נמל תסלוניקי, קיץ 1199
אנחנו מגיעים בהליכה מהירה אל הספינה של ניקופורוס, אחוות המאגי שלי; הצוות הוזעק בבהילות לפני שיצאנו. נזארס, אישי, מחבק אותי: נשיקה פה, בפומבי, תגרור שערוריה.
“רק שלושה שבועות,” אני מנסה לשמור על קול יציב, “שבוע לאתונה, יום ללאמיה, כמה ימים שם, ושבוע חזרה מאתונה.”
“אלה יהיו שלושה שבועות ארוכים. את תהיי נסערת ופגועה ואני לא אוכל לעמוד לצידך.”
“אנחנו נדבר על הכל אחר כך.”
“זה עדיין כואב,” והוא עדיין מאוהב בי. לא רק אוהב אותי. ובכל יום אחר זה היה גורם לי להלך על אוויר. הוא מוציא מאחד הכיסים הרבים שלו שני בקבוקי שיקויים. “אם היא תהיה בכאבים.” הוא נד בראשו. “הייתי רוצה לרפא אותה.”
“אתה לא יכול לרפא את אמא. הסברת לי את זה מזמן. אתה לא יכול למנוע את המוות. כשהוא מגיע, הוא מגיע.”
“לא למנוע, אבל אולי לדחות. לקנות לה כמה חודשים. אולי. אבל את צודקת. הם לא יתנו לי להתקרב אליה.”
“זו לא אחריותך, נזארס. אפילו לא פגשת אותה.”
“אבל היא חשובה לך,” הוא אומר בפשטות.
איך להסביר עד כמה הכל מסובך? “אני אחזור בעוד שלושה שבועות. השתדלו לא להכנס לצרות בלעדי. תמוך באלכסנדר, הוא לחוץ.” אני מפקדת המשמר של ניקופורוס, אלכסנדר – הגימנסיל, איש המשמר, הוותיק שלנו – מחליף אותי דרך קבע כשאני לא באחווה, והאחריות כבדה עליו.
הוא מרכין את ראשו. “שובי בשלום. כשיהיה קשה, זכרי שאני אוהב אותך.”
אני רוצה לפרוץ בבכי. “אשתדל.” ואני עולה לסיפון לפני שאתפרק. הקברניט, גנאדיוס, ניגש אלי מיד. “אנה, מה ההנחיות שלנו?”
“לא אמרו לך?”
“לא, אמרו לי לאסוף את הצוות במהירות ולחכות שתגיעי.”
אני מהנהנת. “אני צריכה להגיע לאתונה במהירות. נווט לשם בכמה שפחות עצירות.”
“וכשנגיע לשם?”
“תמתינו לי עד שאשוב, ואז נחזור לתסלוניקי.”
הוא מהנהן ומתחיל לצעוק פקודות. אנחנו יורדות לתא שהוקצה לנו, ואחר כך אני עולה לסיפון. הספינה משתחררת מכבליה, העוגן מורם, ואנחנו מתחילים לצאת מהנמל באיטיות, אבל אני אדישה לכל הנסיונות של היופי שבנמל ובים למשוך את תשומת לבי. לאחר זמן, אחרי שיצאנו מהנמל ונכנסנו לים הפתוח, בריגיטה, הגימנסילית הגדולה והשתקנית שמלווה אותי, עולה על הסיפון.
“אני יכולה לעזור במשהו?” היא שואלת.
“לא,” אני מנענעת את ראשי, “לא. אני אפילו לא יודעת אם היא עדיין בחיים.”
“מה אמר המכתב?”
“אחותי, שלומית, כתבה שאמא במצב קשה ושהיא מבקשת שאבוא. זה הכל. אבל המכתב היה בדרך לפחות תשעה ימים.”
היא מהנהנת. “מה אני אמורה לעשות?”
“להגן עלי בדרך מאתונה ללאמיה ובחזרה, למרות שאני לא צופה בעיות. אני אשכן את שתינו בפונדק לא רחוק, ואת תהיי דרוכה למקרה שמלפומנה תקרא לך.”
“ממה את חוששת?”
מאבא. מאחי דוד. משלומית. מאמא. “מאספסוף זועם.”
היא בוהה בי. “מה כבר עשית שם?”
ובעל כורחי אני צוחקת. “שם, בעיקר הפכתי לציידת, לא הסכמתי ש’יעמידו אותי במקומי’ ואמרתי להם מה אני חושבת עליהם. הבעיה היא במה שעשיתי פה: שכבתי עם נזארס.”
“אתם נשואים,” היא מוחה, ואני לא מציינת ששכבנו גם לפני כן.
“הם לא מכירים בנישואים האלה, ויהודיה ששוכבת עם לא-יהודי דינה מוות.”
“ואת גם לא יהודיה.”
“וגם בזה הם לא מכירים.”
היא מהססת. “אנה, זה לא מקומי, אבל את בטוחה שאת רוצה להפליג לשם?”
“רוצה? לא. צריכה? כן.”
“אני למטה אם את צריכה אותי,” היא אומרת, ויורדת.
”מה אני עושה עכשיו, מלפומנה?” אני מדברת אל הקסדה המכושפת שבתיק הכתף שלי.
(”אני לא יודעת, אנה. אני כבר לא זוכרת את אמא שלי.”)
נהדר.
(”אבל אם זה יעזור, אני גאה לקרוא לך אחות לשבט.”)
“אני אמזונה עכשיו?” אני מחייכת.
(”את אשה חמושה שלא נותנת לגברים להכתיב את החיים שלה, שניצבת בין הגבר שלה ובין האויב, והקשתית הטובה ביותר בחלק הזה של הלאס. מה את חושבת שאת?”)
והיא נשמעת משועשעת. “אני לא מתכוונת לכרות שד,” אני משיבה.
(”את יודעת שאלה שקרים של אנשים שלא פגשו אותנו. האם השדיים שלך אי פעם הפריעו לך לפגוע במטרה?”)
“לא,” אני מודה, “אבל, מלפומנה, אני מפחדת.”
(”הרגת ארכמאגוס. נכנסת בעיניים פקוחות לאזור בשליטת דמונים. התמודדת עם שריד של אל המלחמה ארס. מה יש בלאמיה שיכול להפחיד אותך?”)
“המשפחה שלי.” היא שותקת ארוכות ואז:
(”אני מצטערת.”)
ואני חוזרת שעה אחורה, אחרי שהתאוששתי מההלם שבקריאת המכתב. נזארס רצה לבוא איתי ללאמיה, להיות איתי, וכמעט התפתח בינינו ריב – באשמתי, אני מודה. הוא בסך הכל ניסה לתמוך בי. הבהרתי שאם יבוא איתי, הם לא יתנו לי לראות את אמא. אבא לא יכניס אותו לביתו.
"זה בגלל שאני נוצרי, או בגלל שאני מאגוס?"
"בעיקר בגלל שאתה נוצרי, אין לך מושג מה הם אומרים עליכם, אבל העובדה שאתה מאגוס לא עוזרת."
והוא התעקש שאקח איתי את מלפומנה, ישות קסומה שהתגשמה בקסדה בת 2,400, נוצצת כביום שנוצרה, נטולת כל קישוט או נוצות – וגאונה טקטית שכבר הצילה את חיי, כשקנאי יהודי ניסה לדקור אותי בשוק של תסלוניקי. היא בחרה בנזארס משום שלדבריה הוא המאגוס הפחות שואף קרבות שבאחווה שלנו; והיא נאמנה לו ולי עד מוות – עד כה, של אויבינו. היא הבטיחה להחזיר אותי בשלום.
אני זוכרת איך הקול שלה הפך לקר ותמציתי אז, בשוק: ("מאחוריך, פגיון. צודדי את עצמך שמאלה, עכשיו!"). ומה שהיתה פגיעת מוות הפכה לפציעה, ונזארס ריפא אותי תוך דקות, לא נותרה אפילו צלקת.
לא פיזית, על כל פנים.
אני ישנה כשמלפומנה למראשותי, מתחת לכר, ועל כן החלומות שלי הם שלה. בכל אחד מהם היא מובילה, על ראשו של מנהיג – לרוב, מנהיגה – כוח צבאי לנצחון. אבל יש חלום שהוא סיוט, שנקטע שוב ושוב וחוזר שוב ושוב: משהו נע מהר, מהר משאפילו מלפומנה יכולה לתפוס, וחנית חודרת את כל ההגנות שלה, והעולם מתהפך, והיא מביטה בו, לא מבינה, לא מאמינה, כלפי מעלה מן האדמה רוויית הדם. אכילס הרג את מלכת האמזונות פנתיסיליאה, אתנה בגבו, ולא היה דבר שמלפומנה יכלה לעשות. פנתיסיליאה היא שם שאין להזכיר. זו היתה הפעם היחידה ששמעתי אותה בוכה. כשבאמת רע לי, אני תוהה אם מה שיישאר מנזארס וממני יהיה פצע דומה בנשמתה.
הרוחות נוטות לנו חסד ואנחנו עוגנים באתונה בצהרי יום ההפלגה השישי. אני עוברת דרך אתונה בלי מבט שני: העיר מרהיבה, ואחרי הקריאה הנרחבת שלי בשנים האחרונות גם מרתקת; אבל האוכלוסיה מורכבת, מנסיוני, מיחס שווה של מדריכי תיירים וכייסים, ואני חוששת שמפגש עם כייס יגרום לי לפרוק כעס ותסכול על אדם שלא אשם בהם. אנחנו ישנות בפונדק זול, ולמחרת בצהרים אנחנו מגיעות ללאמיה. אני מבחינה שהצעדים שלי הופכים איטיים יותר ככל שאנו מתקרבות.
הכל נראה מוכר ומרוחק בו זמנית. העיירה נראית קטנה כל כך: האם היא באמת היתה כל עולמי עד לפני ארבע שנים? הכל נראה כפי שהיה. כל המבנים נראים מוכרים, שני הרחובות הראשיים כפי שהיו. בתסלוניקי ובקרב המאגי מכירים אותי כ’אנה מלאמיה’. זה כל מה שיש?
אני מובילה אותנו לפונדק, שוכרת חדר – הפונדקאי אינו מזהה אותי – ולאחר שאנחנו פורקים את הצרורות הקטנים שלנו, אני פונה דרומה, הרחק מהרחובות הראשיים, עוברת בחשש על פני בית הכנסת (אבל איש אינו מעיף בנו מבט שני), ומצביעה על בית הורי. החצר מוקפת חומה, השער פתוח. “שם,” אני אומרת לבריגיטה, “למדי בבקשה את המסלול. אם איאלץ לקרוא לך אצטרך שתגיעי במהירות.”
היא מהנהנת. “מובן, אנה. מפה את ממשיכה לבד?”
“רק עם מלפומנה.” לאחר היסוס, אני פורקת את החרב שלי ומושיטה לה אותה; את הקשת השארתי בפונדק. “זה כנראה לא יתקבל בברכה. אנא שמרי עליה.”
“בטח, אנה.” היסוס. “תהיי חזקה.” אני מהנהנת, אנחנו נפרדות, ואני נושמת נשימה עמוקה ופוסעת דרך השער. ועם המזל שלי, האדם הראשון שאני רואה הוא אבא. תחילה הוא לא מזהה אותי, ואחר כך מבט החימה הרגיל עולה על פניו.
“מה את עושה פה?” ומיד: “את לא רצויה פה.”
“אמא…” אני מגמגמת, “היא ביקשה שאבוא.”
“אני אדון הבית הזה, ואני לא רוצה לראות אותך כאן. הבאת עלינו די חרפה.”
אני צריכה לעצור את הדמעות. “רק תגיד לי אם היא עדיין בחיים.”
“ומה את לובשת? איך את מעיזה לבוא לפה בלבוש כזה?” הוא מחווה על בגדי המסע שלי, “אשה בכלי גבר!”
ואיך, אני עומדת לצרוח, איך אתה חושב שאפשר ללכת מאתונה לפה בפחות מיום? בשמלות מצויצות? אתה חושב ששמלות הן יתרון בקרב? מה אתה יודע על החיים שלי? מי אתה שתשפוט? והקול השליו של אייניגמטה מזכיר לי שאני מחממת את עצמי, שהוא מחמם את עצמו, ששנינו מובילים זה את זו לעימות. איתה, איתה הייתי צריכה לבוא לפה. היא ידעה לדבר עם נזירים, היא היתה מתמודדת איתו. אבל היא גלתה.
“לכי מפה!”
“אבא…” הקול שלי מתחנן, שבור, אני שונאת את עצמי ויותר מכך אני שונאת אותו.
“את לא הבת שלי. את הלכת איתו, את בעלת ארמי, את הזונה של מכשף. לכי אליו.” אני לא זזה, והוא נוהם: “את רוצה שאביא מקל?” ואני רוצה לומר: כן, זו לא תהיה הפעם הראשונה, נכון? אבל הפעם אשבור אותו על ראשך.
ובמאמץ אני אומרת: “אני רק רוצה לראות את אמא. אחר כך אלך, ולא אשוב.”
“היא לא אמא שלך יותר, כמו שאני לא אבא שלך יותר. והדבר האחרון שהיא צריכה, במצבה, הוא לראות אותך.” אז היא בחיים.
“אמא רוצה לראות את חנה,” עולה קול שקט מתוך הבית. שלומית, אחותי הגדולה. “היא ביקשה ממני לכתוב לה.” שקט, אבל נחוש.
“לא אמרת לי על זה מילה,” הוא שוב נוהם.
“נוכל לדבר על זה אחר כך,” היא משיבה, “אבל היא רוצה לראות את חנה.” חנה. אף אחד לא קרא לי כך ארבע שנים. אני לא קראתי לעצמי כך.
הוא מהסס. הוא חש מריבה גם עם שלומית. “בסדר, יש לכבד את רצונו של השכיב מרע. אבל אם היא תבוא לפה שוב היא צריכה לבוא בבגדים של אשה.”
השכיב מרע, אני רוצה לצרוח? אשתך! אם ילדיך! ואייניגמטה מזכירה לי שכל אדם מתמודד בדרכו. “אקנה שמלה,” אני אומרת בקול לא יציב מספיק.
(”אני מצטערת, אנה.”)
שלומית מסמנת לי לבוא עימה, אני עוקפת את אבא, מתכווצת מראש למקרה של מכה, ועולה אחריה אל הקומה השניה. “תודה שעמדת לצידי, שלומית.”
היא מסתובבת אלי בחדות. “אל תחשבי לרגע שאני לצידך. אבא צדק בכל מה שהוא אמר עליך, העטת עלינו חרפה שאי אפשר לתאר. אין לך מושג מה אנשים אמרו לאבא, ומאחורי גבו, בבית הכנסת. ואמא, היא בכתה כל כך.” פניה מתעוותות בשנאה. “איזו בושה! הכתמת את המשפחה לדורות. אבל,” היא שואפת, “אמא רוצה לראות אותך, ואני עושה מה שאמא רוצה.”
אייניגמטה – היא חסרה לי כל כך – אמרה פעם שהחיים הם כנבל: המיתרים שבנו וסביבנו מנגנים, מתבלים ופוקעים, עד שפוקע המיתר של האדם היקר האחרון, ונותרת רק מסגרת ריקה, שאיננה יכולה עוד להפיק צלילים. אני חשה שהמיתר של שלומית פקע.
המיתר של אבא – טוב, אני קטמתי אותו בעצמי.
אנחנו עולות ופונות שמאלה, החדר שפעם היה של אחי הצעיר, דוד. אמא שוכבת על המיטה, עטופה בשמיכות. היא נראית כל כך מצומקת. היא ישנה, וגונחת מכאבים בשנתה. אני כורעת לצידה ושמה בעדינות יד על מצחה. הוא לוהט. “ממה היא סובלת?” אני שואלת בלחש. שלומית מנידה את ראשה בשלילה.
“אברהם הרופא לא יודע.”
נזארס היה יודע תוך דקה! אני רוצה לצרוח, ומזכירה לעצמי שאני זו שאסרתי עליו לבוא. המוח שלי פועל בקדחתנות. האחווה הסמוכה ביותר היא ידי פידיאס. שמונה שעות ריצה מאומצת. אבל אני לא מכירה שם אף אחד, אף אחד מהמאגי לא חבר בשבטו של נזארס, וגם אם מישהו מהם יסכים לבוא, אבא לא יניח לו להכנס. המלכודת אותה המלכודת.
“היא סובלת,” אני אומרת.
“את חושבת שאני לא יודעת את זה?” היא נושפת.
אין מנוס. אני מוציאה את אחד הבקבוקונים של נזארס, פותחת בזהירות את פיה של אמא, ומוזגת פנימה כחמישית בקבוקון. הגניחות מפסיקות כמעט מיד, הנשימות הופכות לסדירות, החום יורד.
שלומית מסתמרת. “כישפת אותה? תחת הגג שלנו?”
“אני לא מאגה, שלומית. רק סומאטופילאקס.” וממהרת לבאר: “שומרת ראש של מאגוס.”
“אז מה קרה פה?” היא מחווה על אמא.
“מרקחת של עשבי בר ואלכוהול תפוחים מזוקק,” אני משקרת בלי היסוס ובלי חרטה. “זה לא ירפא אותה, אבל זה יעלים את הכאבים. לכמה שעות.”
היא מעווה את פניה. “זה כשר בכלל?”
“תרופה תמיד כשרה. חולה נזקק יכול גם לאכול חזיר,” אני מצטטת מהזכרון, מקווה שהיא לא תתפלפל איתי ותטען שמרקחת לשיכוך כאבים אינה תרופה.
“זה נשמע לי כמו דברי כפירה,” הפנים שלה מכווצות, “אל תפיצי אותם כאן.”
את יכולה לשאול את אבא, אני רוצה לומר, ועוצרת בעצמי. מה הטעם? אמא ממלמלת משהו, ושלומית מקנחת את מצחה בעדינות שמעוררת בי קנאה. היא שרה לה שיר ערש, שאמא שרה לנו; וההיפוך הזה גורם לי להתייפח. אני מסלקת את הדמעות בכעס. אמא פוקחת את עיניה.
“שלומית,” הקול רועד, קלוש, “חם לי. אני רוצה מים.”
“מיד, אמא.” והיא קמה ללכת כשאמא שואלת: “מי זו?”
“חנה, אמא. היא באה.”
“חנה?” הקול לא מאמין. “בואי אלי.” היא מנסה להזדקף במיטה, במאמץ שכמעט גורם לי לשרוט את פני; אני מתיישבת בזהירות לצידה ומסייעת לה.
“אני פה, אמא.”
“את לובשת בגדים משונים,” היא ממלמלת. “צדת שוב?”
“לא היום.”
“וטוב לך, חנה?”
ואני פורצת בבכי ארוך, שאני לא מסוגלת לעצור. ציפיתי לנזיפה, אפילו לדחיה; חלק ממני חשש, למרות כל היכרותי איתה, שהיא קראה לי כדי לקלל אותי לפני מותה, הקללות שיש להן כוח נורא כל כך. “כן, אמא, כן,” אני מתייפחת. “טוב לי.”
“אני שמחה. רק באת לפה, וכבר אני מרגישה הרבה יותר טוב.”
“ואת לא כועסת עלי?”
“כעסתי,” היא מנידה במאמץ את ראשה, “כעסתי. אבל מה הטעם בכעס עכשיו? אם יש דיין ושופט, הוא ישפוט אותך. לא אני, וממילא אני אתייצב בפניו בקרוב.” אני נושכת את לשוני ולא מעירה על ה’אם’. “בעלך, הוא אוהב אותך? הוא מתייחס אליך כמו שצריך?”
“כן, אמא. אי אפשר לתאר עד כמה.”
“וילדים?”
“עוד לא.”
“אל תדחי את זה, חנה.”
“אני אשתדל, אמא.”
שלומית חוזרת עם כד מים, ומוזגת לכוס. “הנה, אמא.” היא מודה לה ושותה בצמאון. “מזגי גם לחנה, היא עשתה דרך ארוכה.”
שלומית רוגמת בי מבט זועם, אבל מצייתת בשתיקה. אני רוצה להתווכח, אבל שותה. טעם ילדות: מי הבאר שבחצר.
“תודה, שלומית,” אני אומרת; היא מסיבה את מבטה.
(”גבר חמוש בפגיון נכנס לחצר, משוחח עם אביך, מתקדם לעבר הבית, עולה במדרגות. אני לא חשה תוקפנות.”)
“למה אף אחד לא אמר לי שחנה חזרה?” תובע דוד, אחי הצעיר, כשהוא נכנס לחדר. הוא לבוש היטב, גבוה, ואכן חוגר פגיון בגלוי.
שלומית מסתמרת שוב. “ומי היה צריך להודיע לך? אני פה, משגיחה על אמא. הייתי צריכה לעזוב הכל ולרוץ לחנות שלך?”
“אבא, למשל,” הוא מפטיר.
“אבא בכלל לא רצה לתת לה להכנס,” מסננת שלומית, “רק בזכותי היא נכנסה.”
“ילדים, בבקשה,” לוחשת אמא.
“טוב לראות אותך שוב, אנה.” הוא מחבק אותי, להפתעתי, “את צריכה לבקר יותר. אסנת צריכה להכיר את דודה שלה.”
“אל תתחיל גם אתה,” שלומית יורה, “היא לא אחת מאיתנו יותר.” היא עומדת להמשיך, והוא קוטע אותה.
“שלומית, באתי להחליף אותך. נוחי, והחליפי אותי בסביבות חצות.”
“ואיפה תתפלל ערבית?” היא שואלת.
“פה. זה חשוב יותר ממניין.”
“אני רוצה להיות פה בחצות,” אני מתערבת. “שניכם צריכים לנוח, ולשניכם יש ילדים.”
היא שוקלת להתווכח, אני רואה, אבל קמה. “אם אמא מוכנה שתשגיחי עליה.”
“איזו שאלה?” לוחשת אמא.
“אמא, אני אחזור בבוקר,” אומרת שלומית, מהדקת את הכריות של אמא, ויוצאת.
“אמא, איך את מרגישה?” הוא שואל.
“הרבה יותר טוב. אבל אני עייפה מאד.”
“אז לכי לישון. אני פה אם תצטרכי אותי.” וכעבור פחות מדקה היא ישנה.
“אתה לא מתבייש בי,” אני אומרת בקול נמוך.
“למה, את מתביישת בעצמך?”
“לא. אבל קשה לי פה.”
“אני מבין. מאד.” ואז הוא מחייך. “הבנתי שאת מפורסמת.”
“אני? מפורסמת?”
“אחד הלקוחות שלי” – הוא צורף – “נקרא בסילאוס, הוא סוכן של, לא יודע מה המונח המדויק, אגודה של מאגי שנמצאת לא רחוק, ידי פידיאס. שמעת עליהם?”
“כן. אחד המאגי שלנו גדל שם. ביקרתי שם לפני חצי שנה.”
“אז יום אחד, לפני שנתיים בערך, הוא שאל אותי מי זו ‘אנה מלאמיה’, כי אני הבנאדם היחיד שהוא הכיר פה. הוא אמר שכל האנשים שם מדברים עליה. שאלתי מה היא עשתה, והוא ענה שהיא הרגה בקשת מכשף גדול שניסה להרוג את בעלה. מיד הבנתי שזו את,” הוא מחייך שוב, “אין שתי ‘אנה מלאמיה’ עם קשת. וחודשיים אחר כך שמענו על מה שקרה בבית הכנסת בתסלוניקי. באמת זרקת נעל על הרב?”
אני מושכת בכתפי. “הוא קרא לי זונה, דרש שאגלח את השיער ושאעמוד לדין אצלו. עניתי לו שאני מנדה את עצמי, חלצתי והשלכתי את הנעל. פספסתי, אבל בכוונה.”
“ובעלך גיבה אותך. יפה.”
“הוא לא היה אישי אז, אבל כן, הוא גיבה אותי.” ותורי לחייך. “הוא מגבה אותי בעקביות. מה אתה מוכר לידי פידיאס?”
“כסף טהור מאד, ולפעמים הם מבקשים ממני להכין חפצים מכסף או זהב. הם שולחים איורים מדויקים ואני מכין מה שהם מבקשים. לפעמים אלה דברים משונים. הם משלמים טוב מאד.”
“אתה לא מתבייש בי,” אני חוזרת, “לא כועס עלי.”
“כועס עליך? אני מעריץ אותך.” הוא שותק לכמה שניות. “עשית מה שלי לא היה אומץ לעשות. שנים חלמתי לברוח מפה, לעמוד מול אבא והזקנים כמו שאת עמדת. אבל עכשיו מאוחר מדי.”
“למה מאוחר מדי? אני יכולה לקחת אותך איתי. יש לנו נפח, אני בטוחה שישמחו גם לצורף, במיוחד כזה שהעבודה שלו כבר נמצאה ראויה על ידי מאגי.” אני מנמיכה את קולי, למקרה שאמא תתעורר.
הוא נד לשלילה. “אסנת בת שלוש. אני לא יכול לחטוף אותה מפה, ושלומציון לא תבוא איתי מרצונה. ולא אנטוש אותן ואשאיר אותן אלמנת קש ויתומה, בלי מפרנס.” התשובה כל כך נטולת מחשבה, שאני מבינה שהוא חשב עליה לא מעט.
“אתה צעיר כל כך,” אני מגיבה. “תחיה כך כל חייך?”
“רוב הזמן טוב לי, אנה. לפעמים…” הוא מושך בכתפיו. “לפעמים אני חושב מה היה אילו. אבל זה עובר. ואני אוהב את אסנת ושלומציון.”
אני קמה. “כדאי שאמצא לי שמלה לפני שהחנויות ייסגרו.”
“אני אחכה לך כאן. אפתח את השער כשתגיעי. את עדיין יודעת לחקות ינשוף?”
“כן,” אני מחייכת, מבינה שהוא מנסה להקל עלי.
“אז שתי קריאות ינשוף, ולא תצטרכי לעבור דרך אבא שוב.”
“תודה, דוד.” הוא מהנהן, ואני יוצאת בזהירות מהבית, מצליחה להתחמק מאבא, ואחרי הליכה נמרצת מוצאת חנות בגדים. לבגדים יקרים ואופנתיים, כמובן – בגדים סתם נטווים בבית. אני קונה שמלה כחולה בגזרה שהיתה מקובלת על נזירה, וחוזרת לפונדק. בריגיטה מתעוררת מיד עם כניסתי לחדר.
“מה שלומך?”
“פחות גרוע משחשבתי,” אני עונה, מניחה את השמלה ליד הקשת, וחוגרת את החרב. “אחזור מאוחר יותר, ובחצות אני במשמרת ליד אמא, אז אל תדאגי אם לא אהיה פה.”
“לאן את הולכת?”
“למצוא את בליסאריוס. אם אני פה, אני חייבת לו ביקור.”
“מי זה בליסאריוס?”
“מי שלימד אותי לירות ולצוד. עזבתי את לאמיה בלי להפרד ממנו.” היא מהנהנת, ואני יוצאת אל הרחובות המחשיכים, פונה מערבה, עוזבת את העיירה ומגיעה לצריף של בליסאריוס כעבור כשליש שעה. הוא נעול, ונראה מוזנח – והוא תמיד הקפיד על נקיון וסדר. השעות הארוכות שביליתי פה כאלמנה צעירה ומרדנית, שלמדה לצוד בין השאר כי לא היה דבר שיחריד את אבא יותר, חוזרות אלי. אולי הוא בבית המרזח שלנו.
הוא לא, אבל אני מוצאת שם את גיאורגיוס, שהיה חלק מקבוצת הציידים הקטנה שלנו. הוא לא מזהה אותי תחילה, ואחר כך חיוך רחב עולה על פניו: “אנה! חזרת ללאמיה?”
“ליום או יומיים, לא יותר.”
“איפה את גרה עכשיו?”
“בתסלוניקי.”
“חתיכת מסע,” הוא מהרהר, “מה איבדת פה?” שאלה טובה, אני נאלצת להודות.
“אתה יודע איפה בליסאריוס? הוא לא בצריף ומוקדם מדי לצוד חזירי בר.”
לאימתי, הוא מצטלב. “מצטער להיות זה שמבשר לך את זה, אנה, אבל הוא מת בסתיו שעבר.”
“ממה?”
הוא מחווה תנועה של חוסר אונים. “מי יודע? הוא כבר היה בן יותר מ-70, ובשנה האחרונה הראיה שלו התטשטשה. הוא אמר שהצבאים צוחקים עליו. יום אחד הוא לא הגיע, ומצאנו אותו מת בצריף.”
אני מהנהנת: בסופו של דבר זה הגיוני. אני שולחת את ידי לארנקי ומוציאה מספר מטבעות כסף כבדים. “בפעם הבאה שאתם נפגשים, קנה לכולם שתיה לזכרו בשמי.” ועוד מיתר של לאמיה, מהחדים שבהם, פוקע.
“בטח, אנה. אני מצטער, אני יודע שהייתם קרובים.”
“הוא היה איש טוב,” אני אומרת בקול נמוך. “אני צריכה ללכת, גיאורגיוס.”
“שסבסטיאנוס הקדוש ישמור עליך, אנה.” הקדוש הפטרון של הקשתים.
אני חוזרת לפונדק ונרדמת לכמה שעות. אחרי שנים של משמרות בכל שעות היממה, הגוף שלי נרדם מיד וללא ויכוחים. מלפומנה מעירה אותי בעדינות.
(”הגיע הזמן, אנה.”)
אני מודה לה, לובשת את השמלה, ומשאירה את הקשת והחרב מאחור. זה דורש מאמץ – עכשיו אני סתם אשה לבדה בלילה, ואני חשה חשופה בלעדיהם. אבל אם מישהו ינסה משהו, מלפומנה תזהה אותו מרחוק. אני מגיעה לבית תוך דקות, משמיעה שתי קריאות ינשוף, ודוד פותח עבורי את השער ומכניס אותי פנימה.
“היא מרגישה פחות טוב,” הוא אומר כשאנחנו עולים, “הכאבים חזרו.”
“יש לי משהו שיטפל בזה. שזה יישאר בינינו.” הוא מהנהן. אני מוזגת לה עוד חמישית בקבוקון, ודוד עוזב. אנו כמעט ולא מדברים. אמא ישנה רוב הזמן; אני ישנה בעין פתוחה למחצה, ומתעוררת מיד כשהיא קוראת לי.
“כן, אמא? עוד מים?”
“לא. חנה,” אני צריכה לרכון קרוב כדי לשמוע, “אני מפחדת.”
“ממה?”
“מלמות.”
“אין פחד במוות, אמא. אשה חכמה אמרה לי שהמוות יכול להתקיים רק כשאנחנו איננו עוד, ואנחנו לא מתקיימים כשהוא קיים. את והמוות לא תתקיימו יחדיו.”
“אלה דיבורים של פילוסופים,” היא אומרת במאמץ, “אני אשה פשוטה. בקושי יודעת קרוא וכתוב. אני מפחדת מהגיהנום.”
“את לא תהיי בגיהנום, אמא. את תגיעי לגן עדן. את אדם טוב, תמיד היית.” והנה, שתינו מדברות על פטירתה כעל דבר מובן מאליו.
“פעם חיללתי שבת,” היא אומרת בקול נמוך, “כשדוד היה תינוק, והיה צריך אבנים חמות. האש כבתה. חיכיתי שאבא ייצא לבית הכנסת והדלקתי אותה. זה חטא מוות.”
“פיקוח נפש דוחה שבת,” אני עונה אוטומטית, “אין פה חטא. הצלת נפש.” אני חושבת על כל השנים שבהן השטות הזו ירדה לחייה, ודמעות זולגות על לחיי.
“את בוכה,” היא אומרת.
“קשה לי, אמא. קשה לי.”
“’אדם יסודו מעפר וסופו בעפר’,” היא מצטטת, מנסה לחייך. “ואת לידי, והצער הגדול בחיי עבר. והנה את מנחמת אותי.”
“אם הייתי יודעת כמה צער זה יגרום לך, לא הייתי עוזבת.” אבל אני חושבת על מה שאמרתי לדוד, ותוהה האם יכולתי לעמוד מאחורי המילים האלה.
“והיית נשארת פה אומללה. את חושבת שלא ראיתי? ועכשיו טוב לך. ‘על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד.’ אני יכולה למות בשקט.” ואחר כך היא נרדמה, והשחר עלה; היא החלה לגנוח שוב, ומזגתי לה עוד מהשיקוי. הגניחות פסקו, ואז היא פתחה את עיניה ומלמלה “רציתי…” וזו היתה המילה האחרונה שלה. היא השתעלה עמוקות, והנשימות פסקו.
“מלפומנה, האם…?” למרות שאני יודעת.
(”היא מתה, אנה. אני מצטערת כל כך.”)
אדם יסודו מעפר וסופו בעפר; משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר – וכעשן כלה; כרוח נושבת, וכאבק פורח, וכחלום יעוף.
אני עוצמת את עיניה, ואחר כך קורעת את הכתף השמאלית של שמלתי. אני מגלה בהפתעה שדווקא עכשיו אין לי דמעות. כמו דוד המלך והתינוק המסכן ההוא: ‘ועתה מתה, למה זה אני צמה? האוכל להשיבה עוד? אני הולכת אליה והיא לא תשוב אלי.’
אני קמה. רגלי יציבות. אני יורדת למטה, ופוגשת את שלומית כשהיא סוגרת את הדלת. “איפה אבא?” אני שואלת.
“בבית הכנסת, איזו שאלה. ארבע שנים ושכחת?” מניין שחרית. והיא רואה את הקרע בשמלה שלי ונרתעת. “היא…”
“נפטרה לפני כדקה. אני מצטערת כל כך, שלומית.”
היא מליטה את פניה בידיה. “הייתי צריכה לקום מוקדם יותר. אני עצלנית ועכשיו היא נפטרה בלי שאפרד ממנה.”
“את לא עצלנית. אל תאשימי את עצמך. באת בדיוק מתי שהיית אמורה לבוא. זה…” ואין לי מילים.
היא קורעת את שמלתה בזעם. “ארוץ לקרוא לאבא. לפחות בזה אועיל במשהו.”
“צריך להודיע גם לדוד, ואני לא יודעת אם יתנו לי לחזור.”
“ארוץ גם לשם.” היא יוצאת, ואני עולה חזרה. אני מתיישבת ליד הגופה – באיזו מהירות אמא הופכת ל’הגופה’ – ומנשקת את מצחה, מנסה לסדר את מחשבותי. עלי להתאבל, אבל לא יניחו לי לעשות זאת כאן. אבא לא יסכים שבני קהילתו יראו אותי כחלק מביתו. רעש ריצה קוטע את מחשבותי. שלומית מדלגת במדרגות, מתנשפת.
“חנה, את צריכה לברוח. עכשיו. הם בדרך.”
“מי בדרך?”
“גברים מבית הכנסת. אל תשבי פה!” היא צועקת, “הם רוצים להרוג אותך. זו אשמתי. אמרתי לאבא שאמרת לי שאמא מתה, ושמעו אותי.”
“ואבא?”
“מתווכח עם הזקנים.”
(”תריסר גברים מתקרבים לבית. הם חמושים בכלי נשק מאולתרים, בעיקר אלות ומוטות ברזל, אבל לשניים יש פגיון. הם עוינים.”)
“תודה, מלפומנה.” אני מזנקת על רגלי.
“עם מי את מדברת?” שלומית חשדנית.
“איתה,” ואני מוציאה את מלפומנה מתיק הכתף שלי. “שלומית, השארי פה. הם לא ייכנסו לחדר עם אמא.”
“ואת?”
“אני מקווה שלא אצטרך להרוג אף אחד. מלפומנה, קראי לבריגיטה.”
(”בוצע. דוד נכנס לחצר.”)
“את מדברת עם קסדה?” אבל אני כבר רצה כלפי מטה, ומוצאת את דוד בחצר; פגיונו שלוף.
“אתה חייב להסתלק מכאן עכשיו,” אני מתנשפת.
“אני לא משאיר אותך לבד.”
“אין לך נסיון בקרב, ואתקשה להגן על שנינו במקביל. לך אחורה.”
“את אפילו לא חמושה!” הוא צועק.
“זה יטופל.” אני מתייצבת בשער, וחוסמת אותו בגופי. אני רואה אותם עכשיו. בעיקר נערים וגברים צעירים, אבל גם שניים בשנות הארבעים. אני מזהה את כולם: הם שכנים שהכרתי כל חיי, ועכשיו הם כאן כדי לרצוח אותי בגלל אהבתי. הם אינם רואים בי עוד אדם שהכירו, רק את מה שהם רואים כחטא ללא כפרה. לחלקם אני ודאי רק תירוץ לאלימות. אני דוחקת את הזעם אחורה. הם יהיו פה תוך שניות. אני מפשקת את רגלי ומציבה את מלפומנה על כתפי השמאלית. “אתם מחללים בית שיש בו מת. שבו שוכבת אמא שלי מתה.” אני לא מניחה לקולי להתרסק. “לכו מכאן, עכשיו.”
“זונה!” “כלבה!” אבל הם מהססים.
“לכו מכאן, ולא אצטרך להרוג מישהו היום. אמא לא היתה רוצה בכך.”
“אין לה נשק,” נוהם יצחק, בנו של משה הטוחן; הוא כבן עשרים, “והיא לבדה.” תמיד יש כזה באספסוף.
“מלפומנה, אני זקוקה לנשק.” גרזן לחטיבת עצים עף מתוך הבית, הישר אל ידי הימנית המורמת. לא נשק אידיאלי, את חשופה מדי אחרי שאת מכה, אבל עובדים עם מה שיש. “הכירו,” אני מצביעה על מלפומנה, “זוהי מלפומנה. היא ישות קסומה בת יותר מאלפיים. מה שהיא שכחה על קרבות, רוב הגנרלים לא ילמדו. ואם אחבוש אותה על ראשי, העולם יהפוך לאדום והיא תהרוג את כולכם. היא לא צריכה גרזן, היא תהרוג אתכם בכפית עץ. אבל,” אני מרימה אותו, “זה יעשה את העבודה לקלה יותר. מתוך כבוד לאמא שלי, שנפטרה לפני פחות משעה, אני מבקשת ממכם לא לאלץ אותי לשפוך דם. אני אלך ולא אשוב. כל מה שאני רוצה הוא לחזור הביתה.” למרות שמשהו בי דווקא רוצה דם, רוצה לצרוח, רוצה להמיר את הכאב לזעם, רוצה לפרוק את כל הכאב, ולו זמנית, על ידי העברתו לאדם אחר.
ההדגמה הזו גורמת לרובם להירתע. “מכשפה” מחליפה את “זונה.” זה הרגע שבו בריגיטה מגיעה מאחורי הגברים, חרבה שלופה. ארבעה מהם מביטים בה ובורחים. לא שאני מאשימה אותם: היא גבוהה ממני בצעד שלם ונראה שהיא רוצה להרוג מישהו. “בריגיטה, החרב שלי,” אני קוראת, והיא משליכה אותה בקשת מעל הגברים; אני שומטת את הגרזן, ומלפומנה מובילה אותה לידי. אני שולפת אותה מהנדן; היא מבריקה, קסומה במפגיע וצמאה לדם. “אם אדקור מישהו מכם בחרב הזו, היא תפתח וריד והוא לא ייסגר עד השקיעה. זו פציעת מוות. לכו.”
הם מהססים. ואז יצחק פונה אליהם וצורח: “ממה אתם מפחדים?” שאלה מטומטמת, לדעתי, ונראה שהאחרים מסכימים; והוא צועק “אנחנו צריכים לנקום את הכבוד שלנו.” הוא מביט אחורה; אף אחד לא מצטרף אליו, ורק כבודו העצמי גורם לו להסתער עלי עם מוט ברזל. מלפומנה, כמובן, ראתה כל צעד מראש. אני נועצת את החרב באדמה, מרימה את הגרזן, מתחמקת באפס מאמץ מהמכה המגושמת שלו, מכה בצווארו עם הקצה הקהה של הגרזן, ובזמן שהוא נופל מסתובבת ומכה, שוב בקצה הקהה של הגרזן, בעמוד השדרה שלו; אני שומעת חוליות מתפוקקות. הוא צורח. אני שומטת את הגרזן ומרימה את החרב.
“קחו אותו לאברהם הרופא, הוא יחיה.” הם מפחדים להתקרב, ואני נובחת: “לא אפגע בכם. קחו אותו.” שניים מהם עושים זאת, והם מתפוגגים במהירות. אני מתנשפת בכבדות. בריגיטה רצה ומתייצבת ביני ובין הרחוב.
“לא הגזמת ביחס לאספסוף הזועם,” היא אומרת.
“זה נגמר יחסית טוב,” אני עונה.
דוד מתקרב. “זו העבודה שלך, אנה? כי…” כי הוא לא יעמוד בה. אני מבינה. מאד.
“רוב הזמן אני לא צריכה,” אני עונה. “דוד, זוהי בריגיטה, היא אחת השומרות של האחווה שלי. בריגיטה, אחי דוד.” היא קדה לו והוא מרכין ראש. “דוד, כדאי שאסתלק במהירות. אכתוב לך דרך ידי פידיאס.”
“למה בגרזן ולא בחרב?” הוא שואל.
“כי החרב היתה הורגת, בוודאות. לא הגזמתי במה שאמרתי עליה. ולא רציתי להרוג.”
“לא תחכי לאבא?”
“רק זה חסר לי. להתראות, דוד.”
“צאי בשלום ושובי בשלום, אנה. אני אספר עליך לאסנת.” אבל כנראה לא לשלומציון.
“אל תתן לה רעיונות לא בריאים,” אני משתדלת לחייך. ורבע שעה לאחר מכן, אחרי שהחלפתי לבגדי המסע שלי, אנחנו מחוץ ללאמיה ובדרך לאתונה. אני מדברת מעט מאד בדרך, ובריגיטה מבינה ולא יוזמת שיחות; ואני אסירת תודה.
כל מיתרי לאמיה שלי, פרט לדוד, פקעו; העבר שמאחורי נמחה, שכני וכמעט כל קרובי הפכו לאויבים. ידידי האחד מת, ולא הייתי לצידו. כשעזבתי, אמרתי לעצמי שאוכל לשוב עם הזנב בין הרגליים; זה לא נכון יותר. אין לי לאן לחזור.
נותר רק לצעוד קדימה, אל הבית האמיתי שלי, אל נזארס וניקופורוס. הגיע הזמן להקיץ מחלומות החזרה ותהיות מה-היה-אילו. הם נוסטלגיה ותו לא, ונוסטלגיה היא רחמים עצמיים. אני לא חיה שם יותר, ומבחירתי המודעת. בחרתי, ואסור לי לשקוע בחלומות שווא.
אבל כל כך הייתי רוצה לפגוש את אסנת. להיות דודה.
אנחנו מגיעים לעיר בשעת לילה, ואני מתלבטת ומחליטה שאני מעדיפה להגיע לנמל ולישון בספינה שלנו מאשר בפונדק. כשאני עולה על הסיפון, אני לא מאמינה למראה עיני: תחילה אני אומרת שמדובר בטעות, באשליה של האור הנמוך; אבל נזארס עומד שם. הוא שומע את השאיפה שלי ומסתובב.
“מה אתה עושה פה?” אני כמעט מגמגמת.
“לא הצלחתי לישון בלעדיך. הגעתי למסקנה שזה פחדני מצידי להותיר אותך להתמודד עם האבל לבדך בשבוע חזרה הביתה. אז למחרת ההפלגה שלך שכרתי ספינת מבריחים מהירה והגעתי לפה בצהרים.” הוא צועד קדימה ומחבק אותי. “אמך נפטרה?” אני מהנהנת ללא מילים. הוא מהדק את החיבוק. “איך אוכל לעזור?”
(”החזרתי אותה, נזארס. כמו שהבטחתי.”)
והפעם הדמעות באות.