בזיכרונותיי הראשוניים, עוד בטרם נולדתי אל העולם, חוויתי חשיכה שהתקיימה מעבר לכל זמן ומרחב. לימים, כשמהלכי הארץ השונים שפגשתי במסעותיי שאלו אותי כיצד הרגשתי אז, השוויתי את עצמי לישות זעירה, פחותה אפילו מגרגיר אבק; אבודה במרחביו האין סופיים של היקום, ללא יכולת ממשית להרגיש בעצם, דבר.
אולם ההוויה בצורתי הגולמית לא נמשכה זמן רב.
מתוך החשיכה זרמו אל תודעתי המתפתחת צלילים משונים; עמוקים ומתמשכים. כשנשאלתי לגביהם תיארתי אותם "כשירת הלווייתנים תחת מי האוקיינוס," אם כי לאמיתו של דבר, הצלילים היו פרי יצירתה של מוּנוֹרִי – אלתנו הקדושה.
דרך הצלילים מונורי דיברה אלי. היא סיפרה לי על מקום מרוחק הנמצא מעבר לחשיכה, מקום בו אוכל להיוולד מחדש יחד עם בני מיני, מקום בו מחכה היעוד שלי: ארץ ושמה אִיסְטוֹרִיַה.
בזמן ההוא לא הבנתי את הסבריה מפני שעוד לא למדתי את משמעותן של מילים כמו 'להיוולד', 'לחיות', או אפילו מהי 'ארץ'. אך האלה הקדושה התמצאה היטב בדרכי הקסם, וכך יצרה חלום חי בתודעתי; כזה שלפרקים גרם לחשיכה סביבי להיראות לא כה חשוכה יותר.
בחלומי, עפתי מעל שדות מוריקים שהתרחבו ונמתחו עד כי נדמה היה לי שאין להם סוף. נסקתי לפסגות מושלגות שפרצו את העננים ונשקו לשמים. צנחתי אל עמקים מיוערים שם גלשתי על מי נהרות ונחלים קוצפים. אפילו הגעתי עד החולות המשתנים בקצהו החשוך של העולם.
ולמרות שלא ידעתי לתת שמות למראות המרהיבים, הם מילאו אותי בצלילות מעוררת שהתפשטה לכל חלק מגופי חסר הצורה.
"הארץ טובה ויפה היא, ילדתי," מונורי הסבירה לי בחלום. "אולם הינה שוררת באי סדר, ומוכת כאב וסבל. ישנה תקווה בליבי כי בני מינך יהיו מסוגלים לרפאה. האם תסכימי?"
רבות שקלתי את הנושא בעודי מרחפת במרחבי העולם המושלם. עד שלבסוף שאלתי, "ואם ואסרב?"
"ובכן," אמרה האלה וחלומי החל להתמוסס, "אז החשיכה תחזור, קולי יעלם מדעתך, ואאלץ לבחור אחרת שתמלא את מקומך."
"לא!" מחיתי בתומי, כפי שבת אנוש צעירה עלולה למחות. "איני רוצה בכך, בבקשה."
"אם כך, נענית את לבקשתי?"
"כן," השבתי בכניעה. "רק תאמרי לי, מה עלי לעשות?"
"טוב מאוד." מונורי נשמעה מרוצה, "התכונני, ילדתי. וכשאעניק לך את שמך, את תיוולדי. ושמך יהיה…"
*
אֶלוֹרֵיין, קולה הקסום של האלה הדהד בראשי ועיני נפקחו אל העולם.
הקול והחלום דעכו לאיטם, וכך מצאתי את עצמי צפה על פני מיי מעיין קרירים במרכז קרחת יער גלמודה. מסביב צמחו להם אלונים ואשורים, עצי מילה ובוקיצות, והרוח רשרשה בעליהם הירוקים. שלושה ירחים מלאים ריחפו בשמים, ובבואותיהם רעדו עם תזוזותיי.
כעת, תאלצו לסלוח לי אם אחסוך מכם את הפרטים המביכים על איך כמעט טבעתי כבר ברגעיי הראשונים בעולם, ואגיע אל הרגע בו הצלחתי – בגבורה רבה, יש לציין – לצאת מן המעיין ולרכון על גדותיו, בעודי משתעלת ופולטת את כל המים שבלעתי.
לאחר ששיעולי דעכו התבוננתי במים בשנית ובבואה נוספת נחשפה לפניי. נשימה מבוהלת נמלטה מפי וכשנרתעתי לאחור הופתעתי לגלות שכך גם היא נהגה. כשהצצתי שוב, הבבואה נותרה במקומה ובהתה בי –כפי שאני בהיתי בה.
"א-אלוריין?" לחשתי, ושפתיה נעו כשקולי החושש נשמע באוזניי. היא נראתה מפוחדת בדיוק כמוני. "אלוריין," שבתי ואמרתי לפני שאנחת הקלה זרמה מאפי. "אלוריין."
זאת הייתי אני.
למען אלו מבינכם שלא זכו לפגוש את בני מיני, אנסה להסביר כיצד אֶלוֹ נראים. כבר בהיוולדנו אנו עלולים להזכיר לכם את אחד מצאצאיכם; לא בגילאי הינקות, אלא בשלב המשעשע שבין הילדות והבגרות האנושית. קומתנו לרוב אינה עולה על הגמד הממוצע, וגופנו אינו מתרברב באיברי רבייה חיצוניים כמותכם. פנינו גם הן נותרות צעירות, ושיערנו ועינינו נוטים להעלות זוהר עדין בשלל צבעי הקשת ובהתאם לקסמנו.
כך שבאותם רגעים בהם הבטתי בהשתקפותי, הביטה אלי חזרה דמות ילדותית בעלת פנים עגלגלות ושזופות, כזו שאוזניה מחודדות, ועיניה ושיערה הסבוך זהרו באפלת הליל בגווני הירוק היערי והחום האדמתי.
השתקפותי חייכה אלי והרגשת ביטחון פשטה בקרבי.
התרוממתי על רגליי ועיניי דילגו סביב וחיפשו אחר סימני חיים. פסעתי לכיוון הצללים ששכנו בין העצים הקמאיים, אך לא העזתי לפלוש אל מחוזם. מלבד לחישת הרוח שנשבה על עורי והנידה את העלים לא שמעתי אף קול. "ה-הו?" קראתי, ותשובה לא הגיעה.
הנחתי את ידיי מעל עיניי ולחשתי, "הו?" מקווה שאולי מונורי תשמע… אך לא. זרועותיי התרפו, וגופי צנח אל הקרקע תחת צלו של אלון רחב גזע.
אינני מסוגלת לומר כמה זמן ישבתי מצונפת על הדשא בקרחת היער והמתנתי בציפייה שמשהו יתרחש, כל דבר מלבד לבדידות שעטפה אותי. לבסוף, נכנעתי לתשישותי ונפלתי לתרדמה.
*
כשהתעוררתי אל עולמי המצומצם, אל חלקת הדשא המכותרת עצים שסבבה אותי, רוחות הלילה חלפו ולקחו איתן את הפחד המקונן מהלא נודע. אצבעות השמש הטילו אור על גופי וכשהתגלגלתי על הדשא והתמתחתי, גיליתי כי הרטיבות יבשה מעליו והוא הפך לחמים בדיוק במידה הנכונה; אותה מידה בה גמדים יגישו לאורחיהם קערת מרק שורשים מסורתי ומתובל היטב.
שפשפתי את עיניי ומצמצתי אל צמרת האלון שמעלי, וכשראייתי התחדדה, הבחנתי בהם. בריות עגלגלות שגודלן ככפות ידיי, ישבו על ענפי האלון והחליפו מילות שירה.
התרגשות פתאומית מילאה את חזי ומיהרתי להיעמד על רגליי. נתקפתי חרדה שהן ייעלמו ויינטשו אותי לבדידותי. מבלי לחשוב כיווצתי את שפתיי ונשפתי אוויר מבין הרווח ביניהן. כמה ניסיונות בודדים והצלחתי לשרוק חיקוי קרוב דיו לשירתן: "פי-פווו, ווי-או-ווי-או-ווי."
הבריות השתתקו ועיניהן החרוזיות הופנו אלי. אחת מהן השמיעה לעברי רצף ציוצים מהיר, שאליו הצטרפה חברתה מן הענף ממול. עיניהן לא סרו ממני וכך ידעתי כי הן מצפות לתגובתי.
לרגעים היססתי בטרם הושטתי את ידי ופערתי אותה בהזמנה, שורקת שוב, "פי-פווו, ווי-או-ווי-או-ווי."
עוד קולות עלו מן הסבך עד שאחת אמיצה השמיעה צפצוף קצרצר, קפצה מהענף בעודה מנופפת במהירות בגפיה המשונים ונחתה בכף ידי.
שפתי התעקלו לחיוך. רגליה הזכירו לי זרדים שנפלו מן העצים, וגופה העגלגל היה שילוב של פלומה כתומה מלפנים, ומה שלעיני התמימות דמו לעלים דקיקים וכחלחלים. גם פיה נראה שונה משלי. חד ומוארך; מעין שילוב של פה ואף אנושי גם יחד.
בעדינות, מתחתי אצבעה זהירה וליטפתי את השיער הדוקרני שצמח מראשה הקטנטן. הבריה צייצה ומצמצה, והעניקה לידי כמה נשיקות מדגדגות.
כשבנות מינה הבחינו בנינוחות שחשה איתי, הן ירדו מן העצים והתאספו סביבי. אחת נעמדה על כתפי, אחרת על שיערי – שככל הנראה הזכיר לה קן מרווח – והשאר נחתו בקרבתנו.
כיום יודעת אני לומר כי היו אלו ציפורי שיר. אך באותה העת כל אחת מהן נראתה לי מיוחדת במינה; כמו נס קטן וקסום.
העברתי את השבועות הראשונים בקרחת היער לצידן. הן הראו לי היכן גדלים פירות ראויים למאכל – למרות שבני מיני מעולם לא נזקקו למזון כדי להתקיים – הן הכירו לי את שאר חיות היער ובתוך זמן קצר למדתי את שפותיהם המגוונות והרגליהם המיוחדים.
ועדיין, לא יכולתי שלא לחשוב כמה שונה הייתי מהן, וייחלתי לפגוש עוד מבני מיני.
*
עם כל יום שחלף כך חשתי בנוח יותר בקרב בעלי החיים וחברתם עוררה בי רצון להרחיק ולחקור. זוג ארנבים חומים שהפכו לחבריי הציעו לי לטייל עימם ביערות.
הם הובילו אותי אל גבעה צפונית שפרצה את תקרת היער. ממנה השקפנו יחד על הדמדומים שצבעו את הצמרות, סעדנו גזרים לבנים, וכשהלילה ירד צפינו בשלושת הירחים צפים בתוך ים שחור זרוע נקודות מנצנצות.
ביום אחר ירדנו במדרונות התלולים מערבה, שם גילינו מפל מפואר שזרם מפסגת הר אותה לא הצלחנו לראות. המים הקוצפים נאגרו אל תוך נחל רחב בו שכשכתי את רגליי, זמן שדגיגונים כרסמו את עורי.
בהזדמנות אחרת הגענו אל מעגל סלעים, פי שלושה מגובהי, עליהם נחרטו שורות של סמלים תמוהים. חלקם הזכירו לי קוצים ופרחים מסולסלים, ופני חיות כאלו ואחרות. אך רובם נראו כצורות חופשיות, מעוטרות בנקודות וקוים זעירים שמוקמו מעל ומתחת בכוונת תחילה.
עקבתי אחר החריטות באצבעותיי ומבטי נדד אל ראש הסלע המרכזי. פסלון של דמות קטנה ניצב שם, עם כנפיים פרוסות מגבה וכתר פרחוני שעיטר את שיערה.
אני זוכרת זאת בצלילות, מפני שבפעם הראשונה מאז פקחתי את עיניי אל איסטוריה, נפלה בי הבנה גדולה: בריות אחרות הדומות לי במהותן, הלכו את האדמות הללו לפני והשאירו את מעגל הסלעים והפסלון מאחור.
תהיתי מה היה פירושם של הסמלים, מי טרחו לחקוק אותם באבן ולמה שימש אותם הפסלון. אך מעבר לכך תהיתי מה קרה לבריות הללו, מדוע הן נאלצו לעזוב, ולאן הן המשיכו מכאן.
למען האמת, כשאני מסתכלת על התקופה ההיא, אני מוצאת את עצמי לא פעם מוצפת געגועים. אולי מפני שאני מודעת לכמה תמימה הייתי אז, וכמה טוב היה לי בבורותי. אך לצערי, בדומה לתקופה שהעברתי בחלום עם מונורי, גם זו לא נמשכה לאורך זמן. ובמובנים מסוימים, הכל החל להשתנות מהבוקר בו פגשתי את דָר.
*
באותו הבוקר, עצרתי ללקט פטריות למרגלות בוקיצה גבוהה. שני סגולי-כנף ומספר זמירים שרו אלי מן הענפים, ורוח קלילה בידרה את שיערי.
בעודי רכונה על ברכיי ומנקה פטריה מבוץ, הציפורים חדלו בשירתם ואוזניי הזדקרו. ממעמקי היער, מעבר לשיחי הדומדמניות, הגיעו צלילי ריצה נמהרת; עלים נמעכים וזרדים מתפצחים. הטתי ראש ועיניי תרו את השטח מדלגות הנה והנה בציפייה.
אחד החומים פרץ מן הסבך ונעצר מולי, פניו מסיכת בהלה. "אלוריין, מהר!" הוא ייבב בארנבית, "את מוכרחה לעזור!"
"מה קרה?" שאלתי בשפתו, "אחותך נתקעה במחילה שוב?"
"לא!" החום רקע בכפותיו וקיפץ מצד לצד, "אין זמן להסביר, בבקשה! את מוכרחה –"
"בסדר, פשוט תוביל אותי."
"קדימה," הוא זינק לריצה קופצנית, "זה לא רחוק."
עקפנו את השיחים ומיהרנו בין העצים הצפופים. כשהקרקע התרוממה החום קיפץ בין מדפי הסלעים ואני טיפסתי אחריו בקלילות עד שעלה בידי להיאחז בשורש שפרץ מן האדמה. משכתי את עצמי מעלה ומשם המשכנו. חצינו בול עץ שקישר בין שתי קצותיו של נקיק צר, בעוד ציפורי השיר עפו מעלינו בין ענפי היער המשורגים. לבסוף, הגענו לבריכת בוץ קטנה ושלוש צפרדעים נמלטו מפנינו.
על גדת הבריכה השתרע אייל גדול בעל קרניים ומפוארות שנראו ככפות ידיים פעורות לרקיע. נוזל אדום עז כעלי הכותרת של הנורית הכתים את פרוותו הלבנה וזלג מחתך בעורו. כשרכנתי לצידו הבחנתי כי עיניו תשושות ונשימותיו בקעו קלושות ומאומצות.
"מה קרה לך?" שאלתי את האייל בשפתו, אם כי מלבד מצמוץ יחיד הוא לא הצליח להשיב.
"הוא נפצע, כמובן!" קרא הארנבון, "ואם לא תעזרי הוא עלול… למות."
מן הענפים ציפורי השיר צייצו בהסכמה.
"ל-למות? מה זה אומר?"
"אינך יודעת?" צפצפה סגולת-הכנף. "זה אומר שנשמתו תעזוב את גופו, ועיניו יעצמו לנצח. אלוריין, הוא לא יהיה עוד בין החיים."
"מה! אבל, מה אוכל לעשות?" שאלתי בחרדה.
"מים!" שרק אחר הזמירים. "שטפי את הפצע במים."
"כן, אכן," קראו הציפורים האחרות. "זוהי התשובה."
"מים?" נשאתי מבט לכיוון המעיין. לא הבנתי כיצד מים יסייעו למצבו, אך לכל הפחות ידעתי כי אני מוכרחה לנסות. "בסדר," השמעתי בציפורית ולפני שהתרוממתי לחשתי לאייל, "בבקשה, החזק מעמד."
התחלתי לרוץ וגמאתי את המרחק מהר ככל יכולתי אבל עד שהגעתי לקרחת היער השמש כבר נטתה דרומה והבוקר חלף. התכופפתי אל המעיין, קיערתי את ידיי ואגרתי את המים בתוכן. מרבית שיערי נרטב וכשהתרוממתי טיפות זרמו במורד גופי.
"מה את עושה?" צפצף אחד הקיכלים שליווה אותי.
"למה אתה מתכוון? אני לוקחת איתי מים, כפי שאמרתם."
"אבל – לא כך! הכל ישפך לך. מצאי דרך אחרת."
"אין זמן לזה!" שרקתי אליו ומיהרתי לכיוון העצים.
תיכף גיליתי כמה טיפשי היה הרעיון שלי וכל יתרון המהירות שהשגתי בדרכי הלוך נעלם. ובכל זאת, המשכתי להתקדם בזהירות בין העצים; מתכופפת תחת ענפים, ומאגפת סלעים ושיחים. כששבתי אל בריכת הבוץ רק קרני שמש קלושות האירו את האזור, וכשראיתי את האייל ליבי האיץ והחשתי פעמיי מבלי לחשוב.
"אלוריין, היזהרי –" ייבב לעברי החום.
רגלי נתקעה בשורש בולט, מעדתי קדימה וכשמרפקי פגעו באדמה כפות ידי נפערו ומיי המעיין נשפכו. "לא!" הזדעקתי. "לא, לא, לא! בבקשה." קברתי את ידי באדמה בתקווה נואשת והן חזרו מוכתמות.
"לא," לחשתי, ודמעות נקוו בעיניי. רכנתי לצד האייל כשעיניו התמצמצו וצווארו נשמט. ניקיתי את הבוץ מידיי והנחתי אותן על גופו. לא יכולתי לחוש עוד בפעימות ליבו.
"חכי," צייץ אלי החום והתקרב בקפיצות. "אלוריין, הסתכלי. השיער שלך רטוב."
"השיער שלי?" ידי נשלחה אליו וכשנסגרה סביבו טיפות זלגו במורדה.
"אל תבזבזי אותם!" רטן הקיכלי. "מהר, תסחטי אותן מעל הפצע, אולי עוד לא מאוחר מדי."
משכתי באפי והנהנתי בהחלטיות. גלגלתי את שיערי עד שהתגבש לסבך עבה וכשסחטתי אותו מעל הפצע זרזיפים ירדו אל החתך בפרווה הלבנה.
עצרתי את נשימתי ונדמה שכך נהגו גם הציפורים והחום.
מיותר לציין שטרם הבנתי את משמעותו האמיתית של המוות אז, אך הדרך שבה החיות נשאו את עצמן אל מול האייל הדועך הספיקה לי כדי להבין כמה נורא הוא מוכרח להיות.
רגעים ארוכים חלפו בדממה נוקבת שנקטעה כשהקיכלי צייץ, "זה… זה לא פעל."
אוזני השתפלו וכך גם פניי. רגש שמעולם לא הכרתי גדל בתוכי; כזה שעטף אותי בתשישות לא מוסברת, והעלה טעם מר על לשוני.
"זהו?" לחשתי. "אין עוד משהו שנוכל לעשות?"
"אני חוששת שלא," צפצפה סגולת-הכנף. "הוא באמת…"
"רגע, תראו!" השמיע החום.
הרמתי את ראשי וכשהבטתי בפצע נראה ששני קצוות החתך מתחברים לאיטם, עד שהוא נסגר לחלוטין. האייל פקח את עיניו, נשם עמוקות, ומצמץ אלי פעמיים. "תודה לך, אלוריין," הוא נהם בקולו העמוק.
הענקתי לו חיוך רחב. "אני רק שמחה שאתה חי," אמרתי ודמעות של אושר זלגו במורד לחיי.
מאז אותו יום האייל הלבן ואני הפכנו לבלתי נפרדים, ובבוא הזמן, הענקתי לו שם שיכול רק לתאר את מה שחשתי כלפיו: 'דר' בשפתי, המתפרש כ'אהבה' בשפות מהלכי הארץ.
ובאשר ליחסיי המיוחדים עם העלמה שנקראה תמותה, בואו רק נאמר לעת עתה שזו הייתה רק ההתחלה.
*
עם רדת הלילה דר ואני הגענו לבדנו אל קרחת היער, ושלושת הירחים זרחו מעלינו במלואם. מותשים מהיום הארוך, פסענו לכיוון מחסה האלון שם התרגלתי להעביר את לילותיי, אך בדרך נתקלנו במחזה אותו לא צפיתי – אֶלוֹ נוטף מים יצא מתוך המעיין.
דר ואני נעצרנו בבת אחת, ושפתיי נפערו.
הוא פסע לעברנו בזהירות ונעמד על חלקת דשא שבהקה באור הירחים. הופתעתי מהדמיון בינינו אם כי אני לא יכולה לומר שהוא נראה זהה לי; לא כמו ששני החומים היו זהים אחד לשניה. גופו היה כחוש, עורו כהה במעט משלי. פניו יותר סגלגלות מאשר מעוגלות ושיערו הקוצני ועיניו בהקו באדום וכתום – כפי שבהקה השמש ברדת הדמדומים.
לאט, הרמתי את ידי ואמרתי, "הו."
גבותיו הדקיקות התרוממו וקצות שפתיו התעקלו. "הו," הוא בירך בקול חמים.
צעדתי לקראתו עד שיכולתי לראות את פני משתקפות בעיניו. הוא לא נרתע לאחור, ההפך, גם הוא התקרב. "הו," הוא צחקק. "הו."
חייכתי אליו וצחקתי גם כן. הנחתי יד על ליבי ואמרתי, "אלוריין."
"א-אלוריין?" הוא שאל כנדהם, ואני הנהנתי בהתלהבות. הוא נגע בליבו ואמר, "וֶרְדִיאֶל."
חיוכי התרחב. "הו, ורדיאל," אמרתי.
והוא אמר, "הו, אלוריין." והנהן באיטיות.
*
בשבועות שלאחר התעוררותו של ורדיאל סוף כל סוף התחלתי להרגיש שלמה. לא עוד הייתי אחת ויחידה מבני מיני ולכן הפסקתי להביט בחיות היער בכמיהה להיות כמותן.
וכך הימים הפכו לימי אושר ותקווה.
עכשיו כשהיינו שניים, ורדיאל ואני פיתחנו לנו שפה משלנו. יחד עם דר והחומים טיילנו ברחבי היערות בכל המקומות האהובים עלי ואף מצאנו מקומות חדשים: מערה שהסתתרה מאחורי מפל ובה ציורי קיר מרהיבים, וצוק אדיר שהשקיף על מישורים רחבים שנמתחו עד האופק ממנו נולדה השמש. לפעמים עברו כמה לילות עד ששבנו אל קרחת היער.
בטרם הרגשנו, שלושת הירחים שבו לזרוח במלואם, ומתוך המעיין נולדה אֶלוֹ חדשה. נִימִיקַה – בעלת שיער ועיניים תכולים-כסופים. לאחר מכן, עם כל מחזור ירח חדש חיכינו בציפייה ומונורי העניקה לנו אֶלוֹ חדשים אותם קיבלנו בברכה למשפחתינו.
כעת, חלקכם עלולים לתהות איזה מן סיפור הוא זה על האֶלוֹ בו כלל לא מוזכר קסם. ולכם התוהים אומר, כי אתם צודקים ובהחלט. אמנם לא אוכל לחשוף בפניכם את סודותיהם השמורים ביותר של בני מיני, אך כן אוכל לספר לכם כי קסם רב התחולל בקרבת המעיין בעת ההיא.
כשהחורפים הראשונים הגיעו ואיתם הגשמים והרוחות הקרות, לא יכולנו עוד לישון תחת כיפת השמיים. בכוחות משותפים ובעזרת קסם עיצבנו את בתינו בתוך גזעי העצים העתיקים, ומעלה בענפיהם ותחת הצמרות. ארגנו גשרים ומדרגות וסולמות, ובלילות הקודרים הדלקנו אש מכושפת שסיפקה לנו חום וגירשה את החשיכה. גם את לבושנו המסורתי יצרנו בימים ההם. גלימות וחצאיות מעלים וגבעולים ופרחים, שכמיות ואברקיים וסנדלים מעורות שהשילו הזוחלים, פרוות שהנשירו חיות היער, וקורים שטוו העכבישים. כל דבר לו נזקקנו, הטבע וחברינו בעלי החיים שמחו לספק.
מחזורים חלפו ביעף ואיתם השנים. אֶלוֹ נוספים התעוררו מן המעיין, ומשפחתינו גדלה והתרחבה עד שמנינו כמות שוות ערך לזו של שבט. חיינו חיים טובים ושלווים, ומעולם לא דמיינתי לי שיבוא יום בו אעזוב את קרחת היער. ולמרות זאת… היום הגיע.
*
בצהרים אחד, רכבתי על גבו של דר בחלקו הדרומי של היער. חצינו את מעברו הרדוד של הנחל והאייל טיפס במעלה מדרון מתון כשהעצים לצידנו התמעטו והלכו. בדיוק סיפרתי לו שהסנאי שגר עם נימיקה שבר שן כשניסה לכרסם אבן מכוסה בבוץ אותה טעה לאגוז.
דר צחק בקולו העמוק, הנבון. "המכרסמים הקטנים. לעולם אינם…" הוא השתתק ונעצר.
חיוכי נמחה משפתיי ותדהמה פשטה בקרבי. ירדתי מגבו וכשהבטתי בפניו, דמה כי כל מילות חוכמתו הרגילות נטשו אותו.
הגענו לקצה היער ולפנינו התפרש לו שדה רחב ידיים כמותו לא ראיתי מימיי. האדמה הייתה מושחרת וסדקים ובקעים נחרטו בה. כל עץ ושיח, כל פרח ועשב… הכול נבלו וקמלו, ולא הראו רמז פעוט לחיים.
פסעתי תחת קרני השמש הקופחות ורכנתי לצד שושנה שראשה מכופף ועליה קמוטים. קירבתי את אצבעותיי, נגעתי בה –
והיא התפוררה לעפר, ומשם נסחפה ברוח.
דר נעמד לצידי וצמצם עיניו בקדרות. "איך אסון שכזה התרחש?"
"אני… אני לא יודעת," אמרתי בשקט.
אם לדבר בכנות, באותם רגעים כה פחדתי מהתשובה, עד ששקלתי לשוב אל קרחת היער ולעולם לא לדבר על כך עם אף אֶלוֹ אחר. אך למרות פחדיי, ידעתי גם כי במידה ואנהג כך, לעולם לא אוכל לסלוח לעצמי.
אז הושטתי את ידי, נגעתי בקרקע והתרכזתי.
מאות קולות מרוחקים הגיעו אלי, כמו אם נולדו מחדש מזיכרונותיה של הארץ. צעקות בלשונות שמעולם לא שמעתי בקעו מגרונות מחוספסים, ועליהן נוספו זעקות כאב ותחנונים ובכי. צלצולים של ברזל ואבן הדהדו באוזניי בעוצמה מצמררת, מלוות בריצת בהמות שנמלטו… אבל ממה?
שאגה איומה קרעה את אוזניי ועיניי נפערו. נפלתי על ידיי והתנשמתי בעוד גופי רועד וליבי רועם בחזי.
"אלוריין, מה קרה?" שאל דר. "מה ראית?"
"שמעתי," אמרתי. "אינני יודעת מי הם היו, אבל הם פגעו אחד בשני ובכוונה."
ואז כמו מתוך תהומות דעתי הגיע אלי שיר אהוב, כזה שכמעט ושכחתי. הארץ טובה ויפה היא, ילדתי. אולם הינה שוררת באי סדר, ומוכת כאב וסבל. "מונורי… דר, לזה היא התכוונה. היא רצתה שהאֶלוֹ ירפאו את הארץ."
"המם." נהם האייל. "וכיצד תעשו זאת?"
"כיצד?" התאמצתי לחשוב ובעודי מביטה בו נפלה בי ההבנה.
מיד קמתי על רגליי והתחלתי לנבור בשק הקטן שהבאתי איתי. דר עקב אחרי במבטו וכשהוצאתי את מימיית העץ שלי הוא נהם שוב, "המם. כעת אני מבין."
"אני מקווה שזה יעבוד," אמרתי ושחררתי את הפקק. התקרבתי לשושנה אחרת שקמלה, והשקתי את בסיסה בטיפות אחדות. אני ודר בהינו בצמח הקטן והמתנו.
לאחר כמה רגעים הגבעול נרעד.
"תיראי, זה עובד," אמר דר.
לנגד עינינו, צבעו של הגבעול השתנה מאפור, לצהוב ולירוק חי. ניצני עלים גדלו מתוכו, ועלי הכותרת המקומטים נשרו אל האדמה שהחלה להצמיח דשא, ובמקומם הופיע פרח חדש והתמתח לכיוון השמש.
מאותו הרגע נעלמו הספקות מליבי וידעתי כי הגיע זמננו למלא את בקשתה של מונורי. לצאת ולרפא את איסטוריה מהחולי הנורא בו הייתה שרויה.
בערב, כינסתי את בני מיני על גדות המעיין. עמדתי במרכז המעגל שיצרו וסיפרתי להם את האמת כולה באשר למה שראיתי. חלקם העלו דמעות, אחרים נראו המומים וקראו, "זה לא יתכן," ו"איך זה יכול להיות?"
"אחיות ואחים," אמרתי. "עד כה חיינו בשלווה ושלום ולא ידענו יום של קושי מה הוא. אך עת זו חלפה לה, והעולם שמעבר קורא לנו. לא לשווא האלה הקדושה עוררה אותנו אל איסטוריה, וגם אם אנו מפחדים ממה שממתין בחוץ, לא נוכל להתעלם מבכייה של הארץ."
קריאות הסכמה בודדות עלו מהקהל.
"אך דעו זאת. לא אצפה מכולכם להצטרף למסע אם אינכם רוצים בכך. וחוששני שלא אוכל להבטיח שהדרכים לפנינו בטוחות יהיו. כל שאני מבקשת מכם, אֶלוֹ אהובים שלי, הוא להבין כי הארץ הטובה זקוקה לנו… בדיוק כפי שאנו זקוקים לה."
כשהשחר עלה מעל הצמרות, האמיצים מבינינו שבו והתאספו. כל אחד ואחת מילאו שתי מימיות מן המים המבורכים וארזו שקים קלים בבגדים ודברי מאכל. החבורה החלה לצעוד בעקבותיי בעודי ישובה על גבו של דר, ושאר האֶלוֹ נפרדו מאיתנו בקריאות עידוד וברכות דרך צלחה.
*
מסעותינו נמשכו שנים אין ספור ועמלינו בריפוי איסטוריה היה קשה ומפרך.
הארצות ששכנו מעבר לגבולותינו לא הזכירו כלל את היערות שכיתרו את קרחת היער, ואיסטוריה נחשפה כקרה ואכזרית מכל. מרבית מקווי המים שמצאנו היו מזוהמים ואינם ראויים לשתייה, ופירות אכילים התגלו נדירים יותר מיהלומים. לא פעם חווינו מבול בלתי פוסק או חצינו שממות בימי שרב שהשאירו אותנו קרובים לאפיסת כוחות. ובעוד שבעלי החיים שהכרנו מהבית החשיבו אותנו כחבריהם, אלו בהם נתקלו בדרכים היו שונים בתכלית. פעם אחת להקת זאבים תקפה את המחנה שלנו בלילה ורק בעור שינינו הצלחנו להימלט מפניהם. במקרה אחר גריפין פראי תפס את ורדיאל וכולנו נאלצנו להשתמש בקסם כדי לרסנו.
הגעגועים לאֶלוֹ שהשארנו מאחור לא פסקו, ולא פעם מצאתי את עצמי בוכה בסתר כשנזכרתי איך אני והחומים נהגנו להתכרבל יחדיו על הגבעות בלילות אביב חמימים. איסטוריה בחנה אותנו בדרכים שלא דמיינו כאפשריים, ולפני שהרגשנו… השתנינו.
אך למרות הקשיים, מילאנו את משאלתה של מונורי בכל צעד לאורך הדרך.
באדמות האוֹרִיאַסִים שבדרום החיינו את החורשות והשדות שנחרכו ממלחמות העבר, ושכנענו את בעלי החיים שהגיעה העת לשוב לאכלסם; בסוּן-טִיאֶל המזרחית טיהרנו את האגמים הגדולים שהפכו לביצות מבעבעות ושטופות רעל; בצפון, ביקרנו בחורבותיה המתפוררות של אימפריית קַאלְסָר הקדומה, וסייענו לדרקונים לפתור סכסוכים במושבותיהם העליות; ובחופה המערבי של הארץ, ראינו את השמש טובעת באופקו של האוקיינוס שאינו יודע סוף.
אולם מבין מסעותינו מפגש יחיד במינו נחקק בזיכרוני יותר מכל. כזה שגם כיום, עודני זוכרת היטב.
*
הגשם שירד בסתיו ההוא השאיר את כולנו ספוגים ותשושים.
טוב, כמעט את כולנו…
צעדנו דרך חורשה של אדרים אדומי צמרות בעוד רוּדִיאַה ומִיסְגִיל – עליהם טרם שמעתם – פסעו בקרבי יחד עם דר. השטח היה נטוע גבעות ושאר החבורה השתרכה מאחורינו.
"אלוריין," מיסגיל התנשם, "מתי נעצור למנוחה? רגליי כואבות כל כך, אני חושש שהן עלולות לנשור."
רודיאה הזעיפה. "אולי תפסיק להתלונן? אתה תמיד יכול ללכת בעורף עם שאר העצלנים."
"הממ," דר השמיע, "רודי תמיד כה נמרצת. ומרוגזת."
רודיאה צמצמה את עיניה הסגולות כלפיו והאייל נשף בחוטמו.
"רודי," אמרתי וחיוך מותש עלה לשפתיי. "אין צורך ללעוג לאף אחד. כולנו עייפים וזה בסדר להאט את הקצב מדי פעם."
רודיאה פערה את שפתיה – בטח כדי למחות – אך לפתע אוזניה הזדקרו מתוך שיערה הרטוב והיא האטה.
"מה קרה?" שאלתי.
"הקשיבי."
נשאתי עיניי אל דר וכשהוא נד בראשו, חידדתי את שמיעתי והרוחות סחפו לאוזניי את צלילי החורשה. עורבים קרקרו מענפים מרוחקים. אבנים התגלגלו במדרון בקרבתנו. דובה גדולה וגוריה שכשכו בנחל. ו –
"בכי," אמרתי, "אבל מאיפה?"
"קיפצו על גבי," הציע דר. "כך נוכל למצוא את המקור מהר יותר."
"כן, אתה צודק. רודי, את תבואי איתי. מיסגיל, תצטרף לשאר, טוב?"
"בסדר…" מיסגיל משך בכתפיו ופסע לעבר החבורה.
רודי ואני טיפסנו על גבו של דר, היא כרכה את זרועותיה סביבי והאייל פרץ בדהרה.
העצים חלפו על פנינו ככתמים מטושטשים, וכשדר קיפץ מעל שורשים וסלעים כופפתי את גופי ונצמדתי לצווארו כפי שרודי נצמדה לגבי. המשכנו בסמוך לנחל וחלפנו על פני הדובים. קולות הבכי התגברו והלכו.
לאחר רכיבה קצרה, הגענו לדרך בוצית שנמתחה מאחורי מקבץ שיחים קוצניים. ושם מולנו, לצד עגלת עץ רתומה לחמור אפור, ראינו את בני האדם הראשונים.
למען הסדר הטוב אסביר, כי הדרקונים היו הראשונים לספר לנו אודות בני האנוש. אולם לכל אורך מסעותינו זיהינו סימנים לנוכחותם הקדומה; מגדלי אבן עגולים ניצבו במעלה גבעות סלעיות, חומות גבוהות שנותרו ממוטטות למחצה, שרידיי יישובים שנדמה היה כי ננטשו לפני עידן ועידנים.
וכעת, מצאנו שניים מהם. בן צעיר ואביו – לערך בעשור הרביעי לחייו. הבן ישב על הקרקע, שעון על גלגל העגלה, ואחז באביו בעוד דמעות זלגו במורד לחיו. האב רעד בזרועותיו הרזות של בנו ופניו עטו חיוורון חולני.
ירדנו מעל גבו של דר והאייל נותר במקומו.
"למה הוא נראה ככה?" לחשה רודי אך אני מצידי, נותרתי שקטה. יחד, התקרבנו לבני האנוש בצעדים מהוססים.
הבן הרים את ראשו ועיניו התרחבו. הוא פסק מבכיו, פלט רצף מילים מהיר בשפתו הזרה ושלף חפץ קצר ומחודד מהחגורה שלמותניו.
"חכי!" רודי עצרה בעדי מלהתקדם. "למה הוא מכוון את זה כלפינו? זה נראה יותר חד מהקוץ שפצע את נימיקה בבטן."
הילד המשיך לחזור על אותו המשפט ולדקור את האוויר בעזרת החפץ.
"תישארי כאן לרגע," אמרתי לרודי.
"את מתקרבת אליו? אלוריין, הוא בן אנוש! מה אם הוא ינסה –"
"פשוט – תישארי כאן," הוריתי עליה ותוך כדי שפסעתי לקראתו הרמתי את ידי. בן האנוש הקטן הטה את ראשו, ומילותיו האטו ודעכו.
נעצרתי פסיעות בודדות ממנו, נופפתי קלות ואמרתי, "הו."
לאחר היסוס קל, הילד הנמיך את החפץ, הרים את ידו והשיב, "ה-הו?"
חייכתי אליו והנחתי יד על ליבי. "אלוריין," אמרתי, ואז הצבעתי עליו.
הוא הרים יד אל ליבו, ואמר: "לִידִין."
"אוחח, שהיערות ירחמו עלי," רודי מלמלה. למרות חוסר רצונה היא הצטרפה אלינו וכשהציגה את עצמה, לידין הנהן.
שתינו רכנו לצידם, גשם נפל מעלינו, ולידין דיבר שוב; בטח ניסה להסביר לנו מה קרה. כשראה שאיננו מבינות אותו הוא לקח את ידי והניח אותה על מצחו של אביו. למרות הקור והגשם עורו הרגיש כמו אם גחלים בערו תחתיו, וכשנשם, חזהו בקושי התרומם.
"רודי, המימייה שלך."
"שלי? אבל, לא נשאר בה הרבה. וזו האחרונה שיש לנו."
"אני יודעת," אמרתי, "ובקרוב נשוב אל המעיין. עכשיו, קדימה."
"אבל! – אלוריין, את לא זוכרת מה הדרקונים אמרו? בני האנוש גרמו לכל הסבל שאיסטוריה עברה. הכל קרה באשמתם."
לידין צפה בנו מתווכחות, ועיניו האדימו.
"הביטי בהם," אמרתי לה. "את באמת מאמינה ששני אלו אחראיים למלחמות הקדומות? רודי, הם תמימים."
רודיאה התבוננה בלידין ואביו דרך עיניים מצומצמות. לאט, פניה התרכו עד שהיא פלטה אנחה עמוקה. "אוף," היא מלמלה ושלפה את המימייה מחגורתה. "אבל, רק כמה טיפות, בסדר? אין לנו יותר מדי לבזבז."
"רק כמה טיפות." לקחתי ממנה את המימייה והחוויתי ללידין תנועה של שתיה. הוא דיבר כמה מילים נלהבות ואז פער את שפתיו הסדוקות של אביו, ובעדינות רבה טפטפתי שלוש טיפות על לשונו.
*
לאחר שהאב התאושש והודה לנו על העזרה הוא ביקש מאיתנו להצטרף אליהם. שאר האֶלוֹ מצאו אותנו, ויחד ליווינו את העגלה של בני האנוש אל מקום מושבם: כפר קטן שהוקם במעלה גבעה שערפל צף למרגלותיה.
שם נשארנו למשך שני מחזורים, ובני האנוש קיבלנו אותנו בזרועות פתוחות.
הם סיפקו לנו קורת גג, אח מחממת ודברי מאכל שלא הכרנו. אני ורודיאה שהינו עם לידין ואביו וַאנֶק. באחד הלילות הם הראו לנו פסלון קטן של אישה עם כנפיים וכתר פרחים, ולידין הסביר לנו שזו היא אלת החיים שלהם. רק אז נזכרתי בשלושת הסלעים ביער, ובפסלון המסתורי שמצאתי לפני שנים כה רבות.
בזמן שהותנו בגבעה, צפיתי בתושבי הכפר זורעים את השדות ומטפחים את אדמותיהם עד שהחלו לתת יבול. נדהמתי מהדרך בה דאגו למשפחותיהם ולשכניהם והופתעתי מהכבוד בו נהגו בבעלי החיים שגידלו. כל הסיבות הללו גרמו לי לחשוב שאולי הם לא היו דומים בטבעם לאבותיהם הקדומים – אלו שמלחמותיהם הותירו את איסטוריה קרועה ומפולגת – ואולי בדומה לבני מיני, גם להם עתידה של הארץ היה חשוב.
לצערי, לא אוכל להגיד שכל ימנו בגבעה היו טובים במיוחד.
בדומה לוַאנֶק, בני אנוש רבים נזקקו לטיפול, וכששמעו על 'תרופת הפלא' שהייתה בידנו, הם לא הפסיקו לדרוש עזרה. כמובן שעשיתי כמיטב יכולתי כדי לרפאם, אך המאבק הבלתי פוסק נגד התמותה הותיר אותי מלנכולית מעבר להרגלי. רציתי לעשות יותר בשבילם, אך נראה שלא משנה כמה ריפאתי, תמיד הופיעו עוד.
וכך, הגעתי ללמוד את אחד השיעורים החשובים בחיי, ובין היתר, לפגוש אלה אמיתית.
*
כשבוע לפני עזיבתנו ראש הכפר וביתו הקטנה חלו בקדחת ומצבם החמיר והלך.
אני ווֶרדִיאֶל השגחנו עליהם, וישבנו שלובי רגליים לצד מיטותיהם בקרבת האח הבוערת. על השולחן נחה המימייה של רודיאה ובה טיפות שיכלו לרפא רק אחד מהם.
"אם אבחר בבת, אשאיר אותה יתומה ואת הכפר חסר מנהיג. ואם אבחר באב, אדון למוות נפש תמימה שטרם הספיקה לחיות. איך הגעתי למצב הזה בכלל?"
"אל תאשימי את עצמך," אמר ורדיאל וליטף את גבי. "עשית בעבור האנשים האלו מעל ומעבר. ריפאת אותם כמיטב יכולתך."
"לא, אם רק היינו מבזבזים פחות על עוד בריכה מזוהמת או עץ שנשרף…"
"אלוריין, בבקשה. זה לא מתאים לך להיכנע לייאוש."
השפלתי את ראשי. "אני מצטערת."
"גם אני," לחש ורדיאל. "אם כך, מה תעשי?"
"אינני יודעת. אך עד הערב אצטרך לקבל החלטה."
לאחר זמן מה ורדיאל נשק למצחי ועזב אותי להרהורי. אך גם שעות לאחר מכן, כשהשמש פנתה מערבה, עדיין לא הצלחתי לבחור.
קרני שקיעה אדמדמות נכנסו מבעד לתריסים, ומאחוריי, צירי הדלת חרקו. סובבתי את ראשי ואישה הופיעה בכניסה. היא לבשה שמלה פשוטה וגלימת דרכים מטולאת, וכשהורידה את הברדס, שיערה הבהיר גלש לכתפיה ולהבות האח ריקדו בעיניה היודעות.
"הו, לך," היא אמרה בשפת האֶלוֹ, וגבותיי התרוממו.
"הו," בירכתי. "ומי את, גברתי?"
"דאיַה, הוא שמי," היא נאנחה; כמו מודה שלהיות היא היה יותר עול מזכות. היא סגרה את הדלת מאחוריה והתקרבה אלי.
"דאיה?" לחשתי. "את באמת… היא? אבל, את לא נראית כמוה."
"לא?" האישה הצטחקקה. "ולמה ציפית? לכנפיים לבנות? לכתר סחלבים?"
"לשניהם, אולי," הודיתי. "אחרי הכל, את אמורה להיות אלה."
"הא, אכן." היא התיישבה על השטיח, "אמורה, היא המילה הנכונה בהחלט. השאר כבר תלוי כיצד אנו מגדירים מה היא 'אלה', הלא כן?"
עיקמתי את שפתיי. "את יכולה להסביר?"
"ובכן, בואי נראה. את חושבת שעצם העובדה שאחרים מאמינים בי הופכת אותי לאלה? או דווקא כל הסיפורים והשירים שנכתבו עלי הם המכריעים בנידון? או אולי, בכלל זו העובדה שאני חיה שנים כה רבות שכבר אינני זוכרת את גילי?"
עיקלתי את שפתיי לחיוך מתנצל.
"אל תדאגי, אלוריין." היא טפחה על ברכי, "אינך הראשונה שמתחבטת בשאלות הללו. אך מה זה חשוב כעת? כששתי נשמות מונחות על כף המאזניים וקַאסְטִיאֶל בדרכו לאסוף אחת מהן. הוא והעורבים הטיפשיים שלו…"
"קאסטיאל? ומי הוא?"
"עוד שאלה קשה?" דאיה צחקה וחיוך מלא געגועים הצטייר על שפתיה. "מה יהיה? אני חוששת שלא הגעתי הנה לפטפט, אהובה. אלא כדי לעזור לך לבחור."
העפתי מבט חטוף במימייה. "ואיך תעשי זאת?"
"הא, זה דיי פשוט למען האמת," אמרה דאיה. "כל שאת צריכה לעשות, זה לגעת בידה של הילדה."
"לגעת בה?" שאלתי. "ומדוע שזה יעזור?"
"ובכן. לא תדעי אם לא תנסי, אֶלוֹ צעירה. עכשיו, קדימה. אל תתביישי."
עיניי נדדו ממנה והלאה אל הילדה המכוסה שמיכות. אני זוכרת כמה שברירית היא נראתה. טיפות זיעה ברקו על מצחה וסומק עיטר את פניה הרזות.
הושטתי את ידי, וכשאצבעותיי נגעו בשלה משהו התרחש. פי נפער ותחושת רעננות שדמתה למשב רוח קפוא מילאה את ריאותיי. תחת עורה של הילדה, בנהרות בהן זרם דמה, חשתי עקבות קסם כה עוצמתיות עד שהייתי בטוחה שאם לא אמשוך את ידי, ליבי עלול לחדול.
"מה זה היה?" לחשתי כשאצבעותיי ניתקו מאיתה.
"מתנה קדומה ונדירה מכל," הסבירה דאיה. "כזו שהגיעה עם הכוכבים הנופלים וניתנה לשושלתה לפני מאות שנים. ואם הילדה לא תשרוד… כך גם המתנה תאבד לעולמים. את מבינה זאת, אלוריין? מבינה את המשמעות?"
"כן, אני חושבת," אמרתי בשקט. "ומה באשר לאביה?"
"הַרְלוֹנְד? הוא אדם טוב ככל אנשי הגבעה, אם כי חייו מעולם אינם היו פשוטים. מצער אותי לומר זאת, אך את תעשי עימו חסד גדול אם תרשי לקאסטיאל לקחתו אל הממלכה שמעבר. במיוחד אם תעזרי לשושלתו להמשיך להתקיים." האישה טפחה על כתפי והתרוממה. "זה עצוב, אני יודעת. שאנחנו לא תמיד יכולים להציל את כולם. אך זו חובתנו לנסות ולדאוג שהחיים עצמם ימשכו."
פי נפער אך בטרם הספקתי להוסיף מילה דאיה פנתה אל הדלת.
"את עוזבת? כבר?"
"אכן," אמרה דאיה בעצב מסוים. "הגעתי לכאן כדי לעשות שני דברים, והנה האחד בא לסיומו."
"ו… השני?" שאלתי בחשש.
"ובכן," דאיה נעצרה במפתן והביטה בי. "בשמי ובשמה של אחותי, מונורי, רציתי להודות לך ולבני מינך. ריפאתם את הארץ ואנשיה ובכך מילאתם את חלקכם. בזכות האֶלוֹ, לאיסטוריה יהיה עתיד. ואחד טוב יותר, אני מקווה."
עיניי נמלאו דמעות. "האם… האם נתראה שוב?"
"מה אוכל להגיד, אהובה שלי? חלק בי מקווה שכן, אך אם עלי לדבר גלויות… כנראה עדיף לשתינו שלא. הוֹ לך, אלוריין. וזכרי, לעולם אל לך לחשוב כי הניסיון להציל חיים, הוא לשווא."
לאחר לכתה בהיתי בדלת הסגורה וצער עמוק אחז בליבי. לרגע שקלתי לצאת אחריה. לומר לה שלא תעזוב, שתישאר איתי, רק עוד קצת. היו כל כך הרבה שאלות שלא הספקתי לשאול אותה. ומעבר לכך, הרגשתי מחוברת אליה, בדרך שלא יכולתי להסביר.
אולם הרגע חלף, ובחוץ הלילה החל ליפול.
בסופו של דבר, הרמתי את המימייה מהשולחן, רכנתי לצד הילדה וטפטפתי בין שפתיה את שלוש הטיפות האחרונות.