זה לא כל כך נעים לחטוף כדור, למרות מה שכולם חושבים.
זה היה היום השביעי במדבר, לא ראיתי שום כיפת עיר במרחק. השמש כמעט הרגה אותי מחום, אבל זה היה הרבה יותר טוב מהלילה. בלילה היה קפוא להחריד, וגם הרגשתי שאני עומד להרדם כל רגע מרוב עייפות.
נשרים חגו מעליי וחיכו לרגע שבו אפסיק להיות בהכרה כדי שיוכלו ליהנות מבשר טרי. לפחות הם נראו כמו נשרים. הם היו ניסוי כושל שמטרתו הייתה להיפטר ממזיקי המאדים בצורה שלא תסכן בני אדם. התוצאה הייתה ציפור גדולה ומכוערת שברחה מכיפות הערים והתיישבה בחוץ. מפתיע שרמת החמצן הנמוכה לא הרגה אותם עדיין. כל עוד שאמשיך ללכת הם לא יעשו לי שום דבר רע, או שסטיב יתחיל להראות להם שלא רק אני עשוי מבשר ודם. סטיב היה שמו של תותח היונים הידני שלי, כי לכל אחד מגיע שם וזהות משלו.
הזמן עבר מהר מדי, הלילה ירד. כשהשמש ירדה, הרגשתי עייפות גרועה יותר מזו שהרגשתי בששת הלילות הקודמים. איבדתי כל שמץ של תקווה שהיה לי קודם. החלטתי לכתוב על פתק את מילותיי האחרונות.
"אני הייתי ארגו פילמאן, 2893-2926. מי ייתן והאלים לא ישימו לב לבלגן שעשיתי, העצב שגרמתי והחיים שסיימתי. עכשיו אני הולך לשיר, ואתם תזכרו אותי, תזכרו אותי לאלפי שנים, אלפי שנים של רגש."
הכנסתי את הפתק לכובעי והמשכתי ללכת לאותו כיוון. קדימה. תמיד קדימה. שעה עברה. ראיתי כיפת עיר במרחק כמה מאות מטרים. זה לא היה כל כך רחוק, רק כמה דקות הליכה. אבל בדיוק אז קרסתי. הייתי כל כך עייף, למה לא פשוט לעצום את העיניים ולישון לנצח. הציפורים המכוערות נחתו. הם התקרבו למרחק של כמה צעדים ממני. אחד מהם החליט להיות אמיץ ולנקר אותי. יריית אקדח נשמעה. אקדח פינגווין ישן מכדור הארץ, שנת 2740, קלסיקה אמיתית. או לפחות כך ניחשתי. המכוער שניקר אותי שכב על החול ודימם. עצמתי את עיניי.
התעוררתי בבגדים חדשים, הייתי נקי וסטיב לא היה עליי. החלק האחרון מאוד הדאיג אותי. אהבתי את סטיב. אני אוהב את סטיב. הכובע שלי עדיין היה עליי, אבל הפתק שהיה בו לא נמצא שם יותר. אה כן, הייתי בתא מעצר.
הייתי על מיטת עץ, או יותר כמו דרגש מעץ שמחובר לקיר. לתא שלי היו סורגים שדרכם ראיתי מה שנראה כמו משרד. על המסך שעל הקיר הוקרן משהו מאוד מוכר: תצלום מבוקשים, שבאמצע שלו הייתה תמונה שלי ובתחתיתה כיתוב, ארגו פילמאן, פרס של חמשת אלפים דולרי מאדים, חי.
זה לא מצא חן בעיניי יותר מדי. אחרי דקה קלה נכנס שריף לבניין. הוא הוציא אקדח פינגווין ישן וכיוון אותו אליי. גיחכתי, כי כבר במדבר כששמעתי את היריה ידעתי שזה יהיה אקדח פינגווין. על פניו המקומטות של השריף לא היה סימן של רגש כלשהו. לא פחד, לא שמחה ולא הרגשת ניצחון. שום דבר. אנשים כמוהו הם הסיבה שאני מבצע פשעים. אני בטוח שהוא אפילו לא זה זוכר מה זה להרגיש. והוא לא היחיד. ממש לא היחיד.
לפני כחמישים שנה, הצליחו חלוצי הכוכב האדום להקים כיפות ערים, והגיעו לכאן ספינות המתיישבים הראשונות. מתוך אלפיים נוסעים הגיעו חיים רק מאה. כשהקפיאו את המתיישבים לפני המסע, הקריוגני השתבש והם מתו. הבעיה הזאת לא נפתרה עד מעבורת מספר ארבע עשרה.
האנשים משלוש עשר המעבורות הראשונות היו כל כך מדוכאים, עד שצוות חירום רפואי שהקימו נאלץ לפתח תרופה להשטחת הרגשות בצורה תמידית, כך שתושבי המאדים לא ירגישו עוד צער וכאב. אנשים משוטחי רגשות התחילו להיות הנורמה, וכל מי שהיו לו רגשות נחשב מוזר ולא התקבל בעין יפה על ידי החברה. אנשים ממעבורת מספר ארבע עשרה ואילך לקחו את התרופה, למרות שלא היתה להם סיבה לפחד, ועל מה להצטער.
אני הגעתי במעבורת מספר שבע עשרה וסירבתי לקחת את התרופה. לא הייתי היחיד שסירב לקחת אותו, היו לפחות עשרה שלא הסכימו מכל מעבורת שהגיעה למאדים. אבל לאחר זמן מה, אנשים בעלי רגשות התחילו להיות בעיה. הם סירבו לעשות עבודות שסיכנו את חייהם, כמו לעבוד מחוץ לכיפות הערים, מה שחשף אותם לקרינת יתר בשל האטמוספירה הדלילה. אנשים משוטחי רגשות לא חשבו על ההשלכות, ולא הפריע להם לסכן את חייהם. זו גם הסיבה שהם לא הציעו לאנשי הרגש עבודה אחרת. כשהמרגישים ניסו לבקש עבודה אחרת, המשוטחים ניסו להבין מה לא טוב בעבודה הנוכחית, וכשהמרגישים לא הצליחו להסביר – הם התייאשו. חלק מהם המשיכו לעבוד, ומתו מתאונות עבודה, ולחלק האחר לא היה כסף והם מתו מרעב או מצמא. אנשים עם רגשות פשוט לא שרדו. מכיוון שכל העבודות הבטוחות יחסית כבר נתפשו על ידי המתיישבים משלוש עשרה המעבורת הראשונות, גם אני הייתי צריך לבחור בין שתי האפשרויות הללו, לכאורה לא הייתה לי ברירה אחרת. אבל אני בחרתי באפשרות שלישית, אני גנבתי כסף מאנשים וקניתי בו את המצרכים הדרושים לי ולהישרדותי. וכך נשארתי היחיד עם רגשות בכל הכוכב, יחיד מבין עשרות אלפים.
אסור למין האנושי לוותר על הרגשות שלו. אחרת אנחנו הופכים למכונות. אנחנו לא יצירתיים, לא ממציאים שום דבר ולא מפחדים.
בלי הפחד היינו נכחדים. פחד הוא הסיבה שהגענו למאדים בכלל, פחד מרחיק אותנו מסכנות וגורם לנו למצוא דרכים להתמודד עם מה שמסכן אותנו, פחד הוא כלי שנועד לחזק אותנו ולעזור לנו לשרוד.
ניסיתי להחזיר לאנשים את הרגשות בדרכים לא אלימות, אבל זה לא עבד. רק הדרכים הקיצוניות עובדות. אז הפסקתי לגנוב, ועברתי למקצועות יותר מעניינים, שוד, רצח, כל דבר שיכול להכניס כסף, ושמעורר אימה. ובגלל זה אני מבוקש עוד יותר עכשיו. אני בורח מהחוק כבר כמה שנים טובות, ואני מביא פחד לכל מקום שאני הולך אליו במאדים.
השריף פתח את דלת התא תוך כדי שהוא מקפיד להפנות את האקדח אליי. "לך החוצה" הוא אמר לי. כשיצאתי מהדלת של המשרד, גיליתי שאני בכיפת עיר קטנה במדבר, בקוטר של כמה מאות מטרים. רב הבניינים היו בגובה שתי קומות ובצבע אדום. היה מרעה ליד בניין השריף, שבו רעו חמש פרות משובחות ופר אחד שבאו הישר מכדור הארץ. השריף הוביל אותי דרך העיר כשאקדחו מוצמד לגבי. שלט חוצות גבוה היה תלוי על מה שנראה כמו קניון, "קנה את ציודך החקלאי בסופרפארם, רשת החקלאים של מאדים!" עברנו על פני מרפאה של מישהו שנקרא: "דק. רייונהול",כל פעם שמישהו היה חולה הוא כנראה בא לכאן. הייתה מסעדה שנקראה "אליה וקוץ בה", מסעדת בשר וקקטוסים. אנשי העיר שעברנו לידם לא הביעו שום דבר כלפי, כלפי השריף, או אחד כלפי השני. העציב אותי לראות את זה.
עברנו לחלק העני של העיר. בתים נחפרו כעת מתחת לקרקע ובכל מקום היו שלטי "זהירות! שטח פרטי!" לפעמים היו חורים בתקרה של בית חפור אחד או אחר, מה שנתן לקרינה להיכנס ולבשל את דיירי הבית. מדי פעם היה קבצן אחד שם לב אלינו ומבקש קצת כסף ואוכל. כל זה היה בסדר מצדי. מה שלא היה בסדר הייתה העובדה שלשריף לא היה אכפת. ומה שעוד יותר לא היה בסדר, זה שחוסר האכפתיות שלו היה מובנה.
הבתים התחילו להעלם והשטח התחיל להיות חקלאי יותר. הגענו לשדה שיבולים שהתנופפו ברוח מאדים. אני קורא להם שיבולים, למרות שכולם יודעים שזה זן של קקטוס עמיד במיוחד לקרינה ומהונדס לספק חלבון מלא.
באמצע השדה היתה קרחת, ובה מוט גבוה שחבלים מחוברים אליו. הרחק ממנו הייתה שורה של עשרה אנשים במדים חומים שהחזיקו אקדחים, מסוג עתיק עוד יותר מזה של השריף. הייתה לי תחושה לא טובה לגבי זה.
אחד האנשים מהשורה בא אלינו, השריף ערך שיחה קצרה איתו, ואז האיש אזק אותי. רציתי להתנגד, אבל אקדח הפינגווין של השריף נותר בידיו, ומנע ממני. האיש הוביל אותי אל העמוד, קשר בחבל את האזיקים אל העמוד, ואז חזר לשורה שלו.
השריף סוף סוף הוריד את האקדח שלו, אבל שורת האנשים שהנחתי שהיו כיתת יורים כיוונו אלי את אקדחיהם. איזה שינוי מרענן.
"לפי הפרוטוקול שנשלח אלינו מכדור הארץ, אתה רשאי לבקש בקשה אחרונה." אמר השריף. "הרווחת."
"הייתי רוצה שתכעס עלי." אמרתי לו.
"בקשתך נרשמה." ענה השריף, בקול שטוח. אפילו נחרת בוז הייתה עדיפה מבחינתי. הוא סימן לכיתת היורים להתחיל, והם כיוונו אלי את אקדחיהם.
עצמתי עיניים כשהתחילו להשמע היריות. זה לא כל כך נעים לחטוף כדור, למרות מה שכולם חושבים. למרות זאת, עדיין לא הרגשתי כאב איום ובלתי נסבל, כפי שציפיתי. אני לא מת? חשבתי לעצמי. או שאולי ככה מרגיש למות?
פקחתי את העיניים, ועדיין הייתי באותו שדה שיבולים, כשכיתת היורים מולי. אחד אחד הם התחילו להרים את היד, לאות שנגמרה להם המחסנית. מחורי הכדורים שבגופי עלה עשן, ובצבצו חוטים. חוטים. חוטים?
הייתי המום. לא ידעתי איך להגיב. חוטים, כלומר. מה, אני מכונה? אף פעם לא העליתי על דעתי דבר כזה. אבל זה לא יכול להיות. אני היחיד פה שמסוגל להרגיש. הם המכונות, לא אני. אבל אני כן. אחרת, איך יכולתי לחיות מחוץ לכיפות הערים כל כך הרבה זמן? איך התמודדתי עם חוסר החמצן? יכולות הזיהוי שלי היו מעבר למה שבן אדם רגיל מסוגל לעשות. אז אני מכונה? אבל לא הייתי מכונה, לא ייתכן. מה שאני מרגיש הוא אמיתי, לא סתם דברים שחיישנים מעבירים למוח שלי, או מה שזה לא יהיה במקום מוח. אני מרגיש כמו כל אדם אחר, אבל טוב יותר. אני הייתי היחיד במאדים שמרגיש משהו, ואני עשוי מחוטים. איך אני אמור להגיב?
השריף, שהתחיל להתעצבן עלי, שלף את האקדח שלו, ורוקן אותו עלי כשהוא מנסה את מזלו בחיסולי, סימן לי את התגובה הנכונה.
"תודה שמילאת את בקשתי האחרונה." אמרתי וגיחכתי. לרגע חשבתי שהוא שכח "ביקשתי שתכעס עלי." הזכרתי לו. הוא התעצבן עוד יותר.
החיילים התלחששו ביניהם, יכולתי לראות שהגילוי שאני מכונה משפיע עליהם אפילו יותר מאשר עלי. פניתי אליהם.
"נו, אז איך זה מרגיש כשמכונה מרגישה יותר ממך? זה מעליב? זה מפחיד? זה מצחיק? איך זה מרגיש? ספרו לי. תנו לעצמכם לחוש את זה במלוא העוצמה. זה גורם לכם קנאה? זה מצער אתכם? אתם אוהבים את זה? אתם שונאים את זה? זה לא משנה לי, כל עוד אתם מרגישים, אני את שלי עשיתי."
"קחו את הרגש הזה הביתה. תשחקו איתו, תשתוללו איתו, תאהבו איתו, תרמו איתו, תפשעו איתו, זה לא משנה, כל עוד אתם לוקחים אותו איתכם עד הסוף."