באותו הקיץ אמא של יצחק נפטרה. כשנולד בהפתעה הוריו היו מבוגרים ומזמן נואשו מהתקווה לילד. הם הלכו והסתגרו איש בשתיקתו, פיסולן של השנים חושף לאיטו את הניגודים החבויים בהם. אמא של יצחק הלכה והשמינה. כשנולד הפסיקה ללמד בבית הספר ועם השנים כמעט ולא יצאה מהבית. במרבית הימים שכבה בחדרה בדלת פתוחה, קמה רק בקושי כדי לבשל לכבוד שבת. אביו הפך צנום יותר עם השנים, זקנו המלבין שוקע בלחייו הכהות. בארוחות הערב הם ישבו יחד במטבח, אוכלים לחם כהה עם גבינה לבנה ופרוסות מלפפון. אבא היה מסבן את הצלחות ביסודיות ושוטף אותן תחת זרם מים דק, ואיז'ו הכין את שיעורי הבית על השעוונית הדביקה. איז'ו נקרא יצחק אליהו על שם שני סביו. שניהם לא זכו לעלות לארץ מעיראק, הייתה אמא נאנחת ומחליקה על ראשו, מלטפת באצבעה את שרשרת החי שעל צווארו. לא זכו, לא זכו. בילדותו איז'ו דמיין את רגליהם כושלות מההליכה הממושכת במסע המפרך ארצה, מפצירים שלא יחכו להם. כששמע על המטוסים שהביאו את הוריו ארצה התפלא כיצד ומדוע לא הצליחו גם הזקנים לעלות. איש לא ידע מי התחיל לקרוא לו איז'ו וכינוי זה מחק את שמותיו האחרים. גם כשאביו כעס וקרא לו בשמו בחומרה, הוא קרא לו יצחק ולעולם לא אליהו.
לאבא של איז'ו הייתה סדנה קטנה לתיקון גלמים בצריף פח פשוט שהקים בחצר בניין השיכון. הוא אטם את הצריף היטב כדי שבחורף גשם לא יחלחל ובקיץ הסדנה להטה ככבשן. זה היה עסק קטן. בתחילה גלמים היו יקרי המציאות, ובירוחם על אחת כמה וכמה. גם המשפחות שהיו מבוססות בארצות מוצאן, בקושי הצליחו להעלות עימן את הגלמים. הרשויות המציאו להן תירוצים שונים ומשונים וסוף דבר מרבית הגלמים נעלמו בדרך. וכשהגלמים הסיניים הגיעו השוק הוצף. הם החליפו את הפיסול הממושך ביציקות פלסטיק וחימר מוקשח, ואת הניצוץ שהפיח חיים בשמות החקוקים בקפידה ובטהרה בגולם ובקלף הנשמה שלו החליפו בזרם חשמל יציב ומעגלי אותיות. למרות שעקרונות היסוד היו דומים, אבא של איז'ו נאבק קשות ללמוד כיצד לתקן גלמים אלו, רק כדי לגלות ששכניו העדיפו לרכוש גולם חדש אם הישן התקלקל, גם כשאביו הפציר בהם שיתנו לו לתקן את הגלמים בחינם.
ועם זאת הייתה פרנסה. הסדנה של אבא של איז'ו זכתה לשם בקרב יודעי ח"ן. לפתח הסדנה הגיעו בטפטוף איטי גלמים עתיקים שעברו במשפחות מדורי דורות, גלמים זעירים שאותם הסינים עוד לא למדו איך לייצר לצד גלמים תעשייתיים גדולים, גסים ויקרים. מדי פעם גם החברות הסיניות, שלכולן היה סניף בארץ, שילמו לאביו כדי שייעץ להם. למרות חוסר רצונו המובהק, התשלום היה גבוה מכדי שיסרב. בימים שכאלו אמא הייתה מגהצת לו את החולצה פעם נוספת ומכינה את החליפה הדהויה על הכסא במטבח, ובשעת בוקר מוקדמת הוא היה צורר את ארוחת הצהריים בשקית פלסטיק צהובה ועולה על האוטובוס לכיוון המרכז. כשהיה חוזר בערב, היה מספר לאיז'ו ולאימו על הפלאים שראה. המגדלים שצימחו להם במרכז גבוהים יותר ויותר בכל שנה. הכבישים הרחבים כפרת וכחידקל, הגלמים שראה ברחובות. 'אבל הכל ריק, אין שם נשמה. לא במרכז ולא בגלמים שלו' היה חותם באנחה, ואיז'ו נענע את ראשו בהסכמה ולא ידע אם זה טוב או רע.
לפעמים היה קונה לאיז'ו צעצוע פלסטיק קטן או חפיסת שוקולד עטופה בנייר אדום. איז'ו העריץ את הצעצועים אך פחד לשחק בהם, חשש שמא יתבלו וייהרסו. הם ניצבו בשורה מסודרת על חלון חדרו והעלו אבק. את השוקולד הטמין מתחת למזרן, וערב ערב היה פותח את הנייר בזהירות ומכרסם פיסה קטנה שמילאה את פיו בטעמו המופלא של המרכז.
לשני הוריו היו אחים רבים, אך הם לא התגוררו בירוחם והיו פזורים ברחבי הארץ מחצור ועד נתיבות. כשאיז'ו היה ילד קטן ולאימו עוד היה כוח הם היו מיטלטלים באוטובוסים בחופשת הקיץ ומבקרים אותם. אחות אימו גרה בנתיבות ובביקור אצלה לקחה אותם לראות את החשמל ולבקש ברכה מהצדיק. הם ניצבו מרחוק, צופים בהמונים שצבאו על הקבר הקטן והכיפה הגדולה והבוהקת שכיסתה אותו. מעברו השני של הקבר, במתחם גדול ומגודר התרכזו כבלי פלסטיק שחורים שונים ומשונים שיצאו ממתחם הקבר ונכנסו למתקנים עלומים. מעליהם ניצבו בצפיפות, כמבקשים ברכה בעצמם, עמודי חשמל גבוהים ושלדיים שהזרימו חשמל לכל רחבי הארץ. על מיטתו איז'ו היה מדמיין את הצדיקים מאירים את הארץ ככוכבים באפלה, נקודת אור ועוד נקודת אור שמתחברות יחדיו בזרועות אוהבות ויוצרות את המרכז, אותו מקום קסום ופלאי וטעמו המתוק.
—–
כשהיה קטן היה מבלה שעות ארוכות בסדנה של אביו. כשהיה חוזר מבית הספר היה רץ במעלה המדרגות, משליך את הילקוט על הרצפה. ההדים האחרונים של קריאת השלום שלו עוד הדהדו במדרגות כששעט מטה. אביו היה מסיים לעבוד מוקדם ואיז'ו לא רצה להפסיד דקה. גלמים טובים צריכים שמש, הסביר. הוא עבד בריכוז, בקושי מביט לכיוונו של איז'ו כשבלם את ריצתו בחדות ונכנס לצריף על קצות אצבעותיו. פעמים נדירות אביו היה מדבר מעט, מפריח לאוויר הערות סתומות שאיז'ו ליקט בשקידה במחברת קרטון חומה שהחביא לצד השוקולד. רק פעם אחת אבא של איז'ו פנה אליו ישירות וביקש שיתבונן היטב. הוא הניח מתחת למיקרוסקופ קלף חשמלי. 'זה הלב של הגלמים הסיניים, הניצוץ שלהם. זה הסוד הכי כמוס שלהם' איז'ו התבונן ולא ראה לב בשום מקום, רק אותיות מתכתיות זעירות שלא יצרו אף מילה שהבין. 'ואני אומר לך שהם לא מבינים מה זה עושה. לא באמת'.
ערב אחד בכיתה ג', כשסיימו לאכול איז'ו שאל את אביו למה הוא אף פעם לא מייצר גלמים. אביו ששטף כלים קפא. הוא הסתובב לאט, ואיז'ו הרים את מבטו מחוברת החשבון ונרתע מהכאב והאימה שהיו נסוכים על פני אביו, פניו לבנות כזקנו. הוא עצם את עיניו ונשם עד שנרגע, נשען על השיש בכבדות.
'אנחנו לא מייצרים גלמים, יצחק. המשפחה כבר שילמה מספיק. כולנו שילמנו יותר מדי'. הוא החל להסתובב חזרה לפני שנמלך בדעתו ופנה אליו שוב.
'אני מרפא גלמים כי אני מרחם עליהם, כי אין ברירה. אתה מבין?', קולו היה נואש, נרדף, ואיז'ו הנהנן בחשש.
לפני שנרדם באותו הלילה, שמע מעבר לקיר הדק את הוריו משוחחים בלחישה. 'יש בו יותר מדי מהדם של אבא שלי. של המשפחה', אבא שלו התייפח והוא לא שמע את תשובתה של אימו. 'לא, אני מתעקש. אני לא רוצה שיכנס יותר לסדנה. הילד לא מבין. הילד עוד משחק בבובות, אישה'. הוא שמע את אמא מפצירה ברוך 'אז תסביר לו, הוא לא אשם שהוא דומה לך. הוא מעריץ אותך'. קולה דעך כשאביו שב ובכה 'אבל אני לא יכול, לא יכול'.
בבוקר אביו לא אמר לו דבר. מאותו היום ואילך ביקוריו בסדנה פחתו והלכו. בכל פעם שנכנס הרגיש שאביו מתכווץ, כאילו עצם נוכחותו הכאיבה לו.
—–
זאת הייתה שנתו האחרונה של איז'ו בבית ספר קול יעקב, והוא התקשה להיפרד ממנו. ימי הקייטנה היו ימי חסד, הארכה אחרונה של תום ילדות. בסוף הקיץ יתחילו ימי הסליחות והוא ישכים יחד עם אבא, אמרה אמא, ואיז'ו כבר חש בלשונו את ההברות הקשות והמתנגנות של הפיוטים מתרככות ממתיקות התה. ואחרי החגים, הוסיפה – ואיז'ו דמיין את החגים כהרים גבוהים ובלתי עבירים – יתחיל להניח תפילין. צמרמורת עונג וחשש חלפה בגבו. הוא נכסף לכרוך סביבו את רצועות העור השחורות ואת הבתים האטומים במסתוריות. בבית הספר לימדו אותם על הקלף שהסתתר בפנים ושבלעדיו התפילין היו חסרות משמעות. איז'ו קיווה שאביו יכתוב לו קלף משל עצמו.
בית הספר היה מעורב ובשנה האחרונה הבנות החלו לגבוה במהירות, מותירות בצילן את הבנים. הן הסתודדו בינן לבין עצמן, מחליפות בידענות סודות על הבגרות. איז'ו התבייש מהן וכמה אליהן.
בצהריים הוא התלווה לעיתים קרובות אל יאיר וטליה, זוג תאומים שלמדו יחד איתו. בניגוד לדמותו הצנומה של איז'ו ושערו החלק, ליאיר ולטליה היה גוף מוצק ושערות חומות ומתולתלות. המשפחה שלהם הייתה מהגרעין, ולפעמים איז'ו חשב שבאותה מידה יכלו להגיע מכוכב אחר. שני ההורים עבדו והיה להם רכב. לשניהם לא היו הרבה חברים. יאיר העדיף לדבר על הספרים שקרא ופחות לשחק כדורגל או להקשיב לאחרים בעוד איז'ו סלד מהתחרותיות והצעקות במגרש הספורט, ולא התנגד להאזין לסיפורים המרתקים שגולל יאיר. הוא מצא בביתו של יאיר מפלט. הבית היה פשוט ועם זאת מרווח. קירותיו לא נותרו לבנים, וכוסו במדפי ספרים ויצירות אמנות שונות שנתלו עליו ללא סדר, מיצירות שהביאו אחיו של יאיר מהגן ועד לציורי שמן כבדים. בכל פעם כשביקר אימם של התאומים הציעה להכין גם לו ארוחת צהריים. למרות שסירב בביישנות תמיד מצא עצמו יושב לצד יאיר ונעמה במטבח ואוכל יחד איתם סלט ושניצל תירס טבול בקטשופ, טעם שונה לחלוטין מהאוכל הביתי של אימו. אמא שלהם הקפידה לשאול אותם על מאורעותיהם בקייטנה ובבית הספר והייתה בקיאה בילדי הכיתה וסיפוריהם.
ומלבד הביתיות החמה והנינוחה, הייתה גם טליה. את הפוטנציאל הגלום בדמותו הבצקית של יאיר מימשה טליה. גופה המתבגר לש את בשרה לדמות יפת תואר ורעמת תלתליה שבתה את ליבו של איז'ו. הוא חשש לדבר איתה; בכל פעם שפנתה אליו ליבו דפק בפראות ולשונו התייבשה. היא הבחינה בכך, ובעיניה הכחולות ניצת חיוך סמוי כשהביטה בו.
אחר צהריים אחד, כשסיימו לאכול יאיר הראה לאיז'ו את המחשב החדש שקיבל. בבית הספר היו מחשבים, אבל יאיר התעקש להסביר בכל זאת. 'זה המוח של המחשב', הצביע על קופסה אטומה, 'וזה נקרא המסך. כאן אפשר לראות מה קורה בתוך המוח של המחשב, איזה מחשבות עוברות בפנים. וזאת המקלדת, אפשר להכניס דרכה פקודות למחשב ולשחק איתו'.
'לשחק?' איז'ו קימט את מצחו. מבחינתו, מחשבים היו משהו של מבוגרים, מכשיר מסתורי שעובדים איתו. בקופת החולים היה מחשב והרופא הקליד אליו את התסמינים של מחלות הילדות. איז'ו האמין שזה חלק חשוב בהחלמה. כשהמחשב יודע שאתה חולה, הוא יכול לעזור לך. לשנות קצת את העולם עבורך. לשחק במחשב נשמע כמעט כמו חילול הקודש.
'בטח. יש כדורגל ויש גם מלחמות ויש גם מיליון דברים' התפאר יאיר, ואיז'ו נדהם והתחלחל. יאיר הדגים לו ובחר משחק מחשב. המסך החשיך וסמל אדום וזהוב הופיע עליו. יאיר הקליד באצבעות בטוחות והפעיל את המשחק. הוא בנה מחנה וטירות, מסביר תוך כדי לאיז'ו מה הוא עושה. 'אתה מבין, כאן אפשר לייצר חיילים ואז לשלוח אותם להילחם, ובשביל זה צריך שיהיה להם אוכל אז צריך שיהיו גם שדות והכי חשוב זה המפקדה, כי פה המפקדים, ואת המפקדה של האויב צריך להרוס כדי לנצח, אתה מבין?' ואיז'ו הבין. למרות שמעולם לא חשב שמייצרים חיילים כמו גלמים, זה לא מאוד הפתיע אותו. יאיר שיחק במומחיות, והמסך התמלא בגדודי לוחמים שיצאו לקרב, פסים ירוקים מסמלים את כמות החיים שנותרה בהם. יאיר הציע בנדיבות לאיז'ו לשחק בעצמו אבל איז'ו קרוע העיניים העדיף לצפות בידיו הבטוחות של יאיר. הם המשיכו לשחק, יאיר מוביל מסעות כיבוש מזהירים כנגד האויב המסתורי ואיז'ו מתבונן בו בהערצה, עד שטליה הגיעה ודרשה את תורה. יאיר התווכח איתה אך נכנע בסופו של דבר. איז'ו הספיק לראות כיצד טליה מפעילה משחק אחר, בו טיפלה במשפחה של בני אדם וריהטה את ביתם – אך למרות שניסה לשכנע את יאיר להשאר ולהמשיך לצפות הוא משך אותו לחדרו לשחק במשהו אחר.
בערב לא הפסיק לחלום על המחשב. הוא ידע שאין טעם לבקש מהוריו לקנות משהו כזה. כשניסה לתאר להם את המחשב והמשחקים הרגיש את לשונו כושלת ואת מילותיו נהפכות לאפר צחיח. הוא ויתר ובלע את האותיות המתות והמרירות יחד עם הקיצ'רי. איז'ו שכב במיטה, בהה בתקרה ובאוסף משחקי הפלסטיק הזולים. הוא העביר בעיני רוחו את המקלדת שתרגמה את אצבעותיו השמנמנות של יאיר לצרורות של שמות וחשמל, את החיילים הקטנים ומלחמותיהם המשונות. האנשים שטליה חרצה את גורלם לבשו בראשו את דמותם של גלמים מהסדנה של אביו כאשר מחשבותיו התגלגלו לחלומות.
—–
איז'ו ויאיר ישבו על הגדר ואכלו שוקו ולחמניה. יאיר קטם את ראש הלחמניה ומילא אותה לאט בשוקו בעוד איז'ו אכל קודם את קליפתה הזהובה, אחריה את ענן הבצק האוורירי שהתחבא בתוכה ורק לבסוף שתה את השוקו. 'תגיד, אמ, אולי תבואו אליי אחרי הקייטנה?' שאל איז'ו. נדרשו לו כמה ימים עד שאזר מספיק אומץ להציע. הוא האזין ליאיר שסיפר לו על ספר חדש שקרא ומולל בידיו את תוכה הרך והאוורירי של הלחמניה עד שמצא את הכוח לתת למילים דרור.
יאיר היסס, מופתע. איז'ו מעולם לא הציע דבר כזה. כשחשב על זה, הוא לא היה בטוח אפילו איפה הוא גר. 'תבוא, אמא מכינה אוכל ממש טעים! יש היום אינגריי', הפציר איז'ו. 'זה נורא טעים, עם בשר וחצילים. ויש גם ערוק, שזה הקציצות הכי טעימות שיש, באמת'.
לא תמיד אימו הכינה ארוחות צהריים. לרוב לא היה לה כוח לעמוד על הרגליים ולהידחק במטבח הקטן, במיוחד בימים כמו היום, בהם אבא של איז'ו נסע למרכז. אבל איז'ו ביקש ושכנע ואמא נאותה. להכין גם אינגריי וגם ערוק יחד לא היה דבר של מה בכך. הוא ידע שמשעות הבוקר היא עמדה במטבח וקצצה את הירקות, פורסת את החצילים לרצועות דקות ומשרה אותם ברוטב, מערבבת בידיה הגדולות את הקציצות ומטגנת אותן, קוטפת עלי נענע כדי לתבל בהם את האינגריי כמו במתכון המשפחתי. הוא לא רצה שעמלה יהיה לשווא.
'בסדר', התרצה יאיר. 'אבל טליה לא יכולה היום, יש לה חברות שבאות'. ליבו של איז'ו שקע באכזבה. 'אולי היא תבוא פעם אחרת, אני יגיד לה'.
'זה בסדר, לא צריך. נעשה דברים של בנים. אתה תראה', איז'ו הבטיח והפיל בהתרגשות את הלחמניה שמולל בידו והפכה מזמן לגוש בצק עיסתי.
—–
יאיר לא היה בהרבה דירות שיכון מבפנים, אם בכלל. איז'ו ראה מבעד למבטו של יאיר את הקירות הריקים, הסלון והמטבח הזעירים. אימו הכבירה שנחה על הספה בסלון, המאפרה לידה, מתרוממת רק בקושי לקבל את פניהם. צלחות הזכוכית החומות על מפת הפלסטיק. איז'ו הוריד בעדינות את צעצועי הפלסטיק מהמדף ושניהם שיחקו על השטיח עד שהאוכל התחמם, איז'ו מתכווץ בכל פעם שיאיר מניף בחוסר זהירות את אחד המשחקים.
הם אכלו בדממה, נבוכים מכדי לדבר. איז'ו התענג על מעדניה של אימו שחייכה אליו מהספה, אבל טעם חמוץ מילא את פיו כשראה שיאיר מסיים את האוכל רק מתוך נימוס, פניו מתעוותות כשנתקל בטעמים החזקים.
השמש הקיצית החמה נכנסה דרך חלון המטבח, מסנוורת ומעייפת. המאוורר העביר את האוויר החם ממקום למקום בעצלתיים. אימו של איז'ו נרדמה על הספה. 'בוא', לחש איז'ו בשקט. הם השאירו את הצלחות והסירים במקומם וירדו למטה.
'זאת הסדנה של אבא שלי', הצביע איז'ו על הצריף. 'הוא מייצר כאן גלמים'.
'מה, גלמים-גלמים? גלמים אמיתיים, כאילו?' ההפתעה על פניו של יאיר הייתה מתוקה במיוחד עבור איז'ו והוא התענג עליה.
'גלמים גלמים'. חייך איז'ו בגאווה. 'רוצה לראות?' הוא הוציא מכיסו את המפתח שגנב מהארון של אבא ופתח את הצריף. איש מהשכנים לא היה בחוץ. החום המסמא הניס את כולם לבתים. כמה עורבים התגודדו על ענף עץ מקריח וניסו למצוא צל.
איז'ו ויאיר נכנסו פנימה, מסתגלים לאפלוליות. הצריף כמעט לא השתנה מהפעם האחרונה שנכנס אליו, לפני כמה שנים. גלמים בשלבי תיקון שונים נתלו מן התקרה על אנקולים; חלקי גלמים להחלפה, מכוירים ביד אמן, הועמסו על הקירות במדפים שונים. מדפים אחרים היו גדושי מגילות ועורות לכתיבה; מדף אחר, מאחורי מנעול, הכיל את חוטי הזהב והכסף ששימשו בטכניקת כתיבת השמות החדשה. מיקרוסקופ לשמות קודש זעירים, עשרות סוגי דיו ואבקות חמר גדשו את יתר המדפים. בפינה אחת של הסדנה שכן תנור קטן וחזק ובפינה אחרת עמד מקרר משקאות ישן ובו קופסאות פלסטיק מלאות בוץ. על שולחן צדדי שכב גולם מפורק. עיניו, חרוזי פחם נוצצים, בהו באוויר בלי תזוזה. שולחן המתכת בלב החדר היה ריק מלבד כבלים שונים שנועדו לידי ורגלי הגלמים. מסביב לשולחן ועל הרצפה היו חרוטות אותיות שיצרו מעגלים וצורות גיאומטריות מתפתלות.
עיניו של יאיר נפערו לרווחה ושתו את המראות. איז'ו עצמו כבר שכח עד כמה המראה יכול להרשים בתחילה.
'טוב, אז מה עושים?' שאל יאיר. איז'ו נלחץ.
'מה הכוונה?' השיב. הוא לא תכנן מעבר לכך. הוא האמין שהסדנה עצמה תהיה מרשימה מספיק, מיוחדת מספיק כדי לרכוש את הערכתם של יאיר וטליה.
'מה, לא מכינים גולם? אבל חשבתי ש-' איז'ו הביט בחרדה באכזבה שהתפשטה על פניו של יאיר והנהן במהירות, בולע רוק בקושי.
'כן בטח, כן בטח. ברור שנכין גולם'. איז'ו המשיך להנהן במרץ. 'אבל צריך קודם להכין את הגוף שלו, טוב? תעזור לי'.
'יופי, זה הרבה יותר שווה מהמשחקים של קודם. אני קראתי בספר איך עושים גולם. אני יודע', הפגין יאיר את בקיאותו. 'צריך קודם לעשות גוף מבוץ מיוחד, ואז לדחוף לבתוכו מגילה ולהגיד כל מיני דברים כאלה'.
יחד הם שפכו בלב השולחן אדמה וחימר מהקופסאות ומזגו על התערובת מים מאחד הכדים. איז'ו ראה בעיני רוחו כיצד אביו מוסיף מים לאדמה בתנועות מדודות. מוסיף מעט ומערבב, מוסיף מעט ומערבב, וניסה לחקות אותו. שניהם לשו יחד את החימר הכבד-במפתיע, ועיצבו גולם חדש במרכז השולחן. זה היה קשה משציפו והגולם יצא קטן ומעוות. יד אחת שלו הייתה קצרה מהשניה, הפרצוף שלו היה עקום וחסר פרופורציות ואצבעותיו היו בשרניות ועבות כנקניקיות. הגלמים שאבא תיקן וחלקי החילוף שייצר היו מפוסלים בקפדנות.
שניהם הביטו בו ואחד בשני. 'קצת מכוער, האמת'. אמר יאיר. 'אבל זה לא משנה', אמר איז'ו. 'הוא גולם. זה העיקר'.
'טוב. אז איך מפעילים אותו? מה עכשיו?' יאיר נע במקומו בקוצר רוח, משתוקק לחזות בפלא מתרחש.
איז'ו היסס. החום העז ששרר בסדנת הפח הציף את מצחו בזיעה. הוא קיווה שלא ימשיכו ושיספיק להחזיר את הבוץ לקדמותו לפני שאבא יגיע. אבל יאיר התעקש.
'מה, אתה לא יודע? חשבתי שאתה יודע. לפי הספר שקראתי, צריך עכשיו לדחוף בפנים אותיות כאלו' יאיר החל לחטט בידיים מלאות בוץ במדף עם הקמיעות וההשבעות ואיז'ו רץ אליו, נחרד.
'לא לא, אל תיגע סתם – אני יודע' איז'ו דחף את יאיר הצדה ונטל קלף באקראי. 'הנה, זה מתאים. עכשיו נכניס אותו פנימה ונחכה'. איז'ו חפר באצבעותיו חור במצחו של הגולם ודחס בו את הקלף המגולגל. הוא חש כיצד בחום העז ששרר החימר מתקשה תחת ידיו, עוטה קרום דק ופציח כשל ביצה טרייה. ואולי היה זה הקלף, ולא החום, חשב. תחת אצבעותיו האותיות השחורות שהתחברו למילים חסרות פשר הפיקו חום משל עצמן. הוא הסיר את ידיו מהגולם, ירא.
ליבו של איז'ו פעם בבהלה. הוא קיווה שיאיר ילך ושהוא יספיק להוציא את הקלף לפני שאביו יחזור, אך יאיר לא מיהר לשום מקום. היה עוד זמן. השמש עוד הייתה גבוהה בשמיים.
'ועכשיו מה?' שאל יאיר. השאלות ההולכות ונשנות שלו החלו לעצבן את איז'ו. הוא כבר לא רצה להרשים את יאיר, הוא כבר לא רצה להרשים את טליה, הדבר היחיד שרצה זה שיאיר יסתלק ויניח לו לנפשו. 'אין עוד משהו שצריך לעשות? חשבתי שצריך גם להגיד דברים. אולי תשים עליו את השרשרת שלך, ככה הוא יהיה חי' צחק יאיר ואיז'ו הסמיק. הוא הוריד בהתרסה את שרשרת הזהב עם תליון החי וכרך אותה סביב לצוואר הגולם. שכנה הביאה לו את השרשרת כמתנה כשהיה תינוק חולה ומאז לא הסיר אותה.
כשענד את השרשרת סביב הגולם איז'ו חש משהו נקרע. הוא בחן את השרשרת ולמרות שחשב שראה את האותיות נמסות ומחליפות צורה, היא נותרה ללא שינוי. הוא קימט את מצחו, ולרגע דימה שצל האותיות יוצר מילה אחרת. הוא משך בכתפיו, כאב עמום פועם בחזהו.
יאיר התיישב על הרצפה והמתין. איז'ו הרגיש תשוש והתיישב לצידו. הוא זכר שקודם פחד, אבל לא זכר למה. האבק שנלכד בפסי האור הדקים שחדרו לצריף נע באיטיות, וקרני השמש נראו אפרוריות וצבעו את הסדנה בגוונים דהויים. הוא רצה להגיד על זה משהו ליאיר, אבל לא היה לו כוח. הוא הרגיש את הרגשות דועכים בקרבו והופך לצל. טעם של חול מילא את פיו. רק הכאב המשיך לפעום בחזהו כנקודת צבע יחידה. משהו השתנה בעולם, והוא לא ידע להגיד מה. גם לא היה לו אכפת.
'טליה הולכת כל כך לקנאות כשאני יספר לה, היא בטוח תרצה לבוא גם' גיחך יאיר בהתרגשות.
איז'ו משך בכתפיו, לא טורח להגיב. שתקנא, למי אכפת.
איז'ו שקע כנגד הקיר ובהה בגולם. הוא נזכר בפעם הראשונה שראה גולם אמיתי, לא סיני, חי ופועל. למרות מקצועו של אביו, לא היה להם גולם בבית והגלמים האמיתיים היו נדירים. אם בכלל היו כאלו בירוחם הם מיעטו לצאת לרחוב. הוא ציפה שהם יהיו דומים לגלמים הסיניים אבל למרות הדמיון החיצוני הגולם ההוא היה שונה, כמעט אנושי.
זה היה בקיץ שעבר. עבור איז'ו, לקיץ היה ריח מובחן. תערובת של הריח החם והחזק של צ'יפס טרי שהתיזו עליו קטשופ צורב וניחוח עדין של כלור.
הקיץ היה הזמן של הבריכה. בכל קיץ ידע לאמוד בכמה גבה מהשנה שעברה לפי הקרבה שלו לשרשרת המתכת של המקלחת בכניסה ולפי מספר הצעדים שהיה צריך לצעוד כדי להגיע לפס האדום שחצץ בין העמוקים לרדודים, וממנו והלאה, עד שהמים יכסו את ראשו. בשעות הצהריים הרעש של ההדים שחזרו מתקרת הפלסטיק והמים היה מוציא את איז'ו מדעתו והבריכה הייתה צפופה מכדי לצלול לדממה בקרקעיתה.ילדים מכל האזור שלא ממש הכיר ולא היו חברים שלו, הגיעו ושיחקו כלומר ניסו להטביע האחד את השני אחרי שהתעייפו מלהתיז מים על כולם. איז'ו היה מבקש את נפשו לברוח משם אך ידע שכל כניסה לבריכה עלתה להוריו בדמים מרובים ולפיכך חיכה על הכיסאות בדשא עד שעת הסגירה. לא פעם ולא פעמיים הגניב עימו ספר וקרא בו בחשש, מציץ ללא הרף מעבר לכתפו כדי שאביו לא יגלה.
בקיוסק בכניסה לבריכה היו מוכרים קרטיבים ונקניקיות בלחמניה וצ'יפס טרי עם קטשופ וסוכריות גומי ומשקאות קלים. המחיר תמיד היה גבוה מדי, וכשאיז'ו הגיע עם אביו לבריכה הם היו מביאים יחד עימם עגבניות פרוסות, ביצה קשה ואבטיח חתוך. איז'ו אהב כל אחד לחוד, אבל לא הצליח להבין כיצד אביו מסוגל לאכול אותם בזה אחר זה. פעם אחת, כשהיה ילד קטן, העז להציע שאולי הפעם יקנו בקיוסק. אבא שלו הסתכל עליו במבט חמור סבר ואיז'ו החוויר. 'זה בזבוז. גרגרנות ונהנתנות. אנחנו לא קונים שם', חתם את הדיון, לא מעיף מבט באמא שנחה בסלון.
לעיתים נדירות הייתה מגניבה לו אימו שטר של עשרים שקלים ואיז'ו היה קונה לעצמו טרופית וצ'יפס וטעמו האסור של הצ'יפס הכה בלשונו וצרב במעיו שנקרעו בין צייתנותו לאביו לאהבתו לאימו. חבריו של איז'ו היו מכבדים אותו ממנותיהם לו ביקש; הוא לא היה מסוגל למחול על כבודו. הוריהם לא התנהלו בצנעה כמו הוריו, גם אם מצבם הכלכלי היה קשה יותר. חבריו היו בוהים בטורנירי הפינג פונג שהתנהלו מתחת לקיוסק בידיים מלוכלכות בקטשופ והוא היה בוהה בצ'יפס שבידיהם והריח היה דוקר בו.
באותו אחר צהריים איז'ו הבחין בצ'יפס שנפל על הרצפה באין רואה. ערימה גדולה של צ'יפס פריך. הוא בחן אותו בריכוז. הצ'יפס נראה נקי וטרי. הוא הסתכל לצדדים. כולם צפו בטורניר בריכוז ואיש לא התבונן בו. הוא התבונן שוב בצ'יפס. הוא היה זהוב וחום ואיז'ו חש את לשונו משוועת אליו. הוא התבונן בילדים האחרים. אף אחד מהם לא נראה כאילו אובדן הצ'יפס מטריד אותו. הוא התכופף בזריזות ואסף אותו, מכרסם בהנאה. הצ'יפס היה פריך ונימוח בדיוק כמו שחשב, אם לא יותר. עמית, ילד נמוך מהכיתה המקבילה הבחין בו וקימט את מצחו. איז'ו כמעט אף פעם לא אכל צ'יפס והיה יהיר מכדי לבקש ממישהו.
'הי איז'ו, מאיפה הצ'יפס? מה זה, אספת מהפח?' צחק אליו עמית בקול והילדים שצפו בפינג פונג גיחכו.
איז'ו החוויר והסמיק חליפות, חש כיצד הצ'יפס חונק אותו. הוא שמט את הצ'יפס על הרצפה ורץ משם. הוא ברח מרחבת הקיוסק, לגופו רק סנדלים ובגד ים.
הוא רץ הלאה מהבריכה, עובר את הספריה ואת הבניינים האחרונים של ירוחם לכיוון המדבר. השמש הייתה רחוקה משקיעה וקפחה על ראשו וגבו. הוא היה בטוח שיצליח למצוא את ירוחם בקלות, סוף סוף לא הרחיק הרבה, אבל הרגיש כי בכל פניה הוא מתרחק יותר. הצ'יפס השמנוני צרב בגרונו והוא שיווע למים. פסיעות רגליו הפכו איטיות יותר ויותר ואיז'ו החל למעוד. הוא זיהה שיח מוכר ורץ אליו, וכשהגיע הבין שכבר הגיע לשיח זה לפני שעה ארוכה ושהוא הולך במעגלים. השמש צרבה את עורו וראשו פעם בכאב. איז'ו התיישב בצילו הקלוש של השיח ואמר לעצמו שלא יבכה. שאין לו מספיק מים. שלבכות זה גרגרנות ונהנתנות. שזה בזבוז. הנאומים לא עבדו על הדמעות הסוררות שזלגו כמאליהן.
הוא לא ידע מתי הפסיק לבכות ונרדם. רחש העיר אותו והוא פקח את עיניו וראה בטשטוש גולם שיורד מהגבעה מולו. ראשו הסתחרר כשניסה לקום ולרגע שחור הציף הכל. הוא ניסה לקרוא לו ולא הצליח להוציא קול מגרונו היבש. הגולם המשיך לפסוע ונעלם מן העין. איז'ו עצם עיניו בכניעה, מותש.
הוא חשב שהוא הוזה כשפקח את עיניו וראה את הגולם רוכן מעליו ובידו בקבוק מים. הוא פתח את פיו והגולם השקה אותו באיטיות. כשסיים נטל את איז'ו בין שתי ידיו והרים אותו, מאמץ אותו לחיקו החמים במפתיע. הוא נשא אותו עד לפאתי העירייה, שם הוריד אותו בעדינות, ליטף את ראשו, ושב אל המדבר בצעד מהיר. תוך פסיעות אחדות צבעו החום של הגולם והמדבר התמזגו ולא היה ניתן להבחין בו. כמה מתושבי העיירה צפו במחזה המשונה וחשו לעזרת איז'ו שהיה המום מאובדן הנוזלים והחום.
—–
הדלת נפתחה בכוח והרעידה את גג הפח. זוג הילדים התעורר בבהלה. החום וההמתנה הארוכה הרדימו אותם. השמש תלתה נמוך בשמיים, מעט לפני שקיעה ורק צלליתה האפלה של הדמות שבדלת נראתה לעין.
מתח ופרפרי תקווה מילאו את ליבו של איז'ו. הוא קיווה שאביו ישמח כשיראה את הגולם שיצר, שיתגאה בו. שיגיד שהוא כשרון טבעי, שהוא כל כך מוכשר ושבכלל לא היה צריך לשלם כדי שילמד. הוא רצה לשאול אותו על הכאב המוזר, משוכנע שאביו יכיר תרופה לכאב. 'אבא, תראה-'
'שתוק'. איז'ו בלע את המשך המשפט, נעלב וחושש.
'צא', הורה אביו של איז'ו ליאיר. יאיר התרומם. איז'ו ציפה שיתנגד, שיעמוד לצידו. אבל עיניו המושפלות והמתחמקות של יאיר נמנעו לפגוש את מבטו של איז'ו. הוא אפילו לא הסתובב כשברח מהסדנה ונטש את איז'ו לנפשו.
'אתה. לכאן'. איז'ו התכרבל לכדור כנגד הקיר, מנסה להתחבא מאחורי ברכיו. אביו תפס בצווארו ומשך אותו מעלה, סוטר לו בחוזקה. ימין, שמאל, ימין, שמאל. דם הציף את פיו וראשו נזרק מצד לצד. אביו הכה אותו פעם אחת ויחידה בחייו, כשהגולם החזיר אותו מהמדבר. הוא חיפש אותו שעות וכמעט נטרפה דעתו. כשהגיע לאיז'ו עיניו היו קרועות והוא גרר אותו הביתה. כשסטר לו לא הצליח לדבר ונמלט לחדר השינה, נעל אחריו את הדלת ובכה. אלו היו מכות אחרות.
אבא של איז'ו הניף אותו באוויר והטיח אותו בחוזקה על השולחן, צמוד לגולם שיצר. החבטה הלמה באיז'ו ההמום ונשימתו נעתקה. השולחן המתכתי היה קר במפתיע והוא הרגיש כיצד ידיו ורגליו פוגעות בכבלים המשונים שמילאו אותו, נעקדות לשולחן ומאבדות תחושה.
כשראייתו התמקדה הוא ראה את אביו אוחז במוט מתכת עבה ומכוער ומניף אותו כסכין שחיטה, וההבנה הקרה שאביו לא יפסיק עד שתצא נשמתו הכתה בו עוד לפני שהמוט נחת. איז'ו התכווץ ועצם את עיניו.
הוא המשיך לנשום ושמע את אביו מקלל בזעם. הוא פקח את עיניו באיטיות וראה את הגולם אוחז במוט סנטימטרים ספורים לפני פרצופו של איז'ו, זרוע הבוץ הקטנה כמעט נתלשת ממקומה.
אבא של איז'ו התנשף בכבדות, המילים המתפרצות חונקות את גרונו ומקטעות את משפטיו. 'מה עשית. טיפש. אתה בכלל יודע מה זה גולם. לא. מעולם לא שאלת. אתה חושב שהכל בא בחינם. טעיתי. חשבתי שאשמור עלייך, שעדיף שלא תדע. שאספר רק אם תשאל, רק אם תבחר'.
אביו עצם את עיניו וציטט. 'מצוות הגלמים הראשונה: הגולם ויוצרו משועבדים זה לזה עד קיצם ולא יפגעו לרעה זה בזה, או יניחו, במחדל, כי ייפגעו.'
הוא פקח אותן ואיז'ו נבעת מהזעם הטהור שבער בהן וביקש להשמיד אותו.
'אני נשבעתי שלא תהיה בעל מום כמוני וכמו סבא. נשבעתי שלא אתן לזה לקרות, שלא אתן לך לאבד את העולם הבא ואת העולם הזה. אבל לא, אתה הלכת ושיעבדת את עצמך לנצח לחתיכת בוץ מכוערת, קרעת את נשמתך, חיללת את החיים שלך, כדי להשוויץ בפני ילד אשכנזי מתנשא וטיפש. ילד שבחיים לא יבין מה זה כאב'.
אביו ריסק בגסות את אצבעות הגולם וחילץ את המוט, מניף אותו בשנית. 'הגולם ויוצרו משועבדים זה לזה עד קיצם ולא יפגעו לרעה זה בזה, או יניחו, במחדל, כי ייפגעו. שכן היוצר גולם טימא את מתנת האל וקרע את נשמת חייו להחיות עפר מן האדמה', הוא רעד בבכי כבוש.
והנחית את המוט.
איז'ו צרח והקיא כשכאב קרע אותו לשניים.
לרגע אביו עצר. הוא חשק את שפתיו עד שהלבינו ונבלעו בזקנו.
והכה שוב.
ואיז'ו צרח והניח את ידיו על בטנו וציפה לחוש ברטיבות הדם הזורם ובאצבעותיו המתרסקות ובעצמות המתפצחות קורעות את העור כשאביו הנחית את המוט שוב ושוב אך לא חש בדבר מלבד בכאב טהור. אוזניו של איז'ו שמעו רחשי ניתוץ לחים ואת אביו ממלמל פעם ועוד פעם את המשפט העמום שזעק קודם. ההכרה המחליאה כי אביו מרסק את הגולם שיצר ומשמיד את העדויות לחטא בנו הכתה בו ואיז'ו הקיא שוב. שאריות של קציצות וחצילים הכתימו את מעגלי האותיות שעל הרצפה.
'תפסיק', הוא בכה. 'אתה רוצח אותו'.
אביו המשיך להכות.
בשלב כלשהו הכאב גבה את מחירו ואיז'ו איבד את הכרתו. כשפתח שוב את עיניו ראה את אביו שוטף את ידיו בכיור הקטן, שקית מכולת צהובה מונחת למרגלותיו וחליפתו הדהויה מרובבת כתמי בוץ וקיא. איז'ו רצה להרוג אותו. השנאה היוקדת סחררה את ראשו ולרגע ראה רק שחור. איז'ו ירד מהשולחן בצליעה ויצא מהדלת. אביו לא הסב את מבטו לכיוונו. תחושת התלישה בחזהו דעכה, נבלעת בכאב שתפס את מקומה. כאב שהיה גדול יותר מאיז'ו, יותר גדול מירוחם. כאב שגימד את העולם כולו וקילף מאיז'ו את שריון העור שלו, מותיר אותו חשוף לפציעתה של הרוח. הוא רצה לבכות לנצח, לשרוף הכל.
בבית הוא מצא את אימו ישנה בסלון, שוכבת על גבה על הספה הרחבה. הסירים והצלחות עוד היו מונחים על השולחן, שייכים לעולם אחר. כמו המשחק שנותר מפוזר על השטיח. מבעד לחלון השמש הלכה וגוועה, שולחת שלוליות דם בשמיים ומבעירה את העננים הבודדים שריחפו בדממה. איז'ו ניסה להשתחל בין אמא לבין גב הספה כמו בילדותו, אך גופו התאים בקושי. הוא החביא את פניו הרטובות מתחת זרועותיה השלובות והצמיד את ברכיו לצידה. אימו הסתובבה לעברו מתוך שינה וחיבקה אותו, מאמצת אותו לחיקה החם.