קטגוריות
מסלול רגיל 2022

פיזיקת קוונטים ומשמעות החיים

עוד יום שימשי בלוס אנג'לס , קליפורניה . אני תקועה במעבדת ניסויים שחוקרת סופר-קונדקטורס , אתם יודעים , המולכים של העתיד אשר מובילים חשמל באפס התנגדות ? לא? אוקי אז עכשיו אתם יודעים ברכותיי. למרות שבחוץ יש מעל 30 מעלות , בתוך המעבדה קר ומתחת ל0 . סוף סוף אחרי מחקר של 8 שעות אני יוצאת מהמעבדה למשרד שלי , כדוקטורנטית תמיד יש לי מה לעשות במשרד: לעבד נתונים , לרשום ממצאים ובתקווה להצליח להוציא את המאמר השני והאחרון שלי שסוף סוף יעניק לי את התואר המבוקש עליו חלמתי כבר מגיל 12 .

השעה כבר קרובה ל10 בלילה , נראה לי שעבדתי מספיק להיום , אני יוצאת מהמשרד ופוגשת את חברתי למחקר "למה את פה עד מאוחר?" אני שואלת אותה בתהייה ."הייתי שואלת אותך אותו דבר , אבל מהכירות איתך , אני יודעת טוב מאוד את התשובה" היא עונה לי בחיוך חצי מחוק . "תודה" אני אומרת בצורה צינית "אבל את לא ענית לי, מה את עושה פה בשעה כזו?" היא מתחילה לענות לי בעייפות "התחלתי לעבוד מאוחר היום , אז השלמתי שעות במשרד" אלכס היא בחורה חכמה , אבל די עצלנית , מצד שני מי אני שאשפוט ."מה את עושה אחרי יום מחקר ארוך?" אלכס שואלת בחיוך ונותנת לי מכה קל וחברית על היד "לישון, אני רוצה לישון " אני אומרת בקול ברור ורציני . אלכס מושכת לי את היד ומובילה אותי במסדרון "לא את לא בואי איתי " אני גוררת רגליים ומגיעה אחריה, רוב הסיכויים שהיא רוצה לקחת אותי לאיזה מסיבה מטומטמת , אני שונאת את הדברים האלה אבל היא אומרת שאני "רצינית מדי" וצריכה "להשתחרר"

אנחנו הולכות ברחבי הקמפוס וכמובן היא מתחילה לשאול שאלות חודרות ומעצבנות "נו גו'י , ספרי לי מה חדש ? איך החיים? מצאת לך בחור חמוד כבר או משהו בכיוון?" אני שונאת שהיא שואלת אותי שאלות מטומטמות כאלה , יש לי דברים חשובים יותר על הראש . "תמיד יש לך שאלות כאלה מטומטמות ! מה אכפת לך?! אין לך משהו אחר בראש חוץ מבחורים?" אני שואלת בעצבים כי באמת אני מרגישה על הקצה בשבועות האחרונים ."מה קרה לך ? למה את כול כך עצבנית?" היא שואלת בכעס , וקצת בצדק , די התפרצתי עליה משום מקום . אני מתיישבת באחד הספסלים בפתאומיות , שמה את הידיים שלי על הפנים שלי וכמעט פורצת בבכי " בזמן האחרון יש לי תחושה לא רגילה , שנמאס לי , אני עצבוה ורע לי . אני לא יודעת למה , אני לא מצליחה לשים את האצבע על הבעיה , משהו חסר לי ואני מרגישה ריקה ." אני אומרת ומרגישה שמשהו תוקע לי בגרון , אני נחנקת מהדמעות שלי ומנסה להכניס אותם בחזרה , ככה זה שאתה גודל בבית חסר רגשות שבכי מראה על חולשה , ולהיות חלש זה תמיד רע . אלכס מתיישבת לידי , מנסה לעודד אותי " למה שתרגישי ככה? את בחורה מדהימה! יש לך רשיון טייס , את נמצאת בעיר הכי תוססת בעולם , את רק בת 23 ועומדת לסיים את הדוקטורט שלך! בנוסף , יש דיבור שאולי תהייה אסטרונאוטית " היא צודקת , כן הספקתי די הרבה בתווך די קצת ועברתי את השלבים הראשונים של נאסא לקבלה לתוכנית האסטרונאוטים . " את צודקת , אבל עדיין , משהו בי מרגיש ריק " אני מנסה להתעלם מהתחושה המגעילה הזו שיש לי " טוב לאיפה את רוצה לקחת אותי ? אולי משהו שם יסיח את דעתי ?" אני שואלת בתהיה . אלכס מחייכת חיוך רחב "את זוכרת שהיום הלוואין נכון? ואת יודעת מה זה אומר ?" ידעתי טוב מאוד לאיפה אנחנו הולכות .

אנחנו ממשיכות ללכת ומגיעות בדיוק לאיפה שחשבתי שנגיע בית" אלפא קפא פי" , הבחורים המעצבנים אבל המאוד חתיכים שתמיד עושים מסיבות , לפעמים אני תוהה מתי הם מספיקים ללמוד בכלל . אנחנו מגיעים וכמובן הרבה רעש ותחפושות , אני לא מבינה מה אלכס מוצאת בשטויות האלה , אבל בסדר , אני אזרום איתה להיום .אנחנו נכנסות ופשוט מטונף , אנשים רוקדים , נדחפים , אלכוהול וסמים , כול הדברים שאני לא סובלת , אני מתיישבת על אחד הספות ואלכס מנסה להרים אותי לרקוד " נו!? תראי כמה אנשים יש פה !אולי תתפסי משהו לעצמך , אפילו רק להיום" היא קורצת לי ואני מהנהנת בעצבים "זה לא מעניין אותי בשביל מה סחבת אותי לפה!?" אני נאלצת לצעוק מבעד למוזיקת הטכנו המזעזעת שהם שמים. אלכס מצביע על איזה בחור רנדומלי "אני הולכת לדבר איתו , הוא ניראה חמוד" אני בקושי שומעת מהרעש שבסביבה , היא נעלמת לה ואני יושבת על הספה אוכלת חטיפים ושותה קולה .

אחרי שעה של בדידות על הספא , אני מחליטה ללכת , נמאס לי מהשטויות שלה ואני תוהה לפעמים איך נהיינו חברות בכלל . אני יוצאת מהדירה הרועשת לכיוון הבית שלי , השעה כבר מעבר לחצות , ולרוב , אלו השעות שאני הכי שונאת להסתובב בהם , הרחובות שורצים אנשים מוזרים שלא היית רוצה לפגוש , ביחוד שאת בחורה צעירה .לפחות השמים בהירים יחסית ואפשר לראות את הכוכבים , זה מזכיר לי שאני כנראה עומדת להגשים את אחד החלומות הכי גדולים שלי , להיות אסטרונאוטית . כבר מגיל צעיר התחלתי להתעניין בחלל ובמחקר , ולצאת מהעולם הזה ולמצוא משהו חדש , מקום טוב יותר אולי , דברים מרגשים , חדשים , מופלאים. אולי למצוא משהו כמו בסרטים , רק לא כמו בסרט אליאן , אני לא רוצה שחייזר יקפוץ לי על הפרצוף ויהרוג אותי . תוך כדי שאני מתמהמהת אני פוגשת בבחור צעיר לפתע והוא מתחיל לדבר איתי , הוא שואל אם אני מכירה את האזור ואם אני יכולה לעזור לו למצוא את אותו מסיבה ארורה שעכשיו עזבתי . אני מכוונת אותו והוא מודה לי , הוא מתרחק ואז חוזר שוב . הוא מוציא מהכיס שלו משהו "רוצה לנסות?" הוא מוציא מהכיס שלו שני גלולות לבנות "מה זה קוקאין?!" אני שואלת בבהלה "לא זה משהו אחר לגמרי , כמה חברה מהנדסת חומרים הכינו את זה , זה נותן לך תחושה מעיפה וזה לא מזיק בכלל , זה כבר מסתובב באוניברסיטה כמה חודשים ועד עכשיו לא קרה כלום לאף אחד שניסה את זה " אני לא אשקר  , קצת הזוי מה שהילד הזה עכשיו מספר לי , גם סמים , מה לי ולסמים? אני מריחה ניקוטין אני מקיאה. ”אני רואה בעניים שלך שקצת עצוב לך, חבר שלך נפרד ממך? חברה? קיבלת ציון גרוע במבחן? תאמיני לי הכדורים האלה יעשו לך רק טוב" אני מרגישה קצת לחץ "בסדר תביא" לקחתי ממנו את הכדורים והלכתי .

אני מגיעה לדירה שלי , מזועזעת מעצמי "סמים?? מה אני חושבת לעצמי לאיפה עוד הערב הזה עתיד להידרדר" אני זורקת את הכדורים האלה במטבח והולכת לחדר. אני נכנסת למיטה בניסיון להירדם , עוברת כבר שעה וכול מה שאני מרגישה זה מין מחשבה בוערת ומדכאת , אני אפילו לא יודעת איך להסביר אותה למען האמת . התחושה הזו מלווה אותי כבר תקופה די ארוכה , אני לא בטוחה מה לעשות עם עצמי , כבר נמאס לי מהכול , עם כמה שהחיים שלי נראים נהדרים ושואפים לפרס נובל וחיי מותרות , לי פשוט נמאס. אני הולכת למטבח , אחרי 3 שעות שאני כבר מנסה להירדם , אבל לא מצליחה , אני ניצבת מול השקית עם החומר החשוד "מה כבר יש לי להפסיד בעצם?" אני אומרת בכול נאנח ומצוברח , אני מחליטה לנסות משהו חדש , כי למה לא , גם ככה החיים שלי לא הולכים להתקדם לשום מקום . אני בולעת את שני הגלולות ועושה הבעת פנים כאילו הורדתי עכשיו שוט של וודקה , אולי כי אני קצת נגעלת מעצמי וממה שעשיתי עכשיו , בכול זאת לקחתי סמים , מצד אחד , אבל מצד שני לכול דבר יש פעם ראשונה , זה לא שאני עכשיו אדרדר לחיי של פשע . 

עוברות כמה שעות מאז שלקחת את הגלולות האסורות , אני לא ממש מרגישה שהוא מיוחד , אולי קצת מסוחררת אבל לא הרבה מעבר , אולי הבחור סתם עבד עלי ונתן לי כדורי סרק. לפתע אני מרגישה כאילו הלב שלי מחסיר פעימה , אני פוקחת את העניים לרווחה והאישונים שלי מתרחבים , אני נופלת לרצפה ולא מצליחה לזוז . אני נשכבת על הרצפה ולא מצליחה להזיז את עצמי לעבר הטלפון לקרוא לאמבולנס, למשטרה , למישהו יבוא ויעזור לי , למרות שלא בטוח שיוכלו , אני מתחילה לפרפר על הרצפה וקצף יוצא מהפה שלי , אני מרגישה שהגוף שלי חסר תחושה , שהסוף קרב ואני די שלמה עם זה . עם כול מה שאני מרגישה מזמן האחרון אולי הגיע הזמן לשחרר את עצמי , ולנוח. הכול נהיה שחור מולי ואני מפסיקה לזוז.

אני מתעוררת בבהלה , אני בבית , הכול בסדר , זה כנראה היה איזה חלום משוגע , אני מחליטה לצאת בחוץ לנשום קצת , אני פותחת את הדלת ומה שמחכה לי שם , טוב , זה לא השכונה הירוקה שלי . זה נראה שהגעתי לאיזה מימד אחר , השמיים בצבעי פסטל , הרים באופק בצבע כתום ועצים בצבע סגול בהיר , משהו פה בהחלט לא כשורה . אני סוגרת את הדלת וממלמלת לעצמי "אני מתה?! מה לעזאזל קורה שם בחוץ?" אני מרגישה בהלה ופחד , לא מבינה מה קורה פה , שם ובכללי אני פשוט מפוחדת . אחרי שקיבלתי את הטראומה ואני מנסה להתגבר עליה , אני יוצאת שוב החוצה , מנסה , אולי לקוות ,  שזה רק הסמים שמשפיעים עלי והכול בסדר. אני יוצאת החוצה ומסתכלת שוב על מה שאני רואה , בתקווה שאצליח לקבל קצת הגיון מכול מה שקורה בחוץ ,  אני יוצאת ורואה שוב את הנוף שמולי , שמים בצבעי פסטל , נוף של הרים כתומים ועצים בצבע סגול בהיר. לא מעכלת מה שאני רואה , זה ממש לא דומה לשכונה שלי או לשום מקום שאני מכירה ." תקשיבי עד שאת זזה כולנו נמות , וזה לא נאמר בציניות , אני די רציני" אני שומעת את הקול הזה ולא מבינה מאיפה זה מגיע , זה נשמע כאילו הוא עומד לידי אבל אני לא רואה אף אחד " כאן למטה יא מעופפת" אני מסתכלת לרגלי ורואה יצור בצבע חום ולבן , עם אוזניים ארוכות , פרוותי ביותר וקצת חמודי כזה לא אשקר "מה זה?! מי אתה?! מה אתה לעזאזל מה קורה פה אני משתגעת!" אני צועקת ומתפרעת ,  כי אני כבר באמת אבודה ולא בטוחה מה לעשות פה ." גו'י תירגעי , אני אסביר לך הכול ואז נתחיל לזוז , וכדי שנעשה זאת בקרוב אם אנחנו מתכננים לצאת מפה" אמר לי היצור קטן , איך הוא יודע את שמי ? הוא יודע מה קורה פה? הוא מהמקום הזה? למה הוא כול כך לחוץ בזמן? כול כך הרבה שאלות אבל אני בוחרת לסתום ולשמוע מה יש לו לומר. אני יושבת על הרצפה כדי להיות אתו באותו גובה עניים. " אני מניח שדברים מאוד מבלבלים בשבילך , תני לי לעשות פה סדר " הוא אומר בקול שמנסה להיות מרגיע , אבל הוא כול כך פרוותי וחמוד , זה לא מרגיע , זה מצחיק . "את נמצאת עכשיו במצב לימבו , מצב שהוא בין חיים למוות , כנראה שעשית משהו שכמעט הרג אותך אבל לא לגמרי , אז זכית להיכנס ללימבו . המקום הזה הוא די כמו שעשועון , את צריכה לעבור משימות מסוימות כדי לעבור אותו , אם תצליחי לעבור את כולם בזמן , תזכי לשוב לחיים , אם לא אז , כן האופציה השנייה די ברורה , מוות " הוא אומר את זה כאילו זה אמור הרגיע אותי , אני מבולבלת , בלחץ ועכשיו גם החיים שלי תלווים בזה. " אז תן לי להבין" אני אומרת בכול מבוהל קצת " אני בעקרון מתה עכשיו? והדרך היחידה שלי לחיות היא לעבור פה כול מיני משימות?"

"זה מדויק" אומר לי היצור הקטן 

"כמה זמן יש לי? ואילו סוג משימות אני צריכה להשלים?" אני שואלת בפחד . "יש לך בערך שעתיים מעכשיו , המשימות שתעברי מונות הן 3 במספרם , אז לא הרבה למזלך. סוג המשימות משתנה אדם לאדם , אז אני באמת לא יודע להגיד לך כרגע" הוא מסיים לדבר ואני עוד מנסה לעקל את כול מה שמתרחש סביבי , מביטה ימינה ושמאלה , שואבת את כול המתרחש . " איפה נמצאת המשימה הראשונה?" אני שואלת בלא ברירה .

" נמשיך ללכת ונתקל בה" אומר לי היצור הזעיר. 

אנחנו הולכים ומגיעים למחסום , שאני אומרת מחסום אני מתכוונת לזה שהאדמה פשוט לא נמצאת שם , בור ריק , נפילה בטוחה למוות . " מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?" אני שואלת את היצור הפרוותי הזה. "זאת המשימה הראשונה שלך , את צריכה להבין לבד מה לעשות בה" הוא אומר לי את זה ובא לי לחנוק אותו , מה זה להבין לבד?? מאיפה לי ? מה ההוראות כתובות בשמיים ? אני כועסת ומתוסכלת ,  אני לא יודעת מה לעשות וגרוע מזה , השעון של החיים שלי מתקתק. אני מחליטה להתחיל לחשוב בצורה פרקטית , אם כמה שזה קשה אני חייבת לעבוד על עצמי.  צריך לעבור את הבור הזה , צריך איך שהוא ליצור פה גשר , אולי לקחת עצמים וחוטים ? אבל אין פה משהוא שאני יכולה לנסר אתו , אולי ליצור משהו ? אוי זה מתסכלת כול הסיפור הזה , הלוואי שהייתי יכולה פשוט להשתמש בתאוריות פיזיקליות ולממש אותם כרצוני , ככה הייתי יכולה גם לעוף למעבר לבור הזה בעזרת כוח המחשבה. אני נשכבת על הדשא הוורוד , כולם לא הגיוני בעולם הזה , הכול כול כך הזוי ושונה  , אני מסתכלת על אחד העצים שמולי וחושבת איזה מצחיק זה אם הוא היה הופך לארנב . אני יודעת שעכשיו זה לא זמן למחשבות כאלה  אבל מה לעשות שזה מה שנותן לי נחמה ברגעים כאלה . אני פתאום קולטת את העץ שבהיתי בו , באמת הופך לארנב! אני בשוק! רגע , האם זה אומר שאני כן יכולה לממש תיאוריות פיזיקליות למרות שהן לא מוכחות ? או יותר טוב , אני לא מוגבלת עד ידי שום כוחות של הגיון , אז אני יכולה לפעול כיצד שאני רוצה? אני מרגישה התלהבות , אני עכשיו הבנתי איך לפתור את החידה. אני רצה לעבר הבור , ובדיוק שאני מגיעה אל הקצה אני משתמשת בכוח המחשבה , שמופעל משדות אלקטרו מגנטים , וגורמת למולקולות האוויר שמסביבי לתת לי דחיפה מסיבית לעבר הכיוון שני . זה עובד! אני מעל הבור , אני כמעט בחצי , אני הולכת להצליח , אני מגיע לצד השני ונופלת על האדמה. "ואו זה היה מגניב!" אני אומרת ומרימה ידים באוויר , אני תוהה לרגע איפה היצור הקטן והפרוותי " יו הו, אני רואה שהצלחת במשימה הראשונה , מזל טוב , בואי נמשיך כי נשאר לנו עוד פחות מחצי שעה" "תגיד" אני אומרת ליצור החביב , "מה אתה בכלל ? יש לך שם?" אני שואלת אותו הסקרנות .

"האמת שיש לי , ובקרוב את תגלי עלי די הרבה , אבל כרגע זה בגדר חסוי" הוא אומר לי וממשיך בשלו .

אנחנו מגיעים למשימה השניה , אזור מלא באסטרואידים שעפים ימינה ושמאלה , אי אפשר לעבור את המקום הזה , והאבנים מכסים את כולו , כך שאי אפשר ללכת גם מהצד . אני מנסה לחשוב על איזה עיקרון להפעיל פה , ולפתע זה מכה בי : אם אני יכולה להשתמש בתואריות שאינם מוכחות , אני יכולה גם להשתמש בטרנספורטציה , להעביר את עצמי ישירות לקו הסיום , ולחסור זמן. אני מנסה לחשוב על שער שיוביל אותי אל עבר קו הסיום , אני חושבת וחושבת , אבל כולם לא עוזר ." למה אני לא מצליחה לפתוח שער?" אני שואלת את היצור בתקווה שידע לענות לי .

" אני הרי מסתכל עלייך " הוא צודק , שמישהו מסכלת אז פונקציית הגל נופלת , ואני לא יכולה להשתמש בעיקרון הקוונטים פה . סעמק.

אני מנסה לחשוב אז איך כן ניתן לעצור את האסטרואידים , אולי … לשלוט בהם? אני מנסה תחילה לעצור אותם , אני חושבת ומנסה לשלוט בתנע שלהם , ולגרום להם לרדת לאפס אני רואה אותם לאט לאט עוצרים , ופשוט עומדים שם. אוקי אחרי שהצלחתי לעצור אותם , אני צריכה להזיז אותם איך שהוא , הם בצפיפות כול כך רבה , שגם אם הם לא בתזוזה , אי אפשר ללכת בניהם . אני דוחפת אותם חזק בכוח המחשבה שלי והם עפים לצד השני של "האנלי יודעת מה זה המקום הזה" .עכשיו שהאבנים פונו , אפשר לחצות לעבר הכיוון השני . 

אנחנו הולכים לנו לעבר המשימה האחרונה , איזה התרגשות , וגם קצת לחץ , נשאר לי קצת יותר מחצי שעה כדי לסיים את המשימות ולהגיע לסוף . זה די מרגש אותי אבל גם , לא יודעת , לא ממש מעניין אותי . "את יודעת שנגיע לסוף , את לא רק תזכי בחיים שלך מחדש , אלה אנחנו גם נעזור לך להבין דבר או שניים , אומר לי היצור הפרוותי .

"מה זה אומר? " אני שואלת בחשש וסקרון. "הסיבה שמתת , את ניסית להתאבד נכון?" הוא שואל אותי "לא , אני פשוט לקחתי איזה סם שלא ידעתי מה התוצאות שלו , להפיך , אמרו לי שלא יקרה כלום" אני עונה בתקיפות "טוב ,נניח שזה המצב ,  אבל בשמן שעשית את זה , את הרגשת איזה עצב מסוים נכון? הרגשת לא שלמה , די בדיכאון" טוב בזה הוא צודק אין מה לומר , אני מהנהנת בחיוב . "אחרי המשימה האחרונה , במידה ותסיימי אותה בזמן , תפגשי את היצור שיחזיר אותך  לחיים , בנוסף לזה , הוא גם יסביר לך קצת לגבייך , מי את ולמה את מרגישה את התחושות המגעילות האלה לאחרונה" עכשיו אני ממש מסוקרנת , לא רק מאיפה היצור הזה יודע כול כך הרבה עלי ועל התחושות שלי , אלה גם על "היצור" שיסביר לי על התחושות האלה , ובתקווה גם איך להתמודד איתם.

אנחנו מגיעים למשימה השלישית והאחרונה,  ובמה אנחנו נתקלים , ובכן , לבה. הרבה לבה. אני מתחילה לחשוב על כול מה שאני יודעת על לבה: היא נוזל לא ניוטוני , היא רדיואקטיבית וטמפרטורת ההתחלה שלה היא בערך 1000 מעלות צלסיוז . אוקי , הכול טוב ויפה עכשיו איך זה עוזר לי לעבור את השלב הזה ? אני לא יכולה להשתמש בשיטה שהשתמשתי בא במשימה הראשונה , האוויר פה חם מידי וזה יכול לפגוע בי. אני חושבת על דרכים שניתן אולי ליבש את הלבה ואז לחצות אותה , אבל בשביל זה נצטרך להוריד את הטמפרטורה הפנימית איך שהוא . או , ש , עכשיו עלה במוחי נהדר ! לחתוך את אספקת הלבה מכיוון אחד , ואז השטח יהיה נקי . אבל מאיפה אני אביא משהו שיכול להתמודד עם החום של הלבה? טיטניום , נקודת הרתיחה שלו היא ממש גבוהה , הוא יכול להתמודד עם דבר כזה , אבל מאיפה אני לעזאזל אני אשיג טיטניום ? אבנים, אני יכולה לשנות את סדר האטומים שלהם וליצר טיטניום . אני לוקחת כמספר אבנים , מאוד גדולות ,  ומשנה את המבנה המולקולרי שלהם כדי שיהפכו לטיטניום . אני מסדרת אותן בצורה של מגן, ומכניסה אותם לנחל הלבה הזורם , במהרה הנחל מפסיק לזרום , אבל בעיה אחרת מתרחשת , הנחל שעצרתי , עולה על גדותיו , אני ממהרת לסדר אבנים מרחפות מעל לנחל השומם , ועוברת אותו בהצלחה . אחרי שאני עוברת , אני מסירה את מגן הטיטניום , ונותנת לנחל לזרום בשנית , ככה אני מונעת הצפת יתר .

"עשיתי את זה ! סיימתי את כול השלבים!" אני מריעה לעצמי . 

"ברכותי , וממש בדקה ה 90 " אומר לי היצור הפרוותי , שלפתע יוצא ממנו אור בוהק והוא הופך ל… נו , מכשף? הוא נהיה לפתע אדם גבוה עם זקן שחור קצר , ולבוש כחול מוזר ושמזכיר לי נזיר בהימלאה , אבל בסדר , נבליג לו. 

"גו'י , את עברת דרך מאוד ארוכה , וכול זה כי בחרת בחיים בעצם , מדוע אז מלכתחילה רצית למות ? מדוע לקחת את הכדורים האלה וחשבת שלחייך אין משמעות ?" הוא שואל אותי לפתע "אני לא רציתי להתאבד זאת הייתה טעות …" הוא נותן לי מבט שהוא יודע מה באמת קרה , הוא יודע שעמוק בפנים היה לי חשק לסיים עם חיי , אבל בכול זאת , אם רציתי למות , למה עכשיו בחרתי לחיות? "אני לא יודעת , יש לי תחושה שכול מה שאני עושה זה לשווא , הלימודים שלי , הקריירה שלי כול מה שהסתפקתי לא באמת נותן לי סיבה לקום בבוקר" אני אומרת בלב שלם "גו'י , את צריכה להפסיק להסתכל על מה שלאחרים יש , את חושבת שאת במחסור מסוים , כי לכולם סביבך יש משפחה ,זוגיות תוכנית מאוד בסיסית לחיים. את לא מבינה שלך יש יותר מהם , וכול מה שיש להם גם יגיע אלייך , את לא תהייה לבד , את תמצאי את האדם שיקבל אותך וירצה להיות איתך , אם כמה שאת חושבת שאת משונה ולא רצויה , זה לא נכון . את בן אדם מיוחד , ומה לעשות , דברים מיוחדים הם שונים מהשאר , הרי בגלל זה הם מיוחדים"

משהו במילים שלו … כול כך נכון … עם כמה שזה קשה , הוא צודק , יש דברים שאני עקפתי את כולם בהם ויש דברים ש… כנראה אצטרך לחכות להם קצת , אבל בסופו של דבר הם יבואו.

" אני מקווה שהפנמת ואת מוכנה לחיים חדשים וטובים יותר" הוא אומר כאשר בעזרת תנועת ידים מעגלית וטבעת זהב מאוד בולטת שדי מזכירה לי אגרופן , הוא פותחת לי שער אל עבר החיים שלי חזרה , אני מתקרבת לשער , מסתכלת עליו ומחייכת "תודה לך , אתה יכול להגיד לי סוף סוף מה השם שלך?" הוא מסתכל עלי בחיוך "אני הוא שומר הנשמות גורגו , ומטרתי היא לעזור לאלו שאבדו " הוא אומר לי ואני נכנסת לתוך השער , בידיעה שבצד השני , מחכה לי עתיד טוב יותר.