי לעצמה. בדיוק כשסיימו לנקות שמעו את הפעמון המבשר על פריט חדש שמחכה במבואה. אוף. למה הטירה לא מתחשבת יותר? עכשיו יצטרכו לחכות עד שאשש יטפל בפריט החדש לפני שיאכלו. כשהגיעו שתיהן לקומת הכניסה, הדלתות אל המבואה היו פתוחות ואשש כבר עמד מעבר להן, לבוש בבגדי המבואה  – כפפות עור ירוקות ומחוספסות, מעיל עור ארוך וחום שהיה לו ריח חריכה תמידי, קסדת מתכת גדולה שכסתה את פניו כמעט לחלוטין וזוג מגפיים שהיו גדולים על אשש בכמה מידות. אם מניחים בצד את הכישרון של אשש לגדל צמחים מוזרים, בעיניה של קסי הכישרון האמיתי שלו היה להצליח לנוע בבגדי המבואה המסורבלים. קסי דחפה את ראשה הכי קרוב שיכלה בלי לעבור בין הדלתות. הלוואי שהייתה יכולה להצטרף אל אשש שעמד והתבונן בקופסת העץ הקטנה שעמדה שם. אבל איך הוא מצליח לראות משהו דרך הקסדה, תהתה. אשש התעקש שקסם הוא חומר ממזרי ולכן הוא חייב להגן על עצמו היטב. הוא המשיך להביט בקופסה מכאן ומשם, להביט ולהביט. היא חכתה שהוא יכניס כבר את הפריט פנימה, אל אולם הכניסה. אבל כמובן שהוא לא יכול היה לעשות את זה לפני שיבינו מה הפריט עושה, אחרת לא יוכלו לקטלג אותו כראוי. מצד שני, גם לא היה נראה שאשש מתכוון לעשות משהו חוץ מלהביט.  

"למה אתה לא פשוט פותח את זה וזהו," אמרה קסי והתיישבה בייאוש על רצפת השיש הקרה, כשיללה לצידה.
" את יודעת מה יכול לקפוץ לי משם?" המהם אליה אשש. "רסס-קלל, דַנאבה ואפילו דרעקון."
"הלוואי," אמרה קסי ונשכבה על הרצפה, ראשה על גבה הירקרק של יללה. "לפחות זה יהיה מעניין." קולה הדהד אל הקמרונות הגבוהים שמעליה. אם זה היה תלוי בה, היא כבר מזמן הייתה מרימה את המכסה של הקופסה וזהו. אבל היא ידעה שבגלל קללת החנק שהייתה עליה, אסור לה אפילו לצאת למבואה, שם הקסם היה קיים, רק מעט מוחלש יותר. 

בזמן שאשש המשיך להקיף את הקופסה, קסי שקעה במחשבות על אומללותם של אלה שגרים בשטחי הקסם שמחוץ לטירה. היא דמיינה אותם אנשים כפופים, לבושי גלימות, הולכים בחשיכה ומדלגים בין חפצים מקוללים ורוחשי רע, כמו אלה שהגיעו לבסוף לטירה. מעניין מה עשו שם חוץ מקסם? היא פיהקה והמשיכה לחשוב על החיים מחוץ לטירה, אבל רק כשיללה ליקקה אותה, הבינה שנרדמה תוך כדי מחשבות. זה מה שקורה למי שלא מצליח להירדם בלילה. היא התרוממה מעט, חצי מנומנמת, וראתה שלא פספסה כלום כי אשש רק עכשיו שלח סוף סוף יד אל הקופסה. הוא פתח אותה לאט. בזהירות. רק עד כדי חרך קטן. קול זעיר וחלש בקע מהקופסה. קסי רכנה קדימה. בהתחלה הקול נשמע כמו קול שריקה, אבל אחרי כמה שניות אפשר היה לזהות שמדובר בשירה חרישית. "אה, נו. זה לחדר המוזיקה." קבעה קסי.
"לא, לא," מיהר אשש לומר והסיר לחלוטין את המכסה. קול השירה נשמע חזק הרבה יותר. "זאת זייפאית," קבע. "חדר הפיתויים." וסגר את המכסה.
קסי גלגלה את עיניה. זה לגמרי היה פריט אל חדר המוזיקה. אבל לפני חודש בערך הגיע פסנתר ענק שמילא את כל החדר, והיה צריך לסדר מחדש את כל תופי הזעם שהסתובבו שם כדי שיהיה מקום לפריטים חדשים. רק שלאשש לא היה כוח, והוא העדיף פשוט לתייג פריטים למקומות אחרים. ככה הם תייגו חלילים-כוזבים לחדר האשליות וכינורות-ייאוש לחדר הדכדוכים. היא אולי הייתה אומרת על זה משהו לאשש, אבל היא הייתה רעבה ורק רצתה שאשש יסיים. 

אשש הרים את הקופסה ונכנס פנימה, והדלתות אל המבואה נסגרו מעצמן מאחוריו. הוא הניח את הקופסה על רצפת השיש מול קסי. היא הייתה עשויה מעץ פשוט למדי, וכמה אותיות מוזרות נראו עליה, מצויירות בדיו כחולה. היא פתחה אותה. שום קול לא נשמע, כמובן. בטירה שום קסם לא עבד. "מה דעתך?" היא פנתה ליללה. יללה רחרחה את הקופסה מבפנים ומבחוץ ונבחה פעמיים. "לא, " אמרה קסי "זה רק לתיוג," והגישה את הקופסה חזרה לאשש.
"בטוח? אנחנו צריכים קופסה לשים בה בצלי אש."
"אם יללה אמרה, היא יודעת," וקסי לטפה בלי משים את פרוותה הירוקה של הזאבה שהייתה טובה מאוד בלזהות חפצים זכרנים. היא למדה את הלקח שלה עם השמיכה הסרוגה עם הגדילים הזהובים שהגיעה לפני שנתיים. הגדילים היו יפים כל כך שהיא התעלמה מהנביחות של יללה ולקחה אותה לחדרה. היא חטפה כאלה עקצוצים במהלך הלילה שהיא השליכה אותה בזעם לחדר המגפות. מאז למדה יותר לא לקחת שום חפץ שיללה לא מאשרת, יפה ומיוחד ככל שיהיה. זה כמו שתחושת האבק באצבעות ממשיכה גם אחרי ששוטפים ידיים, חשבה לעצמה. יש דברים שפשוט נשארים. אולי רק אם יבוא וילון יפה היא תשקול לעבור על הכללים. הווילונות שאשש תלה בחדרה, עם דוגמת החיות המצויירות, כבר היו ילדותיים מדי עבורה. אבל בינתיים כל הווילונות שהגיעו היו מתפוררים או מכוערים במיוחד, כך שלא היה לה אכפת שיללה נבחה עליהם בעוז ושהם אפסנו אותם במהירות בחדר החניקות או הרעלנים או חדר השוליות, תלוי מה היה הקסם שלהם. לזכות הרשע של הקסם יאמר שתמיד היה מגוון למדי. 

"טוב, בסדר," נהם אשש, שבגלל העמידות שלו לקסם וויתר בקושי על הקופסה, "אז אני אסיים לתייג ולשים את הקופסה במקום ונאכל ארוחת צהריים." וקסי קמה בצהלה אל המטבח.

אחרי שסיימו לאכול, אשש התיישב ליד האח וקרא, יללה נמנמה על הרצפה מתחת לספה, וקסי מצאה את עצמה במרתף, שוכבת על רצפת הזכוכית ומביטה מטה אל השמיים הכחולים. עננים לבנים נעו תחתיה באיטיות. היא אהבה להניח את לחיה על הזכוכית החמימה, ואז לבחור ענן ולהניע את אצבעה כאילו שהיא זאת שדוחפת אותו מכאן לשם. כשסיימה לדחוף את כל העננים, עלתה חזרה אל חדר הזעמות וניסתה לקרוא ביומן. אבל הצליחה לקרוא רק חלק ממשפט אחד חדש – "כבר הרבה זמן… כל הדברים בטירה…רק ריח וטעם של אבק…"    

הטירה באמת הייתה מלאה באבק. מעניין אם האבק קשור לשקט של הטירה. היא התנערה רק כשיללה לקקה את אוזנה, והיא הבינה שאשש קרא לה מלמטה לארוחת ערב. היא החזירה את המחברת אל המגירה הסודית וסגרה אותה. היא תמשיך מחר.  

"הכנתי משהו מיוחד הערב," אמר אשש כשהתיישבה לשולחן, והגיש להן מנה בשרנית וורודה. קסי טעמה בזהירות. עם הניסויים שאשש עשה בגינה שלו אי אפשר היה לדעת. מדי פעם הוא הכין כל מיני דברים מוזרים כמו סלט מפירות מהבו שאמור היה להרדים את כל מי שנגס בו והיה לו טעם של צנון. או קציצות תפרחת של מחשהה, צמח סגלגל, שאשש אמר שאפילו רק אדי הריח של הפרחים שלו יכול להשאיר אנשים נטולי כל זיכרון. קסי לא התרשמה במיוחד. זיכרון, לא זיכרון, היה לזה טעם לוואי מר.
"זה… לא רע," אמרה אחרי שטעמה מהצלחת. הטעם היה סביר אבל המרקם הזכיר לה חול.
"לא רע?" נהם אשש, "זה צנולב! אף אחד בעולם לא ידע לעולם מה הטעם שלו, כי נגיסה אחת ממנו ואת כבר מתה בייסורים, ואת אומרת שזה לא רע." והוא נד בראשו, כלא מאמין. קסי לעסה את הצמח המוזר בתשומת לב. היא באמת הבחינה בעקצוצים קלים, הד לרעל שאמור היה לפגוע בה אם הייתה יוצאת מחוץ לטירה. "חסר מלח."
"לא מגיע לך כל הטוב הזה," נהם אשש. "מעכשיו אני מכין לך רק סלט עגבניות."
"באמת?" שאלה קסי בתקווה ואשש התעלם ממנה. יללה פלטה משהו חסר פשר.
"אם את בצד שלה," אמר אשש והפנה את מבטו אל יללה, "שלא תצפי לשאריות."
קסי חייכה חיוך קטן וברגע שאשש לא הסתכל הגניבה ליללה את כל מה שנשאר בצלחת שלה. הוא היה זקן מדי מול שתיהן. 

למחרת, בזמן שניקו את החדר הבא בתור – חדר המחנקים – קסי מצאה את עצמה חוזרת במחשבותיה אל המחברת המוזרה. התיאורים על העולם שמחוץ לטירה היו אחרים לגמרי ממה שחשבה. אבל מי אמר שהם נכונים? אבל למה שהאשה תכתוב דברים לא אמיתיים ביומן של עצמה? היה עוזר לה להבין מי היא הייתה. קסי חיפשה בכריכה ובדפים הראשונים רמז לשם או סימן זיהוי אבל לא מצאה דבר. "מי את חושבת כתבה את היומן, הא?" פנתה לזאבה אבל יללה ניערה את ראשה וחזרה להבריש בזנבה חבל מאובק. "אולי אשש יודע," אמרה קסי לעצמה בזמן שניערה עניבה מכוערת. אבל משום מה לא הרגישה שהיא רוצה לספר לאשש על היומן. לא עדיין, בכל אופן.   

למחרת החליטה לעלות אל הגג. "אשש, איך נראה העולם שמחוץ לטירה?" שאלה אותו בעודו עומד על הסולם והתמתח מעלה לשתול כמה זרעים חדשים באדמה. בטח זן חדש של צמחים רעילים לשעבר בטעם סבון.
"שמיים, אדמה, עצים. מה את חושבת?"
"נו, ברצינות."
אשש המהמם לעצמו משהו והמשיך לשתול. "מה את רוצה ממני. לכי תציקי ליללה."
"יללה לא יכולה לענות לי לשאלות," היא שלבה ידיה.
"גם אני לא, את לא רואה?" והוא הצביע על האדמה שמעליו.
"אוך, אתה סתם מתחמק." אמרה.
"את יודעת מה יש בחוץ," אמר. "יש שם קסם ולכן יש שם מוות. עכשיו לכי לסדר את החדר שלך או משהו."
קסי גלגלה את עיניה. החדר שלה היה תמיד מסודר, מה שאי אפשר היה להגיד על החדר של אשש עצמו. בלית ברירה הלכה לחפש את יללה. היא לא מצאה אותה עד שלא הגיעה לחדר הספרים המקוללים בקומה השלישית. יללה בדיוק סחבה ספר קטן מאחד המדפים הגבוהים. "מה את עושה, את מחפשת צרות או מה?" ובכל זאת קסי הסתקרנה נורא לדעת עבור מה מסתכנת יללה בכאב, חטפה את הספר ממלתעותיה והתחילה לדפדף בספר מעל ראשה, מתעלמת מהתחושה הלא נוחה שהתחילה להתפשט בידיה בגלל המגע בספר. אחרי כמה שניות העקצוצים הפכו לכאבים חזקים מדי, והיא שמטה את הספר לרצפה ותכננה להניח ליללה לסבול לבדה, אבל הספר נפתח מעצמו בכמה עמודים מצויירים. היה שם משהו מוזר. השמיים היו מצויירים בחלק העליון של הדף. יללה נבחה קצרות. "לא, זה לא יעזור להפוך את זה," אמרה לה קסי, וצעדה סביב הספר הפתוח, בלי לגעת בו. "כי אז האנשים תלויים מהאדמה מרגליהם." איזה משונה זה לחיות תלוי מטה. לא פלא שהם סובלים שם כל כך וממציאים את כל הקסמים האפלים שלהם. בכל יום אחר הייתה פשוט מניחה חזרה את הספר במקומו ושוכחת מהעניין. אבל מחשבה אחרת צצה מיד בראשה. אם זה כך, למה הכותבת של היומן התגעגעה כל כך לעולם מחוץ לטירה? היא הביטה שוב בציור המשונה. היו שם עצים ירוקים מאוד. הרבה יותר ירוקים מכל דבר שאשש אי פעם גידל. והשמים לא היו שחורים.  

"אז איך נראה העולם שמחוץ לטירה?" אחרי ארוחת הערב, כשאשש נראה רגוע ומרוצה מהעלים החדשים שבישל עבורה היא העזה שוב לשאול.
אשש הביט בה בעיניים מכווצות. "רע מאוד."
"כן, אבל הכל רע?"
"כן."
אולי הייתה אמורה לספר לו כבר על היומן, אבל הגישה העוקצנית של אשש עצרה אותה. במקום זה אמרה, "ראיתי באיזה ספר שיש ציורים עם עצים יפים. הם אמנם עומדים הפוך אבל האנשים היו נראים שמחים."
"ממתי את נוגעת בספרים? זה עושה לך כאבים כאלה." אשש קם בכעס מהשולחן. "די עם השטויות האלה בראש שלך. זה עולם של מוות בחוץ. את צריכה להגיד תודה שהטירה הביאה אותך לפה אחרת היית מתה מהקללה הזאתי שלך. שמעת אותי?"
קסי שתקה. היא ידעה לזהות מתי אשש הפך עצבני באמת, היא פשוט לא הבינה למה. היא רק שאלה כמה שאלות, זה הכל. אשש סיפר לה כל כך הרבה פעמים איך מצא אותה במבואה כשהייתה תינוקת בגיל כמה ימים, כחוּלה מחנק ועטופה בשמיכה קטנה שעליה רקום שמה. ואיך לקח אותה פנימה אל הטירה ומיד כשהייתה במקום ללא קסם התחילה לנשום שוב. היא הכירה את הסיפור בעל פה ולא חשבה אפילו לנסות ולצאת מהטירה. פשוט גם לא חשבה שמגיע לה שיצעק עליה. היא הלכה לישון כשדמעות בעיניה. למה אשש כועס עליה כל כך?     

באותו הלילה, הדממה הייתה גרועה מתמיד. השקט הרעב והמוחלט עטף אותה כמו שמיכה הדוקה וכמעט חנק אותה. בהחלטה משוגעת שאפשר לקבל רק באמצע הלילה, קמה ועלתה אל הגג. בלי לדעת אפילו מה היא אמורה לשמוע, הצמידה את אוזנה אל החומה הקרה, כמו שתיארה ההיא מהיומן. אבל חוץ מדפיקות הלב שלה, לא שמעה דבר. נו, מה היא חשבה שיקרה, הכותבת הזאת לא הייתה הגיונית. אבל רגע לפני שהתרחקה שמעה פעימה מוזרה. היא הקשיבה שוב. עוד פעימה. היא הניחה את ידה על ליבה והרגישה. הפעימות האלה… חלקן היו שלה, אבל חלקן היו בקצב אחר. משהו מוזר עבר בה. משהו דומה לצמרמורת חמה. היא הרגישה כאילו משהו מעבר לחומה כמעט ושולח יד אליה, אבל רק כמעט. הוא נעצר בדיוק על סף החומה. היא התנתקה ובחרה מקום אחר בחומה. שוב. אותן הפעימות. הדבר הזה, שהפעימות שלו בתוכה הדהדו את פעימות ליבה שלה, הקיף את כל החומה. אשש אמר שיש מוות בחוץ, אבל לקסי היה פתאום ברור שמה שהקיף את הטירה היה חי. חי מאוד. 

היא חזרה אל חדרה, לקחה נר ורצה אל חדר הזעמות. היא חייבת לנסות שוב לקרוא ביומן. היא דפדפה בו לאור הנר הנוטף, וניסתה לקרוא, אבל רוב הדברים לא היו מובנים לה. אוף. היא חייבת להבין. צללית נעה לידה וגרמה לה לפלוט אנקה קטנה. "אה, הפחדת אותי," היא אמרה ליללה שהופיעה לידה וליקקה אותה. "כן, השקט שוב הפחיד אותי הלילה." אמרה לזאבה. דף אחד לקראת סוף היומן פתאום הצליח לתפוס את מבטה, כי לרגע חשבה שהצליחה לקרוא שם את שמה. אחרי ימים של קריאה ביומן, היא בכל זאת השתפרה בפענוח הכתב, והצליחה לקרוא לא מעט מילים מהדף – "קסם גדלה… כבר הולכת לבד. אתמול צחקה בקול מיללה…" היא נעצרה. "היי, יללה, את כתובה פה!" אמרה לזאבה ומיד חזרה לקרוא. "עדיין לא הוציאה מילה… בת שנתיים וחצי… מעגל החיים שלה לא שלם… לא יודעת מה נעשה… השומר הזקן מחבב אותה… הורס לה את השם וקורא לה קסי. הוא שונא קסם. הוא שנא את השם מהרגע שנתתי לה אותו… אבל זה השם שלה… אין קסם בטירה… עכשיו יש… קסם שלי… היא נולדה כנגד כל הסיכויים… מתי היא תדבר כבר… נוכל לצאת… ומה יקרה אם לא תדבר לעולם… אני מרגישה כבר שלא נשאר ממני כלום. עוד מעט אהפוך לאבק… אני… לעזוב בקרוב… אם היא לא תבוא… איך אני יכולה…"   

קסי בהתה על המילים. דמעות טשטשו את הראייה שלה. קסם. היומן. השם שלה. זה לא יכול להיות. היא הבינה רק חלקים, אבל היה ברור שהאשה כותבת כאילו… כאילו היא אמא שלה… אבל… כל הסיפורים של אשש… זה לא הגיוני. ובכל זאת. כאילו מבעד לזכוכית מאובקת התחיל לעלות בראשה מראה עמום של דמות כפופה. היא קמה ורצתה לקחת איתה את היומן, אבל יללה חטפה אותו מידה ודחפה אותו חזרה למגירה. "מה זה משנה עכשיו?" אמרה לה קסי, ורצה אל המסדרונות, לא מחכה לזאבה. היא לא רצתה לחכות. זיכרון מוזר עלה בראשה והיא הייתה חייבת לבדוק אם הוא נכון. היא רצה מהר מטה אל חדר האבק שבמרתף. אשש מעולם לא נכנס אל החדר הזה, ולמיטב ידיעתה גם היא מעולם לא הייתה בו, ובכל זאת, זיכרון של אשה ישנה ומסביבה ערמות אבק עלה בראשה. היא הייתה חייבת לבדוק. היא פתחה את הדלת ועננת אבק ענקית חנקה אותה מיד. היא השתעלה וכסתה את פניה, אבל לא ויתרה, וצעדה פנימה. היא עצרה את נשימתה והביטה סביב לאור הנר. בזיכרונה עמדו ערמות אבק מפוזרות סביב, וכאן עמדה עכשיו ערימה ענקית של אבק מתחת לקצה הפיר שבתקרה, אבל כן. זה היה אותו החדר שזכרה. מראה האשה השוכבת בחדר הלך והתחדד.

"היא אהבה את החדר הזה," קולו של אשש נשמע פתאום מאחוריה. היא הסתובבה אליו, ולמזלו היא בקושי הצליחה לנשום מרוב אבק, אחרת הייתה מזמן צועקת עליו דברים נוראיים. מבטו נראה מרוחק. "כל האבק הזה." אמר בגועל. "כל כך רצתה קסם, שבסוף היא פשוט גרה כאן כל הזמן בתוך שאריות מלוכלכות של קסם. נשמה את האבק הזה, כאילו שזה מה שיעזור לה להחזיק מעמד. אפילו ילדה אותך פה, את יודעת. בתוך כל הרפש הזה."
"אתה שיקרת," היא הצליחה לומר בקושי.
"נו באמת, שוב פעם הסיפור הזה. מה רצית שאני אגיד לך? שהייתה לך אמא מטופשת שילדה אותך אבל לא יכלה לגדל אותך?"
"זה לא נכון…"
הוא פלט נחרה. "היא ברחה מפה כמו עכבר מפוחד."
"כי הטירה הרגה אותה! היא השתגעה כאן!" כל הדפים המוזרים שקראה ביומן… הבלבול וחוסר ההיגיון… גל של חמלה כלפי האשה הזרה מהיומן עלה בה והפך אותה קרובה כל כך. "שנתיים וחצי היא נשארה!"   
"תירוצים!" קולו הפך גבוה. "היא הייתה אשה עצלנית שהעדיפה לא לטפל בך. לא הייתי קורא לה אפילו אמא שלך. עשתה טובה שילדה אותך בקושי וגם זה עם כאלה צרחות. מי את חושבת קילח אותך, הא? מי הרדים אותך בלילה, מי האכיל אותך? היא? מה פתאום! רק אני! רק אני! היא בקושי זזה הטפילה הזאת! הדבר המועיל היחיד שעשתה היה ללכת מכאן!"
"לא," קסי אחזה בראשה וניסתה להתרכז. "אתה שיקרת לי. אתה אמרת לי שהגעתי לפה תינוקת ואתה אמרת שאני לא יכולה לעזוב אף פעם."
"איפה היומן הזה, הא?" הוא התקרב אליה, זועם.
"מה? איך…?" היא הביטה בו מבולבלת, לא מבינה איך ידע על היומן המוחבא.
"את מאמינה למה שכתוב ביומן של מישהי שאת לא מכירה, יותר ממה שאת מאמינה לי, אה?" קסי ניסתה להתרכז. "היא כתבה שאם אני אלמד לדבר זה אומר שאני יכולה לעזוב…" אז יש דרך לבדוק מי צודק… ולפני שאשש יעצור אותה, רצה במדרגות מעלה אל רחבת הכניסה ומשם פתחה את הדלתות ישר אל המבואה. היא נעמדה במרכז המבואה, ממתינה להרגיש משהו. חנק? קושי בנשימה? לא. היא התנשפה ממאמץ הריצה ולא יותר.
"אתה רואה? אני יכולה לצאת לכאן!" קראה אל אשש שהלך והתקרב לאיטו. "שקרן!"
"המקום שלך הוא בטירה." אמר אשש שנעמד ליד פתח המבואה ולפתע נראה רגוע למדי. "את לא מבינה את זה? את שייכת לטירה. נולדת בה. גדלת בה. מה את צריכה יותר מזה?"
"אני…" היא ניסתה לומר לו משהו נבזי אבל משהו היה לא בסדר. לרגע עלה בה הפחד שאולי בכל זאת היא לא מצליחה לנשום, אבל לא. זה היה משהו אחר. הראש שלה. הוא היה… קצת מסוחרר. היא ניסתה להישען על אחד הקירות אבל הכל התחיל להסתובב.
"אה, זה מתחיל לעבוד," אמר אשש וחייך כאילו בדיוק סיים לשתול איזה צמח מוזר.
"מה קורה לי?" מלמלה 
"עלים של מחשהה לארוחת ערב!" נצנוץ מרושע הופיע בעיניו. "אם תיכנסי פנימה עכשיו, תאבדי רק כמה שעות, אולי יומיים. קדימה." והוא סימן לה בידו לבוא אליו. בעצמו לא חצה את הסף. גם הוא אכל מהמחשהה בארוחה.
"לא!" צעקה. "אני רוצה לצאת מהטירה!"
"נו באמת. בחוץ הקסם חזק. אם תצאי ימחק לך כל הזיכרון. ואני מתכוון ממש הכל."
קסי התנודדה. לא. זה לא הוגן. היא לא יכולה לשכוח הכל. אבל גם לא את הימים האחרונים… איך היא יכולה לשכוח את כל מה שגילתה. לא… היא לא הצליחה לחשוב… קול תיפוף עלה באוזניה. הוא הזכיר לה את קול הפעימות ששמעה מעבר לחומה, רק שהיה חזק יותר. ויחד איתו היא הבינה משהו – אשש ידע על היומן בלי שסיפרה לו. הוא ידע שתרד לחדר האבק… הוא נתן לה לאכול מחשהה לארוחת ערב… הוא ידע כאילו… "זה כבר קרה…" אמרה בקושי.
"כן, וכל פעם את נשארת ושוכחת, נו, ילדה עקשנית, בואי כבר. זה ימחק לך יותר מדי זמן." קסי התנודדה במקומה כשיללה פתאום הופיעה בפתח המבואה. הזאבה שלחה רגל קטנה אל תוך המבואה אבל מיד משכה אותה פנימה. ריח חריכה עלה.
"זה שוב בגללך, נכון?" רטן אשש אל הזאבה. "תגידי לה להיכנס פנימה, או שהיא תשכח אותך לחלוטין, את לא רוצה את זה."
יללה נבחה שתי נביחות קצרות והחלטיות שקסי לא ידעה איך לפרש.
"בואי קסי, נו," פנה אליה שוב אשש, וקולו הפך רך יותר. "בבקשה. את לא שייכת לעולם שבחוץ. קסם, קסם, קסם, זה כל מה שהם רוצים. ואם אין לך קסם, אתה לא שווה כלום. כלום! עלובים. הנה הם משתגעים פה בלי הקסם שלהם, הא! אבל את לא כמוהם, את כמוני… את מבינה, נכון?" והיא שמעה תחינה אמיתית בקולו. "את מבינה כמה יופי יש בדברים כמו שהם. את לא צריכה קסם, בואי כבר, קסי. בואי."
"אבל למה שיקרת לי, הא?" קולה רעד.
"נו, אבל זאת הייתה האמת, עד שפתאום בגיל שש דיברת. לא חשבתי שזה כבר משנה. את אמרת את השם שלי, זוכרת?" וברק מוזר עבר בעיניו.
היא זכרה. "התכוונתי לומר אש, ולא הצלחתי. ו…"
"מה זה משנה, זה נשאר. בואי קסי. נו. או שתשכחי גם את היומולדת של גיל שבע, עם העוגה?" והוא חייך אליה לזכר העוגה הקטנה שהכין לה והשרשרת היפה מקיפולי הנייר שיצר עבורה והייתה תלויה עדיין בחדרה. זה היה אחד הימים המאושרים בחייה. הוא הרים את ידו לכיוונה והיא כמעט ורצה אליו חזרה. אבל למרות שהלכה ואיבדה את היכולת לחשוב בהגיון, מחשבה עמומה המשיכה להציק לה. "אשש… כמה פעמים זה קרה כבר? כמה פעמים כבר שכחתי?"
אשש הוריד את ידו ולא ענה. 

משהו נע מאחוריה. דלתות הטירה נפתחו רק לרגע, וחרב מדממת הושלכה פנימה. שניהם עמדו רגע מופתעים לגלות שהטירה ממשיכה בשלה.
"לשם את רוצה לצאת?" הפר אשש את הדממה, "למקום ממנו מגיעים דברים… כאלה?"
אדים מוזרים עלו מהדם של החרב. היא ראתה כבר אולי מאות חפצים מופיעים במבואה, אבל מעולם לא הייתה קרובה כל כך. זה היה מוזר. בכל זמן אחר אשש בטח היה לובש את בגדי המבואה ומטפל בחפץ בזהירות בזמן שהיא הייתה עומדת בפתח המבואה. אבל עכשיו התפקידים התחלפו. היא התבוננה בחרב ובחריטות שעליה. בלי שום הסבר, ידעה מיד שהחרב שייכת לחדר הקללות. פשוט הרגישה איזה עוצמה מקוללת נושבת אליה מתוך המתכת. אבל הדם היה משהו אחר… היא התקרבה והדף הדם שלח אליה גלים קטנים של חידלון. אה! זה לא דם, זה שיקויאוש! כדי להיות בטוחה, עשתה מה שאשש היה עושה וירקה על הכתם האדום שהפך מיד לכחול. הא! היא צדקה. היא הרימה מבט אל אשש, וכמעט שהשוויצה מולו ביכולת המרגשת שלה. אבל רגע… "כל הזמן הזה יכולתי לצאת איתך למבואה…" מלמלה, "יכולתי לעזור לך, ולא היה קורה לי כלום…" והמחשבה הזאת הממה אותה. יותר מכל השקרים של אשש, משום מה זה היה השקר הגרוע מכל. היא הייתה יכולה להבין שלא רצה שתעזוב אותו, וגם שלא רצה לצער אותה כשתדע שהייתה לה אמא שעזבה אותה והלכה, אבל למה לא נתן לה לעזור לו? למה הייתה צריכה תמיד רק לנקות אבק? היא הביטה באשש, והרגישה בכעס חדש שמפעפע בתוכה יחד עם קול תיפוף עמוק שהלך וגבר בראשה. "אם אני אכנס עכשיו, אתה תיתן לי לצאת למבואה איתך?" קראה אליו, "לעזור לך עם החפצים?" דמותו הייתה כבר מטושטשת מולה לפרקים, ובכל זאת הבחינה בכיווץ החד שעלה על פניו.
"את כמו אמא שלך," ענה. "את רק רוצה קסם."

הלמות התופים גברו בתוכה, וראשה התערפל. אבל הזעם הצליח סוף סוף למקד אותה. ועם הזעם הזה היא מעדה, בקושי רב, אל דלת היציאה. היא לא ידעה מה מחכה לה שם. היא לא ידעה אם קסם הוא טוב או רע. אם יש שם מוות או חיים. יופי או סבל. אבל היא סוף סוף הייתה מוכנה לגלות.