במחשבה שנייה

חבר שלי, גורדון, לא ישכח לעולם את הפעם הראשונה שזה קרה לו. בחורה צעירה, יפהפייה ברונטית ומחויטת, ניגשה אליו מעברו השני של הכביש כשהיא על עקבים גבוהים במיוחד והנחיתה עליו, מגובה רב, סטירת לחי מצלצלת.
כל מי שראה את זה ובעיקר שמע, לא הצליח שלא לעוות את פניו. בזמן שגורדון ניסה להשתחרר מתחושת ההלם והעלבון שאפפו אותו, הוא עוד הספיק לשמוע את מלמוליה של היפהפייה המסתורית, שהיום אי אפשר ללכת ברחוב מבלי להיתקל באנשים סוטים. זכותן של נשים להתלבש באיזו צורה שהן רוצות.

גורדון דווקא חשב שאין שום דבר מוזר בבחורות שמתלבשות בצורה גברית. עדיין המום מהסטירה, הוא עלה לאוטובוס, שהגיע באיחור לא אופייני. כסף קטן לא היה לו והוא נאלץ להגיש לנהג האוטובוס שטר של מאה דולרים. הנהג לקח מגורדון את השטר והביט בו מבעד לאור. המבטים לימדו שהוא לא מחפש לבדוק שהשטר מזויף.
לאחר שהכניס את השטר לתיקו, הנהג הפטיר לעבר גורדון, שגם אם היה לו עודף עבורו, הוא לא היה נותן לו ושאם הוא רוצה לנסוע איתו שיתקדם לסוף האוטובוס ויחכה שם בסבלנות. גורדון לא השיב לנהג. רגש ההשפלה של הסטירה הברונטית היה עדיין חווי בו עמוק. הוא לא חשב לרגע להתעמק או להתווכח עם בקשתו של הנהג.
גם את סימן האצבעות האדום על פניו הוא היה יכול רק להרגיש.
גורדון היה בדרכו לבקר את אימו בת השמונים ושלוש. שנים שהוא נמנע מלבקר אותה בביתה הפרטי. מאז שהגיע לגיל עשרים וארבע ועזב את הבית ללמוד פילוסופיה, הפגישות שלהם היו רק באירועים משפחתיים. לרוב היו אלה אירועים פחות משמחים.
בשנים האחרונות אימו של גורדון נראתה לו פחות שבורה באזכרה השנתית.
כשגורדון נכנס לביתה של אימו, היא הביטה בו מבעד לכיסא הגלגלים מספר שניות, כמו מנסה לבחון את מצב רוחו היומי או את זיכרונה ההלך ואובד. ואז היא סימנה בידיה למטפל המלזי שלה, שישאיר אותם לבד.
"אני מאד מקווה גורדון, שאתה יודע מה אתה עושה ובעיקר שתיקח על זה אחריות," אמרה בפנים חמורות סבר, שהיו שמורות רק לה. "אני בכל אופן אשתדל לקבל אותה כמו שקיבלתי בזמנו את דונה. למרות שאנחנו יודעים שזה לא בדיוק עזר לשנינו, לא כן?"
גורדון רתח מזעם. הוא לא הבין איך ובעיקר מי הספיק לספר לאימו לפניו על נישואיו הקרובים לאהובת ליבו.
בבדיקות דם תקופתיות שערך, מאז שגילו לו לחץ דם נמוך, שום דבר לא נראה חריג. ולמרות שגורדון הפסיק לעשן את הסיגרים הקובנים ולשתות ויסקי כמעט אחרי כל יום עבודה, בכל פעם שנדרש לחשוב לעומק ולפתור בעיות מורכבות, הוא חש חוסר נוחות, חשוף וחסר בטחון.
בדרך חזרה מאימו הוא כבר דאג שיהיה לו את הסכום המדויק לנסיעה. באחת התחנות עלה איש זקן, לבוש סחבות אך עטור בכפפות לבנות. הוא אחז בשקיות ישנות וגדולות בשתי ידיו. היו אלה שקיות של חברות כלבו מפורסמות שהזקן בחר, משום מה, להפוך אותן.
גורדון, שאת נימוסיו למד מאביו שמעולם לא הכיר, הרים את התיק שלו והתכונן.
אך עוד לפני שגורדון הספיק לקום ולפנות את מקומו, הזקן הקדים אותו וצרח עליו שיישב כי הוא יותר בריא ממנו. הוא הוסיף שלחץ דם נמוך כמו שלו זה לא משחק ילדים.
זה לקח מעט יותר זמן מהרגיל אבל לבסוף גם גורדון הבין. אלוהים החליט לשתף את כל המחשבות ממוחו הקודח עם שאר האנשים בעולם.
מרגע זה, חייו של גורדון הפכו לבלתי נסבלים. אבל רק מבחינתו.
ככל שעברו הימים, גורדון הרגיש כבול לעצמו יותר ויותר. משחקי הקלפים בימי שני עם החברים מלימודים הפכו למתכון בטוח להפסדים של הנאה וכסף. כל ישיבה או פגישה אישית בפאב האהוב עליו, הזמינה אליו ביקורת. פתאום גורדון הפך להיות הגורדון של כולם.
ולמרות הכול, כשארוסתו החליטה לבטל את החתונה שלהם, זה הצליח להפתיע אפילו אותו.

חשוף וגלוי, באחר צהריים רגיל לגמרי, נהר של שלוש מאות בני אדם רץ ריצת אמוק לכיוון בית העירייה. כל האנשים שהיה באמת איכפת להם מגורדון, רצו מהר ובשקט.
עקרות בית נואשות ומאהבים סמויים בבתים יכלו לשמוע מחדרי המיטות רעשי צעדים אחידים ומתגברים, ככל שהתקרבו לבניין העירייה. זה נשמע כמו רעש חזק של ענק אגדי העט אל הטרף.
הפעם גורדון היה נחוש באמת ליטול את חייו. בפעם האחרונה שניסה לעשות זאת
הוא היה רק בן חמש. הוא רצה לפגוש את אביו. לאחר שאימו גילתה זאת והצילה אותו מלבלוע משמשים עם הגרעינים, אמר לה שהתכוון רק לראות איך אביו נראה ולחזור אליה בחזרה הביתה.
זה לא שכנע את אימו להוריד את מספר המלקות בחגורת העור הצבאית, שהייתה שייכת לאביו. זה היה הקשר היחיד של גורדון אל אביו מאז ומעולם.
הפעם, גורדון חשב, לפני שיקפוץ אל אביו עם החגורה שכבר עטה על עצמו, ייגש לבית העירייה לשלם את כל החובות שצבר ואת התשלומים שנותרו לו עד סוף השנה.
הוא לא רצה שאימו הנכה תטרח לעשות זאת במקומו.
השומר בכניסה לבית העירייה, למרות מימדיו הגדולים, לא היה מוכן לכמות כל כך גדולה של אנשים. הוא לא הבין מה יש לעדר בהמות אנושי לרוץ לעברו ומה הם מתכננים בדיוק.
קודם לכן, כשראה את גורדון בכניסה לבניין העירייה, הוא הבין מה התכניות הסופיות שלו. השומר הזה לא התכוון לאבד את עבודתו ואת גורדון. לפחות לא במשמרת שלו.
שגורדון כבר הצליח לקפוץ סוף סוף אל מותו, הוא נחת על כיסא גלגלים.
היה זה כיסא הגלגלים החדש שהמטפל המלזי של אימו קנה לה. הם חגגו תשע שנים יחד.

הוא רצה לבכות. גורדון כל כך רצה לבכות בהלוויה של אימו. הוא לא ביקש לעשות רושם על אף אחד. הוא ידע שכול מי שהגיע לכבד את אימו המנוחה יודע בדיוק מה הוא הרגיש כלפיה. ובכל זאת כאב לו שאף דמעה אפילו לא בצבצה מעיניו היבשות.
זה היה מסע לווויה ארוך ושקט. איש לא דיבר עם גורדון ולא פנה אליו. איש לא שאל אותו על תכניותיו מהיום והלאה. למעט שני שוטרים לבושי כחול מכף רגל ועד כובע, שהקריאו לו את זכויותיו, איש לא התעניין בו. הם לקחו את גורדון בחזרה לבית החולים להמשך ניתוחיו הקוסמטיים. אבל גם אחרי אין ספור ניתוחים והכחשות משפחתיות גורפות, לגורדון נשארה, בכל זאת בראש, חתיכה ממסע חייה של אימו.
פתאום היה לו הרבה זמן לחשוב על עצמו ועברו. העובדה שכל זה קרה בתא המעצר, בעודו מחכה לפתיחת משפטו, לא הפריעה לו. הוא לא פחד מהאמת. הוא ידע שהשופט וחבר המושבעים יביטו בו וידונו אותו לכף זכות.

הבחור הצעיר, והמקועקע בקעקועים ניאו-נאציים, שחלק עם גורדון את התא בבית הסוהר לא קנה את זה. באחד הטיולים שלהם בחצר הוא הפטיר מולו, שזה אחד הסיפורים הכי מטומטמים שהוא שמע בחיים שלו. שאין סיכוי ולו הקלוש ביותר, שאיזה שופט יקנה את הקשקושים האלה ויקבל את הערעור שלו על גזר הדין. וכאילו כדי להוכיח את מה שאמר, הסיר את משקפי הראייה שלו, שפשף את עיניו ואז שבר בשתי ידיו את משקפיו לשניים.
הוא חפר גומה קטנה וטמן את המשקפיים השבורים בעפר החצר של בית הסוהר.
גורדון לא התרגש מהתגובה של שכנו המקועקע לתא. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא התנהג מוזר. המאסר הפך את גורדון לפרנואיד מושלם. נדמה היה לו שגם חברו לתא רוצה נתח מהירושה של אימו. אבל גורדון היה זקוק לירושה השמנה כדי להגן על עצמו בבית המשפט ולשמור משהו לחיים שאחרי.
כשגורדון התעורר למחרת בתאו, חברו וקעקועיו כבר לא היה שם יותר. רק משקפיו שנקברו בעפר החצר היו על המיטה המסודרת כשהם שלמים ונקיים. גורדון הביט, חייך לעצמו ובחר לראות בזה סימן. אולי מעתה, חיי עומדים להיראות אחרת. הוא קם מהמיטה ונטל את המשקפיים. הוא הרכיב אותם ללא חשש. חייו השתנו אך כבר לא יכלו להפוך למאושרים.
אחיו הסוהר של המטפל המלזי היה מניח מידי בוקר בתאו קובית שוקולד. זה לא עזר להעביר את השהייה בבית הסוהר אבל נתן טעם טוב בפה.
ההתעלפויות החוזרות ונשנות של גורדון לא הותירו ברירה למערכת והוא הועבר לבית משוגעים. שם חשבו, אולי יקנו את ההצגות שלו וידעו איך לטפל בו בדרכים יצירתיות.
גורדון לא אהב להיות שם. אבל כשכבר התחיל לחשוב על מסלול בריחה פגש באריאל.

הוא הביט בשעון שאריאל נתנה לו ליום ההולדת האחרון. אחת עשרה שלושים ושלוש בצהריים. איזו מין שעה זאת? סוף הבוקר או תחילת הצהריים? איכשהו תמיד כשהביט בשעון הוא ראה שילוב מיוחד של ספרות דומות או עוקבות.
באותו יום סתווי של ספטמבר 1968 הוא חיכה לאריאל בחצר בית המשוגעים כשמידי פעם נפלו עליו עלי שלכת. עלה אחד נפל על הראש ועלה אחד על החולצה המגוהצת. ועוד עלה עשה את דרכו בדיוק מופלא לכוס השתייה שלו. גורדון הוציא את העלה והמשיך לשתות כרגיל. גם השעה לא באמת עניינה אותי. הוא ידע שאריאל רוצה לשוחח איתו ושהיא אמרה שזה חשוב ולא סובל דיחוי. אריאל הייתה היחידה שנראתה לגורדון שפויה בבית המשוגעים. חוץ מזה שהיה לה גוף משגע, היא גם הייתה רק בתחילת עבודתה כאחות. ודווקא משום כך זה נשמע לגורדון מוזר ולא מתאים לאריאל. אבל הוא לא רצה להחמיר את המצב עם המערכת יותר ממה שכבר היה. השם המלא שלה היה אריאלה אבל חוץ מאבא שלה אף אחד לא קורא לה כך. את אריאל גורדון הכיר במסיבת טראנס בקולומביה אחרי כמה וכמה חומרים שהצוות הרפואי הזריק לו. הם היו ארבעה צעירים שנסעו בכיוון אחד לעריה הקסומות של קולומביה. וקולומביה לא אכזבה. הם הגיעו אל העיר העתיקה סנטה מרטה שעל שפת הים הקריבי. משם המשיכו אל כפר הדייגים הקטן טאגנגה השוכן על מפרץ מדהים, שם עגנו סירות רבות. השקיעות בטאגנגה הקסימו את גורדון ביופיין.
השקט והשלוה השכיחו ממנו את כל מה שרצה ולא הצליח לזכור. בטאגנגה, לראשונה, הוא צלל ומצא מתחת למים את המקום הכי יפה בעולם. כשיצא, חיכו לו דוכני מיצים טבעיים בטעמים הטובים ביותר שטעם בחייו הדמיוניים.
לפעמים אהב לצאת עם הדייגים המקומיים לסיבוב דייג של כמה שעות. אחר כך לקח את הדגים לאחת המסעדות שטיגנו לו ארוחת מלכים.
אלו היו ימים יפים. בשלב מסוים גורדון התבודד משאר החברים או שהם החליטו להתבודד ממני והמשיכו לעיר האבודה בתוך ג'ונגל עבות. הוא התמקם באחת החושות ולמחרת עלה על ספינת שעשועים שלקחה אותו עם צעירים וצעירות אובדי דאגות. לפעמים הרגיש שאת ספינת שעשועי הנפש שלו משיטה המוסיקה. שלושה ימים כולם לא הפסיקו לרקוע עם הרגליים. גורדון לא זכר מתי והאם בכלל ישנו, שלא לדבר על לאכול.
כל הצבעים התחדדו. הנוף, שהיה מטריף עוד קודם, לא נראה דומה לשום דבר שהכיר. הצוות הרפואי הסביר לו קודם, שזו מהות החומר. ההימצאות בין העולמות. אף פעם אינך יודע מתי זו המציאות ומה גורם לחבר שלידך להתנהג כמו מטומטם.
ושם, במציאות המטומטמת, אריאל נראתה הכי שלווה. משהו ברוגע הזה, בשקט שלה גרם לו להתאהב בה מיד. היא הייתה הכי יפה ובעיקר הכי שמחה. שמחה פנימית שגורדון לא ידע להסביר לעצמו. אבל משהו בחיוך שלה נתן לו שקט פנימי.