"זו לא את!" קבע נחרצות.
"בטח שזו אני" ענתה נפגעת.
"נו, נו" צקצק, "את כבר התשיעית במצעד הטוענות."
"אז מה." התריסה, "זו אני ולא אחרת"
"למה שאאמין דווקא לך?" סנט, והחל לסגור את הדלת מול עקשנותה.
"כי…" היא לא הספיקה להוכיח את טענתה, כאשר פיצוץ עז ריסק את הבניין על יושביו מבלי להשאיר מהם שריד.
יולנדה טבלה רגליה היחפות במי המזרקה הקרירים, אלכס נשאר עם הסניקרס. נתזים קלים אפפו אותם והקלו מעט ממועקת החום.
"לא יודעת איך הוא קבע שזו אני." אמרה, ובחנה בעניין את מקור נביעת המים של המזרקה הרב-שלבית. היא הייתה מרותקת לאקראיות המתוכננת, שבה פעמו המים מתוך פתח אפל.
"לא שאלת?" הסתקרן אלכס והחזיר אותה למציאות. הוא אהב את השמש ונתן לה לזרום דרך עפעפיו לתוך עיניו ומשם להציף את כולו.
"הוא אמר שאני אחרת." רסיסי מים אפפו אותה והפיחו בה רעננות. המים החיו אותה. היא חשה שהמים הם מקום המחיה הטבעי שלה ולא האוויר המזוהם שהיא נושמת דרך המסנן.
"באמת? למה?"
"כי…" אמרה, ופערה עיניים מול גאות פתאומית שהשתפלה מהמזרקה והטביעה את כל החיים כולם ברדיוס של 3.5 מייל.
טום נ. צעד כמדי יום למשרדו. הוא התמחה באחד המקצועות היוקרתיים של העת החדשה. הוא היה מזווג מומחה. למעשה כל הבניין שבו שכן משרדו עסק בדרך זו או אחרת בתהליך הזיווג. המומחים לזיווג התהדרו בנחיצות הקיומית של מקצועם. בלעדיהם מובטח למין האנושי אובדן.
טום נ. היה בעל כישורים ייחודיים. הוא פיתח את שיטת המיון הגלובלי פורצת הדרך. השיטה שלו אפשרה קפיצת מדרגה למקצוע, שהיה עד כה בלתי מתגמל בעליל. כישרונו המיוחד של טום התגלה במקרה, כאשר היה בן שנתיים, בעקבות תלונה של המורה לחשיבה לוגית. המורה טען שלתלמיד טום נ. ישנה חשיבה אחרת. הוא עונה תשובות לא תקניות ועליו לעבור לכיתת הפגומים.
הבחנה זו עוררה את סקרנותה של סנדרין. היא הייתה אמונה על הפרופיל החשיבתי של התלמידים בשכבה הראשונה של בית הספר, ועל-פי הרשימות שבידה התלמיד טום נ. לא היה צריך להראות שום חשיבה חורגת מהנורמה. סנדרין העלתה את נתוניו של טום נ. ומתוכם עלה שהוא משתייך לעקומת המרכז כמו שאר חבריו לכיתה. משהו חייב להשתבש בגנים שלו, חשבה וערכה לטום בחינות משלה שעד מהרה אוששו את הבחנתו של המורה לחשיבה לוגית.
סנדרין. זימנה את טום נ. לאבחון מיוחד. טום נ. נכנס לבניין גדול שכולו חלונות כהים והזכיר יותר ספינת תענוגות ענקית מאשר בניין משרדים משמים.
"כמה זה אחד ועוד אחד?" שאלה סנדרין ובחנה את תמונת העתק המוח שלו במרחב המרחף. התמונה נראתה לה רגילה בהחלט. תמונה שראתה כמותה אצל אין ספור תלמידים בעבר. עוד היא בודקת את המוח של טום נ., היא הבחינה בנקודה אדומה שהופיעה לפתע בפינה התחתונה. הנקודה האדומה רטטה כאשר ענה "אחד ועוד אחד."
"ואחד כפול אחד?" שאלה "זהוּת" ענה טום בביטחון. הנקודה האדומה שוב הופיעה ושוב רטטה.
בתהליך המיון של א. בְּרֵאגֶ'ן (בקיצור בְּרֵג'), הקיים מזה 92 שנים, לא נרשמה ולו טעות אחת. בטום נ. התגלתה סטייה באבחון. והמערכת געשה.
מאז ההסכם הבינלאומי בנושא הבריינג'ינג, נדרשו כל הילדים לעבור סקירה ראשונה של הכישורים בחודש השני להיוולדם, ומיד בתום הסקירה הם סווגו לקבוצות. סיווג הקבוצה הוטבע בהם לנצח בשבב שהושתל ברכה הימנית אצל הבנים וברכה השמאלית אצל הבנות. מנקודה זו והלאה נכנסו כולם למסלול הכשרה סדרתי המותאם לסיווג הקבוצתי שלהם. אף אחד לא ערער על השיטה מאחר וכולם חשו נוח עם התיוג שהביא להבנה הדדית בין בני האדם. פסקו המלחמות, תם הרעב, אין יותר מעמדות. נוצר שוויון אדיש שדיכא את יצר הרדיפה אחר ההישגיות והעלים את השאיפה ליותר.
התכנה של בְּרֵג' נשארה, כפי שהגה אותה במקור, עד היום. לבְּרֵג' לא היו תלמידים, לכן הפקיד את התכנה שלו בידי שלושה רובוטי מוח-צף שיצר במעבדה. שלושת הרובוטים יוצרו בכוונה לייצג שלוש תפיסות שונות זו מזו. הרובוט אלברט היה אמון על אלטרואיזם, הרובוט אומברֶה על גבריות והרובוט פאני על נשיות. היחסיות שבין שלושת הגישות האלו קבעה את הסיווג של היילוד. כאשר נמצא תינוק נדיר שהכיל מידה שווה ומדויקת בהחלט של שלושת התכונות הראשיות הוא סווג כעיליתי ולא הוטבע בו שבב.
העיליתיים קיבלו חופש חשיבתי ויצירתי והדהירו את המין האנושי קדימה. בּרֵג' קבע שחייבת להיות קבוצה עילית כזו שתשמור על הניצוץ המעורער של האדם וגם תוכל לשאת את האנושות המתויגת על כתפיה ותמנע בכך את ניוונו.
סנדרין העבירה את ממצאיה למועצה המקומית וממנה הנושא טיפס ועלה בין המועצות השונות עד שהונח לפתחה של המועצה האוניברסאלית העליונה. הגברת גולדורי נשיאת המועצה העליונה בחנה את נתוניו של טום נ. כך עשו גם יתר שמונה החברים במועצה והמתינו לאות מהנשיאה שתתיר להם לשחרר את מחשבותיהם למרחב המשותף. מרחב המועצה האוניברסאלית העליונה היה מרחב וירטואלי מאובטח לחלוטין שבתוכו התכנסו חברי המועצה שהגיעו ממקומות שונים ברחבי היקום. המרחב הווירטואלי היה מוגן בפני חברי קבוצת העיליתיים אשר, מצדם, לא הרפו מניסיונות הפריצה למרחב הווירטואלי ולערער על סמכותה של המועצה האוניברסאלית העליונה. המועצה האוניברסאלית העליונה קבעה שטום נ. הוא מקרה מביך ומעניין כאחד ויש להכשירו, באופן חריג, כעיליתי אף שאינו כזה ביסודו.
טום נ. נכנס כמדי יום למשרדו. הוא הכין את הקפה האהוב עליו, שחור-שחור נטול ממתיק וחלב וניגש לעבודה. הוא חלף על פני ההודעות שריחפו מולו, פתר בעיות והציע זיווגים ראויים בהינד עפעף. לטיפולו הגיעו בעיות סבוכות במיוחד, כאלה שעמיתיו בקומות העליונות לא הצליחו למצוא להן פיתרון מעשי. לאחר שסיים לעבור על כל הבעיות שדרשו את התערבותו התפנה לדבר האמיתי. הוא התיישב בכורסת התמך שהתארגנה מיד לערסל את גופו ולתמוך במקומות הנכונים כדי לשחרר מאמץ מיותר מהשרירים בתוספת עיסוי ורטט קל, שהם לא יתנוונו חלילה.
בכורסה הזו התפנה טום נ. מהשגרה וניסה לקיים פעילות עיליתית כפי שלמד באקדמיה הגבוהה. כאן התגבשו מחשבותיו האחרות ונשלחו לניתוח אל שבעים ושבעה נבחרים שתפקידם היה לעבד את מחשבותיהם של כל החברים בקבוצת העילית באשר הם. לעתים רחוקות היו החברים הנבחרים מקבלים ומקדמים את אחת המחשבות לכלל יישום מעשי ויוזם המחשבה היה מתקדם בהיררכיה המקצועית. הקידום התיר לו להצטרף למועדון היוקרתי של מומחים לדבר. טום נ. היה מומחה וותיק.
כאשר נולד טום נ. הוא אכזב את הוריו שזיווגם היה בעל סיכויים גבוהים ביותר להביא ילד עיליתי. הוא לא התפתח כמו שאר הילדים בני גילו. הוא לא זחל כלל והיה רובץ בעריסתו ימים שלמים ללא תזוזה. רק עיניו נצצו בחיוניות. הן בחנו כל דבר והתרוצצו לכל עבר בתזזיתיות לא מוסברת. טום נ. הגיב בעווית קלה לאנשים, שפנו אליו בלשון מדוברת. עווית שהעידה על שמיעה אך לא על הבנה. תגובותיו לא היו תקניות ולא התיישרו עם סקאלת ההתפתחות העיליתית. הוריו השלימו עם גורלם והבינו שהם יצטרכו להיפרד זה מזו ומהשכונה היוקרתית של אדריכלי-מחר ולהצטרף עצמאית אל שכונת עמלי-יום.
טום נ. קם מעורפל חושים מכורסת התמך. הוא ידע שהתגבשה בו מחשבה יוצאת דופן ולא הצליח למצוא לה הגדרה מתאימה, לכן הוא נמנע מלשלוח אותה לנבחרים. לא עכשיו. זה משהו שהכאיב לו בבטן באופן שהוא לא הכיר עד כה. זה היה כאב עמום ועמוק ויחד עם זאת הייתה בו ריקנות מוזרה. הוא היה חייב לחלוק את מחשבתו עם מישהי. זו חייבת להיות מישהי. מישהו – כל מישהו, לא יבין את עצמת המחשבה ויוביל אותו מיד לידי השומרים הבלתי מתפשרים.
טום נ. בחר את המנה היומית שלו בקפיטריה המעורבת. פריווילגיה השמורה ליחידים נבחרים ועיליתיים. כל שאר תושבי היקום הורשו לפעול רק בקרב בני מינם. אסור היה להם להתערבב עם בני המין השני אלא בתקופת הזיווג ועד שבנם או בתם הגיעו לגיל שנתיים. מהרגע שבו נלקחו הבן או הבת מהזיווג, נפרם הזיווג ובני הזוג חזרו כל אחד לקבוצתו. היו ברי מזל ספורים שזכו לסיבוב זיווג נוסף, אולם הם היוו פחות ממיקרומילית האחוז. טום העדיף להתערבב. הוא ידע שגם רוב הבנים האחרים מעדיפים זאת יותר מאשר להיות רק בין בני מינם.
לאריס הצטרפה לשולחן. היא הייתה נסערת וטום הפנה את תשומת ליבו אליה, מתעלם משאלתו של ג'וז – עמיתו, על משהו בתיאוריה של התאמה גֶנית-סוֹנית.
עוד בטרם הספיק טום נ. לטעום את הקלוריה הראשונה, הוא נסחף לשיחה עם לאריס.
"היא פשוט נעלמה בבת אחת" אמרה לאריס. המגש רעד בידה וטום תמך בה כשליבו מואץ ונשימתו חנוקה.
"מי נעלמה?" טום הגיש לה את המלחייה. היא פיזרה מלח בנדיבות על המנה הצבעונית שלה.
"גרטי".
"גרטי?"
"כן. גרטי."
"איך? מתי?"
"גם ציבילה ומִשנֶר ודיביק ושוּסגֶף…", הפסיקה את מניית השמות והביטה בו בחוסר אמון.
טום נ. הניח את זרועו סביבה וקירב אותה אליו בניסיון גמלוני לנחם אותה.
"הם פשוט נעלמו. עכשיו הם היו ועכשיו הם לא היו" המילים שלה בלבלו אותו.
עיקרון הפתאומיות היה אחד הפיתוחים שלו ובכל זאת התקשה למצוא הגיון בדבריה.
"בואי" הציע, "נצא קצת החוצה. נסתובב בפארק הירוק."
הפארק לא היה שם. הם בלמו עצמם בפתח הקפיטריה. לפניהם השתרע הרִיק.
לאריס החלה להתייפח. הוא נישק קלות את לחייה הלחה, כמו שראה במוזיאון הקולנוע העתיק, והוביל אותה למשרדו. המחשבה מכורסת התמך קיבלה לפתע משמעות.
"שבי" הגיש לה כוס מבעבעת רוגע. היא לגמה אותה בשקיקה. עיניה הבהירות הבריקו. טום רצה לשקוע לתוכן אך עצר בעצמו וניסה להיות ענייני. הוא חיפש מילים להביע את המתרחש בתוכו. טום נ. ידע מלימודיו שישנן מילים עתיקות אשר לפני מאות שנים נאסרו לשימוש ונשכחו. אולי המחשבה מכורסת התמך…
"ספרי לי הכל" אמר כשהוא מלטף ברכות את זרועה החשופה, "מהתחלה".
"אני לא יודעת מתי זה ההתחלה."
"זה בסדר" הרגיע אותה. "תספרי מה שאת רוצה, במילים שלך."
"אני בטוחה שזו הייתי אני אפילו שהוא אמר שאני התשיעית" התחילה לספר באופן חסר הגיון לחלוטין. טום לא רצה להפריע לה ועודד אותה להמשיך "אני מאמין לך." לאריס הודתה לו בניד ראש.
"העולם לא הרשה לי להסביר." אמרה בכעס.
"העולם?"
"כן. העולם."
"או קיי." הוא ניסה לעבד את דבריה, אך לאריס, שקרובה אליו עכשיו כל-כך, הסיחה את מחשבתו. כל שהוא רצה באמת זה לאמץ אותה אליו ולהישאר איתה ככה צמוד-צמוד לנצח. זה יכול להיות הזיווג האולטימטיבי, לאריס עיליתית אמיתית והוא חושב אחרת.
"אני לא אוהבת את העולם, הוא תמיד נגדי." קבעה בביטחון רב.
"למה את חושבת ככה?" ניסה לבדוק בעדינות, והתחושה המציקה במרכז הבטן גברה.
"הוא תמיד נגדי" התעקשה.
"בסדר, אם את אומרת אז זה בטח נכון."
"בטח שזה נכון" המשיכה כאילו זה עתה התעוררה מחלום, "אותו דבר קרה גם כשהייתי ליד המזרקה עם אלכס."
"אלכס?" תהה.
"כן, חבר… לא משנה. העיקר שזה היה אותו הדבר."
"מה היה אותו הדבר?" הוא לא הצליח לעקוב אחריה.
"הייתי אחרת."
"אחרת?"
"כן. אחרת."
"אחרת כמו שאני חושב אחרת?"
"כן."
"בטוחה?"
"איזה מין שאלה מטומטמת זו?" קמה והחלה להתרחק.
"חכי! חכי רגע!" טום רץ אחריה "סליחה. לא התכוונתי."
"אף אחד אף פעם לא מתכוון" ענתה והמשיכה בדרכה.
טום עמד נבוך במקומו. מוחו זועק ברח מיד! ליבו מתחנן, לך אחריה עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי! למי עליו להקשיב. כל חייו הקשיב למוחו וזה הוביל אותו להצלחות ולמעמדו הנוכחי ואילו ליבו לא דיבר אליו מעולם. למה דווקא עכשיו. למה?
הוא עקב אחרי גבה המתרחק של לאריס ונמשך אחריה בעוצמה שלא הכיר קודם. הוא רץ אחריה ואחז בידה. היא הסתובבה והביטה בו במבט אטום. "האם זה אחד ועוד אחד או כפול אחד?"
הוא לא היה מוכן לשאלה ושאל "למה את שואלת?"
"אמרתי לך שאני אחרת."
"מה זה קשור?" לא הצליח להבין.
זה קשור," התחילה בתשובתה והא זעק מבוהל "רגע! הפסיקי!" הוא החוויר ונשימתו תכפה. למה הוא צריך תשובה הוא הרי יודע אותה ואסור למישהו אחר לנסות ולהגות אותה, אחרת יתהפך עליו העולם ויפנה נגדו, בדיוק כפי שלאריס חשבה שהוא פנה נגדה. אבל המילים שלו נבלעו בתוך שלה. הוא שמע אותה אומרת "כי…"
טום נ. השלים את המשפט לאחר שנים של איסוף פיסות מוחו המפוזר. מילה לא מוכרת התדפקה בשערי מוחו המתחדש. המילה השלימה את המשפט האבוד של לאריס. משפט אחד. משפט סופי. לא נשארו חיים אחרי המשפט החסר. נותרו רק רובוטי מוח-צף שהתנוונו מחוסר תעסוקה והתכתשויות שווא ביניהם.
טום נ. גיבש מחדש את אישיותו כדי להתייצב מול המשפט האלמותי של לאריס "כי אני מרגישה" ונשאב לתוכו.