רצה הגורל ולא ניחנתי בחוכמה יוצאת מגדר הרגיל או בזיכרון טוב במיוחד.
מאז שאני זוכר את עצמי, התקנאתי ואפילו פיתחתי רגשות טינה עזים כלפי אותם אנשים שזוכים להתהדר בתואר ׳אינטלקטואלים׳. הרי כולנו מכירים את האנשים הללו, שיודעים להשלים כלאחר-יד פואמות מפורסמות בעל פה, למשל. הדקלום חסר-הרבב שלהם נעשה תמיד בעיניים מושפלות ובנימה מצטנעת, ומתלווה אליו תמיד חיוך דק, כמעט בלתי מורגש, שכאילו מתפעם מיופי הפואמה אבל בעצם מתפעל עד בלי די מעצמם.
אלו אותם אנשים בלתי נסבלים שלקחו קורס ספרות צרפתית בשנה הראשונה באוניברסיטה, ושנים אחר-כך עוד דנים בארוחת הערב בלהט וברהיטות במערכת היחסים הסבוכה בין סארטר לקאמי. אותם אנשים שודאי, כבר ראו את הסרט הדוקומנטרי החדש על כורי הפחם בדגסטן. ודאי שהם כבר קראו את הספר החדש של וולבק, הוא היה פשוט נפלא! אף על פי שהעבודות המוקדמות שלו הותירו בהם רושם עז יותר. ובטח, הם כבר היו בתערוכה של הפלא החדש מבצלאל, וכשאתה כבר תשכח שבכלל היית, הם עוד יזכרו מילה במילה את הנאום המרגש של האוצרת (״איך אפשר לשכוח?״).
יותר מכל התקנאתי בידידיי שידעו ללמוד דברים חדשים במהירות מדהימה. אתמול עוד סיפרו שחשבו ללמוד ערבית והיום הם מפטפטים עם יחיא העוזר של הירקן כאילו גדלו בטייבה, ובכלל לא אכפת להם שהוא לא רוצה לדבר איתם בחזרה. בשנה שעברה רק הזכירו שחשבו להתנסות בכתיבה, והנה אני מוזמן לערב השקה של ספרם ״המתבונן והרגיש״ בחנות הספרים הידועה ״בור ועם הספר״ באלנבי.
רצה הגורל ואני לא הייתי כזה, על אף שמאוד רציתי להיות.
באותו חורף יצא שקרו שלושה אירועים במקביל, ושלושתם הובילו לתוצאה הרת הגורל של סיפורנו זה.
הדבר הראשון שקרה הוא שכמעט נגמר לי הכסף. צפיתי בו הולך ונאכל כמו אדם נואש שמביט בשעון חול, וידעתי שאין לי ברירה אלא למצוא עבודה. מלגת הדוקטורט שלי בספרות, שהייתה נדיבה מאוד וקיימה אותי בכבוד מספר שנים, נסתיימה זה מכבר. נמצאתי עומד מול שוקת כלכלית שבורה, אובד עצות. באותם ימים גרתי בשכירות בדירה קטנה, צפופה ומבולגנת בקומת קרקע ברחוב לונץ וידעתי שכבר לא אוכל לשלם את השכירות עבורה בחודש הבא. נותר לי חודש למצוא פתרון, או למצוא את עצמי ברחוב, וברור שהעדפתי את האפשרות הראשונה. ידעתי שעזרה מהמשפחה כבר לא תגיע – זו הייתה אפשרות שכבר נוצלה, נטחנה עד דק והגיעה לכדי מיצוי מלא. בלית ברירה מצאתי את עצמי מציץ בגועל ובחרדה במודעות הדרושים שבסוף העיתון, מופתע שהשנים עוברות אך המודעות הללו עדיין שם.
הדבר השני שקרה הוא שחגגתי שלושים ושניים חורפים, ולכבוד המאורע אחותי הגדולה חגית לקחה אותי להרצאתו של הפרופסור הנודע חמילקרת גדסי. ודאי אין צורך לספר זאת, אבל פרופסור חמילקרת גדסי הגיע לגדולות ונצורות בכל שדה בו נגעה ידו. פילוסופיה, כימיה, ספרות, ייצור קנאביס וייבוא חומרי ניקיון – בכולם נרשמו תחת שמו הישגים ופריצות דרך מרשימות. עוד לא בן חמישים, כבר אחז בידו את עיטור הנשיא, פרס ראש הממשלה וסיכת יקיר מכון הייבוא, ואף הדליק משואה ביום העצמאות האחרון, לתשואותיהם של אזרחי המדינה כולם.
ההרצאה נערכה בהיכל התרבות, והאולם הענקי היה מלא עד להתפקע. נחילים של אנשים בעלי לחיים סמוקות ופרצוף צמא לידע גדשו את השורות עד אפס מקום, רוכנים קדימה, כאילו רוצים להושיט יד ולחפון קצת מהקסם האלוהי של פרופסור חמילקרת גדסי. אחותי הצליחה לקנות כרטיס בשורה הרביעית באמצע. לדבריה היה מדובר בלא פחות מהתערבות שמימית, שכן אתרי הכרטיסים קרסו באופן מיידי עם פתיחת המכירה.
פרופסור חמילקרת גדסי עלה על הבמה בדילוג קליל ואלגנטי, לצלילי גיטרות חשמליות ואפקטים אור-קוליים מהפנטים. הוא היה לבוש בחליפת פלנל סגולה, הנוצה המפורסמת מונחת בבטחה מאחורי אוזנו. במשך שעה תמימה חלק איתנו זכרונות מתוקים, חמוצים ומרים מימי ילדותו בשכונה קשת יום ברמת השרון.
״הסוד הגדול להצלחה הגדולה שלי,״ אמר לכולנו, ממתיק סוד – בשלב זה הקהל רכן כל כך קדימה שחשתי על ערפי את אדי נשימתו הלחה של האיש שישב מאחורי בשורה חמש – ״הוא שתמיד התנהגתי כאילו אני כבר מי שאני רוצה להפוך להיות. גם כשהייתי עני וחסר השכלה -״ כאן הרים את ידו והצביע על הקהל בתנועה רחבה, כאילו הנה, גם אנחנו, העניים וחסרי ההשכלה, יכולים ללמוד ממה שעומד להגיע – ״העמדתי פנים כאילו אני כבר עשיר, ידען ומצליח. הסוד הוא לדמיין את האיש או האישה שאתם רוצים להיות, ולא לחכות שתהיו מספיק טובים כדי להפוך להיות הם. תתנהגו כאילו אתם כבר הם, והשאר פשוט יקרה מעצמו.״
ההרצאה הסתיימה לקול מחיאות כפיים סוערות, והקריאה ״תתנהגו כאילו אתם כבר הם, והשאר פשוט יקרה מעצמו״ ליוותה אותי עוד ימים רבים אחר כך.
הדבר השלישי שקרה היה המודעה. היא הופיעה בעיתון ממש כשכבר נראה היה שהכל אבוד. בעמוד האחרון, על גבי רקע לבן עם מסגרת כהה, נכתבו המילים:
״דרוש בדחיפות – סטודנט לדוקטורט בעל יכולת למידה מהירה לפרויקט הדורש היכרות מעמיקה עם תיאוריה של המוזיקה. תשלום נאה למתאימים.״
הבטתי במודעה והיא הביטה בי בחזרה בגבה מורמת. ״ובכל זאת,״ אמרתי לעצמי, ״מלבד צמד המילים ׳תיאוריה של המוזיקה׳ אני עונה על כל הדרישות במדויק״. דמותו של פרופסור חמילקרת גדסי עלתה וצפה מול עיני. ״היה האיש שאתה רוצה להיות,״ קולו קרא לי, עמוק ומהדהד, והוסיף: ״גם אתה יכול להיות אינטלקטואל מהיר-למידה, ולא סתם כישלון.״
וכך עשיתי את הצעד ונעניתי למודעה. לאחר שיחת טלפון קצרה, קיבלתי את העבודה במקום והתחייבתי לעמוד בדרישות הפרויקט בתוך שבועיים. עוד באותו היום מיהרתי עם המקדמה לחנות הספרים ורכשתי את העותק השמן של הספר ״תיאוריה של המוזיקה – מדריך מקיף״. פיניתי את השולחן, העמדתי את הכרך העבה במקום של כבוד ואף פתחתי מחברת חדשה, וכבר עמדתי להתיישב ולצלול למלאכת הלמידה המהירה כאשר לפתע פתאום עלו בראשי מספר מטלות דחופות ביותר שלהזניח אותן היה חוסר אחריות פושע.
כך קרה גם בימים הבאים.
ביום השביעי קיבלתי שיחת טלפון מהמשרד.
״הלו, רק רציתי לוודא שהכל מתקדם כצפוי לקראת הדד-ליין,״ ניגן בנועם קולה של ליליה, נציגת החברה שרכשה את שירותיי.
״הלו, שלום,״ עניתי בלי להתבלבל. ״הכל מתקדם נהדר, אבל אני קצת רעב. אני חושב שבדיעבד זה ממש לא בסדר שאתם לא מממנים ארוחות צהריים רק כי אני עובד מהבית.״
ליליה נשמעה מבוהלת מעט. ״אוי – וואו – לא נעים, חבל של אמרת קודם. אתה צודק, ברור. העוזרת שלי תדאג לזה.״
את שלושת הימים הבאים ביליתי בבהייה חסרת אונים בספר שעל השולחן, אבל לפחות על בטן מלאה.
בוקר אחד הצלחתי לפתוח את הספר, אבל נרתעתי כל כך מאוסף הקווים המבהיל והטרחני (קווים אנכיים שנמשכים עד אינסוף, קווים מסולסלים עם נקודות, קווים שמתגלגלים על עצמם) שהחלטתי להתחיל בהסדרת הדופק ולגשת למשימה ברוגע, מאוחר יותר.
ביום השניים-עשר, יומיים לפני הדד-ליין, כבר ישבתי ובהיתי בספר בייאוש מהול בבעתה. זה עתה סיימתי שיחת טלפון עם ליליה ובה קבענו מקום ושעה בהם אציג את הפרויקט להנהלה הבכירה.
הבטתי בספר, והוא הביט בי בחזרה, מתריס.
״לו רק יכולתי לבלוע את הספר הזה כמו שהוא, ופשוט לדעת את כל מה שרשום ֿבתוכו,״ חשבתי לעצמי בעצב. ולפתע הבריק במוחי רעיון. היה זה הרגע שבו, כפי שנהוג לומר, ״נפל האסימון״. כבר ברגע הזה, הלב כבר ידע את מה שהראש מיאן לקבל. הידיים שלי התגנבו אל הספר, כאילו יש להן חיים משל עצמן, ופתחו אותו בפרק אקראי שכותרתו הייתה ״סולמות פנטטוניים״. אט אט, יד ימין קרעה את הדף. הנייר נקרע בחוסר חשק, חורק וזועק, אך עוד לא הספיק למחות וכבר נמעך וקווצץ׳ עד לבלי היכר. תחבתי את כדור הנייר לפי, ולעסתי. לאט לעסתי, כמו פרה, טועם את טעם הדיו הטרי והדף המבריק. הקפדתי לבלוע את היצירה בשלמותה.
עצמתי את עיני, ספרתי עד עשר, וכשפקחתי אותן פתאום ידעתי.
ידעתי את כל מה שאדם יכול לבקש לדעת על סולמות פנטטוניים.
עד השעה שמונה בערב באותו יום כבר אכלתי את רוב הספר. הטעימה הזהירה – כל דף בפני עצמו – התחלפה בבולמוס של פרקים שלמים. המצגת הגיעה וחלפה בהצלחה רבה, וקיבלתי עבודה נוספת שדרשה העמקה משמעותית יותר בסוגיות של תיאוריה של המוזיקה. לקחתי על עצמי מספר פרויקטים נוספים, האחד היה סקר של כלי חרס של המזרח הקדום, והשני כתיבת חיבור ביקורתי בנושא הפילוסופיה של הקולנוע. לא דאגתי עוד מתשלום שכר הדירה, נאמר זאת כך. הייתה זו חדוות הלמידה לבדה שהתוותה לי את הדרך.
התעורר בי רעב כה חריף לידע, שלא יכולתי עוד לצרוך אותו במנות זעומות של דף בודד. התחלתי לבשל. בתחילה הכנתי דפים מורתחים במים, אך התוצאה הייתה מרק דלוח ולא טעים במיוחד. אם כבר מרק, חשבתי לעצמי, מדוע לא לתבל? וכך נפתח בפני עולם שלם של אפשרויות קולינריות.
את ״סקר ארכיאולוגי ממצה: המזרח הקדום הכלכוליתי בארץ ישראל״ אכלתי בצורת תבשיל עגבניות ושום מתובל במעט כורכום ופפריקה אדומה; את ״פילוסופיה של הקולנוע לפילוסופים מתקדמים״ ריבעתי לנתחים באמצעות סכין קצבים ואכלתי בתיבול צלי בתנור. את ״יוונית: תחביר מפורט״ – הפרויקט האחרון שלקחתי על עצמי – התפחתי עם מעט שמרים וקמח ואפיתי לכיכר לחם בתנור. שמרתי מספר פרוסות במקפיא כדי שהידע יוכל להחזיק אותי לאורך זמן.
״כל אחד יכול ללמוד,״ חשבתי לעצמי, שבע-רצון, בזמן שהסבתי אל שולחן האוכל ונגסתי בסיפרון אודות חייו של בודהה. ״מה שמשנה היא רק הדרך.״ שוב צפו אל מולי פניו הזחוחים של פרופסור חמילקרת גדסי, ולפתע קפאתי באמצע הנגיסה. האם ייתכן שאת מה שגיליתי אני, גילה הוא כבר לפני שנים רבות?
האם ייתכן שהאדם שייצג את האוכלוסיה שהערצתי יותר מכל – האינטלקטואלים מהירי הלמידה – צבר את כל הידע שלו מאכילה סתמית ובולמוסית של דפים? מבליעה והקאה של אינפורמציה, ללא כל מאמץ פרט לבישול יצירתי?
קבעתי פגישה עם פרופסור חמילקרת גדסי. העוזרת שלו, אישה צעירה, אדמונית ונעימה עם מבטא אמריקאי כבד בשם אליסון, ביקשה שאגיע למשרדו באחד מבנייני השוקולד הצופים על כיכר הבימה. עוד בכניסה לבניין, הכל אמר אצולה של פעם. המבואה הרחבה, המראה הגדולה, מדרגות השיש הרחבות, ויותר מכל המעלית שניתן היה לעמוד בה, לפרוש זרועות לצדדים ולא לגעת בקצותיה.
המעלית נפתחה למסדרון שבסופו דלת עץ כבדה, ומאחוריה, משרד מפואר ורחב ידיים. לאורך כל אחד מקירותיו עמדו מדפים על גבי מדפים, כורעים תחת עומס של מאות – לא, אלפי – ספרים. אליסון, לבושה חצאית עיפרון, חובקת צרור ניירות ועם חיוך כל יודע וקבוע הובילה אותי לדלת חדרו של פרופסור חמילקרת גדסי. חיכינו בנימוס מחוץ לדלת. אליסון כחכחה וחייכה אלי. ״הפרופסור איש מאוד עסוק,״ אמרה בהתנצלות, על אף שקירות המשרד היו שקופים ואפשר היה לראות שהפרופסור צופה בעניין בטריילר של סרט גיבורי על חדש שטרם יצא לאקרנים.
ההמתנה נתארכה. היא היטיבה את משקפיה. ״מה תרצה שאזמין לך לצהריים?״ שאלה לבסוף.
משכתי בכתפיי. האמת הייתה שמאז שהתחלתי לאכול ספרים, טעמו של אוכל רגיל כבר לא ריגש אותי. ״מה שאוכל הפרופסור,״ עניתי.
אליסון הביטה אל תוך החדר השקוף במבט מודאג. ״הפרופסור לא מזמין אוכל. הוא אוכל כאן,״ אמרה ולא יספה.
בדיוק אז קם פרופסור חמילקרת גדסי ממקומו, ואליסון נענתה לאות ופתחה את הדלת.
כך מצאתי עצמי יושב אל מול פרופסור חמילקרת גדסי בכבודו ובעצמו. הוא החליק את חליפת הפלנל שלו, שהייתה אדומה הפעם, והיטיב את הנוצה המפורסמת מאחורי אוזנו. ניכר היה שהוא מעדיף להיות באלף מקומות אחרים פרט למקום בו היה.
״ובכן, אדוני הצעיר, כיצד אני יכול לעזור לך?״ שאל בחוסר עניין בולט.
״אני…טוב…אין דרך קלה להגיד את זה. לאחרונה התגלגלתי לאכול ספרים. לא משנה איך. ו – אה – גיליתי די במקרה שאפשר לצבור ידע בצורה הזאת, ורציתי לשאול – אהמ – אם גם אתה מכיר את היתרונות של השיטה.״
״לאכול ספרים?!״ הפרופסור הרעים. פניו השתנו מגוון חסר עניין לצבע לבן חיוור לצבע אדום. דימיתי שאני שומע פליאה אמיתית בשאלה וכבר נמלאתי מבוכה. איזה מין דבר זה, לעבור את דרך החתחתים הנדרשת כדי לפגוש את פרופסור חמילקרת גדסי, וכל זה בשביל מה? בשביל לשאול שאלה ליצנית, חטטנית ומגוכחת ולחוש השפלה?
אבל אז שתי ידיו הכו בשולחן בעוצמה כה רבה שהספרים על השולחן זינקו לרגע לאוויר – ונדמה לי שגם אליסון עופפה לרגע קט, על אף שאני משוכנע ששום צליל לא חדר את שריון קירות הזכוכית. ״אני כבר סיימתי לאכול ספרים לפני יותר מעשור!״ קרא.
הבטתי בו בבלבול. הוא לא חיכה לתשובה.
״גם אני הייתי חכמולוג כמוך, מה אתה חושב? שרק אתה חשבת על זה? שאתה סוג של גאון?״ הבחנתי בסבל רב בעיניים שלו כשדיבר. ״נו, ותגיד לי, כבר שמת לב למחיר שאתה משלם על כל השטות הזאת?״
״למחיר?״ שאלתי, מבולבל באמת. ״לא שמתי לב שיש מחיר. חוץ מהספרים, כלומר. זה לא זול בימינו לקנות אותם ו-״
״המחיר הוא שאתה לא יכול להפסיק!״ הפרופסור שאג את המשפט מילה במילה. הוא נעמד והתחיל ללכת הלוך וחזור לאורך החלון.
״זה מתחיל בדף. בפרק. בספר -״ דיבר, עכשיו בשקט מעט מפחיד, ולא עמד לרגע במקום. הוא משך ספר אקראי מהמדף, פתח אותו ותלש חתיכה מדף. הוא דחף אותה לתוך פיו, לעס אותה ברגע של ריכוז ואז ירק אותה על הרצפה בשאט נפש. ״אחרי כמה זמן, כבר אין לזה טעם! לדף! לספר! לפרק! זה כבר לא מספיק. זה כבר לא מספק. אתה יודע כבר יותר מדי, מה הסיכוי שספר אחד יוכל להשביע אותך? ללמד אותך משהו חדש?״
״אז אתה צריך להתחיל לאכול הרבה ספרים. הרבה הרבה יותר ספרים, אם אתה רוצה להשביע את הרעב, הרעב הנוראי הזה שאוכל אותך עכשיו מבפנים. אני לא יודע אם שמת לב מה ספר אחד בשבוע עושה לעיכול שלך, אבל בוא תנסה לאכול שלושה ספרים ביום ותדבר איתי כשתצא ממחלקת טיפול נמרץ!!!! וגם אז זה לא מספיק!! גם אז זה עוד ספר מיותר שתשעים אחוז ממה שרשום בו הוא זבל שאתה מזמן כבר יודע, וזה לא עושה לך כלום. לא-עושה-לך-כלום!!!!״
הפרופסור חפן את שערות ראשו בידיו בזמן שהלך. הוא התיישב שוב בכיסא והישיר אלי מבט.
״אז מה אתה עושה?״ שאל בשקט. ״אתה מתחיל לעשות מהספרים כדורים. וכשזה כבר לא עובד, אתה עושה מהספרים נוזל ומזריק אותו לתוך הוריד שלך,״ כאן הפשיל את שרוול החליפה המהודרת וחשף זרוע מחוררת בגווני סגול וכחול. הוא התבונן בזרוע בשאט נפש וכיסה אותה בזהירות בשרוול. העיניים שלו פגשו את העיניים שלי. ״אבל גם זה, אדון – מה השם שלך? שכחתי לשאול – לא מספיק בסוף. אתה יודע למה? כי אולי כבר אין מספיק ידע בעולם הזה כדי להשביע אותך.״
״אז אתה עולה על הבמה ואתה מקשקש כי אתה צריך כסף, אבל בזמן שאתה מקשקש אתה רק חושב על איך לעזאזל תמצא את הספר הבא, זה שישביע אותך לקצת באמת. ובזמן שאתה מחרטט ומספר לכולם איך עשית את אמא שלך גאה, אתה רק חושב על איך מכרת לה את הדירה מתחת לרגליים שלה כדי לקנות ספריה של מלומד זקן מוינה שבסוף התבררה כגיבוב שטויות קולוסאלי! ועוד נתקעת עם ערימה של פרופגנדה נאצית חסרת ערך!״
כאן נגמר לפרופסור חמילקרת גדסי האוויר והוא נשען אחורה בכיסאו, מותש וחיוור.
״וזה,״ סיכם, ״מה שיש לי להגיד לך על הטריק המבריק שגילית.״
ברגע הזה שב אלי פתאום האוויר. נעמדתי על הרגליים ברעש גדול, כמעט מפיל את הכיסא עליו ישבתי. מלמלתי איזו התנצלות מבולבלת וברחתי מהחדר כל עוד נפשי בי. חשתי בעיניה הפעורות של אליסון נעוצות בגב שלי כשקרעתי את דלת המשרד לרווחה ושעטתי אל עבר המסדרון. נמלטתי במורד המדרגות הרחבות, לא ממתין אפילו למעלית. פרצתי לרחוב חסר נשימה ורצתי לכיוון הבית. לעולם, נשבעתי לעצמי תוך כדי ריצה, לעולם לא אגע בספר נוסף. יש הרבה דברים טעימים בעולם. יש המבורגרים. יש פיצה. יש ספגטי – תמיד אהבתי ספגטי! – ויש גם בורקסים. מה עוד בן אדם צריך?
הרגשתי ריקנות מתבשלת והולכת בקיבה, וידעתי שזה רעב שגדל והולך בתוכי, מתחיל לאבד שליטה. בחרתי להתעלם ממנו. צ׳יפס, אמרתי לעצמי, יש גם צ׳יפס. ויש גם סביח. הנה, זה יום מושלם לסביח, יש משהו שסביח טוב עם לימונדה לא מרפא? עברתי תוך כדי ריצה ליד חנות ספרים, והרגשתי איך רגלי מורידות הילוך ועוברות כמו מעצמן למצב הליכה. בעצם, אכין סלט, נשבעתי. וכך אוכל משהו שהוא גם טעים, וגם מזין – אמנם הוא לא יתרום לידע שלי באופן ישיר, אבל בהחלט יתרום בעקיפין ליכולת שלי לזכור ולשלוף אינפורמציה, לא?
פתאום שמתי לב שעצרתי לחלוטין, ושאני עומד אל מול חלון הראווה של החנות. על במת קרטון מצופה בנייר אדום עמד ספר חדש עם כותרת זהובה: ״עקרונות בתזונה נכונה: המדריך המלא והמפורט להזנה נכונה של הגוף והנפש״. בעין מאומנת הבחנתי שיש בו לפחות אלף עמודים, אם לא יותר.
ובכן, אמרתי לעצמי בזמן שפתחתי את דלת החנות וצעדתי אל תוך החלל הממוזג, הנה משהו שכל אדם פשוט חייב לדעת לפני שהוא מתחיל לאכול.