מה אפשר להגיד על הים אחרי שהוא בלע כל כך הרבה דברים? הוא שקט עכשיו, כאילו מעולם לא געש או עלה על גדותיו. אני מרגיש הקלה כשכפות רגליי היחפות נוגעות בחול. ההליכה ברחובות העיירה עד החוף נשטפת מזיכרוני עם כל גל שמלטף את בהונותיי. אבל המבטים המאשימים של אנשי העיירה עוד צרובים בי. ידי מתרוממת מעצמה, גורמת לקצף של הים להפוך לבועות קטנות שמרחפות באוויר.
"חיכיתי לך," אני שומע את קולו של המאסטר מאחוריי, גונב ממני את דקת החסד שלי עם הים הרגוע.
אני לוקח רגע לנשום לפני שאני מסתובב אליו. "חסוך ממני את זה, בבקשה," אני אומר, "אני יודע מה אתה עומד להגיד. לא הייתה לי ברירה."
אני מתחרט שחזרתי. הייתי יכול לדלג על המקום הזה. ידעתי מה מצפה לי כאן, מה מצפים ממני כולם. המצפון שלי משך אותי לכאן.
הוא נראה זקן בעשר שנים, אף שעברו רק שנים ספורות מאז ראיתי אותו לאחרונה. נראה שהמראה שלי מפתיע אותו.
"העיניים שלך," הוא אומר, המילים שרצה להגיד וודאי נשמטות מראשו. "הן כבויות."
אני נאנח. "אני יודע מה אתה חושב. לא נטשתי אתכם. אני מצטער שלא הייתי פה כשקרה מה שקרה."
זה לא מרשים אותו. עווית חולפת באחד מעפעפיו ולמרות שלא ראיתי את הסימן הזה שנים, אני יודע מה הולך לבוא. פניו אטומות, אך הוא רותח מזעם.
"גידלתי אותך," הוא אומר. "אם לא הייתי לוקח אותך תחת חסותי, לא היית יכול בכלל לצאת מהעיירה הזאת. לא היו לך הורים שיגדלו אותך." האוויר סביבנו מתחיל להיות חם, כמו שקורה תמיד כשהוא מתאמץ לשלוט בעצמו. אם לא ייזהר, כוח האש שלו עלול להצית כאן שריפה. הידיעה שאוכל לכבות אותה מייד בכוח המים שלי לא מרגיעה אותי.
"אני יודע," אני אומר, מנסה לשוות לקולי נימה מפויסת, "ואני מודה לך על כך."
"זה לא מספיק," הוא אומר. "היית אמור להיות פה כשהים עלה על גדותיו והציף הכול."
כשהייתי תינוק קטן, הייתי מקציף את מי האמבט וגורם לסירים להעלות על גדותיהם. כך לפחות סיפרו לי אחר כך. אני לא זוכר את הבית שגרנו בו, או את פניה של אמי. הים היה זה שלקח אותה ממני, אבל לא כמו בסיפורים הישנים. איש בא מהים ונשא אותה לאישה, לקח אותה לארץ רחוקה. אותי היא השאירה על מפתנו של בית תפילה. התגלגלתי מבית יתומים אחד למשנהו, עד שיום אחד הגיע המאסטר ולקח אותי משם. הוא שיכן אותי בביתו, בית פשוט, כמעט דל, שם הייתי ישן על מזרן מרופט על הרצפה. מהאור הראשון של הבוקר ועד צאת הכוכב הראשון, הוא היה מלמד אותי כשפים. לפעמים היה מורה לי לנקות את הרצפה בעזרת המים שיכולתי להעלות מן הדליים. זה יהיה שקר אם אגיד שלא חיפשתי אותה, את אמי. חיפשתי בין הערים, העיירות והכפרים. מה עלה בגורלה? האם המים לקחו אותה ממני לתמיד? אבל כל חיפושיי העלו חרס. המעגל הזה לא ייסגר, ידעתי. החלטתי לסגור לפחות מעגל אחד נוסף ולחזור לעיירה שבה גדלתי.
המראה היה נורא כשנכנסתי לעיירה המשתקמת. בתים חסרי גגות, יסודות מתפוררים, דרכים שחצי מהמרצפות בהן נעקרו ממקומן. פני האנשים, הנפולות מאובדן ומזעם, בערו מתוך החלונות השבורים. חלקם יצאו לרחובות ההרוסים לקלל אותי. קיבלתי עליי את הקללות בשתיקה.
אני רוצה לספר לו את כל מה שהוא לא יודע. איך יום בהיר אחד, החוף בעיר בה למדתי באקדמיה הציף את הרחובות. איך במאמץ אדיר הצלחתי לגרום למים לסגת. איך כששמעתי שזה קורה בעוד מקומות, עברתי מעיירה לעיירה ומעיר לעיר, עושה כמיטב יכולתי כדי להציל את האנשים הטובעים. איך הקסם שאב ממני כל טיפת כוח, כשהחזקתי לבדי ים שלם מלהציף ערים ועיירות. איך הייתי מותש אחרי כל נסיגה מוצלחת, בקושי מצליח לזחול אבל חייב להמשיך. איך התמוטטתי לבסוף וישנתי ימים.
כשהתעוררתי, הרגשתי כאילו אני עצמי נמצא בתוך המים הגואים. כל תנועה הייתה איטית להכאיב. הייתי שרוי בתרדמת עמוקה יותר מידי זמן. מזון בקושי בא אל פי. לא שמעתי דבר סביבי. מוחי צעק עליי לקום ולעשות משהו, אבל גופי נפל כאבן כבדה. לא היה לי יום ולא לילה. הייתי מלופף בסיוטי בלהות שלא יכולתי להשתחרר מהם. המים מציפים את פי, את ארובות עיניי. אנשים מנסים לצעוק אליי, להושיט אליי ידיים, אבל צעקותיהם אילמות בתוך הכחול הגדול שמקיף את כולנו. אני מנסה לבעוט במים בידיי וברגליי, לגייס את הקסם שלי ולגרום להם להקשיב לי, אבל הם לא נענים לי. כל איבריי מוצפים בהם, אבל אני לא מת. אני ממשיך לחיות בתוך המים הנקמניים, שלא נותנים לי מנוחה לרגע.
ואז אני מתעורר. רגעי הבהירות הופכים לרבים יותר. קודם דקות, אחר כך שעות, לבסוף ימים. לבסוף הנשימה שלי משתחררת, אני כבר לא מרגיש כמו דג מחוץ למים.
הבשורה שהמים הפסיקו לעלות הגיעה אל מיטת חוליי בפונדק בעיר רחוקה. אף רופא לא טיפל בי, כולם היו עסוקים בלהוציא מים מריאותיהם של האנשים. איזה אושר חשתי כאשר בעל הפונדק, שהסכים לתת לי מיטה כי הצלתי את עירו, אמר לי, "הצלחת. עכשיו אתה יכול לחזור הביתה."
אבל אני נשארתי. חשבתי שלא אחוש עוד אושר לעולם, רק את הרצון הבלתי פוסק לישון. נלחמתי על כל דקת עירנות, נאבק לא להירדם מעל קערת דייסה או נזיד, שהתחלתי לחזור לאכול לאיטי. היו ימים בהם חשבתי שלעולם לא אצליח לבקוע מבעד למעטה התשישות הכבדה. כל כוחותיי אזלו, אבל הייתי חייב להשיב אותם. ידעתי שהאנשים זקוקים לי. אסור לי לישון כשבחוץ אנשים עמלים בפרך על הצלת בתיהם ההרוסים.
כשהתחזקתי מספיק התחלתי לעשות את המסע בחזרה, עובר בין הערים והעיירות שהצלתי, עוזר לאנשים ולרחובות להשתקם. ראיתי ילדים שאיבדו את הוריהם והורים שאיבדו את ילדיהם. אנשים איבדו את בתיהם ואת פרנסתם. אני רוצה להגיד לו את כל זה, אבל הוא בטח יודע.
אני יודע מה הוא אובדן, אני רוצה להזכיר לו. לא הייתה לי משפחה כשהוא לקח אותי תחת חסותו. אבל נדמה שבכעסו הרב הוא שכח הכל. שנים של מסירות, לילות ללא שינה, שרירים דואבים מהמאמץ לבצע את מה שהטיל עליי.
"לא יכולתי להיות כאן," אני אומר במקום כל זה, "הייתי רחוק. לא ידעתי שזה קורה גם כאן. גרמתי למים לסגת מכל חופי הארץ."
זה לא משכנע אותו. "ובזכות מי ידעת איך לעשות את זה?" פיו כמעט קוצף מרוב כעס.
מי הים מתחילים להחזיר את החום אלינו בצורת רוח חמה, כפי שהם עושים בקיץ. אני מתחיל להזיע. מוטב שיירגע. אבל אפסו כוחותיי מלהרגיע אותו. "כשהמים התחילו לעלות, ניסיתי להבעיר אותם כמו נער טיפש," הוא אומר, הקול שלו רועם עכשיו והכבוד האבוד שלו נמזג אל תוך הרעם. "נאלצנו להעלות את כולם לצריחים, לא הייתה לנו ברירה. הם שרדו בנס."
"אני מצטער," אני אומר, "אבל הייתי חייב ללכת. הבטחת שתלמד אותי איך העולם עובד, אבל אתה מכיר רק את האש. עכשיו אני מבין רק את המים. הם היחידים שמצייתים לי."
שעות על גבי שעות הייתי מנסה להעלות ניצוץ מבין אצבעותיי. לפעמים הוא היה צועק עליי מרוב תסכול. אבל לא הייתי מסוגל לייצר חום. רק כשביקש ממני לעשות כשפים במים, הם זרמו תחת ידיי כאילו הייתי בורא כל הנהרות והימים עצמם. כשהייתי צעיר יותר, לעיתים הייתי מרגיש כך. כאילו אני בראתי את המים ולא רק גורם להם לציית למרותי. אבל דווקא כשסיימתי את המלאכה הקשה מכל, לרסן את כל מי הארץ, הרגשתי קטן ומרוקן. המים בגדו בי. ואני בגדתי באנשיי, אומר לי קול קטן בתוך ראשי. קול שדומה להחריד לקולו של המאסטר.
לא, אני עונה לקול, לא בגדתי. עשיתי ככל יכולתי לעזור לאנשים, גם אם אלו לא היו אנשיי שלי.
זו אשמתם, קול נוסף מתגנב אל ראשי, כאילו שכחתי לרגע את הזוועות שראיתי סביבי. הם ידעו שהמים יעלו בשלב מסוים, יעלו כל כך שלא יוכלו להתמודד עם זה. אבל הם בחרו להמשיך לחיות את חייהם, לא להקשיב לאזהרות. מגיע להם כל מה שקרה להם. אני משתיק את הקול הזה. אף תינוק שחייו נגדעו לא אשם. גם לא הוריהם, שרצו לתת לילדיהם חיים טובים. לא כאן ולא בשום מקום שנפגע מהמים הגואים. הם בסך הכל חיו את חייהם. אני לא יודע למה את המים וגרמו להם להציף אותם, לנקום את נקמת הטבע. אני רק יודע שביכולתי לעשות דברים שרוב האנשים אינם מסוגלים להם. אני מסוגל לכופף את המים לרצוני. לרסן אותם.
אני עייף. אם אמשיך להתיש את עצמי במחשבות, לא אוכל להשלים את המשימה שלי. אני חייב להגיע לכמה שיותר אנשים, לעזור להם להשתקם ולהיבנות מחדש כמו הערים והכפרים ההרוסים. עליי לנהוג בעצמי בחמלה שהוא, המאסטר, מעולם לא נהג בה כלפיי. רק כך אוכל להציע עזרה אמתית. אני אלמד את האנשים את דרכי המים. לא אהפוך אותם לעבדים למים, כפי שהייתי אני עצמי במשך שנים רבות מידי, אלא אלמד אותם להבין. להבין כדי להעריך את המים ואת סגולותיהם, כדי לא להכעיס אותם שנית. אני אמנע מהמפגש הבא של האנשים עם המים להיות כה הרסני ומחולל יגון וצער. אני חושב להציע למאסטר לסלוח לי ולהצטרף אליי, אבל אני יודע שזה אבוד. אנחנו אנשים שונים מידי. בדיוק כמו האש והמים. אני יודע שהמים שלי לא יוכלו לכבות את האש שלו.
עליי להמשיך במסע הזה לבדי. כפי שחייתי רוב חיי. אני אמצא אנשים בדרך שיחברו אליי ויחד נשקם את העולם. אני שולח במאסטר מבט אחרון. אין בי שום רגש כלפיו יותר.
אני יודע שאני צריך להתנצל, לכנס את כולם בכיכר ההרוסה, להציע לבנות הכול מחדש. אבל אני מפנה אליו את גבי, אליו ואל החום הבלתי נסבל. הים מתחיל להעלות אדים. אני חוזר בדרך שבה באתי, בועט במרצפות שבורות. עיניים זועמות עדיין ננעצות בי מבעד לחלונות, אבל כבר לא אכפת לי. השלכתי אל הים את כל הכעסים, האשמה והתשישות. הורדתי מעליי את העול הזה. אני אדם חדש עכשיו, עייף וכאוב מכפי שהייתי לפני שהמים הציפו הכל, אבל גם מבין יותר, חומל יותר. לא רק את המים אני מבין, אלא גם את כל היופי והכאב שבעולם. את השלווה ואת הסערה. אני יוצא מהעיירה, הולך להמשיך להבין את העולם, כדי שאוכל לעזור לבנות בחזרה את הארץ.