אלכס בארץ המראה

"את מאחרת! אלכס, את מאחרת!"
אלכס הציצה בשעון. כמו תמיד, אימה צדקה. המחוגים הצביעו על השעה ארבע וארבעים והיו דומים לשפם שמוט וזועף. "אני כבר באה," קראה לעבר הדלת הסגורה. במסדרון נשמע קרקוש צעדים מלווה בנקישות מקל הליכה נזפניות. אלכס התרחקה מכן הציור ומיהרה להניח את המכחול הטבול בצבע בתוך צנצנת מים. "שחת, אל תסתכל," אמרה לחתול המדושן שישב על מיטתה ופשטה את החולצה הרחבה והמוכתמת. שחת מצמץ, והיא השתחלה בזריזות אל תוך חולצת כפתורים חנוקה. "את יוצאת? התור שלי בחמש ורבע!" אימה צעקה כה חזק עד שלרגע אלכס חשבה ששכחה לנעול את הדלת, והיא עומדת בתוך החדר. היא הסתובבה בבהלה, וכשראתה שהיא לבדה התכופפה כדי לנעול את נעלי הספורט שלה. אימה כבר הלמה בדלת באמצעות המקל. "אני –" בום! "מאחרת –" בום! "בגלל –" בום! "הקשקושים שלך!" אלכס ידעה שהיא מתכוונת לציורים. אצבעותיה הסתבכו בשרוכים, "אני רק נועלת נעליים!" בזווית עינה ראתה את שחת יורד מן המיטה וקופץ קפיצה עצלה אל המדף הקבוע בקיר. "תיזהר," מלמלה. החתול השמן פסע בצעדים פתלתלים בין המכחולים, הצנצנות והמזכרות שהיו מונחים על המדף בערבוביה. אלכס כבר סובבה את ידית הדלת כשמאחוריה נשמע קול נפץ.
"מה זה!" נבחה אימה וקרטעה אל תוך החדר. "שוב החתול שלך עושה נזקים!"
שחת חמק בזריזות מהחדר ופסיו העבים והאדמוניים נעלמו בקצה המסדרון. "הוא אף פעם לא מפיל שום דבר, הוא פשוט הזדקן," התנצלה אלכס. על הרצפה היו מפוזרים שבריה של מראת כיס מתקפלת שנשכחה פתוחה על המדף. לפחות זו לא הייתה אחת מצנצנות הצבע.
"אז אולי הגיע הזמן להיפטר ממנו."
"אני אנקה את זה צי'ק צ'ק."
"תנקי את זה כשנחזור הביתה, עכשיו אני מאחרת." אימה גלגלה את עיניה כשנחו על הדיוקן הבלתי גמור שהיה מונח על כן הציור. בחור צעיר שתלתליו פעפעו מתחת לכובע קסקט של במאים חייך על הבד. "דר' גסנר לא סובל איחורים. איחרת – הוא נותן את התור שלך לזקנה שאחריך."
הן השתרכו לאורך מגרש החניה אל המכונית. מקל ההליכה צקצק על האספלט בתוכחה, אך צעדיה הנוקשים של האם היו נחושים. בשנה האחרונה גברה מחלתה, ומאז שעשתה תאונה סירבה לנהוג ברכב. אלכס לא הייתה מסוגלת למחוק את הלילה ההוא מזיכרונה: פגוש המכונית הקבור עמוק בתוך הגדר החיה של השכן וייס, השכן וייס הנטוע במקומו כשראשו בין ידיו, אזעקת הרכב המפלחת את הרחוב וחזקות ממנה – צעקותיה של אימה, שרגלה לא נשמעה לה לדרוך על הבלם. לא בלבד שמאז התאונה נטשה האם את מושב הנהג, היא גם סירבה להתקלח לבדה שמא תחליק ותיפול, לרדת במדרגות המבואה של הבית ואפילו לצאת לטיול קצר בשכונה ללא ליווי בתה. כשאלכס ניסתה לשכנע אותה להתקין מעקים במקלחת ולצד המדרגות, אמרה האם: "מה פתאום. בשביל מה יש לי בת אם לא בשביל שתעזור לי? כל כך דחוף לך להפטר מאימא?" בלבה, חשבה אלכס שלו היה אביה עדיין חי, היא לא הייתה מתעקשת כל כך, אבל היא לא העזה להגיד זאת. המחשבה הבעירה במוחה את דמותו המוטלת בתנוחה חסרת חיים מול המראה הגדולה שבחדר השינה של הוריה, כפי שמצאה אותו לפני שנתיים, רק שעה אחרי שירה בעצמו. עיניה התרוצצו כארנבת מבוהלת בין גופו לבבואתו שבמראה, והשתקפותה הטילה בה מבט מאשים. על פתקה צהובה מצאה את כתב ידו, כפוי ומשובש: זה לא אמיתי. היא ניערה את הזיכרון מראשה.
כעת נכנסה אל המכונית והתניעה. אימה ישבה לידה בשפתיים קפוצות. היא הייתה במצב רוח רע רוב הזמן, ולפני הביקורים אצל הרופא הגיעה להתמוטטות עצבים של ממש. היא שנאה להיווכח עד כמה היא חולה. 'היא תירגע אחרי הביקור', אלכס הבטיחה לעצמה כשהיטיבה את זווית המראה הקדמית. לרגע הבחינה במראה במבט המצמית של אימה. 'כשנחזור נשב בשקט, אני אכין לנו תה ואספר לה.' אימה אפילו לא ידעה שאלכס נרשמה ללימודי אמנות בבצלאל, והבוקר כבר הגיע המכתב שבישר את קבלתה. אלכס לא סיפרה לה שנרשמה. היא חשבה שזה רק ירגיז אותה. מאז שאימה חלתה, הן התבססו בעיקר על החסכונות שהותיר אביה, ואמנות לא הייתה מקצוע שיפרנס אותן. אך אלכס כבר צברה חסכון קטן לקראת הלימודים מעבודתה בחנות לחומרי אמנות, והחליטה שתספר לאימה עוד באותו ערב.

חדר ההמתנה בקליניקה של דר' גסנר היה רחב ולבן. כשחצו אותו, הבחינה אלכס בזוית עינה באישה בכסא גלגלים. המבט היה חטוף, אבל הוא הספיק. אלכס ראתה את ראשה של האישה, השמוט הצידה, ואת עיניה המקובעות בנקודה ריקה באוויר. יד אחת נפלה ממשענת הצד של הכסא והתנדנדה כמטוטלת. האישה הזו לא נראתה מבוגרת מאימה, ואלכס עצמה את עיניה בכאב כשחשבה שבעוד כמה שנים תהיה במצב דומה. הן נכנסו למשרדו הפתוח של דר' גסנר. הרופא הגמלוני ישב בכסא עור גבוה.
"הגעת בסוף," חייך.
"כמעט לא," ענתה האם, "התעכבתי עם הילדה."
"זו הבת שלך? כמה שאתן דומות," אמר הרופא. אלכס השתדלה שלא לעקם את אפה. היא לא רצתה להיות כמו אימא שלה. "מה שלומך, טניה?"
"כרגיל. לא מרגישה שיפור. גם לא גרוע יותר."
"הבדיקות שלך חזרו," קולו של דר' גסנר היה רך. "המצב לא כל כך טוב. בחודשים הקרובים תצטרכי הרבה עזרה בבית." הוא נתן מבט ארוך באלכס.
"אני עוזרת לה."
"הבית מצויד? יש משטח למניעת החלקה במקלחת? מעקים במדרגות?"
"אני אדאג שיתקינו."
"בשום אופן," פסקה טניה. "כשאני אהיה נכה שישימו אותי בכסא גלגלים. עד שזה יקרה אני לא מוכנה להפוך את הבית שלי להוספיס."
"ואם תיפלי ותשברי את הראש, זה עדיף?" אלכס התחילה לאבד את סבלנותה. היא התכוונה לעבור לירושלים כדי ללמוד בשנה הבאה, והמחשבה שתהיה כבולה לאימה כמו מטפלת סיעודית ניקרה במוחה.
"לא צריך להיסחף," הרגיע דר' גסנר. "טניה, זה בסך הכול אמצעי זהירות. אם את לא מרגישה מוכנה עכשיו, את יכולה להמתין. אבל את מוכרחה להבין שניוון שרירים זו מחלה שהולכת ומחמירה. את צריכה להכין את עצמך. וגם את הבית."
"מוכרחה, צריכה, חייבת, זה כל מה שכולם אומרים לי," רטנה טניה, אבל לא הוסיפה דבר.

אלכס עמדה מול המראה שבדלת הארון ונשמה עמוק. חדרה השתקף במהופך מאחוריה. הסדינים היו מגובבים על המיטה וכמה מכחולים שהצבע התייבש עליהם בצבצו בין קפליהם. פרצוף חבוש כובע במאים השתכפל בערימת דיוקנאות שנשענה על פינת החדר. הבגדים המלוכלכים שפשטה, בגדי הציור שלה, היו זרוקים על הרצפה. היא תהיה חייבת לסדר כאן. היא הביטה בפניה העגולים במראה והרגישה שדמותה מחזירה לה מבט ספקני.
"אימא, התקבלתי ללימודים," דקלמה. המילים בקושי ניכרו בשפתי הבבואה החיוורות. "אני עוברת לירושלים." כתפיה היו שמוטות, ומבטה של הבבואה נח עליה כמשא כבד. זה לא אמיתי. היא ראתה את כתב היד בעיני רוחה. את הפתקה המקומטת בידו הנוקשה של אביה. "את הופכת להיות דיכאונית כמו אימא שלך," אמרה בקול זר, כאילו הייתה כלי חלול שדברי הבבואה מהדהדים בו. "לא פלא שאבא שלך ירה בעצמו." ככל שהמשיכה להביט בעצמה במראה, הלך והתמצק בה החשש מהשיחה עם אימה. היא תגיד שאלכס עוזבת אותה. היא לעולם לא תבין. הפחד מילא אותה כעופרת, והיא בהתה בחדר המשתקף כמו חייל בדיל מגודל.
היא מעדה קדימה – רעמה אדומה וחמה קפצה על גבה, ורק ברגע האחרון הספיקה לפשוט את ידיה, שפגשו בבבואתן הקרה על המראה.
"שחת! לא ראיתי אותך," נבהלה, "מה אתה מתגנב ככה? יכולתי לשבור את הראש על המראה הזו ולהיפצע!"
החתול יילל.
"בסדר, בסדר," הזדקפה אלכס, "אני יודעת. הגיע הזמן לדבר איתה."

המים געשו בקומקום. במטבח נשמע רק קול הפכפוך הנמוך והנקישות הקצובות של מקל ההליכה בידה של טניה. היא ישבה על כיסא והסיטה את המקל מצד אל צד בהיסח דעת. אלכס הניחה את התיונים בכוסות, תה נענע עבור עצמה ותה שחור רגיל לאימה. הטקס הזה התרחש בכל ערב, והיא כבר ידעה לחכות שהאבנית בקומקום תשקע לאחר רתיחת המים ולהוציא את התיון מן הכוס של אימה לפני שהתה יהיה מר מדי.
"יש לי חדשות," היא פתחה בטון העליז ביותר שהצליחה לגייס והניחה את כוסות התה על השולחן.
"הפרצוף שציירת," התעלמה טניה, "זה החבר שלך?"
"לא." אלכס לגמה מלוא פיה מהתה הרותח. "זה מישהו שעובד איתי בחנות. אבל…"
"אז מה פתאום את מציירת אותו?"
"פיקאסו צייר קבצנים, רמברנדט צייר קדושים. זה נקרא חופש אמנותי."
"איך קוראים לו?"
"קוראים לו קובי."
"ידעתי שיש לך מישהו. טוב, לא ציפיתי שתביאי אותו הביתה. מתביישת באימא הנכה שלך. מה הוא עושה?"
"אנחנו לא ביחד! הוא לומד קולנוע ועובד איתי בחנות, זה הכול."
"לומד קולנוע?" טניה עקמה את פיה באכזבה. "לא מדען טילים, אה? אני רוצה שיהיה מי שידאג לך אחרי ש…"
"אני לא צריכה שידאגו לי," התפרצה אלכס, "גם אני הולכת ללמוד!"
"ללמוד קולנוע? מאיפה זה קפץ עליך?"
"לא קולנוע, אמנות. בבצלאל. כבר התקבלתי."
טניה הניחה את כוס התה על השולחן והישירה אל בתה מבט צר.
"מתי התכוונת להגיד לי?"
"עכשיו."
"מה תעשי עם זה בכלל?"
"אני רוצה לצייר."
"הקשקושים האלה? בשביל זה את הולכת ללמוד? את חושבת שהכסף שאבא שלך השאיר מספיק לשלם חשמל, מים, אוכל וגם את הלימודים שלך בשביל שבסוף תחזרי לעבוד בתור מוכרת בחנות קשקושים? אני צריכה עכשיו לשלם על מעקים."
"בכלל לא רצית מעקים!" הטיחה אלכס.
"אז עכשיו יותר חשוב שתלמדי על פיקאסו מאשר מעקים? את רוצה שאני אשבור את הראש במקלחת?"
"זה לא מה שאמרתי, בסך הכול רציתי…" קולה של אלכס נשבר. קול זכוכית מתנפצת נשמע מהסלון, ואלכס זינקה ממקומה. היא מצאה את שחת בלב הרסיסים השקופים שהיו עד לפני כמה רגעים המראה שמעל לכורסא. אימה הגיעה אחריה והשברים נרמסו תחת מקל ההליכה.
"עוד פעם הוא שובר?"
השאלה עמדה תלויה בסלון. אלכס העבירה את מבטה בייאוש מהחתול שהתרפק על ברכיה בחנופה אל אימה, אל בבואתה המביטה בה מעשרות הרסיסים שעל הרצפה כמו חבר מושבעים. זה לא אמיתי, בעבעו המלים בראשה. לא יכול להיות שהיא כל כך חסרת מזל. היא הלכה להביא מטאטא ויעה ממרפסת השירות. כשחזרה לסלון, טניה כבר הסתלקה לחדרה, ושחת ישב על הכורסא. הוא הביט במראה השבורה והשמיע יללה קלושה. “אפילו לך לא אכפת ממני," אמרה לו. "אתם שניכם לא רואים אותי בכלל. אין ברירה. אני פשוט אשב פה ואטפל בכם עד שאהיה בת ששים."

אלכס נדחקה בין מדפי החנות כשבידיה חבילה אדמונית וצמרירית. המדפים היו עמוסים בסלסילות גדושות עיני פלסטיק צבעוניות, אותיות עץ, כדורי קלקר, קופסאות שקופות גדושות נצנצים ועוד חומרי יצירה.
"אלצ'קו," קובי נופף אליה מדלפק הקופה. הוא הסיר את כובע הבמאים מראשו וקד קידה קצרה ומבודחת. "מה פתאום חתול? אנחנו פותחים מחלקת פרוות?"
"זה החתול שלי," חייכה אלכס במבוכה. "הוא התחיל לשבור דברים בבית, ופחדתי שאימא שלי תיפטר ממנו בהזדמנות הראשונה שתתפוס אותו בלעדיי. זה רק להיום, עד שהיא תירגע."
"ריסקת את הצלחות של אימא, חבוב?" קובי ליטף את ראשו הגדול של שחת. החתול פיהק, ואלכס כמעט הייתה יכולה להישבע שהוא מחייך בסיפוק.
"כל הצלחות שלמות. הוא מעדיף מראות." אלכס הניחה את התיק שלה מאחורי הדלפק והושיבה את שחת על כסא הקופאי הגבוה. "אנחנו לא בבית עכשיו, אז אל תעשה צרות." עיניו הצהובות של שחת נפערו בעלבון. "מה ששמעת," חזרה אלכס. "פיש אמור להגיע היום? רק שלא יגיד לי להעיף אותו."

"לא, הוא בישיבות עם ספקים כל היום."
"אפילו כשהוא לא כאן אני מרגישה שהוא מסתכל עליי," אלכס נרעדה. עיניו הדמיוניות של מנהל החנות היו נעוצות בעורפה. אם הקדישה לכך מחשבה, נדמה היה לה שצופים בה עוד מהבוקר. זה לא אמיתי, חשבה. זה רק חלק מהמחנק הכללי שהרגישה. השיחה שניהלה עם אימה אמש הבהירה לה שאין לה כל שליטה בגורלה – היא תצטרך לבטל את ההרשמה ללימודי האמנות. אימה לעולם לא תוכל להישאר לבדה.
"את נראית בדיכאון לא נורמלי," אמר קובי.
"אני גם מרגישה ככה." קולה צנח.
"מה קרה? מישהו שבר לך את הלב?" קובי חייך. אלכס הזכירה לעצמה להוסיף לדיוקן שציירה את הנמשים שנימרו את אפו. היא חיפשה שמץ של ציניות בפניו – יכול להיות שהוא יודע? – אבל לא מצאה אפילו רמז קל.
"תגיד," שינתה את הנושא, "מה ההורים שלך אמרו כשהלכת ללמוד קולנוע?"
"הממ, בהצלחה?" קובי גירד בראשו. “אני לא ממש זוכר.”
"הם לא אמרו לך שאין בזה כסף, נכון? או פחדו שתצא מהבית?"
"את צוחקת? הם רק חיכו שאני אלך, אחי הקטן נדנד להם שהוא רוצה חדר לבד מאז שהתגייסתי."
"אה."
"למה, אימא שלך רוצה שתהיי עורכת דין?" הוא קרץ.
אלכס נשכה את שפתה. קובי ידע שהיא בת יחידה לאם חד הורית, אבל היא מעולם לא סיפרה לו על המצב של אימה. היא מעולם לא סיפרה לאף אחד. חוץ מלשחת.
"היא קצת מודאגת לגבי העתיד שלי," היא נעה באי נוחות. "ושלה."
שחת קפץ מכיסא הקופאי ושוטט בין מדפי החנות הצפופים בשעמום מופגן. יללותיו העצלות דעכו במסדרונות הצרים, ואלכס משכה בכתפיה. כל עוד לא ברח אל הרחוב, היא לא דאגה לו.
"ומה את רוצה?" קובי השעין מרפק על הדלפק. "התכוונת ללמוד בשנה הבאה, לא?"
"אני כבר לא יודעת מה אני רוצה. אני מרגישה שזה לא משנה." אלכס משכה באפה. המחשבה שתיאלץ לוותר על לימודי האמנות הכבידה עליה כל כך עד שהרגישה שהיא מעיקה על כל תנועותיה.
"אולי כדאי שתרשמי ללימודים בינתיים. את יודעת, כדי שכל האופציות יהיו פתוחות."
"כבר נרשמתי," חיוך קטן הפציע על פניה. "והתקבלתי. לבצלאל."
"לבצלאל?!" קולו העמוק של פיש נשמע מכיוון דלת החנות. אלכס קפצה בבהלה.
"פיש! חשבנו שאתה בפגישות היום," חייכה בעצבנות. היא שמחה ששחת הסתלק.
"אני מתכנן ואלוהים צוחק," אמר, "התבטלה לי הפגישה של הבוקר. לך תסמוך על אנשים."
"מזל טוב, אלכס," פניו של קובי קרנו, "כלומר, לא מזל – כל הכבוד!"
"אז את עוזבת אותנו, אה? נחפש לך מחליפה?"
"לא כל כך מהר," הזדרזה אלכס לומר, "אני כנראה לא הולכת."
"לא הולכת?" עיניו השחורות של פיש הצטמצמו בפניו הרחבים, "מה פתאום לא הולכת?"
"אני…" אבל אלכס לא הספיקה להשלים את המשפט. קולם של אלפי רסיסי זכוכית מצטלצלים על הרצפה נשמע מירכתי החנות.
פיש קפץ ראשון. אלכס וקובי החליפו מבטים מודאגים לפני שרצו אחריו אל קצה המסדרון. 'הלוואי שהוא כבר ברח, הלוואי שהוא כבר הסתלק משם,' חזרה אלכס והתפללה. אבל שחת עמד בגב קמור ובזנב מעוקל בלב הרסיסים של מה שהיו מראות לקישוט. הוא נשא אליה עיניים צהובות ורחבות מצער.
"מה זה החתול הזה?" הגביה פיש את קולו. שחת פסע בצעדים קטנים והתחכך ברגלה של אלכס. "הוא שלך?"
"אני… הוא… זאת אומרת…" פניה המבוהלים של אלכס ריצדו והשתקפו באינספור המראות השבורות שעל הרצפה. פרצופו של פיש התמלא בכתמי כעס אדומים.
"זה שהתקבלת לבצלאל לא נותן לך פה זכויות יתר להפוך לי את החנות, הבנת אותי? מה את עומדת שם? תנקי את הבלגן הזה!"
אלכס ניסתה לענות לו, אבל שפתיה ננעלו. היא לא הייתה מסוגלת להניע אותן. רגליה התכופפו מעצמן וידיה נעו בתנועה מעגלית אוטומטית כשאספה את שברי הזכוכית המפוזרים אל תוך הסלסילה ההפוכה שהכילה קודם את המראות. קובי ניגש לעזור לה, אבל פיש אמר, "אתה תחזור לקופה. אני לא אתן שישביתו לי את החנות." הוא פסע בצעדים רחבים לאורך המסדרון וקרא מבלי להביט בה, "אני הולך לאכול. כשאני חוזר אני לא רוצה לראות פה את החתול הזה. וגם לא אותך."
אלכס הזדקפה באבחה. כעסו של פיש היה מפחיד, אבל לא יתכן שהיה רציני. היא מפוטרת? אבל הוא כבר היה מחוץ לחנות. היא ניסתה לקום על רגליה ולרוץ אחריו, אך כאב חד פילח את כף ידה כשנשענה עליה. "איי!" הצעקה התמלטה מגרונה. בידה היה נעוץ שבר זכוכית עבה.
"הכול בסדר?" קרא אליה קובי, "הוא יצא, אני תכף בא לעזור לך."
"נחתכתי."
"זה נראה זוועה," קובי כבר היה לידה וקרב את ידה לפניו. מגע עורו היה חם ומנחם. "רוצי לשירותים, תשטפי את זה. אני אמשיך כאן."
"תודה," אלכס מלמלה ופנתה אל דלת העץ הקטנה שבקצה החנות. שחת השתרך אחריה. היא עיוותה את פניה כששלפה מבשרה את השבר החד. דם סמיך גאה בחתך, ואלכס פתחה את הברז ועיסתה את הפצע תחת זרם המים. שחת ישב על האסלה. היא הביטה בעצמה במראה הקטנה שמעל הכיור. עיניה החומות נראו עייפות. ההרגשה המשתקת שהיא אינה שולטת אפילו בתנועותיה הלכה והתגברה. כאילו כוח נסתר שאינו מתחשב ברצונותיה הוא זה שמניע את ידה המסבנת בנוקשות את היד הפצועה, הוא שמקבע את פניה בהבעה האומללה הזו. פחד מאבן פשט בגופה – האם יכול להיות שכך הרגישה אימה כשהתחילה המחלה?
שחת קפץ על דופן הכיור וניסה לתחוב את פניו בזרם המים. כמו חתולים רבים, גם הוא אהב לשתות היישר מהברז. אפו הקטן התמלא קצף מידיה של אלכס. "אתה לא מסוגל לשלוט בעצמך?" סנטה, "אתה רוצה לשבור גם את המראה הזו, כדי שפיש יגיד לי לשלם עליה?"
מבטו הקטן של החתול היה מלא תוכחה. הוא הביט באלכס ואז בבבואתה שבמראה.
"אני יודעת שאני נראית נורא," צחקה במרירות, "אתה לא צריך להזכיר לי."
שחת נעמד על רגליו האחוריות בתוך הכיור ונשען על המראה בכפותיו הקדמיות.
"היי," התרגזה אלכס, "אתה לא שובר יותר שום דבר." היא מיהרה לשטוף את שאריות הסבון וניסתה להרים את החתול בזרועותיה. הוא יילל בהתנגדות ונצמד אל המראה. היא הרימה את מבטה. שחת לא הופיע בה. אלכס מצמצה בתדהמה וצמצמה את עיניה, אך הבבואה לא השתנתה. דמותה הטרודה הייתה היחידה שהשתקפה במראה. רעד הלך והצטבר בכל אבריה כשהביטה בחתול הג'ינג'י שישב על הכיור, אך נעדר מן ההשתקפות. רגליה היו נטועות ברצפה וידיה אחוזות שיתוק. יללתו של שחת נשמעה כמו אנחת הקלה, והוא התלטף בבד חולצתה, שנותר ללא שינוי בבבואתה המאובנת. זה לא אמיתי. זה לא ייתכן.
"מה אתה מנסה להגיד לי," לחשה. כעת הרגישה שכל תנועה הצריכה מאמץ אדיר. ובעצם, גם כל מחשבה. נדמה היה לה שלא היא זו שמביטה בדמותה שבמראה, אלא הדמות היא שמביטה בה – זרות חדשה ואיומה הפרידה בין אלכס לבין הנערה שנעצה בה מבט זהה מהצד השני של הזכוכית. היא הרגישה חוסר אונים מול הנערה הזו. לרגע נדמה היה לה שההשתקפות, היא אלכס האמיתית, ואילו היא עצמה הבבואה הנאלצת לשקף את תנועותיה. שחת ליקק את כף ידה. יכול להיות שזה נכון? 'את כנראה באמת נהיית משוגעת כמו אימא שלך,' המחשבה חלחלה בה כמו מי קרח. אבל שחת המשיך ללקק את ידה הפצועה בלשונו המחוספסת. הוא ניסה להגיד לה משהו. יכול להיות שהיא אכן הבבואה בלבד? תחושת השיתוק וההרגשה המתמידה שצופים בה געשו בה. ההרגשה שאין לה שליטה בחייה. זיכרון דמותו הירויה של אביה, מול המראה הגדולה שבחדר השינה, הציף את מוחה בצבעים חדים, והפתקה המקומטת: זה לא אמיתי. הרעד נקרש באבריה. בערה מוזרה אחזה בה. הדחף הראשון שלה היה להרים את המראה ולהטיח אותה ברצפה, להשמיד את הדיוקן המתנועע השולט בה. אבל זה בדיוק מה שעשה שחת בימים האחרונים, כשניסה לגרום לה להבין. זה לא ישחרר אותה.
הדמות שבמראה התרחקה ממנה וסידרה את שיערה, ואלכס הרגישה את רגליה אנוסות לבצע את אותם הצעדים לכיוון היציאה מן החדר, את ידיה מתרוממות אל עורפה מאליהן. היא נעצה את רגליה בכוח ברצפה וחשקה את שיניה. כמתנגדת למפל של מים, נעלה את זרועותיה לצדי גופה. היא לא תזוז. היא לא תהיה ההשתקפות החיוורת של הנערה ההיא. גופה נאבק לחקות את הנערה, אך אלכס לא נעתרה לו. תאומתה שבמראה הביטה בה בתדהמה. אלכס סירבה להרחיב את אישוניה ולפעור את פיה באימה כפי שעשתה דמותה מעבר לזכוכית. הנערה שבמראה ניערה את ראשה ועצמה את עיניה בחוסר אמונה. אך עיניה של אלכס היו פקוחות וגוה יציב.
הנערה שבמראה נראתה כאילו צעקה של אימה מטלטלת אותה, אבל חדר השירותים היה שקט. מעבר למראה, חשבה אלכס, הבחורה הזאת כנראה רואה את בבואתה לא נשמעת לה בפעם הראשונה. אלכס נשמה נשימה עמוקה ונשכה את שפתה, אך לא זעה גם כשבת דמותה הסתובבה ונמלטה מבבואת חדר השירותים. כעת עמדה לבדה מול המראה הריקה מהשתקפותה, ולצדה השמיע שחת יללה של שביעות רצון. כעת הם היו חופשיים.

"את באמת הולכת? אני בטוח שפיש לא התכוון," קובי קרא כשראה את אלכס רצה לאורך המסדרון ואת החתול השמן מנתר בעקבותיה. היא נשענה מעבר לדלפק, חטפה את התיק שלה והדביקה על לחיו המנומשת נשיקה.
"אני מוכרחה לעשות משהו," אמרה בחיפזון, "אבל אני אתקשר אליך אחר הצהריים. תבוא אתי לקנות מחברות ללימודים."
"א-אוקיי," קובי נגע בלחיו במקום שבו נשקה לו. "בהצלחה?"
"תודה!" קראה, אך היא כבר רצה במורד הרחוב. התיק הכבד הלם בגבה, אבל אלכס הרגישה כאילו הוסרה ממנה אבן רחיים. היא הרגישה את הדם זורם אל רגליה, שנשאו אותה מהר יותר ויותר הביתה. פרוותו הלוהבת של שחת הבליחה כברק כשרץ לצדה.
"אימא," התפרצה בדלת הבית. פניה היו אדומים ומיוזעים והיא התנשמה, אך האויר שמילא את ראותיה היה חדש ונקי, והיא הרגישה שהיא נושמת אותו בפעם הראשונה.
"את לא אמורה לעבוד?" קולה העבש של אימה עלה מן הכורסא שבסלון.
"אימא, אני חייבת שתעשי איתי משהו," התנשפה, "אני חושבת שזה יכול לעזור לך. עם המחלה."
"באת לעשות ממני צחוק?"
"לא, אימא, אני מבטיחה לך. זה יקח רק רגע. בואי אתי לחדר השינה!"
היא אחזה בזרועה של אימה ומשכה אותה אל רגליה, הניחה את מקל ההליכה בידה והאיצה בה לחצות את המסדרון ולהיכנס לחדר הגדול. המיטה הייתה סתורה בצד אחד. הצד שבו נהג אביה לישון היה מסודר תמיד. אלכס נעמדה עם אימה מול המראה הגדולה שניצבה מול המיטה ושילבה את אצבעותיה בכף ידה החלושה של האם.
"עכשיו תסתכלי במראה," אמרה.
"אלכס, מה את מנסה…" אימה הרימה את מבטה השפוף אל המראה, אך דבריה נקטעו כשהשתנקה בבהלה. בבואת ידה שבמראה הייתה ריקה מאצבעותיה החמות של אלכס. היא הביטה שוב בידיהן הלפותות זו בזו, ושוב במראה. בתה לא השתקפה בה.
"מ-מה עשית?" לחשה בחרדה.
"נעתי בכוחות עצמי," ענתה אלכס בשקט. "עכשיו תנסי את."